"ותבוא בהם הרוח ויחיו ויעמדו על רגליהם" התפתחות הרפואה השיקומית בישראל כבבואה לתמורות בחברה הישראלית ) (

"ותבוא בהם הרוח ויחיו ויעמדו על רגליהם" התפתחות הרפואה השיקומית בישראל כבבואה לתמורות בחברה הישראלית )4791-4711( חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה" מאת גאולה פארן המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה ע"ש מרטין )זוס( הוגש לסנט של אוניברסיטת בר אילן רמת גן סיון, תשע"ד

עבודה זו נעשתה בהדרכתם של ד"ר לילך רוזנברג-פרידמן מן המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה ע"ש מרטין )זוס(, אוניברסיטת בר אילן ופרופ' אבי עורי מן הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל אביב

תודה לבורא עולם, על ששם את חלקי בין יושבי בית המדרש וזיכני להגיע ולהשלים עבודה זו. למנחי העבודה, ד"ר לילך רוזנברג-פרידמן ופרופ' אבי עורי. בזכות הנחייתם המסורה והערותיהם הושלמה עבודה זו. אין מילים בפי להודות להם על הידע שחלקו עימי, העבודה האינסופית שהשקיעו, התמיכה, המענה המהיר, העצות והאוזן הקשבת. הם לימדו אותי כיצד לערוך ולנסח מחקר וכיצד להתייחס באופן ביקורתי לממצאים. לעובדי הארכיונים השונים שבהם נעזרתי ובמיוחד לעובדות ארכיון הספורט במכון וינגייט ולבתיה לשם מהארכיון הציוני, שסייעו לי באיתור מסמכים והקדישו לי מזמנן ברצון, ביעילות ובאדיבות. להיסטוריון אילן שטייר שהפנה אותי למקורות על בית חולים 'אלי"ן', למנכ"ל 'אלי"ן', ד"ר מורית בארי ולמנהלת הסיעוד, צפי הלל-דיאמנט, שעשו מעל ומעבר כדי שיתאפשר לי לחקור על אודות בית החולים. לאוניברסיטת בר אילן, על המלגה לדוקטורנטים מצטיינים. לבני משפחתי על סיועם בהיבטים הטכניים, מסירותם, תמיכתם ועידודם. בלעדיהם מחקר זה לא היה מגיע לידי סיום.

תוכן עניינים רשימת איורים תקציר עברי...א פרקי מבוא פרק א': הצגת המחקר... 1 1. השיקום מהו?... 2 2. מטרת המחקר ושאלותיו... 3 3. רקע תיאורטי ומצב המחקר... 6 4. מתודולוגיה ובעיות מתודולוגיות... 12 פרק ב': מדינת ישראל - שלושים השנים הראשונות: רקע היסטורי... 11 1711-1741: 1. רקע היסטורי... 11 2. המציאות הביטחונית והשלכותיה החברתיות... 22 3. מיתוסים מעצבי חברה מראשית הציונות ועד שנות השבעים... 21 א. המיתוס: ה'צבר' הדגם הישראלי... 22 ב. אנטי מיתוס:... 23 1. ניצולי השואה והחברה הישראלית... 23 2. העולים מארצות האסלאם והחברה הישראלית... 24 3. הנכים מאפייניהם, מקומם ומעמדם ביישוב ובמדינת ישראל... 21 ג. המיתוס והאנטי מיתוס בתבנית אחת: נכי צה"ל והחברה הישראלית... 31 4. מערכת הבריאות במדינת ישראל... 33 א. התפתחות מערכת הבריאות בארץ מתקופת הישוב ועד שנות השבעים... 33 ב. מאפייני מערכת הבריאות במדינת ישראל משנת 1741 ואילך... 31 פרק ג': התפתחות הרפואה השיקומית בעולם... 42 1. התפתחות הרפואה השיקומית בארצות הברית ומאפייניה בשנים 1722 ועד 1741...42 2. התפתחות הרפואה השיקומית בבריטניה ומאפייניה לאחר מלחמת העולם השנייה... 43 3. הרפואה השיקומית באירופה לאחר מלחמת העולם השנייה... 41 שער ראשון: מוסדות השיקום בישראל ומאפייניהם, 8491 8491...47 פרק א': 'הסתדרות מדיצינית הדסה': חלוצת הרפואה השיקומית בארץ ישראל... 32 1. ראשית הרפואה הפיסיקלית ב'הדסה': השפעה אירופאית... 32 2. מרפואה פיסיקלית לשיקום רפואי: השלכות המצור על ירושלים... 36 3. מלחמת העצמאות כמעצבת דפוסי שיקום... 61 4. השיקום ב'הדסה' בשנות החמישים: פיתוח הרפואה הפיסיקלית האמבולטורית וצעדים ראשונים להכרה והתמקצעות... 66 3. שיתוף פעולה עם מרכז השיקום בארצות הברית בשנות החמישים ותרומתו לעיצוב השיקום בארץ... 12 6. התמסדות מחלקת השיקום הראשונה בארץ... 11 1. הקמת המחלקה לריפוי פיסיקלי ושיקום במרכז הרפואי 'הדסה' עין כרם... 13

פרק ב' מ: 'בית פיינסטון' ל'בית לוינשטיין' פריצת דרך בשיקום הממוסד... 11 1. 'בית לוינשטיין' התבססות והתמקצעות השיקום הממוסד... 12 2 ה. יבטים חדשניים - בית חולים שיקומי המושתת על מחלקות ייעודיות... 11 פרק ג': 'תל השומר' מ- ביתנים הרוסים לבית החולים הגדול בצה"ל... 14 1. 'תל השומר': ממרכז שיקום בלתי מוכר למרכז ייעודי לשיקום נכי צה"ל... 13 2. שנות השישים ואילך התבססות תפיסת השיקום הכוללני בתחומי בית החולים הכללי.. 17 סיכום השער הראשון... 72 שער שני: תחומי השיקום, התפתחותם ומעורבות המקצועות הפרא-רפואיים בהליך השיקום בשנים 8491-8491...74 פרק א': שיקום ילדים... 73 1. שיקום אורטופדי לילדים... 76 2. שיקום ילדים נפגעי פוליו בקהילה... 121 3. שיקום ילדים נפגעי שיתוק מוחין... 114 פרק ב': התפתחות ותמורות בשיקום הנוירולוגי הכללי... 111 פרק ג': ממוות ודאי לחיים בעלי משמעות שיקום נפגעי חוט השדרה... 122 פרק ד': מייאוש להתמודדות שיקום נפגעי חבלות מוחיות... 121 פרק ה': ללמוד ללכת שוב - השיקום האורטופדי... 127 סיכום תחומי השיקום והתפתחותם... 134 פרק ו': מעורבות המקצועות הפרא רפואיים בהליך השיקום, בשנים 8491-8491...133 1. פיזיותרפיה לוז השיקום... 133 א. התפתחות הפיזיותרפיה בעולם... 136 ב. שנות השלושים-ארבעים: ראשית הפיזיותרפיה בארץ 'ערב רב' של מקצועות ופיזיותרפיסטית מוסמכת אחת... 137 ג. ראשית שנות החמישים: השלב הראשון בהכשרה המקצועית בארץ - הכשרת פיזיותרפיסטים מעשיים... 141 ד. העשור הראשון: ניסוי וטעייה - שיטות הטיפול בפיזיותרפיה בתחילת הדרך... 142 ה. שלהי שנות החמישים ואילך: התפתחות והתמקצעות... 143 ו. שנת 1733: הקמת בית הספר לפיזיותרפיה בבית החולים 'אסף הרופא' מעבר מתלות לעצמאות מקצועית... 141 ז. הפיזיותרפיה בישראל בראי המגדר... 133 2. ריפוי בעיסוק ריפוי רוחני ושיקום מקצועי... 131 א. השנים הראשונות תעסוקה למאושפזים להסחת הדעת... 137 ב. שנות השישים - התפתחות הריפוי בעיסוק והתרחבותו לתחומי שיקום חדשים... 161

סיכום מעורבות המקצועות הפרא-רפואיים והשפעתם על עיצוב השיקום... 162 שער שלישי: מלחמת יום הכיפורים כ'קו פרשת המים' ופריצת הדרך ברפואה השיקומית... 167 פרק א': השיקום כמשימה לאומית... 112 פרק ב': 'הדסה' - השיבה אל הר הצופים והקמת מרכז שיקום: שינוי התפיסה... 114 פרק ג': 8491 שנת התמורות בהתפתחות תחומי השיקום... 116 1. שיקום נפגעי חוט השדרה... 116 2. שיקום נפגעי חבלות מוחיות... 112 3. השיקום הנוירופסיכולוגי... 112 4. "אין ייאוש בעולם כלל" שיקום חולים מחוסרי הכרה... 114 3. שימוש בטכנולוגיה מתקדמת - השיקום האורטופדי... 113 6. העצמת מעורבות המקצועות הפרא-רפואיים בשיקום הכולל... 117 סיכום השער השלישי... 172 שער רביעי: התפתחות ספורט הנכים בישראל- מספורט שיקומי להגשמה לאומית... 172 פרק א': רקע תיאורטי: ספורט הנכים, התפתחותו והשפעותיו... 173 פרק ב': היבטים רפואיים ופסיכו-סוציאליים של ספורט הנכים... 173 פרק ג': ספורט הנכים בעולם המערבי: תולדותיו ומאפייניו... 171 פרק ד': שורשיה של תפיסת הנכים וספורט הנכים בישראל: 'יהדות השרירים' חזון ומציאות... 224 1. הקמת אגודות ספורט יהודיות יישום התפיסה הגופנית החדשה... 226 2. ראשית החינוך הגופני בארץ ישראל... 221 3. אגודות הספורט בארץ ישראל... 221 פרק ה': התפתחות ספורט הנכים בישראל... 211 1. שלב ראשון בהתפתחות התחום: יוזמה אישית ופריצת דרך... 211 2. שלב שני: סלילת הדרך והמינוף הארגוני תפקידם של הארגונים הציבוריים בפיתוח ספורט הנכים... 213 3. שלב שלישי: מיסוד ספורט הנכים הקמת מרכזי ספורט... 223 4. שלב רביעי: הדרך להכרה בינלאומית וישראלית בנכים - השתתפות במשחקים הפראלימפיים... 233 3. שלב חמישי: קבלת הכרה ישראלית ובינלאומית - אולימפיאדת הנכים 1761...236 6. ספורט הנכים והשפעתו המקרבת על יהדות העולם... 241 סיכום השער הרביעי... 242 סיכום: משבר כמנוף לצמיחה... 233 מקורות וביבליוגרפיה... 261 תקציר אנגלי... I

רשימת איורים איור איור איור 1 פרופ' סר לודוויג גוטמן... 29 9 גב' ארנה וילר... 29 איור 3 פרופ' אמיל אדלר במרפאת הפוליו... 29 איור 4 פרופ' תיאודור נחנזון... 23 איור 5 דר' לודוויג גינצבורג... 23 6 נכי צה"ל ב'תל השומר' 1241...23 איור 7 מיס דיאנה קיד... 164 איור 1 סנדרה סייבר )אילן(... 164 איור 2 בית הספר לפיזיותרפיה ב'אסף הרופא'... 164 איור - 11 צוות הפיזיותרפיסטים בהדסה, סוף שנות השישים... 165 איור - 11 ריפוי בעיסוק לפצועי מלחמת העולם הראשונה בבית חולים בארצות הברית... 165 איורים - 13-19 חניכי אלי"ן בסן סימון ממלאים שקי חול בתקופת ההמתנה... 166 איור - 14 חניכי אלי"ן ואנשי צוות בסן סימון... 166 איורים - 16-15 ילדים נפגעי פוליו באסף הרופא... 167 איור - 17 חנוכת הבריכה באסף הרופא, במעמד אלינור רוזוולט 1256...167 איור - 11 ייסוד מחלקת נפגעי חוט השדרה בתל השומר... 161 איור - 12 פרופ' רפי רוזין... 161 איור - 91 גרשון הוברמן... 946 איור 91 בטי דובינר... 946 איור 99 קבלה ממצעד הפרוטות... 946 איור 93 חניכי 'ספיבק' בצעדת חוצה ישראל... 946 איור 94 קייטנת אילנשי"ל... 947 איור - 95 טקס הנחת אבן הפינה למועדון 'ספיבק'... 947 איור 96 צבי בן צבי... 941 איורים 91-97 נבחרת ישראל למשחקי סטוק מנדוויל... 941 איור 92 משחקי סטוק מנדוויל... 942 איור - 31 המשחקים הפראלימפיים טוקיו 1264...942

איורים 39-31 פתיחת המשחקים הפראלימפיים 1261...951 איור - 33 מכונית השרד של סגן ראש הממשלה יגאל אלון מגיעה לטקס... 951 איור - 34 אורה אנלין זוכה במדליית זהב באולימפיאדת טורונטו 1276...951 איור - 35 מדליית המשחקים הפראלימפיים 1261...951 איור 36 ברוך חגאי... 951 איור 37 מועדון 'ספיבק'... 959 איור 31 'בית הלוחם'... 959

א 1 "ותבוא בהם הרוח ויחיו ויעמדו על רגליהם" התפתחות הרפואה השיקומית בישראל כבבואה לתמורות בחברה הישראלית )4791-4711( תקציר מחקר זה מנתח לראשונה את התפתחות הרפואה השיקומית במדינת ישראל, מראשיתה בשלהי שנות הארבעים של המאה העשרים ועד המחצית הראשונה של שנות השבעים, על רקע התמורות שחלו בחברה הישראלית. אירועים היסטוריים שהתחוללו בארץ בתקופה זו, ותמורות חברתיות ותרבותיות שניכרו בחברה הישראלית, השליכו על התפתחות תפיסת הרפואה השיקומית בישראל ועל ביטוייה המעשיים. בהתפתחות זו טמון גם היחס המשתנה של החברה הישראלית כלפי אזרחיה הנכים. ניתוח מעמיק של התפתחות הרפואה השיקומית במדינת ישראל ובחינת מאפייניה וייחודיותה במבט משווה, על רקע ההקשר הישראלי הייחודי, הוא בבחינת חשיפת תופעה היסטורית שטרם נחקרה והוספת פרק חשוב לחקר החברה הישראלית ומאפייניה בתקופה הנדונה. המחקר מבוסס על חומר ארכיוני מגוון המתעד את פעילות הממסד והארגונים השונים המעורבים בשיקום; מקורות פרטיים שנמצאו בידי אנשים שפעלו בתחום השיקום; ספרי זיכרונות, עיתונים וביטאונים בני התקופה. כן נערכו ראיונות אישיים עם פעילים ברפואה השיקומית, הללו נותחו במבט ביקורתי והוסיפו נופך אישי למחקר. המקורות הראשוניים נותחו ממבט היסטורי, תוך הישענות על מחקרים היסטוריים. בד בבד נעשה שימוש נרחב במאמרים רפואיים-מדעיים, בני התקופה הנדונה, ומאוחרים יותר, מהם הופק מידע על מספר הנפגעים ששוקמו, על שיטות הטיפול שהיו מקובלות בשיקום הרפואי ותוצאותיהן ועל הצלחת השיקום לאור המעקב בשנים הבאות. תחום שיקום הנכים לא נחשב כבעל נגיעה לרפואה עד מחצית המאה העשרים. הטפול הרפואי השיקומי בנכה היה בידי המשפחה או בידי מוסדות דתיים והתנדבותיים, והוא נתפס כסוגיה הקשורה לרווחה וסעד בלבד. השינוי בתפיסה זו התחולל ברחבי העולם המערבי במהלך המאה העשרים, ובמיוחד במלחמת העולם השנייה כששיקום הנכים הפך בהדרגה לדיסציפלינה רפואית העומדת בפני עצמה. ראשית התפתחה בתחילת המאה העשרים דיסציפלינה חדשה שנקראה 'רפואה פיסיקלית' שנקטה בטיפולים פיסיקליים ומכאניים כגון: אור, חום, חשמל ותרגילי התעמלות לשם ריפוי מחלות. בנוסף, בשנות הארבעים, החלה להתפתח בבריטניה ובארצות הברית, במהלך מלחמת העולם השנייה, הרפואה השיקומית, על רקע הצורך האקוטי לשקם את רבבות נפגעי הקרבות, ואף היא נקטה בטיפולים פיסיקליים ומכאניים לשיקום נפגעי המלחמה. הדגש שניתן בבריטניה לתחום שיקום נפגעי חוט השדרה, שינה את פניה של הרפואה השיקומית בתחום זה. באותו הזמן 1 'חזון העצמות היבשות' - יחזקאל לז, י.

ב נפתחו בארצות הברית מחלקות שיקומיות בבתי חולים כלליים ולראשונה ניתנה תמיכה כספית ממשלתית למחקר ולהוראה בתחום. שני התחומים הללו, הרפואה הפיסיקלית והרפואה השיקומית, הפכו לדיסציפלינה אחת ושמה רפואה פיסיקלית ושיקום. במקביל, כחלק מתחום רפואי חדש זה, התפתחו המקצועות הפרא-רפואיים, פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק שראשיתם בשנות העשרים, ושולבו בתחום השיקום. הפיזיותרפיה הייתה 'הזרוע המבצעת' שביצעה בפועל את הטיפולים שקבעו רופאי השיקום, בעוד שהריפוי בעיסוק התמקד בשיקום מקצועי, שיפור התפקוד הפונקציונאלי היום יומי והעברת זמן האשפוז באופן נעים ופרודוקטיבי. ביישוב ובמדינת ישראל התגבשו תפיסות השיקום בהדרגה לאורך השנים, בהשפעת תפיסות השיקום בעולם המערבי ועל רקע ההתרחשויות המקומיות. ההקשר ההיסטורי-התקופתי משמש במחקר זה מצע להבנת התפתחות הרפואה השיקומית ומאפייניה. חלקה הראשון של העבודה מוקדש אפוא, להצגת הרקע התקופתי ובו דיון במאפייני החברה הישראלית בשנים 4791-4711, ערכיה ותפיסותיה המשתנים מנקודת המבט של יחסה לנכים, והצגת אירועים ולהתרחשויות שבאותן השנים היו בעלי השפעה על תחום השיקום. השיקום במדינת ישראל התפתח על מצע התרחשויות היסטוריות ותמורות חברתיות וכלכליות, החל מהקמת המדינה תוך כדי מאבק צבאי ממושך שהביא לגל נפגעים גדול, דרך גלי העלייה אשר הכפילו ושילשו את אוכלוסייתה תוך שנים ספורות, והתמודדותה עם בעיות התחלואה שהביאו עולים מארצות האסלאם וניצולי השואה, שחלקם היו תשושים בגוף ובנפש. מדינת ישראל שהתמודדה עם מימדי עלייה חסרי תקדים, התקשתה לספק לחולים ולנכים מבין העולים טיפול רפואי ראוי, כשלהיבטים השיקומיים לא ניתנה תשומת לב. מגיפת שיתוק הילדים שהתחוללה בשנות החמישים הפנתה את תחום השיקום ליעד חדש הילדים; לכך יש להוסיף את חמש המלחמות שהתרחשו בתקופה הנדונה במחקר, אשר הביאו למספר גדול של נכי מלחמה ונכים אזרחיים, שעל המדינה היה לשקמם. דגש מיוחד ניתן בעבודה למלחמת יום הכיפורים ותוצאותיה שחוללו משבר עמוק בחברה הישראלית, אשר הביא לשינוי בתפיסותיה ובערכיה. כך, למשל, נבעו סדקים בתחושת הלכידות החברתית, האמון בהנהגה התערער, וניכרה התפכחות ממיתוס צה"ל כצבא בלתי מנוצח. כל אלה, יחד עם תחושת חוסר האונים שליוותה את המלחמה בראשיתה, היו אחראים לתמורות שהשליכו באופן ישיר ועקיף על התפתחות השיקום בארץ. לצד האירועים ההיסטוריים והתמורות הכלכליות והחברתיות, השיקום בישראל הושפע מהתפתחות הרפואה הפיסיקלית והשיקומית בעולם המערבי במספר אופנים: א. הרופאים שייסדו את הרפואה השיקומית בארץ עלו ארצה ממדינות מערב אירופה ומרכזה והביאו עימם את האסכולה הרפואית המערב אירופית, ב. מוסדות השיקום הראשונים בארץ כגון: 'הדסה' ו'תל השומר' הוקמו בשיתוף פעולה עם מרכזי שיקום בבריטניה ובארצות הברית ופעלו תוך כדי קשר הדוק עימם. מערכת השיקום שהתפתחה בארץ לא צמחה בחלל ריק. בשנות השלושים של המאה העשרים החל הממסד הציוני לטפל בענייני רווחה ובכלל זה גם בנכים ובעלי מוגבלות. לשם כך הוקמה בשנת 4791 'קרן נכות' של 'הסתדרות העובדים העבריים', שהיה לה תפקיד חשוב בהקמת המוסד השיקומי הראשון בארץ, 'בית פיינסטון' שנוסד בשנת 4711 ברמות השבים. ייעודו של מוסד זה היה לטפל בנפגעי תאונות, חולים כרוניים וחולים חשוכי מרפא. באותה תקופה לא הייתה גישה

ג מוגדרת של מטרות השיקום והצוות המטפל למד את המתודה הטיפולית תוך כדי העשייה. מוסד זה עבר במרוצת השנים לבעלותה של קופת חולים של ההסתדרות. מעבר זה היה כרוך בתהליך התמקצעות, שהביא בשנת 4791 להפיכת המוסד לבית החולים השיקומי 'בית לוינשטיין'. באותה שנה נוסד גם מרכז השיקום ב'תל השומר' ושני מרכזי השיקום הללו הפכו לימים, לגדולים ולמובילים בארץ. חלוצת הרפואה הפיסיקלית והשיקומית בארץ הייתה 'הדסה'. בשנת 4711 הקימה בירושלים 'הסתדרות מדיצינית הדסה', מרפאה פיסיקלית, אשר במהלך מלחמת העצמאות התרחבה למרכז שיקום. מרכז שיקום זה נועד לטיפול בנפגעי המלחמה בלבד ונסגר עם תום המלחמה בשל התפיסה של הנהלת 'הדסה' כי מרכז שיקום נחוץ רק בעיתות מלחמה לצורך טיפול בפצועי הקרבות, תפיסה שניכרה בה מהות השיקום באותם ימים. לפיכך, משהסתיימה המלחמה לא היה עוד השיקום בראש סדר העדיפויות של 'הדסה', גישה שהקרינה על עמדת המערכת הרפואית של מדינת ישראל הצעירה. זאת ועוד, במדינה שהתמודדה עם שלל בעיות לא מבוטלות בשנותיה הראשונות, תפיסת הנכים הייתה מורכבת, והיא טמנה בחובה הבחנה בין נכי צה"ל לבין נכים אזרחיים. המודעות לצורך בשיקום האחרונים טרם הבשילה. המחויבות הלאומית לשיקום, שהתפתחה באותן השנים, נועדה לנפגעי מלחמה, בעוד שנפגעי תאונות, מחלות ונכים מלידה לא נתפסו כזכאי שיקום מבחינת סדר העדיפויות הלאומי. עם זאת, ובניגוד לעמדת 'הדסה', הצורך היה גדול, כאמור בשל מגיפת הפוליו, גלי העלייה הגדולים ועוד. מרכז השיקום ב'תל השומר' נפתח לראשונה בשנת 4711, והקמתו בדומה ל'הדסה', הייתה תולדה של מלחמת העצמאות. מדינת ישראל הוקמה תוך כדי סערת מלחמת העצמאות העקובה מדם, אשר גבתה מן היישוב היהודי בארץ ישראל אלפי הרוגים, פצועים ונכים. שיעור ההרוגים הגיע לאחוז אחד מכלל האוכלוסייה היהודית ובין הנפגעים הרבים היו פצועים ונכים, שהיה צורך לטפל בהם ולשקמם. בבית החולים הצבאי מס' 9 )לימים 'תל השומר'( נפתח מרכז שיקום מאולתר, שטיפל בנפגעי הקרבות, קטועי הגפיים ונפגעי חוט השדרה. המרכז פעל כהמשך לטיפול החרום הרפואי שניתן לפצועים בבית החולים, ללא ידע מקצועי בשיקום, בידי צוות שכלל רופאים מדיסציפלינות שונות, לא שיקומיות, וצוות פרא רפואי בלתי מקצועי. הפצועים הללו היו ברובם המכריע משותקים וסוגיית שיקומם נמשכה חמש שנים בשל היעדר פתרונות למגורים ולתעסוקה במצבם החדש. הללו התגוררו במרכז השיקום שחדל לפעול ככזה ושימש למגורים בלבד, עד שהוסדרו עבורם מקומות מגורים מותאמים ונגישים. סוגיה זו הובילה להקמת ארגון נכי צה"ל, שנאבק לקדם את זכויותיהם של הנכים כנפגעי מלחמה. שלב חדש בתחום השיקום החל בשנת 4791, כאשר פרצה בארץ מגיפת הפוליו-שיתוק הילדים. הצורך הדחוף להכשיר פיזיותרפיסטים מוסמכים לטיפול באלפי נפגעי המחלה, הביא בשנת 4799 לפתיחת בית הספר לפיזיותרפיה הראשון בארץ, בבית החולים 'אסף הרופא', בסיוע ארגון הבריאות העולמי ויוניצ"ף Fund - United Nations International Children's ארגון האו"ם למען ילדים. הקמת בית הספר לפיזיותרפיה מהווה אבן דרך בהתפתחות השיקום, כיוון שהפיזיותרפיה היא ליבת הרפואה השיקומית והזרוע המבצעת שלה. עד הקמת בית הספר מספר הפיזיותרפיסטים המוסמכים בארץ היה זעום, השכלתם של הפיזיותרפיסטים שרכשו את

ד המקצוע בחו"ל לא הייתה אחידה וכך לא ניתן היה לפקח על רמתם המקצועית. הקמת בית הספר, שפעל על פי המתודה הבריטית, שנחשבה אז למובילה בעולם, אפשרה להכשיר פיזיותרפיסטים ברמה מקצועית גבוהה, ותוך שנים ספורות ניתן היה לספק שירותי רפואה פיסיקלית ושיקומית ברחבי הארץ. בצד בית הספר נפתח בשנת 4791 בבית החולים 'אסף הרופא' מרכז שיקום לילדים נפגעי מחלת הפוליו. הקמת מרכז שיקום זה, כמו גם הקמת בית הספר לפיזיותרפיה, ציינו את ראשיתה של תפיסה שיקומית חדשה, אשר העבירה לראשונה לראש סדר העדיפויות את שיקומם של נכים אזרחים. תפיסה שיקומית זו הייתה זמנית ומוגבלת לילדים נפגעי פוליו בלבד. עד שנות השבעים התמקדה הרפואה השיקומית בשיקום חיילים פצועי המלחמות ופחות בשיקום נכים 'אזרחיים'. הדברים באו לידי ביטוי בכך שבשנות השישים היו מפותחים במוסדות השיקום הגדולים בארץ, 'תל השומר' ו'בית לוינשטיין', בעיקר שני תחומים: שיקום קטועי גפיים ושיקום נפגעי חוט השדרה; תחומים המאפיינים שיקום של נפגעי מלחמה. תחומים אחרים כגון: שיקום נפגעי ראש טראומטיים Injury( )Traumatic Brain ושיקום נוירולוגי לילדים עם בעיות התפתחותיות, כמעט שלא היו קיימים. מלחמת יום הכיפורים הייתה 'קו פרשת המים' שסימן את המפנה בתפיסה השיקומית; מפנה שהתבטא בהתפתחות מואצת ונרחבת של התחום כולו, בהשפעת המלחמה והתמורות התודעתיות שחלו בחברה הישראלית בעקבותיה. אלפי הפצועים והנכים שנפגעו במלחמה נזקקו לתקופות שיקום ממושכות. השיקום לאחר מלחמת יום הכיפורים נתפס כמשימה לאומית, וחשיבותו בעיני הציבור עלתה. מנקודת זמן זו חלה התפתחות מואצת ונרחבת בכל התחומים הקשורים לשיקום. ב'בית לוינשטיין' התפתח תחום שיקום נפגעי חבלות ראש, שהיה תחום פורץ דרך ברפואה השיקומית הבינלאומית ו'תל השומר' הפך למרכז ארצי לשיקום נפגעי חוט השדרה, ורכש ניסיון רב בתחום זה. תוך שנה הפכו מרכזי השיקום הללו למובילים בעולם בתחומים אלו. תחומים חדשים התפתחו, ובהם שיקום חולים מחוסרי הכרה ושיקום נוירופסיכולוגי. גם המקצועות הפרא-רפואיים קיבלו דחיפה בתקופה זו והתפתחו תחומים טיפוליים חדשים כמו שיקום קוגניטיבי, טיפול פיזיותרפי בנפגעי ראש ושיקום הפרעות בתקשורת על רקע נוירולוגי. לפריצת הדרך בתחומים הללו תרמה החלטת ממשלת ישראל שהתקבלה במרץ 4791, להגדיל באופן משמעותי את הקצאת המשאבים למרכזי השיקום ולהגדיל את מספר מיטות השיקום בארץ בכל התחומים, ולא רק בתחומים הקשורים לנפגעי מלחמה. החלטה זו משקפת שינוי בתפיסת השיקום והיא בבואה של שינוי העמדות בממסד הישראלי כלפי הנכים וכלפי זכאותם לשיקום, כפי שמוכיח מחקר זה. כמקרה בוחן לתמורות בתפיסת שיקום הנכים בישראל מנותחת בעבודה זו התפתחות ספורט הנכים. בצד הרפואה השיקומית התפתח ברחבי העולם ספורט נכים, שתחילתו בתפיסה הרפואית-השיקומית אשר שאפה לנצל את יתרונות הפעילות הספורטיבית, לחיזוק גופם של הנכים ולהשפעה המוראלית המיטיבה. במשך השנים לבש ספורט הנכים אופי תחרותי לכל דבר. גם בתחום זה התחוללו בארץ תמורות במהלך השנים. ראשיתו של ספורט הנכים בארץ לאחר מלחמת העצמאות כאמצעי שיקומי, ועם הזמן הפך לספורט תחרותי. בתחילה עסקו בספורט בעיקר נכי צה"ל, בעוד נכים 'אזרחיים' הודרו ממנו בשל מחסור במסגרות מתאימות וחוסר תקציב. במשך השנים, בזכות 'משוגעים לדבר' שהתארגנו

ה באופן פרטי, יזמו והקימו בשנת 4791 את מרכז הספורט 'ספיבק' ברמת גן עבור נפגעי פוליו, החלו להשתתף גם נכים 'אזרחיים' באימונים ובתחרויות. ספורט הנכים סבל במשך עשרות שנים מחוסר עניין מצד הציבור ומהיעדר מימון מצד הרשויות. עם השנים הגיעו הספורטאים הנכים להישגים מרשימים, ובהדרגה השפיע הדבר על עמדת החברה ועל יחסה כלפי הנכים, מהדרה להכלה ולקבלה. התפתחות השיקום היא אפוא בבואה לתמורות בתפיסת החברה הישראלית את אזרחיה הנכים. תפיסה שהושפעה במידה רבה ממיתוסים מעצבי חברה שהונחלו על ידי מנהיגים ציוניים. החל משנות השלושים ובשני העשורים הראשונים לאחר קום המדינה שלט בארץ 'מיתוס הצבר', שבמאפייניו בלט חוזק הגוף. ה'צבר' נתפס כ'יהודי החדש', החף מחרפת הגלות, החזק, הבריא והמנצח. הפיזיות הגברית הועלתה על נס והייתה אנטיתזה לניוון הגלותי. בהיות ה'צבר' הדגם לחיקוי עבור רבים, נוצרה אווירה שהתקשתה להכיל את היהודי 'הגלותי', ניצול השואה, והנכה שגילם בגופו את ההיפך הגמור. בשונה מיחס זה, זכו נכי צה"ל ליחס של הערצה והכרת תודה הן מצד הממסד והן מצד החברה, שכן נחשבו לגיבורים. הדברים באו לידי ביטוי בטיפולים רפואיים מועדפים להם זכו ובתמיכה כלכלית שעוגנה בחוק. סיפור התפתחותו של השיקום הרפואי, המגולל מחקר זה, תוך שימוש בחומרים שחלקם עד כה לא נחשפו ולא נחקרו וניתוחם, תורם תובנות חדשות לתמונה ההיסטורית של החברה הישראלית. מסקנת המחקר היא כי לאירועים ההיסטוריים שהתרחשו בישראל בתקופה הנדונה ולמאפייני החברה הישראלית הייתה השפעה מכרעת על התפתחות השיקום הרפואי במדינה, שנגזר גם מיחס הממסד והחברה כלפי הנכים. מלחמת העצמאות הניחה את היסודות לתפיסה השיקומית, שעד אז לא הייתה קיימת כלל, לפיה השיקום נחוץ בעיקר, בעיתות מלחמה. לפיכך משהסתיימה המלחמה, נסגר מרכז השיקום. העלייה הגדולה עוררה צורך בשירותי שיקום, שלא התמלא, ומגיפת הפוליו שהתחוללה בראשית שנות החמישים והתעצמה כתוצאה מתנאי החיים והצפיפות במעברות ובמחנות העולים, הביאה להקמת מרכז שיקום שנועד לנפגעי המחלה בלבד ולהקמת בית הספר לפיזיותרפיה; ולבסוף, מלחמת יום הכיפורים והשינוי החברתי-התודעתי שהתחולל בעקבותיה העניקו תנופה לכל תחומי השיקום הרפואי ומיצבו אותו כדיסציפלינה רפואית שוות ערך לתחומי רפואה אחרים. התפתחותה של הרפואה השיקומית בארץ שזורה אם כן, באירועים ההיסטוריים שהתרחשו בתקופה הנידונה, הושפעה מהם ומשמשת בבואה לתמורות בחברה הישראלית.

1 מבוא "אחריות הרופא היא לא רק להוסיף שנים לחיים, אלא גם להוסיף חיים לשנים". כך הגדיר בשנת 1191 ד"ר פרנק קרוסן, מחלוצי הרפואה השיקומית בארצות הברית, את תפקידו של הרופא 1 השיקומי. על פי תפיסתו, חילוץ החולה מחיי תלות באחרים ושיקום עצמאותו היא תמצית העשייה הרפואית ומהווה מעשה הומאני לא פחות חשוב מהצלת חייו. היה זה ביטוי לתפיסה החדשה של השיקום לפיה הוא חלק בלתי נפרד מהרפואה. עד שנות הארבעים של המאה העשרים נחשב הטיפול בנכה ושיקומו כתחום הקשור במקצועות הרווחה וההכשרה המקצועית כמו עבודה 2 סוציאלית ולא כחלק אינטגראלי מהרפואה שתפקידה נתפס כריפוי מלא של המחלה. בשנות הארבעים חל שינוי בתפיסה כשהתפתחה הרפואה השיקומית. החלה להתבסס על זו הגישה ההומאנית וההוליסטית המתייחסת אל האדם כאל מכלול של גוף ונפש, ולפיה השיקום הוא חלק מהתחום הרפואי המשלב גם היבטים של חזרה לתפקוד במסגרת הקהילה. הרפואה השיקומית שילבה את הגישה הזאת עם מקצועיות רפואית, קלינית ומחקרית. פרק א: הצגת נושא המחקר מחקר זה מתחקה אחר התפתחות הרפואה השיקומית במדינת ישראל החל משנת 1184, שבה הוקמו מרכזי השיקום הראשונים בסמוך להקמת המדינה, מתוך כורח המציאות תחילה, ועד שנת 1198, שנה שבה התמודדה החברה הישראלית עם תוצאות מלחמת יום הכיפורים; תוצאות שהיו להן השלכות מרחיקות לכת על השיקום בארץ. עבודה זו בוחנת כיצד התפתח השיקום עד לקו השבר החברתי-התודעתי שארע בעקבות מלחמת יום הכיפורים והשלכותיה, ושבין היתר הוביל לפיתוח ולהרחבה של שירותי השיקום הרפואי בארץ. בחינת התפתחות הרפואה השיקומית בישראל ומאפייניה, נעשתה תוך מיקום הדיון בהקשר ההיסטורי-התקופתי, באמצעות ניתוח השפעת האירועים ההיסטוריים, השינויים והתמורות בישראל, על התחום. בכך, לבד מחשיפת פרק חשוב בתולדות ההיסטוריה של הרפואה בישראל, משמש המחקר כבבואה לתמורות בממסד ובחברה הישראלית, המשתנים. על תפיסותיהם וערכיהם ההתחקות אחר התפתחות השיקום נעשתה באמצעות מבט מעמיק על הקמתם, מאפייניהם והתפתחותם של מרכזי השיקום ב'הדסה', 'תל השומר' ו'בית לוינשטיין' בשנים הנידונות. מוסדות אלה נבחרו כדגמים מייצגים של מוסדות השיקום בארץ, בשל היותם המוסדות המובילים 3 בשיקום כוללני ומשום היותם מוסדות שהשתייכו לגופים היחידים שסיפקו, בשנים הללו, Krussen Frank H., "Historical Development in Physical Medicine and Rehabilitation During the Last Forty Years, Walter J. Zeiter Lecture", Archives of Physical Medicine and Rehabilitation, (Jan. 1969), p. 4. Rusk A. Howard, "The Philosophy and Need of Rehabilitation", in: Rehabilitation Medicine, A Textbook on Physical Medicine and Rehabilitation, U,S,A., (1964), p.20. עוסק בכל תחומי השיקום. 1 2 3

2 שירותי המחקר אשפוז: מציג את 'קופת חולים' בחינת ייחודיות התחום בישראל. בעבודה זו התפתחות ספורט הנכים של ההסתדרות, משרד הבריאות מוסדות השיקום ושלבי התפתחותם במבט השוואתי כמקרה ו'הסתדרות מדיצינית לעולם המערבי, הדסה'. תוך מבחן לתמורות בתפיסת הנכות בישראל מנותחת בישראל והפיכתו מספורט שיקומי שנועד לקדם מטרות רפואיות לספורט תחרותי לכל דבר. ניתוח המוסדות השיקומיים וספורט הנכים מהווה מכלול שביכולתו להצביע הן על התפתחות תחום השיקום ומאפייניו והן על התמורות בתפיסת הנכים והנכות במדינת ישראל. הללו מוסיפים נדבך לחקר מדינת ישראל והחברה הישראלית ומאירים עליהן מזווית חדשה. 1. השיקום מהו? השיקום הרפואי הינו תחום התמחות בעולם הרפואה שמטרתו להחזיר לאדם הסובל מליקוי, נכות או מגבלה פיסית או נפשית, את יכולתו התפקודית עד כמה שניתן. זאת במגמה להחזירו לחברה, לתעסוקה, לחיים פוריים ויצירתיים ולעצמאות מרבית בפעולות היום יום. צוות השיקום כולל רופאים, פיזיותרפיסטים, מרפאים בעיסוק, אחיות, עובדים סוציאליים, פסיכולוגים, קלינאי תקשורת, יועצים ואנשי מקצוע נוספים הפועלים יחד, ככוח משותף, על מנת לסייע לאדם בעל המוגבלות לממש את המקסימום מהפוטנציאל הפיזי, המנטאלי, הרגשי, החברתי והתעסוקתי 4 הטמון בו. לרפואה השיקומית קדמה הרפואה הפיסיקלית, שהחלה להתפתח בשלהי שנות העשרים של המאה העשרים. הרפואה הפיסיקלית הציעה טיפול לסובלים מבעיות שרירים ושלד, באמצעים פיסיקליים שונים כגון: חום, מים, חשמל, תרגילי התעמלות ועוד, כשהדגש היה על טיפול באנשים בעלי מוגבלות מסוימת אך החיים ומתפקדים בקהילה ולא בנכים של ממש הזקוקים לאשפוז. בתחילה נקראה הדיסציפלינה 'טיפול פיסיקלי' 5.)(Physical Therapy) במהלך שנות הארבעים השתנה המונח ל'רפואה פיסיקלית' כדי להבחין בין הדיסציפלינה הרפואית הזו שהייתה כעת חלק בלתי נפרד מעולם הרפואה, למקצוע הפרא רפואי החדש יחסית שהתפתח במקביל, ה'פיזיותפיה' או כפי שכונתה הפיסיקלית והשיקומית. בארצות הברית: במחצית שנות הארבעים, 6,'Physical Therapy'' בעקבות הרחבת תחום השיקום והיווה חלק אינטגראלי מהרפואה ושינוי בתפיסה הבסיסית של המקצוע אשר ראתה צורך לטפל באדם, ולא רק בסימפטומים ממנו הוא סובל, נוספה לרפואה הפיסיקלית המילה 'שיקום' והתחום כולו נקרא: 'רפואה פיסיקלית ושיקום' 'Physical 7 Rehabilitation'.Medicine and לא היה זה שינוי סמנטי בלבד. דובר בשני תחומים שהשלימו זה את זה. הרפואה הפיסיקלית 8 התמקדה במטופלים שבדרך כלל חיים במסגרת הקהילה ויכולים בלום נאוה, השיקום עשה היסטוריה, מערכות שיקום רפואי בישראל, 1591-1591, ישראל 2009 )להלן: בלום, השיקום(, עמ' 9. Krussen H. Frank, Historical, p.1. Krussen Frank H., "History and Development of Physical Medicine", Clinics, Vol. 4, No. 6: 4.1946, pp. 1347-1348. בלום, השיקום, עמ' 9. שתי הדיסציפלינות, הן הרפואה הפיסיקלית והן הרפואה השיקומית פועלות זו בצד זו גם היום. מטעמי נוחות אני נוקטת בלשון עבר, אך פעילותן ומטרותיהן המוצגות כאן רלוונטיות גם לימינו אלה. 4 5 6 7 8

3 לתפקד באורח רגיל והרפואה השיקומית התמקדה בהחזרת היכולת התפקודית לחולים בעלי מגבלה פיסית המונעת מהם תפקוד עצמאי. הטיפולים שניתנו על ידי אנשי המקצוע בתחומים אלה היו פיסיקליים ומכאניים, להבדיל מתחומי רפואה אחרים שבהם הטיפולים היו תרופתיים, או כירורגיים. הרפואה השיקומית, כדיסציפלינה רפואית חדשה בארץ ובעולם, הציבה לעצמה כיעד מרכזי, את שיפור היכולת התפקודית שנפגעה כתוצאה מן הפגיעה, להבדיל מהרפואה 9 הקלאסית שהתמקדה בניסיון לאבחן ולרפא את המחלה עצמה. ברפואה המערבית קיימים מונחים שונים לתחום השיקום, המצביעים על גישות שיקומיות שונות. המונח האנגלי לשיקום הוא: Rehabilitation שמקורו בלטינית Habilitas יכולת. כלומר: 10 השבת היכולת. המונח הצרפתי הוא: Re'e'ducation לימוד מחדש; הקניית כישורים חדשים 11 להתמודדות עם הנכות. בעברית התקבל המונח 'שיקום' שמשמעותו הלשונית: "קימום, החזרת 12 אדם או דבר לאיתנו ולמצבו הקודם". המונחים הללו טומנים בחובם את שתי הגישות העיקריות של הרפואה השיקומית. מצד אחד השאיפה להשיב את היכולת המקורית, עד כמה שניתן ומצד שני, כאשר מוצו כל האמצעים והיכולת לא הושבה, לימוד מחדש של ביצוע תפקודים פונקציונאליים על מנת להשיג עצמאות מקסימאלית. הרפואה השיקומית התפתחה בישראל החל מראשיתה, מתוך כורח המציאות והשכילה להשתמש בידע ובניסיון שצברה במשך השנים, כתוצאה מאירועים היסטוריים שהתרחשו בארץ, 13 כמנוף לפיתוח התחום, ואף למצוינות ולהובלתו בקרב הקהילייה השיקומית העולמית. 2. מטרת המחקר ושאלותיו מחקר היסטורי רב תחומי זה מבקש לחשוף את סיפור התפתחותה של הרפואה השיקומית במדינת ישראל ובאמצעותו להבין את תהליך עיצוב העמדות, הערכים והתפיסות, כלפי הנכות שרווחו בחברה הישראלית בשנים 1198-1184 שהיו שנים מעצבות של המדינה הצעירה. מחקר זה בוחן לראשונה את שלבי התפתחות הרפואה השיקומית בארץ במבט משווה עם מדינות אחרות, ועל רקע האירועים ההיסטוריים שעיצבו את עשויות לשפוך אור על תהליכים ישירים המדינה והחברה, ערכיהן ומאפייניהן. בשנים הנדונות השיקום הפך מתוצר של דמותה של החברה הישראלית. ועקיפים, מסקנות המחקר סמויים וגלויים שהשפיעו על דמותה של כורח המציאות, שהתאפיין בהקמה נחפזת של מחלקות שיקומיות, ללא מתודה טיפולית מוגדרת, לדיסציפלינה רפואית ממוסדת שמהווה חלק אינטגראלי כחלק מהחינוך הרפואי ומוכרת כתחום התמחות ברפואה. מהתפיסה השיקומית והפך לספורט תחרותי שהביא יוקרה וכבוד בצדו התפתח ספורט הנכים למדינת ישראל בכלל איסקוב אלי ורינג חיים, אבני דרך בתולדות רפואת השיקום, ישראל, 2002 )להלן: איסקוב ורינג(, עמ' 1. בלום, השיקום, עמ' 4. עורי אבי, מבוא לתולדות הרפואה השיקומית בישראל, תל אביב, 1119, עמ' 103 )להלן: עורי, מבוא(. אבן שושן אברהם, המילון החדש, ירושלים, 1111, עמ' 2999. ראו: הופיין דן, וקיל אליהו, כהן גילה ושלף פזית, "טיפול נוירו פסיכולוגי שיקומי בנפגעי ראש", בתוך: עורי אברהם ושקד עמי )עורכים(, מבוא לרפואה שיקומית, ישראל, 1110, עמ' 149, וגם:,.L Najenson,.T Mendelson Schechter I., David C., Mintz N. and Groswasser Z., "Rehabilitation After Severe Head Injury", Scandinavian pp. 5-14,Journal of Rehabilitation Medicine, :6,1974 מחקר ראשון על שיקום חבלות ראש שנערך בבית לוינשטיין בשנת 1198 על נפגעי ראש ממלחמת יום הכיפורים, מחקר שהיה ייחודי ופורץ דרך. 9 10 11 12 13

8 ולנכים בפרט, ושמלבד סיועו בשיקומם הפיסי והמנטאלי, תרם לחיזוק מעמדם בחברה והשפיע על עיצוב מקומם של הנכים בחברה ועל תפיסת הנכות. מחקר זה שבא למלא את החסר בתחום ההיסטוריה של השיקום, יוסיף נדבך לחקר הרפואה והתפתחותה בארץ, וכן ישפוך אור מנקודת מבט חדשה על החברה הישראלית, התפתחותה ומאפייניה. המחקר אף עשוי לתרום לחברה בת- ימינו, בתתו ניתוח מעמיק של חשיבות שיקומם של הנכים במגוון תחומים ורבדים, ובהציפו את המודעות לצרכי האדם בעל המוגבלות, זכויותיו והצורך להנגיש בעבורו את מכלול ההיבטים המלווים את חיינו כבני אדם. שאלות המחקר המרכזיות: התמקצעות תחומי השיקום בוחן את הליך התפתחות מוסדות השיקום, מנתח את המחקר מאפייניו, חלקו השונים ומאפייני המקצועות הפרא רפואיים, ודן בהתפתחות ספורט הנכים, שאלות המחקר להלן בשיקום ותפקידו ביחס החברה הישראלית והממסד הישראלי לנכים. המרכזיות והעקרוניות החוצות את העבודה לכל אורכה: 1. מהן תפיסות השיקום במדינת ישראל בשנים הנדונות? מהם שלבי התפתחות תפיסות אלה ומהם הגורמים ההיסטוריים והמקצועיים להתפתחותן? כיצד יושמו התפיסות הללו בפועל? במענה לשאלה זו ייבחנו מטרות ההקמה של מרכזי השיקום ב'הדסה', 'בית לוינשטיין' ו'תל המקצועיים, הצוותים של זהותם בראשית הדרך, תפקודם הנסיבות שבהן הוקמו, השומר', יבחנו אירועים היסטוריים רלוונטיים שהתרחשו והטיפולים שניתנו במסגרות הללו. כמו כן, בשנים הללו, אשר הייתה להם השפעה אפשרית על התפיסה השיקומית: מלחמות, מגיפת הפוליו, ייבחנו התמורות בתפיסה השיקומית בתקופה כן משברים כלכליים והתפתחות טכנולוגית. הנידונה, הן מבחינת הממסד הרפואי והן מבחינת מוסדות המדינה. 2. מה היו הגורמים להתמקצעות הרפואה השיקומית והמקצועות הפרא רפואיים, ומה היו מאפייני שילובם בשיקום? מענה לשאלה יכלול את סוגיית שיקומם של נכי צה"ל לעומת נכים אזרחיים, ההעדפה לתחומי שיקום מסוימים ומשמעותה. כן תבחן התפתחות הפיזיותרפיה והריפוי בעסוק בתקופה הנידונה ותרומתם לשיקום פצועי המלחמות ונפגעי מגיפת הפוליו. 3. מה היו תרומתן של היוזמות האישיות להתפתחות הרפואה השיקומית? שאלה זו תיבחן את הרקע, המניע, אופן היישום והתרומה של אנשים פורצי דרך שעיצבו את פניה של הרפואה השיקומית בארץ. כן תיבחן השפעתה והמשכיותה של תפיסת השיקום שלהם לאורך השנים. 8. מהם יחסי הגומלין בין הרפואה השיקומית בעולם המערבי ומקבילתה בארץ? מה מאפיין את ייחודיות התופעה המקומית? יבחן הרקע של מומחי השיקום שפעלו בארץ בראשית הדרך, ההשכלה והאסכולה אותן יישמו בעבודתם. כן יבחנו קשרים מקצועיים שנוצרו עם מרכזי שיקום בעולם המערבי, השפעתם והפיכתו של השיקום הרפואי הישראלי ממושפע למשפיע.

5 5. מהות תפקידו של ספורט הנכים בשיקום: מה היו גורמי היווצרות ספורט הנכים ומה היו מאפייניו בשנותיו הראשונות? מה היו הגורמים העיקריים שהשפיעו על התפתחות ספורט הנכים, לאורך התקופה הנידונה? ייבחנו נסיבות התהוותו של ספורט הנכים, מטרותיו, זהותם של העוסקים בו, הגופים שתמכו בקיומו, יחס הציבור כלפיו ומעמדו כמייצג את המדינה בתחרויות בינלאומיות. כן ייבחנו התהליכים שהתרחשו בספורט הנכים כתוצאה מנוכחותם של נכי צה"ל ואלפי ילדים נפגעי פוליו בחברה הישראלית, ההשפעה על הקמת מועדוני ספורט לילדים נכים ולנכי צה"ל, פיתוח רוח התחרות בקרב נפגעי הפוליו שהשפיעה גם על נכי צה"ל וההצלחה בזירה הבינלאומית. ספורט הנכים משקף כיצד הישראלי, התפתחותו ומעמדו, את יחס הממסד והחברה כלפי.9 הנכים? ייבחן האופן שבו דיווחה התקשורת על אירועי ספורט הנכים והישגי הספורטאים הנכים. כמו כן ידון המחקר בהשתתפות הממסד במימון, תיבחן השאלה האם חלו בנושא זה שינויים לאורך השנים ומה המסקנות שניתן להסיק מכך לגבי יחס הממסד והציבור כלפי הנכים ומעמדם בחברה. 9. מהם יחסי הגומלין בין השיקום הרפואי לבין מדינת ישראל? כיצד השינויים בתפיסת השיקום הרפואי שהתחוללו במדינת ישראל, במהלך שלושת העשורים הראשונים, מלמדים על תמורות במעמד הנכים במדינת ישראל? במענה לשאלה זו יבחנו התמורות בתפיסה השיקומית וביישומה במהלך השנים, ההתפתחות המקצועית שהתחוללה בתחומי השיקום השונים ונסיבות התפתחותם של תחומים חדשים בפרקטיקה הרפואית-שיקומית ובמקצועות הפרא רפואיים. כמו כן, תיבחן מעורבות הממסד הרפואי והפוליטי, תרומתה להתפתחות זו, העיתוי בו התרחשה ומשמעותו.

ה' 9 3. רקע תיאורטי ומצב המחקר המחקר הנידון הוא רב תחומי. בבסיסו הסיפור ההיסטורי אך הוא משיק לתחומים נוספים ובהם רפואה, ספורט, סוציולוגיה, פסיכולוגיה ועוד. מחקרים מהתחומים הללו סייעו לניתוח המקורות הראשוניים, וההתייחסות אליהם נעשתה מתוך רצון להבין את ההיבטים השונים שהשפיעו על הנכות ועל שיקום הנכים בארץ ובעולם, ועל מנת לעמוד על ייחודיות המקרה הישראלי לנוכח השוואה עם התפתחות מערכות השיקום בעולם המערבי. עד כה לא נערך מחקר היסטורי מעמיק המתמקד ברפואה השיקומית, התפתחותה ומאפייניה, המחקרים הקיימים עוסקים בתחומים המשיקים לזה כפי שיתואר להלן. בריאות ונכות בהשקפת הציונות במדינת ישראל ובתקופה הנידונה. לא מעט מחקרים נערכו על דיוקנו ומהותו של 'היהודי החדש'; מקורו, מאפייניו, מופעיו בספרות העברית ובהגות הציונית. רוברט ויסטרייך ויחיעם שורק טוענים שב'יהודי החדש' גלומה מטרת הציונות לעצב זהות יהודית חדשה, המושתתת על פולחן של 'גיבורים יהודים'. לפיכך ייחסו בתנועה הציונית חשיבות רבה להנחלת הפעילות הגופנית המחזקת את הגוף. מקס נורדאו מראשי התנועה הציונית ורופא במקצועו, הרבה להשתמש בביטוי: "נפש בריאה בגוף בריא". נורדאו דיבר על 'רגנרציה' שינוי הדימוי העצמי של היהודים. גם הרצל התבטא בכתביו ברוח זו וראה בתחייה 14 הגופנית חלק בלתי נפרד מתחייתו של עם ישראל. גישה זו עיצבה את תפיסת ה'עברי' יהודי 17 16 15 החדש', כפי שעולה גם ממחקריהם של עוז אלמוג, דוד ביאל וחיים חזן. 18 בן משה וקוליגאן שסקרו בשנת 2009 את המדיניות הרשמית לגבי נכות בישראל קובעים שהאידיאל הגופני הציוני שנבנה בתקופת המנדט הבריטי, על ידי יהודים אשכנזים היה תגובה 19 לתדמית הגוף היהודי שנוצר על ידי האנטישמיות באירופה. היהודי הבריא והחזק היה למעשה הנגדה לדיוקן היהודי הגלותי הסטריאוטיפי. מאמצי היישוב לרפא את מה שנתפס כ'אות הקלון' של 'הגוף הגלותי' השפיעו על תפיסת הנכות בחברה זו ודחיקת הנכים לשוליים. 20 הסוציולוגית סנדי סופיאן. קולקטיבית' שניתן לרפא אותה ולבנות תחתיה טוענת במחקרה כי הציונות ראתה במצב העם היהודי חברה אידיאלית בריאה, 'נכות שתורכב מ'יהודים חדשים', חסרי עול ובריאים בגופם ובנפשם. על כן הוענקה קדימות בעליה לארץ לעולים צעירים, שורק יחיעם, "תרבות הגוף במשנתם של אבות התנועה הציונית", בתוך: קאופמן חיים וחריף חגי )עורכים(, תרבות הגוף והספורט בישראל במאה העשרים, ישראל, תשס"ג, עמ' 13, ויסטרייך רוברט, "יהדות השרירים של מקס נורדאו", החינוך הגופני והספורט, אוקטובר 1111, עמ' 11-14. אלמוג עוז, הצבר דיוקן, תל אביב, 1119. ביאל דוד, "הציונות כמהפכה ארוטית", בתוך: ארוס והיהודים, תל אביב, 1112, עמ' 299-231. חזן חיים, "בין הזמנים: לגופה של הישראליות", זמנים, 2000-1111, עמ' 158-189. Ben-Moshe Liat, Colligan Sumi, "The State of Disability in Israel/ Palestine, An Introduction", Disability Studies Quarterly, Vol. 27, No. 4, 2007, www.dsq-sds.org. ראו: גלוזמן מיכאל, הגוף הציוני, לאומיות, מגדר ומיניות בספרות העברית החדשה, תל אביב, 2009 וגם: בויארין דניאל, "נשף המסיכות הקולוניאלי, ציונות, מגדר, חיקוי", תיאוריה וביקורת 11, חורף 1119, עמ' -123.188 Sufian Sandy, "Mental Hygiene and Disability in the Zionist Project", Disability Studies Quarterly, Vol. 27, www.dsq-sds.org..no.,4,2007 על מדיניות בדיקת העולים לארץ ראו: כתבן איל, המערכה על גופו של העולה, הבדיקה הרפואית, הגופנית והנפשית של המועמדים לעליה לארץ ישראל בין שתי מלחמות העולם, רמת גן,.2004 14 15 16 17 18 19 20

9 בריאים וחזקים, יהודים ללא מחלות נפש או מחלות פיזיות כרוניות. חשוב להעיר כי הדרת מהגרים בגלל מחלות נפש או נכות לא הייתה נחלת הממסד הציוני בלבד, אלא תופעה מקובלת 21 במדינות שונות שקלטו מהגרים במחצית הראשונה של המאה העשרים. כן יש לזכור כי שליטת ההסתדרות הציונית בעלייה בתקופת המנדט הייתה מותנית בהנחיות ובהגבלות מטעם השלטון 22 הבריטי והיא אף הלכה והצטמצמה במחצית השנייה של שנות השלושים. כך שהגבלת העלייה מטעמי בריאות לא הייתה רק תוצאה של תפיסת התנועה הציונית את 'היהודי' החדש' כבריא וחזק בגופו וברוחו, אלא גם עקב צמצום מספר העולים הכללי על ידי שלטונות המנדט. לפיכך ניתנה העדפה לצעירים ובריאים, החברה הצעירה. חובות המדינה כלפי אזרחיה הנכים על מנת שיוכלו להשתלב בבניין הארץ מבלי להיות עול על סוגית החובה האזרחית של מדינה כלפי אזרחיה הנכים מצויה במוקד של מחקרים שונים. הללו מצביעים על כך שעד שנות השבעים יחס החברה בעולם המערבי כלפי הנכה היה יחס של אפליה 23 והדרה. שונית רייטר מציעה הסבר על פי פרדיגמה 'סיעודית', לפיה הנכה נתפס כאדם נחות וחלש ועל החברה מוטלת אחריות לסעוד אותו, בעוד שחובתה האזרחית של המדינה היא להרחיק 24 אותו מהקהל הרחב והנורמטיבי. בעקבות החקיקה של חוקים שונים בארה"ב הנוגעים לבעלי מוגבלות ובהם חוק השיקום שנחקק בשנת 1193 אשר אסר לראשונה אפליה של אנשים עם 25 מוגבלות, חוק החינוך המיוחד שנקבע בשנת 1195 וקביעת הנחיות לנגישות במוסדות חינוך בשנת 1199, השתנתה האווירה החברתית ופרדיגמת 'המודל הרפואי' החליפה את 'הפרדיגמה 26 הסיעודית'. התפיסה החדשה דגלה במתן שירותים לנכים בזכות ולא בחסד. פרדיגמה זו השתנתה עם השנים, וכיום קיימת פרדיגמה חדשה המבוססת על המצע של הפילוסופיה ההומאניסטית לפיה אדם עם מוגבלות אינו אדם חולה אלא קודם כל אדם, ורק באופן משני בעל צרכים מיוחדים הזכאי להתאמות הסביבה ולתמיכות אישיות. זהו ביטוי למעבר מפרדיגמה 27 רפואית המדגישה את הנכות לפרדיגמה המדגישה את הפרט השלם. תהליך עיגון זכויותיהם של נכים בחוק בחמישים השנים הראשונות של מדינת ישראל היה 28 איטי. משה שילה שסקר את תהליך החקיקה בישראל בנושא הנכים וזכויותיהם שהתרחש בישראל עד שנת 2009 העלה כי חוק השוויון לאנשים עם מוגבלות אשר נחקק במדינה בשנת 1114 הוא נקודת מפנה ביחסה לנכים ומטרתו להגן על כבודו וחירותו של אדם עם מוגבלות, לעגן את Baynton C. Douglas,, "The Undesirability of Admitting Deaf Mutes: U.S. Immigration Policy וגם:,Sufian and Deaf Immigrants, 1882-1924", Sign Language Studies, Summer 2006, Vol. 6, PP. 391-417. חלמיש אביבה, במרוץ כפול נגד הזמן, מדיניות העליה הציונית בשנות השלושים, ירושלים, 2009. עוד על מדיניות העליה ראו: ליסק משה, העליה הגדולה בשנות החמישים, כישלונו של כור ההיתוך, ירושלים, תשנ"ט, על תקופת העליה השניה ראו: אלרואי גור, אימיגרנטים, ההגירה היהודית לארץ ישראל בראשית המאה העשרים, ירושלים, 2008. רייטר שונית, "נגישות רקע קונספטואלי", בתוך: פלדמן דינה, דניאלי-להב יעל וחיימוביץ' שמואל )עורכים(, נגישות החברה הישראלית לאנשים עם מוגבלות בפתח המאה ה- 21, ישראל, 2009 )להלן:רייטר(, עמ' 104-41. רייטר, עמ' 49. בארץ נחקק חוק החינוך המיוחד רק ב- 1144. שם, עמ' 44. רייטר,עמ' 44. שם, עמ' 10-41. שילה משה, "פתח דבר: מתוך דברי מנכ"ל משרד המשפטים", בתוך: פלדמן דינה, דניאלי-להב יעל וחיימוביץ' שמואל )עורכים( נגישות החברה הישראלית לאנשים עם מוגבלות בפתח המאה ה- 21, ישראל, 2009, עמ' 13. 21 22 23 24 25 26 27 28

4 29 זכותו להשתתפות שוויונית ופעילה בחברה ולתת מענה הולם לצרכיו, תוך מיצוי מלוא יכולותיו. במרס 2005 נחקק פרק הנגישות של חוק השוויון העוסק בהנגשה כוללת של בניינים, מרחבים, 30 תשתיות ועוד, המסופקים לכלל האוכלוסייה. חוקים אלה חורגים מהתקופה הנדונה במחקר זה, ולהעדרם ישראל ועל שיקומם. של חוקים כגון אלה בעשורים הראשונים, התפתחות הרפואה השיקומית בעולם תחום הנושא נידון הרפואה השיקומית, במחקרים מאפייניה ותולדותיה, סוציולוגיים והיסטוריים הייתה השפעה על תפיסת הנכים במדינת מהווה מוקד לדיון בהם דנים מחקרי ברחבי העולם. במגוון היבטים הנוגעים לתחום והתפתחותו, החל מהשיח והיישום של תחום השיקום בצרפת ובגרמניה במהלך מלחמת העולם 31 הראשונה, ההמשך בהתפתחות שירותי שיקום 32 בהתפתחות מתקני שיקום בצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה, 34 33 במלחמת העולם השנייה ולאחריה בקנדה ובארצות הברית, וכלה 35 בשינוי התפיסה של נכות ושיקום בארצות הברית בין השנים 1110-1150. לאירועים היסטוריים הייתה השפעה על התפתחות הרפואה השיקומית במדינות שונות. ליבנברג ואבריל הראו כיצד מגיפת הפוליו שפרצה בניו ברונסוויק שבקנדה בשנת 1181 ולאחריה גם בשנת 1152, הייתה זרז לפיתוח הרפואה השיקומית באזור. למעשה מגיפת הפוליו השפיעה על רשויות המחוז לשנות את מדיניות הבריאות שלא הקדישה תשומת לב לנכים, ולהקים מרפאת 36 פוליו שבהמשך היוותה גרעין שממנו התפתחו שרותי הרפואה גם לבעלי מוגבלות על רקע שונה. גם בארצות הברית הייתה למגיפת הפוליו שפרצה בשנות העשרים, השפעה חשובה על פיתוח הרפואה הפיסיקלית, כפי שהוכיחו ורוויל ודיטונו. בעקבות המגיפה הוקמה בארה"ב בשנת 1134 הקרן הלאומית לשיתוק ילדים National Foundation for Infantile Paralysis תמכה אשר במחקר, בהכשרת רופאים ובהקמת מתקני שיקום. כמו כן, שיטות טיפול שפותחו לשיקום נפגעי פוליו יושמו בהצלחה החל משנות החמישים, בטיפול בנפגעי שיתוקים 37 הטיפוליות הללו העניקו תנופה לכל הרפואה השיקומית. אחרים. המתודות שם, שם. פלדמן דינה, "תרומתו של חוק שוויון לאנשים עם מוגבלות התשנ"ח- 1114 לקידום צדק סביבתי לאנשים עם מוגבלות בישראל", בתוך: פלדמן דינה, דניאלי-להב יעל וחיימוביץ' שמואל )עורכים(, נגישות החברה הישראלית לאנשים עם מוגבלות בפתח המאה ה- 21, ישראל, 2009, עמ' 84. Price Matthwe, Bodies and Souls: The Rehabilitation of Maimed Soldiors in France and Germany During the First World War, Ph.D dissertation, Stanford University, California, U.S.A., 1998. Reznick Jeffery Stephen, Rest, recovery and Rehabilitation: Healing and Identity in Grate Britain in the first World War, Ph.D dissertation, Emory University, Georgia, U.S.A., 1999. Liebenberg Gillian and Avril Wendy, Disease and Disability: Poliomyelitis, Rehabilitation and Social Reform for Disabled Persons in New Brunswick, 1941-1955, M.A. Dissertation, The University of New Brunswick, Canada, 1994. Fennessee William Thomas, Factors in the Growth of Rehabilitation Facilities in America: 1945-1975, Ph.D dissertation, Southern University at Carbondale, Illinois, U.S.A., 1987. Wagner Marilyn B., Transformation of disability and rehabilitation 1950-1990, Ph.D dissertation, Kent State University, Ohio, U.S.A., 2000. לעיל, הערה 33. Verville Richard Emory and Ditunno John F., "Franklin Delano Roosevelt, Polio and the Warm Springs Experiment: Its Impact on Physical Medicine and Rehabilitation", PM & R, Volum 5, January, 2013, pp. 3-8. 29 30 31 32 33 34 35 36 37

1 דונאלד ניומן מחזק את מסקנתם של ורוויל ודיטונו ומצביע על תרומתו של פרנקלין דלאנו רוזוולט, לימים נשיא ארצות הברית, אשר לקה בשנת 1121 במחלת הפוליו, הקים בשנת 1134 את הקרן הלאומית לשיתוק ילדים, ומאוחר יותר רכש והפעיל את מרכז השיקום בג'ורג'יה שהפך 38 לבסיס שממנו התפתח בארה"ב תחום שיקום נפגעי פוליו בפרט, ושיקום רפואי בכלל. פנס וויליאם תומס הברית בין השנים ניתח את הגורמים להתפתחות המהירה של מתקני השיקום בארצות 1195-1185 והראה שאירועים חברתיים ופוליטיים, התמקצעות העוסקים בתחומי השיקום, חקיקה ממשלתית והובלת הנושא על ידי אנשים בעלי השפעה היו הגורמים 39 המכריעים בנושא זה. מחקרים אחרים מדגישים את מלחמת העולם השנייה כתקופה חשובה במיוחד שהשפיעה על התפתחותה וקידום מעמדה של הרפואה השיקומית. קרוסן הראה ששנות מלחמת העולם השנייה ואחריה היו השנים המשמעותיות והחשובות בשטח ההכרה הפורמאלית ברפואה הפיסיקלית 40 בארצות הברית, אם כי התהליך החל עוד בשנות העשרים וההתפתחות עד אז הייתה הדרגתית. ראסק הדגיש את שלהי שנות הארבעים כשנים שבהן הושגה פריצת הדרך ברפואה השיקומית, עם 41 הקמתם של שני מרכזי שיקום כוללניים בארצות הברית. גם באנגליה מלחמת העולם השנייה נחשבת לנקודת מפנה בתחום השיקום לנוכח הקמת מרכז השיקום לנפגעי חוט השדרה בסטוק מנדוויל, על ידי פרופ' לודוויג גוטמן. מחקרים מצביעים על כך שמרכז שיקום זה היה פורץ דרך בתחום שיקום נפגעי חוט השדרה והטביע את חותמו על 42 הרפואה השיקומית בכל העולם. לא רק בעולם המערבי הושפעה הרפואה השיקומית מאירועים היסטוריים ובראשם מלחמות. חוקרים איראניים מצביעים על כך שמלחמת איראן-עיראק שפרצה בשנת 1140 הייתה זרז להתפתחות הרפואה השיקומית באיראן. אמנם שורשי התחום נטועים בשנות החמישים, אך רק לאחר פרוץ המלחמה נוסדה תכנית התמחות בתחום זה, הורחבו השירותים והמחקר והושגה 43 הכרה ציבורית. מהמחקרים שנסקרו עולה כי לשני סוגים של אירועים היסטוריים הייתה השפעה מכרעת על התפתחות הרפואה השיקומית. מגיפת הפוליו שהתרחשה בארצות שונות בנקודות זמן שונות, וגרמה לנכים רבים בעיקר ילדים, ומלחמות שאף הן הותירו נפגעים רבים עם נכות, לרוב חיילים צעירים כשלמלחמת העולם השנייה הייתה השפעה כלל עולמית בתחום זה, כפי שיתואר בהמשך. Neumann Donald A., "Polio: Its Impact on the People of the United States and the Emerging Profession of Physical Therapy", Journal of Orthopaedic & Sports Physical Therapy, Volume 34, N.8, August 2004, p. 482. לעיל, הערה 38. Krusen H. Frank, "The Scope of Physical Medicine and Rehabilitation", in: Handbook of Physical Medicine and Rehabilitation, Edited by Krusen H. Frank, Kottek J. Fredric and Ellwood M. Poul, U.S.A., 1965, p. 5. Rusk, The Philosophy, pp. 19-26. Frenkel H. L., "The Sir Ludwog Guttmann Lecture, 2012: The Contribution of Stoke Mandeville Hospital to Bailey Steve, Athlete First וגם:,Spinal Cord Injuries", Spinal Cord, November 2012: 50, (11), pp. 790-796 A History of the Paralympic Movement, England, 2008. Raissi Rezza Gholam, Ahadi Tannaz, Forogh Bijan and Adelmanesh Farhad, "Forty Years of Physical Medicine and Rehabilitation in Iran", Journal of Rehabilitation Medicine, 43(4): 369, March 2011. 38 39 40 41 42 43

ד" ד" 10 כפי שיוצג להלן, שני גורמים אלה, מגפת הפוליו והמלחמות, תחום השיקום במדינת ישראל. יהיו גורמים משפיעים בהתפתחות היסטוריה של הרפואה בארץ ישראל: מצב המחקר תחום ישראל. בולט הרפואה והשיקומית בארץ המשיק לנושא מחקר זה הוא ההיסטוריה של הרפואה בתקופת הישוב ובמדינת הכללית בתקופת היישוב שימשה ותחומי התמחותם של מסד להתפתחותה של הרפואה הפיסיקלית הרופאים הפיסיקליים הראשונים היו נוירולוגיה, אורטופדיה ורפואה פנימית. תרומה חשובה לחקר תחום דעת זה הרימו מחקריהן של שפרה שורץ וציפורה שחורי-רובין, אשר חקרו את תרומתה של 'הדסה' לחינוך הציבור לבריאות, לרפואה 45 44 מונעת ולהורדת תמותת התינוקות, וחשפו את סיפוריהם של רופאים חלוצים, הקמת קופת חולים 46 הכללית 47 ובתי החולים בארץ ישראל. מחקרים כמו נוספים מחקריו 48 של ניסים לוי עוסקים בהיסטוריה של הרפואה בישראל ונוגעים אך מעט בתחום הרפואה השיקומית. כמו כן נערכו מחקרים על ידי נירה בר טל על הקמת בית הספר לאחיות של 'הדסה' ועל ראשית התפתחות 49 מקצוע האחיות בתקופת המנדט. שחורי-רובין ציפורה ושורץ שפרה, הדסה לבריאות העם, פעילותה הבריאותית-חינוכית של 'הדסה' בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, ירושלים, 2003 )להלן: שחורי-רובין ושורץ, הדסה(, שורץ שפרה, "מי יטפל באנשי ארץ ישראל? פעילותה של היחידה הציונית רפואית אמריקנית להקמתה של מערכת בריאות ציבורית בראשית תקופת המנדט, 1121-1114", עיונים בתקומת ישראל 1114, 4, עמ' 389-320. שורץ שפרה, "ר יעקב ברנשטיין-כהן, רופא, ציוני ולוחם מלחמת הבריאות בפתח תקווה", הרפואה 123, י"א, 1112, עמ' 819-818, שורץ שפרה, "בדרך לשירות רפואי צבאי מבחר תעודות: ברוך הורוביץ, כל העם חזית, השירות הרפואי הצבאי בארץ ישראל מראשיתו עד למלחמת העצמאות 1189-1111", קתדרה 2000, 15, עמ' -181 189, שחורי-רובין ציפורה ושורץ שפרה, אלכסנדרה בלקינד: סיפורה של רופאה עבריה פורצת דרך, זיכרון יעקב, 2012 )להלן: שחורי-רובין ושורץ, אלכסנדרה(, שחורי-רובין ציפורה, "ר בת שבע יוניס-גוטמן: אם טיפוס לרופאה ציונית בארץ ישראל בשלהי התקופה העות'מנית", בתוך: שילה מרגלית וכ"ץ גדעון )עורכים(, מגדר בישראל, שדה בוקר, תשע"א, )להלן: שחורי-רובין, ד"ר בת שבע(, עמ' 292-231. שורץ שפרה, "מי יבטיח את בריאות היישוב? קופות החולים לפועלים במלחמת העולם הראשונה", קתדרה 98, 1118, עמ' 131-120, שורץ שפרה, פוליטיקה ובריאות: המהלכים לקראת הקמתו של מערך קופות חולים ביישוב היהודי בארץ ישראל בזמן המנדט", כלכלה וחברה בימי המנדט, 2003, עמ' 542-553, שורץ שפרה, קופת חולים, הסתדרות, ממשלה, מהלכים בעיצובה של מערכת הבריאות בישראל, 1511-1591, שדה בוקר, 2000 )להלן: שורץ, קופת חולים הסתדרות(, שורץ שפרה, קופת חולים הכללית, עיצובה והתפתחותה כגורם המרכזי בשירותי הבריאות בארץ ישראל, 1531-1511, שדה בוקר, תשנ"ז )להלן: שורץ שפרה, קופת חולים הכללית(, דורון חיים ושורץ שפרה, הרפואה בקהילה, משירות לעולים בנגב ועד לתחייתה של רפואת המשפחה, באר שבע, 2008. שורץ שפרה, "עדתיות, דת ופוליטיקה בהקמת מוסדות הרפואה היהודיים בירושלים במאה ה- 11 ", קורות ט, ז-ח, 1141, עמ' 282-232., שורץ שפרה, "בית החולים שער ציון ביפו: בית חולים קהילתי ראשון בארץ )1121-1411(", קורות ט, ט-י, 1141, עמ' 304-215. לוי ניסים, פרקים בתולדות הרפואה בארץ ישראל 1591-1155, חיפה, 1114 )להלן: לוי ניסים, פרקים(. ברטל נירה, ההכשרה התיאורטית והמעשית של אחיות יהודיות בארץ ישראל, בתקופת המנדט, 1591-1511: בראי התפתחותו של בית הספר לאחיות ע"ש הנריאטה סאלד 'הדסה' ירושלים, ירושלים, 2000, ברטל נירה, חמלה וידע: פרקים בתולדות הסיעוד בארץ ישראל, 1591-1511, ירושלים, 2005. ברטל נירה, "ייסוד בית ספר לאחיות בירושלים על ידי המשלחת הרפואית של ציוני אמריקה בשנת 1114, המשך או מהפכה", בתוך: שילה מרגלית, קרק רות וחזן-רוקם גלית )עורכות(, העבריות החדשות, נשים ביישוב ובציונות בראי המגדר, ירושלים, תשס"ב, עמ' 211-290. 44 45 46 47 48 49

11 חקר התפתחות הרפואה השיקומית בישוב ובמדינת ישראל התפתחות השיקום הרפואי בארץ נחקר מהיבטים שונים. 50 נאוה בלום חקרה את מערכת השיקום הרפואית בישראל בין השנים 1159-1180. מחקרה העלה שהיו מעט מאוד שירותי שיקום ואנשי מקצוע שיקומיים בארץ ערב מלחמת העצמאות, ואלו שפעלו הוקמו תוך כדי אלתור כדי לתת מענה לנפגעים הרבים במלחמה ובמגפת שיתוק הילדים שפרצה מיד אחריה. מחקר נוסף של נאוה בלום, שפרה שורץ ואבי עורי דן בהקמת מרכז השיקום ב'הדסה' במלחמת העצמאות 51 ובנסיבות סגירתו. מחקרים נוספים שנעשו על ידי אבי עורי דנים בשיקום בתקופת המנדט 52 הבריטי ובמלחמת העצמאות, וכן 53 ספרי מבוא לתולדות הרפואה השיקומית. פועלו של אגף השיקום במשרד הביטחון נחקר על ידי דניאל נדב ומספק מידע על שיקום חברתי-כלכלי של נכי 54 צה"ל. כמו כן, 55 קיימים מחקרים על ההיסטוריה של הריפוי בעיסוק בישראל הראשון לפיזיותרפיה בבית החולים ועל בית הספר 56 'אסף הרופא'. מחקרים אלה מצביעים על כך שעד שלהי שנות החמישים לא הייתה בארץ מערכת שיקום ממוסדת ובמשך שנים ארוכות היא לא הוכרה כחלק אינטגראלי מהשירות הרפואי. חקר ספורט הנכים, התפתחותו והשפעותיו ספורט הנכים נחקר מנקודות מבט שונות: היסטוריות, פיזיולוגיות ופסיכו-סוציאליות. המחקר הקיים 57 עוסק בהתפתחות ספורט הנכים בעולם, 58 בישראל, 59 הנכה, 60 תפקודו הנפשי-חברתי והשלכותיו בהרחבה בשער הרביעי העוסק בספורט הנכים. 61 התרבותיות. בהשפעותיו על הפיזיולוגיה של סקירה של המחקרים הללו תינתן המחקרים שנסקרו לעיל אינם נותנים מענה לחסר הקיים בחקר התפתחות הרפואה השיקומית בישראל עד שנות השבעים; תקופה שבה חלו תמורות מפליגות בתחום זה המצביעות בלום נאוה, התפתחות השיקום הרפואי בשלבי תקופת המנדט ובעשור הראשון לקיומה של מדינת ישראל )1591-1591(, חיבור לשם קבל התואר "דוקטור לפילוסופיה", אוניברסיטת חיפה, הפקולטה למדעי הרוח, החוג ללימודי ארץ ישראל, נובמבר 2003 )להלן: בלום, עבודת דוקטור(. בלום נאוה, שורץ שיפרה ועורי אבי, "הקמת מרכז שיקום מטעם "ארגון הדסה" במלחמת העצמאות", הרפואה,,185 י',,2009 עמ'.999-993 עורי אבי, "היבטים רפואיים-שיקומיים בטיפול בנכים בתקופת המנדט בארץ ישראל ובמלחמת השחרור -1120 1181", הרפואה קט"ז, י, 1141 )להלן: עורי, היבטים רפואיים(, עמ' 551-581, עורי אברהם, "השיקום הרפואי בהיבט היסטורי", קורות ח א-ב, תשמ"א )להלן: עורי, השיקום הרפואי(, עמ' 99-91, עורי אבי, "הרקע ההיסטורי של הטיפול בנפגעי חוט השדרה והשלפוחית הנוירופאתית", קורות 1194, 9, עמ' 594-591, עורי אבי, "תולדות מחלת שיתוק הילדים", קורות, 9 1191, עמ' 991-994, עורי אבי )עורך(, מבוא לתולדות הרפואה השיקומית בישראל, תל אביב, 1119. עורי אבי, היבטים רפואיים-שיקומיים, עמ' 551-581, עורי אברהם, השיקום הרפואי, עמ' 99-91, עורי אבי, הרקע ההיסטורי, עמ' 594-591, עורי אבי, תולדות מחלת שיתוק הילדים, עמ' 991-994, עורי אבי, מבוא לתולדות הרפואה השיקומית בישראל, עורי אברהם ושקד עמי )עורכים(, מבוא לרפואה שיקומית, תל אביב, 1110. נדב דניאל, בדרכי שיקום, אגף השיקום במשרד הביטחון, 2119-1591, ישראל, 2004. Susman Nira, The History of Occupational Therapy in Israel 1946-1956, M.A. thesis, New York University, 1989. מורג אסתר, הקמת בית הספר הראשון לפיזיותרפיה ב'אסף הרופא' על רקע שנות החמישים המעצבות של מדינת ישראל, עבודה סמינריונית, אוניברסיטת בן גוריון, באר שבע, 1119. הוברמן גרשון, "ספורט הנכים והשלכותיו על התרבות והחברה", תרבות הגוף והרפואה, מאי 1199 )להלן: הוברמן, ספורט הנכים(, עמ' 98-59. קרייטמן מיכאל, "ספורט הנכים בישראל", בתוך: קאופמן חיים וחריף חגי )עורכים(, תרבות הגוף והספורט בישראל במאה העשרים, ירושלים תשס"ג, עמ' 898-853. Guttmann Ludwig, Textbook of Sport for the Disabled, England, 1976. Guttmann Ludwig, Sport for the Physically Handicapped, Switzerland, 1976. DePauw Karen P. & Gavron Susan J., Disability and Sport, U.S.A.,1995, p. 8. 50 51 52 53 54 55 56 57 58 59 60 61

ה' 12 על תהליכים שהתרחשו בחברה הישראלית, כפי שיוכיח מחקר זה. עבודה זו באה לתת מענה גם לחסר הקיים בחקר התפתחות ספורט הנכים בארץ והשפעתו על מקומו של הנכה בחברה הישראלית. 9. מתודולוגיה ובעיות מתודולוגיות הייחודיות של מחקר זה היא בהיותו בין-תחומי; עיסוקו בתחום מעולם הרפואה מנקודת מבט היסטורית; בשילוב מקורות היסטוריים ומקורות מקצועיים-רפואיים. המחקר מנתח את התפתחות הרפואה השיקומית בשנים הנידונות הן מן הבחינה ההיסטורית והן מן הבחינה המקצועית הרפואית. המחקר דן בשיטות השיקום, באמצעי השיקום ובהתפתחותם, ומפיק מכך תובנות היסטוריות וחברתיות. המקורות הראשוניים והמשניים המהווים בסיס למחקר זה, אף הם מהדיסציפלינה ההיסטורית והרפואית כאחד. לצורך עבודה זו נסקרו מקורות ראשוניים מגוונים. להלן פירוטם: מסמכים ארכיוניים המחקר מתבסס על המקורות הראשוניים הבאים: מכתבים, חוברות, קטעי עיתונים, פרוטוקולים, מאמרים, דפי עמדה וכדומה. הללו נאספו ממגוון ארכיונים והם: 'מכון לבון לחקר תנועת העבודה' - ממנו נאספו חומרים הנוגעים להתפתחות הרפואה השיקומית ב'בית לוינשטיין'; ארכיון הציוני המרכזי' שבו מצויים חומרים הנוגעים להתפתחות הרפואה השיקומית ב'הדסה'; 'ארכיון מדינת ישראל' ממנו נאספו חומרים הנוגעים למרכזי השיקום בבתי החולים 'אסף הרופא' ו'תל השומר' ולטיפול בנפגעי מגיפת הפוליו; ארכיון הספורט במכון וינגייט שבו מצויים חומרים הנוגעים לספורט הנכים; ארכיון הכנסת שבו נמצאו חומרים העוסקים במדיניות משרד הבריאות והקצאת המשאבים לשיקום; ארכיון 'אלי"ו', ארכיונים פרטיים של אנשי מקצוע אשר הקימו והובילו את תחום השיקום כגון: פרופ' אבי עורי, שולמית ורנר, ד"ר דוב אלדובי, חוה ליברטי, פרופ' חיים אדלר ועוד. מקורות נוספים נמצאו בספריות בתי החולים 'תל השומר' ו'בית לוינשטיין' וארכיון ספריית בית הספר לפיזיותרפיה בבית החולים 'אסף הרופא'.

13 ספרי זיכרונות זיכרונותיהם של אישים המעורבים בתחום הנחקר, שימשו אף הם מקור מידע פורה. ספרות זו כוללת את זיכרונותיו של משה רשקס שכיהן כיו"ר ארגון נכי מלחמת השחרור והיה ממייסדי 62 ספורט הנכים בארץ, שתועדו בספרו: "הנידונים לתהילה". כמו כן נעשה שימוש גם בספרה של 63 מאמנת השחייה לנכים, מרגלית זוננפלד "במים כולם שווים", אשר מתאר את זיכרונותיה ותוך כדי כך את התפתחות השחייה כחלק מספורט הנכים ותרומתו הייחודית של ענף ספורט זה, 64 לשיקומם של הנכים. ספרו של מעוזיה סגל, "להתחיל הכול מחדש", אשר מתעד את זיכרונותיו כפצוע קשה מתקופת 'ההתשה' ברמת הגולן, שלאחר מלחמת יום הכיפורים, תקופת שיקומו ב'תל השומר' ושילובו מחדש בחיים האזרחיים, היווה אף הוא מקור רב חשיבות למחקר. עיתונות מקצועית בת התקופה המחקר מתבסס במחקר, על העיתונות הרפואית המקצועית בארץ ובחו"ל כמקור מידע לגבי שיטות השיקום שרווחו בארץ ובחו"ל, שפורסמה בתקופה הנידונה מחקרים שנעשו, סוגי נכות ששוקמו ופריצת הדרך שנעשתה בארץ בתחומים הללו לאחר מלחמת יום הכיפורים. כמו כן נעשה שימוש בעיתונות מקצועית מתחום הספורט, אשר מספקת מידע רב לגבי ספורט הנכים בארץ ובעולם. בין העיתונים הבולטים שבהם נעשה שימוש למחקר זה: "הרפואה", "הרופא העברי", "החינוך הגופני והספורט", "תרבות הגוף והרפואה", "בתנועה", "Paraplegia", "American Archives of Physical Medicine and Rehabilitation" "Journal of Physical Medicine and, "Rehabilitation" ועוד. תיעוד בעל פה במחקר נעשה שימוש בראיונות אישיים ותיעוד בעל פה של אנשי מקצוע אשר ייסדו והובילו בארץ את תחומי השיקום הרפואי וספורט הנכים. במקרים מסוימים בשל פטירה, נערכו הראיונות עם קרובי המשפחה. כך למשל נערכו ראיונות עם פרופ' תיאודור נחנזון, מנהל 'בית לוינשטיין' בתקופה הנדונה, שולמית ורנר, אליה פנטורין ונילי ברגהאוס, פיזיותרפיסטיות מובילות בתחומן, בוגרות המחזורים הראשונים של בית הספר לפיזיותרפיה ב'אסף הרופא', יהושע שאקו פרופ' ופרופ' אלכסנדר מגורה מ'הדסה', ופרופ' ג'ורג' פלבסקי מ'אלי"ן'. כן נערך ראיון עם פרופ' חיים אדלר, בנו של פרופ' אמיל אדלר מ'הדסה'. בתחום ספורט הנכים נערכו ראיונות עם משה רשקס, יו"ר ארגון נכי מלחמת השחרור בשנות החמישים, ראובן הלר, ברוך חגאי, ישעיהו הוצלר ואורה וחיים אנלין, הכיפורים. ספורטאים ומאמנים בשנים הנידונות ועם מעוזיה סגל, נכה צה"ל ממלחמת יום עיתונים וביטאונים בני התקופה מידע רב הופק מעיתונים השיקומית, חידושיה, אשר הביאו מידע חדשותי, הצלחותיה וכישלונותיה מאמרי מערכת וכתבות על הרפואה בשיקום של נכי צה"ל, מהעיתונים היומיים הופק מידע על ספורט הנכים והישגיו בזירה הבינלאומית. נכי פוליו ואחרים. כך גם היעדר רשקס משה, הנידונים לתהילה, תל אביב, )להלן: רשקס, הנידונים( 1119. זוננפלד מרגלית, במים כולם שווים, סיפורה של מרגלית סיפור שחיית הנכים בישראל, ישראל, 2003. סגל מעוזיה, להתחיל הכול מחדש, דרכו של צנחן מפציעה קשה לשיקום מלא, תל אביב, 1143. 62 63 64

18 המידע בעיתונות על ספורט הנכים, סיפק תובנות לגבי יחס הציבור כלפיו. העיתונים שנסקרו הם: 'מעריב', 'ידיעות אחרונות', 'הארץ', 'דבר', 'הצפה' ו'חדשות הספורט'. מקור חשוב למידע היו הביטאונים של ארגון נכי צה"ל - 'החיל המשוחרר', 'הלוחם' וידיעון 'בית הלוחם', ביטאון 'הדסה' - 'הד הדסה' וביטאון מרכז השיקום ב'תל השומר' - 'מרכז השיקום' אשר סיפקו מידע לגבי ההתרחשויות, הלכי הרוח, המחשבות, הרגשות והשאיפות שרווחו בקרב 65 נכי צה"ל ובמרכזי השיקום. המקורות הראשוניים הללו שולבו במידע מספרים מקצועיים, 66 ספרים העוסקים בהיסטוריה רפואית ואתרי אינטרנט. המקורות הראשוניים ינותחו על פי המתודות המחקריות הבאות: I מתודה היסטורית חוקרים שונים עמדו על טיבה של המתודה ההיסטוריוגרפית והתפתחותה משלהי המאה השמונה עשרה ועד שנות האלפיים. אליעזר שביד הבחין במהלך של דה מיתולוגיזציה אשר כונן את ההיסטוריוגרפיה המדעית בלבושה המודרני בסוף המאה השמונה עשרה ובראשית המאה התשע עשרה. במקום טענת האמת המוחלטת המעוגנת בהתגלות אלוהית על-אנושית, באה טענת האמת האובייקטיבית הנקבעת בכלי מחקר שכלי ומוכללת בכלי תבונה. האקדמיה החילונית צרפה היסטוריוגרפיה מבוססת על פילולוגיה והיסטוריוסופיה מבוססת על לוגיקה תבונית. באמצעותם 67 היא עיצבה סיפור היסטורי הכולל ניתוח מבחינת הנתונים, הגורמים, המטרות והמשמעויות. יוסי מאלי תיאר את המהפכה ההיסטוריוגרפית שהתחוללה במערב בעשור שבין 1148-1198. בתקופה זו צמחו תפיסות ואסכולות חדשות אשר הפנו את הזרקורים אל תחומים בתולדות האנושות שהיו עד אז עלומים. אחדים מן החוקרים היו היסטוריונים חדשים שביטאו את מחאתם נגד הדור של הוריהם ומוריהם באמצעות היסטוריוגרפיה שונה מבחינה עניינית וסגנונית, אך היו ביניהם גם היסטוריונים ותיקים. ההיסטוריה החדשה הייתה בעיקר תרבותית, בניגוד להיסטוריה הקלסית שנושאיה היו פוליטיים מובהקים, תולדות מלכים, מלחמות וכדומה, ובניגוד להיסטוריוגרפיה שהתפתחה בעשורים הראשונים של המאה העשרים, הפשוטים אך המשמעותיים יותר לחיים החומריים והרוחניים בחברה המשפחה, ומסגרות החינוך. שעסקה בנושאים הסביבה, העבודה, משנות השבעים ואילך ניכרה מגמה שפנתה מן המציאות האובייקטיבית של תולדות המדינה אל הקטגוריה הקוגניטיבית ו'הסובייקטיבית', אשר דרכן נתפסה אותה מציאות בתודעת בני התקופה. ההיסטוריונים הללו חקרו במקום ממצאים חומריים ומסמכים רשמיים, ציורים סמליים, מופעים ריטואליים ושאר ביטויים בלתי מודעים ואירציונאליים של אותם אירועים. ההיסטוריונים פנו אל 'מדעי התרבות' שפענחו את הביטויים הללו: פסיכולוגיה, אנתרופולוגיה וספרות. היסטוריה זו פותחת צוהר להלכי הרוח והמחשבות 68 שרווחו בקרב האנשים הפרטיים. 'ההיסטוריה החדשה' נידונה גם במאמרו של פטר בורק אשר בלום נאוה, עבודת דוקטור, נדב דניאל, בדרכי שיקום ועוד. בונדי רות, שיבא רופא לכל אדם, ישראל, 1141, גבירץ יעל, רוח שיבא תולדות המרכז הרפואי על שם שיבא 2111-1591, ישראל, 2004, לוי ניסים, פרקים, ועוד. שביד אליעזר, "ההיסטוריה בין מיתוס לנרטיב", ישראל 2002, 1, עמ' 12-1. מאלי יוסי, "העידן של זמנים: המהפכה התרבותית בהיסטוריוגרפיה החדשה", זמנים 100, סתיו 2009, עמ' -129.130 65 66 67 68

15 מבחין בסוגים חדשים של היסטוריה 69 תרבותית, תקשורתית, פוליטית ועוד. שמרכיבים אותה. כגון: היסטוריה כלכלית, חברתית, היידן וואיט עמד על ההבחנה שבין היסטוריוגרפיה ונראטיב. טענתו היא שההבדל ביניהם הוא לא רק חידוד ההבחנה בין מרכיבם סיפוריים ומרכיבם עלילתיים בשיח ההיסטורי, האימננטיות הטבועה בכל תאור נראטיבי של אירועים אמיתיים. כי אם ואייט מציע שסוג האירועים המתאימים לדיון בשיח ההיסטורי הם אירועים שזוכרים אותם לאורך זמן, הם משתלבים ברצף הכרונולוגי וההשפעה שלהם על הכרונולוגיה מובחנת. ההיסטוריה לשיטתו, שייכת לקטגוריה של 70 מה שראוי להיקרא: 'שיח מציאות' בני, גוד ל'שיח מדומיין' או 'שיח הרצון'. המתודה המנתחת את ההיסטוריה של הרפואה שייכת אף היא לתחום מתודולוגי זה. שפרה שורץ אשר חקרה את ההיסטוריה של הרפואה בארץ ישראל הבחינה שהמקור העיקרי של מתודה זו הוא התיעוד הארכיוני המכיל תעודות, תכתובות, החלטות, פרוטוקולים, תקציבים ועוד. כן נעשה שימוש במתודה זו, ביומנים של מנהיגים ומקבלי החלטות. מידע רב מופק מעיתונות יומית, 71 ספרי זיכרונות יומנים וכדומה. מחקר זה נמנה עם תחום המחקרים ההיסטוריים והוא עושה שימוש נרחב במתודה זו. III תיעוד בעל פה כמקור היסטורי התיעוד בעל פה התקבל כמתודה מחקרית בתחום ההיסטוריה החל משנות השבעים של המאה העשרים. בשנים הללו התפתחו גישות חדשות בהיסטוריוגרפיה אשר חקרו כאמור, גם את 72 ה'היסטוריה המקומית' וגם קבוצות חברתיות שלא נחקרו עד אז. בראשית הדרך היחס כלפי התיעוד בעל פה היה כאל תיעוד היסטורי בלתי רשמי, בשל הבעיות שיוצגו להלן, ומשום כך לא נחשב כתיעוד אמין הראוי למחקר מדעי. במשך השנים התברר כי הסיפור האישי מוסיף נדבך חשוב ותורם לחשיפת העבר ולהבנתו. יתרה מכך, לעיתים הראיון האישי מוסיף מידע חשוב שלא 73 נמצא במסמכים הכתובים ובלעדיו חשיפת העבר לוקה בחסר. חשיבותו של התיעוד בעל פה ניכר במיוחד במחקר של ההיסטוריה היהודית במאה העשרים. יואב גלבר מדגיש את חשיבותו במיוחד בחקר הציונות והיישוב. חלק ניכר מן ההיסטוריה היישובית נעשה במחתרת ובשל כך התיעוד היה מועט, כך שחקר הנושאים הללו תלוי במידה רבה בעדויותיהם של אלה שפעלו בזירה. תחום נוסף הוא חקר השואה שבו אין תחליף כמעט לעדויות בעל פה. תחומים נוספים שבהם יש ככל הנראה 74 תיעוד בכתב אך הגישה אליהם חסומה, הם יהדות המזרח התיכון ויהדות ברית המועצות. על היעדר כל אלה מפצה התיעוד בעל פה. Burke Peter, "Overture: the New History, its Past and its Future", in: Burke Peter (editor), New Perspectives on Historical Writing, Cambridge, 1991, p. 1. White Hayden, "The Value of Narrativity in The Representation of Reality", in: Mitchell Thomes (editor), On Narrative, Chicago, 1998, p. 19. שורץ, קופת חולים הכללית, עמ' 8. מאלי, עמ' 129. Sharpless עוד בנושא ראו: Caunce Stephen, Oral History and Local History, New York, 1994, pp. 7-8. Rebeca, " The History of Oral History", in: Charlton Thomas Lee (editor), History of Oral History: Foundations and Methodology, Plymouth, 2007, pp. 9-32. גלבר יואב, "תיעוד בעל פה כמקור היסטורי, מקומו של התיעוד בעל פה בחקר ההיסטוריה היהודית בת זמננו", דפים לחקר תקופת השואה, מאסף ז', תל אביב, 1141-1144 )להלן: גלבר, תיעוד בעל פה(, עמ' 195. 69 70 71 72 73 74

19 קיים חקר סיפור אישי וראיונות נחוצים במיוחד בתחום ההיסטוריה של הרפואה כיוון שבתחום זה לעיתים חשש לפגיעה בצנעת הפרט, בשל חשיפת מידע רפואי אישי. כיוון שכך, חוק הארכיונים מגביל את חשיפת המידע לתקופה של עד שבעים שנה מהיווצרו. לעומת זאת, העדים המתראיינים אינם כפופים לחוק הארכיונים ואינם מנועים מלומר את דבריהם גם בטרם יחלפו 75 שבעים שנה מזמן האירועים. חוק הארכיונים מהווה מגבלה במחקר זה ונעשה שימוש בראיונות כדי לפצות על המגבלה, כפי שאציין בהמשך. בעיות מתודולוגיות המחקר אינו חף מבעיות מתודולוגיות. בעיה מרכזית נעוצה בקושי באיתור המקורות הראשוניים: ארכיון 'בית לוינשטיין' שהוא מוסד מרכזי בתחום השיקום ומהווה חלק מן המחקר, אבד ואין קצה חוט שיאפשר להתחקות אחריו. כל ניסיונותי לעשות כן עלו בתוהו. ב'מכון לבון' הכולל את ארכיון 'קופת חולים הכללית' נמצאו אודותיו מסמכים ספורים בלבד. בעיה נוספת נעוצה כאמור בסוגיית צנעת הפרט שהיא חלק אינטגראלי מהעיסוק בתחום רגיש זה של נכים ושיקומם. 'תקנות הארכיונים התש"ע 2010', קובעות שחומרים אשר כרוכים בהם ענייני הגנת הפרטיות מוגבלים לעיון למשך שבעים שנה מיום היווצרם. מסיבה זו לא התאפשר לי לסקור תיקים של מוסדות כמו בית חולים 'אלי"ן' ומרכז השיקום ב'אסף הרופא', הנמצאים בארכיון המדינה. כל פניותי אל הארכיון נענו בשלילה בטענה שהחומר המנהלי נמצא בתיקים יחד עם תיקים רפואיים של חולים מאושפזים, החסר מילאתי על ידי מסמכים שנמצאו בארכיון ואין אפשרות למיין את החומר לפני חשיפתו. 'אלי"ן' את ונמסרו לי על ידי הנהלת המוסד, בספריית בית הספר לפיזיותרפיה ב'אסף הרופא', בארכיונים פרטיים ועל ידי ראיונות שערכתי. סוגיית הראיונות והתיעוד בעל פה כמקור היסטורי היא מורכבת ומצריכה התבוננות ביקורתית. הראיון בדרך כלל נערך במרחק של זמן מהאירועים, כיוון שכך המרואיין מסתמך על זכרונו שלעיתים הוא לקוי ואף סלקטיבי. הוא מנסח את הדברים מנקודת מבטו, נוקט עמדה, יתכן שמייפה את הדברים הנוגעים בו ובמקרה של קונפליקט הוא 'עושה תעמולה' לעמדה שנקט. הדברים אמורים במיוחד כשמדובר באנשים שהיו שותפים למחדלים היסטוריים. לעיתים ניכרות השפעות של אוטו-סוגסטיה מאוחרת כאשר הזיכרון מושפע מאירועים, ספרים, כתבות וסרטי קולנוע העוסקים בנושא או בנושאים דומים. רוב העדים מעידים באופן "אגוצנטרי" כלומר: 76 מעמידים במרכז את עצמם ובמוקד ההתרחשויות שעליהן הם מספרים. ולמרות כל הבעיות הללו, ישנה חשיבות רבה לריאיון כאמצעי תיעודי, היות שהוא מהווה אמצעי לגישור על פערים במידע הכתוב, מביע רגשות, תחושות, מחשבות, ממחיש את רוח התקופה ומפגיש את החוקר עם האנשים שחיו את האירועים. מתוך מודעות לבעיות הללו ביקשתי באמצעות מגוון המקורות, לספר את סיפור התפתחות הרפואה הפיסיקלית והשיקומית, באופן מלא ככל הניתן. גלבר יואב, היסטוריה זיכרון ותעמולה, הדיסציפלינה ההיסטורית בעולם, תל אביב, 2009, עמ' 219-241. גלבר, תיעוד בעל פה, עמ' 194-199. 75 76

19 פרק ב': מדינת ישראל - שלושים השנים הראשונות: רקע היסטורי השנים 1194-1184 היו השנים שבהן נבנתה מדינת ישראל על כל רבדיה, מהבחינה הגיאוגרפית- אורבנית, המדינית, החברתית, הכלכלית והביטחונית. עשורים אלה נתפסים כתקופה של קונצנזוס יחסי בחברה הישראלית שהתפעמה מהישגי הריבונות היהודית החדשה. לקראת סוף 77 התקופה הפכה החברה הישראלית לישות מורכבת יותר, מגוונת וקונטרוורסאלית. מדינת ישראל קמה מתוך סערת מלחמה ותוך כדי כך בנתה את מוסדות השלטון, קלטה עלייה והחלה בניסיונות לגיבוש החברה. בשלושת העשורים הראשונים לקיומה התחוללו חמש מלחמות שהשליכו על היבטים שונים של החברה הישראלית, מאפייניה והתפתחותה. הסוגיה הביטחונית תידון בהמשך בסעיף נפרד. השיקומית בישראל. הפרק 1511-1591: 1. רקע היסטורי העשור הישראלית. יסקור את שלהלן הראשון לקיומה של מדינת ישראל היה עשור מעצב, הרקע לתקופה שבו שבה גובשה בשנים אלה נבנה והתעצם צה"ל והעניק למדינה את חוסנה הפיזי, התפתחותה בתחומים רבים: חברה, תרבות, חינוך, מדע התפתחה הרפואה דמותה של החברה שאפשר את 78 ורפואה. בשנים אלה נבנה גם מעמדה הבינלאומי של ישראל בעולם - הושגה תמיכת המדינות הדמוקרטיות המערביות ונוצרו קשרים 79 עם מדינות באסיה ובאפריקה. חברת היישוב, שהיוותה בסיס לחברה הישראלית, הייתה חברת מהגרים שנבנתה מעליות, והייתה מורכבת ברובה מיוצאי אירופה. עם הקמת המדינה ולנוכח קליטת העלייה הגדולה שבאה 80 בעקבותיה, התגוונה החברה הישראלית שמנתה כמיליון ושלוש מאות אלף בשנת 1151 וכללה שלוש קבוצות עיקריות: בני הארץ, עולים מאירופה, חלקם ניצולי שואה, ועולי ארצות האסלאם. 81 בסוף העשור הראשון למדינה, כחמישים אחוז מתושבי הארץ היו יוצאי מרכז אירופה ומזרחה. העלייה הגדולה ממזרח וממערב בשנים 1154-1184 הגיעה למיליון עולים ושילשה את אוכלוסיית 82 המדינה. קליטת העלייה השפיעה על אופייה ועל 83 פניה של החברה הישראלית. ההרכב ההטרוגני של האוכלוסייה השפיע על החברה כולה: בקיבוצים, במושבי העולים, בעיירות הפיתוח, 84 בערים ובמושבים. צמרת ויבלונקה, העשור השלישי, עמ' 9. צמרת ויבלונקה, העשור הראשון, עמ' 4-9. צמרת ויבלונקה, העשור השני, עמ' 4-9. אלכסנדר אסתר, "כלכלת הקליטה בעשור הראשון למדינת ישראל", בתוך: שפירא אניטה )עורכת(, עצמאות 91 השנים הראשונות, ירושלים, 1114, עמ' 11. עד שנת 1190 הגיעו 831,109 עולים מאירופה שהיוו 88.95% מכלל העולים. מאסיה הגיעו 298,428 עולים שהם 24% ומאפריקה 239,999 שהם 28.1% מתוך: יבלונקה חנה, "עולי אירופה ותודעת השואה", בתוך: צמרת ויבלונקה, העשור הראשון )להלן: יבלונקה, עולי אירופה(, עמ' 59-82. אלכסנדר, עמ' 41. בשנים אלו הגיעו לארץ קרוב ל- 900,000 עולים. שחם דוד, ישראל 91 השנים, תל אביב, 1111, עמ' 188-183. להרחבה בנושא העלייה, ראו: הכהן דבורה, "מדיניות העלייה בעשור הראשון למדינה", בתוך: הכהן דבורה )עורכת(, קיבוץ גלויות, עלייה לארץ ישראל מיתוס ומציאות, ירושלים, תשנ"ו, עמ' 319-245, וגם: ארנון ישי, "מדיניות העלייה והקליטה בשנים 1159-1158 יישומה ותוצאותיה", בתוך: הכהן דבורה )עורכת(, קיבוץ גלויות, ירושלים, תשנ"ו, עמ' 381-319, וגם: הכהן דבורה, עולים בסערה, ירושלים, 1118. 77 78 79 80 81 82 83 84

14 במשך הזמן, נוצרו פערים כלכליים בין הותיקים לעולים החדשים ובין עולי אירופה לעולי ארצות האסלאם. יוצאי אירופה שהגיעו לפני קום המדינה הספיקו להתבסס והיו גורם שהקל 85 יחסית על קליטתם של עולי אירופה שהגיעו בשנים הבאות. העולים מאירופה, שהגיעו בין הראשונים למדינה שזה עתה קמה, יושבו בשיכונים החדשים, שהוקמו בערים הגדולות ובקרבתן, שעה שעולי ארצות האסלאם בכלל וצפון אפריקה בפרט, שהגיעו בשלבים מאוחרים יותר, נשלחו למקומות מרוחקים יותר ולאזורים שהיוו את הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית. הפערים העדתיים, הגיאוגרפיים, התרבותיים והחברתיים היו עתידים לגבות מחיר חברתי כבד מן החברה 86 הישראלית. 87 השנים הראשונות שלאחר קום המדינה היו שנות מחסור קשה. המשק הארץ ישראלי היה קטן לפני מלחמת העצמאות ונפגע קשה בעטיה. הוצאות המלחמה הגיעו לכמחצית מההכנסה הלאומית ומלאי מטבע החוץ היה נמוך מאוד. הסיוע שהושיטו ממשלות זרות הגיע לכשלושה עשר אחוזים מעודף היבוא והסיוע העיקרי היה ממקורות יהודיים, שנאספו באמצעות 'המגבית 88 היהודית המאוחדת'. כתוצאה מהמצב הכלכלי הקשה החליטה ממשלת ישראל בשנת 1181 על 89 מדיניות של 'צנע'; קיצוב ופיקוח על מחירי מזון, הנעלה וביגוד. מדיניות זו נחלה הצלחה ומנעה מפולת כלכלית. על אף המחסור, איש לא רעב ללחם. מדיניות התקצוב שננקטה עד שנת 1153 90 הניחה במידה מסוימת את היסודות לצמיחה הכלכלית שהתרחשה לאחר מכן. ההיבט הכלכלי בתקופה זו כמו גם בשנים הבאות, עתיד היה למלא תפקיד בולט בהתפתחות הרפואה השיקומית השנים שלאחר מבצע קדש )1159( היו שנים של רגיעה ביטחונית יחסית ואפשרו את התבססות מדינת ישראל מבחינות שונות, דמוגרפית, כלכלית, תקשורתית, חינוכית, רפואית ובינלאומית. האוכלוסייה גדלה בשנים אלה והגיעה בשנת 1194 לכ- 2.4 מיליון נפש, מתוכם 2.8 מיליון יהודים. התוצר לנפש הוכפל לעומת העשור הקודם. פרויקטים רחבי היקף כדוגמת 'המוביל הארצי' נבנו, התעשייה התפתחה באופן מואץ ובשנת 1154 הונחה אבן הפינה לכור הגרעיני בדימונה. נסללו כבישים, הורחבה רשת הרכבות, הופעלו נמלי אשדוד ואילת, התקשורת התפתחה, החלו שידורי 91 טלוויזיה, הושקעו משאבים בחינוך ומערכת ההשכלה הגבוהה גדלה. האוניברסיטה העברית בירושלים התרחבה, מכון וייצמן התבסס ובמחצית שנות החמישים נוסדה אוניברסיטת תל 92 אביב. התרחבות העולם האקדמי הובילה להתפתחות תחומי התמחות חדשים ברפואה וביניהם תחום השיקום. במהלך שנות החמישים עד מחצית שנות השישים )1195-1158( התחוללה צמיחה כלכלית מהירה. כספי השילומים מגרמניה נוצלו על ידי המדינה לפיתוח ולהשקעה בתעשייה, בחינוך 93 ובבריאות. בשנים אלה היו אך מעט גילויים של מחאה חברתית מצד עולי ארצות האסלאם, על יבלונקה, עולי אירופה, עמ' 59-82. שחם, עמ' 185. שפירא אניטה, ככל עם ועם, ישראל 2111-1111, ירושלים, 2018, עמ' 118. אלכסנדר, עמ' 41. שפירא, ככל, עמ' 118. אלכסנדר, עמ' 11-12. גרוס נחום, "כלכלת ישראל 1199-1158", בתוך: צמרת ויבלונקה, העשור השני, עמ' 89-30. צמרת ויבלונקה, העשור השני, עמ' 4-9. גרוס, עמ' 89-30. 85 86 87 88 89 90 91 92 93

ל) 11 94 רקע המחסור. בשנות השישים חלה התעוררותה של החברה המזרחית בישראל והחלו עימותים בין 'ישראל הראשונה' ל'ישראל השנייה'. עימותים אלו הגיעו לשיא בראשית שנות השבעים עם הקמתה של תנועת 'הפנתרים השחורים' הלן(. גם החברה הערבית הפכה בתקופה זה מכנועה 95 ומובסת לחברה שהחלה לטפח את זהותה הלאומית והפוליטית. בעשור השלישי )1194-1184( התרחשו בעולם תהליכים שחלחלו לחברה הישראלית שעד אז הייתה אידיאליסטית ובמידה מסוימת אף פוריטנית. מרידות הסטודנטים באירופה, הפגנות נגד מלחמת וייטנאם בארה"ב ההתרסה נגד קידוש הפטריוטיזם; כל אלה היו תהליכים רבי עוצמה שנקלטו בחברה הישראלית. הצמיחה הכלכלית המהירה שבאה בעקבות מלחמת ששת הימים הגדילה את הפערים בחברה, הנורמות של הסתפקות במועט נשחקו, רמת החיים עלתה והחברה 96 נעשתה חומרנית. בתקופה זו שינתה ישראל את פניה במובנים רבים. בעקבות מלחמת יום הכיפורים הפכה החברה הישראלית לישות מורכבת, מפוכחת ומשוסעת. מן הבחינה הביטחונית, סוגיית הגבולות החלה לפצוע יותר ויותר את רקמת ההסכמה הפנימית. מן הבחינה החברתית, באה הפריפריה בדמותם של יוצאי ארצות האסלאם וערביי ישראל והציבה תביעות מהמרכז. בעשור זה ניכרו 97 שינויים מהותיים גם בתחומי ההתיישבות, הכלכלה והתרבות. בעשור השלישי גברה התסיסה בקרב החברה המזרחית. ההתרסה החברתית התרחבה לגורמים שונים בחברה וקיבלה ביטויים ציבוריים בדמותן של תנועות שונות כגון: תנועות מחאה חוץ פרלמנטאריות, תנועות לזכויות האזרח והתנועה הפמיניסטית שצמחו בעשור הזה, וקראו תיגר על אמיתות שנחשבו מקודשות. שיאו של התהליך היה בתום העשור, עם אובדן ההגמוניה 98 השלטונית של תנועת העבודה. תחום נוסף שבו נסדקה הלכידות החברתית היה עמדות הציבור בנושא המדיני. בעשור השלישי נוצר והעמיק השסע בין חסידי ארץ ישראל השלימה לבין מצדדי הנסיגה מהשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. מלבד הויכוחים מעל עמודי הפובליציסטיקה בעיתונים, מצא הקיטוב 99 ביטוי תרבותי בהצגות שהועלו ויצאו נגד הכיבוש, כמו מחזותיו של חנוך לוין. החברה הישראלית הפכה בתקופה זו לחברה מקוטבת. התהליך ששם את הפרט במרכז, הלך והתעצם 100 והתבטא גם בהלכי הרוח החברתיים והתרבותיים. 94 95 96 97 98 99 100 שם, עמ' 183. צמרת ויבלונקה, העשור השני, עמ' 1-9. שפירא, ככל, עמ' 219. צמרת ויבלונקה, העשור השלישי, עמ' 9. צמרת ויבלונקה, העשור השלישי, עמ' 9. שם, עמ' 10. שם, עמ' 9.

20 2. המציאות הביטחונית והשלכותיה החברתיות כפי שיוצג במחקר, לנכי צה"ל הייתה השפעה מכרעת על התפתחות תחום השיקום. לפיכך יש לתת את הדעת על המציאות הביטחונית של התקופה והשלכותיה החברתיות. בתקופה הנידונה, התרחשו כאמור, חמש מלחמות: מלחמת העצמאות, מבצע קדש, מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים. הללו טמנו בחובן רבבות נפגעים, הרוגים ופצועים, ובהם נכים עם פציעות קשות שנזקקו לתקופות שיקום ממושכות. בחורף תש"ט 1181, בשלהי מלחמת העצמאות, משהביעו מדינות ערב את נכונותן למו"מ על שביתת נשק, בחרה ממשלת ישראל באפשרות זו וסיימה את המלחמה. מטרתה הייתה להשיג תקופה של רגיעה ביטחונית, שתאפשר למדינת ישראל הצעירה לטפח את ריבונותה ולהתמודד עם האתגרים העצומים שנכונו לה. הכלכלה הישראלית הייתה בגירעון עצום, העלייה ההמונית והצורך לספק לתושבים שרותי חינוך, בריאות, תעסוקה, מגורים ורווחה, בצד הצורך לבנות את 101 מוסדות המדינה, חייבו את הממשלה לסיים את המלחמה ולאפשר רגיעה ביטחונית. ה, 1159 תקופת הרגיעה נמשכה שבע שנים. מלחמת סיני הידועה גם בשם 'מבצע קדש', שפרצה בשנת ייתה מאמץ ישראלי מכוון ומודע לשנות את הסטאטוס קוו בין מדינת ישראל ובין מצרים. שיתוף הפעולה שהסתמן עם צרפת ובריטניה, ששאפו להפיל את משטרו של שליט מצרים, ג'מאל נאצר, היווה חלון הזדמנויות נדיר לכך. מלחמת סיני הסתיימה בכיבוש ישראלי של חצי האי סיני והתברר אז, בעקבות המלחמה, כי צה"ל הוא הכוח הצבאי המאומן והיעיל ביותר במזרח התיכון. תחושת הביטחון של מדינת ישראל התעצמה ואפשרה התבססות ופיתוח. בלחץ המעצמות נסוגה ישראל נסיגה מלאה מהשטח שכבשה ועל פי ההסכם שהושג עם מצרים, נפתח מפרץ אילת לתנועת 102 כלי שיט ישראליים ובגבול ישראל-מצריים השתרר שקט למשך כעשר שנים. מלחמה זו שחררה 103 את הציבור מהאימה של השמדת המונים אשר ריחפה באוויר מאז הקמת המדינה. התקופה שבאה לאחר מכן שנמשכה עשר שנים והתאפיינה ברגיעה ביטחונית, אפשרה לטפל בנפגעי המלחמה שנזקקו לשיקום. הצורך לשקם את נכי צה"ל היווה זרז לפתיחת מרכזי שיקום חדשים שלא היו עד אז בארץ, כפי שיתואר בהמשך. עשר שנות הרגיעה הסתיימו ביוני 1199. למלחמת ששת הימים נכנסה מדינת ישראל באווירה של מתיחות, דיכאון וחרדה ויצאה ממנו באופוריה עילאית. הניצחון בשישה ימים, הסרת טבעת החנק ממדינת ישראל, איחוד ירושלים ותחושת השיבה למחוזות התנ"ך, הביאו למצב רוח לאומי עילאי שנבע יותר מכל, מתחושת הביטחון בכוחו של צה"ל. הציבור עטף את צה"ל ומפקדיו בהילה 104 של אהבה והערצה, שלא היה דומה לה מאז מלחמת העצמאות. עם זאת, גם מלחמה זו גבתה מחיר דמים של הרוגים, פצועים ונכים. 101 102 103 104 בר און מרדכי, "המאבק על הישגי תש"ח מדיניות הביטחון של ישראל", בתוך: צמרת ויבלונקה, העשור הראשון, עמ' 29-12. שחם, עמ' 180-131. להרחבה על מלחמת סיני ראו: שמש משה וטרואן אילן )עורכים(, מבצע סיני ומערכת סואץ 1591: עיון מחדש, באר שבע, 1118, בר און מרדכי, אתגר ותגרה: הדרך למבצע קדש 1591, באר שבע, 1111, בר און מרדכי, מדיניות הביטחון והחוץ של מדינת ישראל, 1591-1599, תל אביב, 1112. שחם, עמ' 189-185. שם, עמ' 213-212

21 תקופת הביטחון והרגיעה נמשכה פחות משנתיים. בחודש מרץ 1191 החלה מלחמת ההתשה באזור תעלת סואץ. חילופי האש היום יומיים גבו מחיר כבד בנפש. האבדות הרבות גרמו לפגיעה מוראלית קשה בישראל. החלו להישמע קולות שהטילו ספק בצדקת הדרך וצידדו בפתרון של 105 שלום לסכסוך. תקריות היו גם בגבולות עם ירדן, סוריה ולבנון. מספר ההרוגים הישראלים מסיום מלחמת ששת הימים ועד סוף 1191 היה 513 חיילים ואזרחים. בקיץ 1190 התקבל הסכם הפסקת האש ושוב חזרה האופטימיות לשרור בישראל. סיום המלחמה הביא אף לשגשוג 106 כלכלי. יחד עם זאת, מספר הפצועים במלחמה הגיע לכשלושת אלפים וחלקם נזקק לתקופות שיקום ממושכות. שנות השקט לא נמשכו זמן רב ובשישה לאוקטובר 1193 הופתעה ישראל בעיצומו של יום הכיפורים, ממתקפה משולבת של צבאות מצרים וסוריה. מלחמת יום הכיפורים העקובה מדם שגבתה קרוב לשלושת אלפים הרוגים, ואלפי פצועים ונכים שמה קץ לעידן התמימות 107 והרומנטיקה הנוסטאלגית ביחסי צבא-אזרחים בישראל. עד אז, נתפס צה"ל ככל יכול והיה הביטוי הנעלה של האתוס הציוני. בחברה הישראלית הייתה מחויבות לשרות הצבאי גבוהה שנחשב כהוכחה להשתייכות ללב החברה. בעקבות מלחמת יום הכיפורים נוצרו סדקים במחויבות הזו ותופעת ההשתמטות משרות צבאי, תחושת חוסר האונים שנלוותה למלחמה, אותותיהם בחברה הישראלית. מלחמת יום הכיפורים, השיקומית. 108 על נפגעיה הרבים, שהחלה כתופעה בודדת וזניחה, החלה לצבור תאוצה. כמו גם הפיחות שחל באמון במנהיגות, מהווה ציון דרך מנקודת זמן זו התחוללה תנופה בהתפתחות השיקום, משמעותי נתנו את בהתפתחות הרפואה בפניית רופאים להתמחות בשיקום, בעלייה במספר הפונים ללימודים לרכישת המקצועות השיקומיים, בפתיחת מחלקות שיקומיות בבתי חולים כלליים בהמשך. שלושה עשורים אלה הם הקונטקסט להתרחשויות שהתחוללו בעשורים אלה ובהשקעה במחקר ובפיתוח התקופתי התחום, כפי שיתואר שבקרבו התפתח תחום השיקום ולתמורות ולשינויים שחלו בתקופה זו ישירה ועקיפה, גלויה וסמויה, על התפתחות השיקום ומשמעויותיו החברתיות. 3. מיתוסים מעצבי חברה מראשית הציונות ועד שנות השבעים בהרחבה, הרפואי. הייתה השלכה האתוס הציוני שהחל להתגבש בשלהי המאה התשע עשרה העלה על נס את השיבה לארץ, עבודת האדמה והזיקה לעבר התנ"כי של עצמאות עברית. בהתאם לאתוס עיצבו מנהיגים ציוניים שורה של מיתוסים שהיוו דגם לחיקוי עבור הנוער היהודי הלאומי. מיתוסים אלו התקיימו בקרב החברה גם לאחר קום המדינה והשפיעו על עמדות וערכים מרכזיים בתרבות ובחברה הישראלית. 105 106 107 108 שם, עמ' 309-309. שם, עמ' 325-323. בן דור גבריאל, "יחסי צבא-אזרחים בישראל באמצע שנות ה- 10 ", בתוך: שפירא אניטה )עורכת(, עצמאות 91 השנים הראשונות, ישראל, 1114, עמ' 899. שם, עמ' 898-893

ה' ה' 22 א. המיתוס: צבר' הדגם הישראלי אחד מהסמלים הבולטים של מדינת ישראל בראשיתה היה 'הצבר' שביטא את הדיוקן של היהודי החדש אותנטית שנוצר בה. התופעה התרבותית המכונה הייתה לתופעה בעלת משקל תרבותי, 'צבריות', כלומר: תרבות נוער ארצישראלית בשנות השלושים והארבעים ואף לאחר קום המדינה. מאפייניה היו: עברית כשפת אם, צורת ביטוי מחוספסת וישירה, ידיעת הארץ, שנאת 109 הגלות, תחושת אדנות ילידית ואידיאליזם ציוני יוקד. השיבה אל הארץ ואל הטבע התאחדו עם השיבה אל הגוף והיו חלק מרצף מהפכני אחד. הראשונים מתארים איכרים צעירים, גלויות הדואר שפרסמו הקונגרסים הציונים גבריים בארץ ישראל, בניגוד ליהודי הגלותי הזקן האורתודוקסי הרפה. עוצמה גופנית, נעורים, טבע וחילוניות כל אלה הרכיבו את מערך הסמלים הציוני, כנגד הניוון והזקנה - סימני הגולה. הציונות הימנית פיארה והיללה, גם היא, את הגוף. 110 ז'בוטינסקי פיאר את הגבריות כתשובה לאין אונות של היהודי הגלותי. הניתוק מן היהדות הגלותית והמרתה ביהדות של שרירים היו מוצפנים בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו של הגוף הישראלי. אתוס העלומים והכוח, מעצבי דמותו של הצבר, הפך את 111 ההיררכיה היהודית על פיה כאשר ההנהגה והיוקרה עברו מהזקנים אל הצעירים. חלקים מפולחן זה ניתן למצוא בהסדרים חברתיים כגון: העדפת זכויות הגוף הפגום, עקב פציעה במסגרת שרות צבאי, על פני הגוף מוגבל התפקוד בעטיים של גורמים אחרים. סוג הנכות הפך אפוא, למדד נוסף בדירוג התרבותי של הגוף ובקביעת מעמדו בחברה הישראלית. נכה מלחמה זכה להיחשב כחלק מאתוס הגבריות והכוח, בזכות נסיבות פציעתו, וליוקרה עקב כך. 112 לעומת נכה מלידה או מתאונה שהיחס אליו היה של רחמים ודחייה. צבר' נתפס כיהודי הגאה, המנצח והעשוי ללא חת. לפיכך, העדיף הציבור הישראלי לייחס את הישגי מלחמת העצמאות לבני הארץ 'הצברים' ולהמעיט בחלקם של העולים החדשים. במהלך שנות החמישים הפכה דמות 'הצבר' למזוהה עם דמויות 'הלוחם' ו'הצנחן' עזי הרוח שלרוב היו בני ההתיישבות העובדת. חלקם של העולים החדשים ביחידות העילית של צה"ל, כדוגמת גדוד 113 הצנחנים, הוצנע. באווירה ציבורית כזו לא היה מקום להכיל את היהודי הגלותי בכלל ואת ניצול השואה בפרט על הסבל וההשפלה שעבר. זו אחת הסיבות לכך שבעשרים השנים הראשונות למדינה, ניצולי השואה שביקשו להתמזג בחברה הישראלית, הדחיקו את זיכרונותיהם הקשים 114 משום שחששו כי יכשילו מיזוג חברתי, שכן היו שראו בהם חולשה והזמנת רחמים. להרחבה על דמותו של הצבר ראו: אלמוג, הצבר - דיוקן, וגם: סיון עמנואל, "דור תש"ח: "מיתוס, דיוקן וזיכרון", מערכות, 1111, עמ' 94-59, שפירא אניטה, "המיתוס של היהודי החדש", בתוך: גולומב אליהו )עורך(, ניטשה בתרבות העברית, ירושלים, 2002, עמ' 124-113. ביאל, עמ' 299-231. חזן, עמ' 158-189. שם, שם. זקבך אפרת, מיתוס היחידה 111 ועיצוב הזיכרון הציבורי בחברה הישראלית, חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה", אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, ניסן תשע"ג, עמ' 43. שפירא אניטה,,השואה: זיכרון פרטי וזיכרון ציבורי", בתוך: שפירא אניטה )עורכת(, עצמאות 91 השנים הראשונות, ירושלים, 1114 )להלן: שפירא, השואה(, עמ' 524-529, ראו גם: יבלונקה חנה, אחים זרים: ניצולי השואה במדינת ישראל 1592-1591, ירושלים, 1118. 109 110 111 112 113 114

23 דמות 'הצבר' שימשה דגם לעיצוב קבוצות המהגרים השונות, בדמותה האידיאולוגית של ההנהגה הפועלית-אשכנזית. אידיאולוגיה של מיזוג גלויות וכור היתוך שימשו להגשמת מטרה זו. הדבר הביא לתחושות קשות בקרב עולי ארצות המזרח במיוחד וכתוצאה מכך, לתופעות בעלות 115 השפעה ארוכת-טווח, כפי שיתואר בהמשך. ב. אנטי מיתוס: אם דמות 'הצבר' הייתה מיתוס שבתודעה הלאומית נשאה הילת זוהר שהפכה אותה לאגדה ולמודל לחיקוי, הרי שקבוצות שונות בחברה הישראלית היו 'אנטי מיתוס' בעלות תכונות 116 שנתפסו כמנוגדות לאלה האופייניות למיתוס. הקבוצות הללו כללו בין היתר את ניצולי השואה, העולים מארצות האסלאם והנכים, חוסר הלימתן את דמות 'הצבר'. 1. ניצולי השואה והחברה הישראלית אשר נדחקו אל שולי החברה הישראלית גם בשל ניצולי השואה באירופה היו המועמדים הראשונים לעלייה לארץ עם קום המדינה. הגעתם ארצה הייתה כרוכה במפגש מורכב עם האוכלוסייה הותיקה. בשנים הראשונות שלאחר השואה, התגובה הציבורית לעדויות הניצולים הייתה מעורבת. ספק, התכחשות, רחמים, ביקורת והאשמה עצמית שימשו בה בערבוביה. תחושת השכול הכללית הייתה נוראה והתפתחו דפוסי חשיבה סטריאוטיפיים. כך ניצבו זה מול זה היודנראטים ומורדי הגטאות ובתווך 'הצאן שהובל 117 לטבח'. מחקרים טוענים כי מלבד פיתוח אתוס הצבאיות והפיסיות, התקופה בכללותה עם אתגריה הקשים, המדיניים והצבאיים, לא הייתה בשלה לקלוט כל מיתוס גבורה אחר, אלא זה 118 של עמידה בכוח מול אויב. מה גם שמלחמת העצמאות דחקה כל נושא אחר. בקרב הניצולים עצמם, בד בבד עם הרצון לזכור את השואה פעל תהליך של הדחקה ורצון לשכוח, וזו כנראה הסיבה העיקרית ל'שתיקה הגדולה' של הניצולים. הניצולים עצמם גם חשו אשמים על שנותרו 119 בחיים. במדינה שקמה על ברכי ההרואיות לא היה מקום לגילויים של חולשה והשפלה. שארית הפליטה, שביקשה להיות חלק מהחברה הישראלית, דבקה בשתיקתה ולרוב נמנעה מלספר על 121 120 חולשתה; דור הצברים הראשון מצידו, התעלם או מחק בכוונה תחילה, את זכר השואה. שנים 1151-1154 היו ראשיתו של מפנה בנושא זה, לאחר שחוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה 122 התקבל בכנסת והעניק משמעות של גבורה גם למאבקם של הניצולים לשרוד. אולם היה זה בעיקר משפט אייכמן בתולדות מדינת ישראל. )אפריל )1192 מאי -1191 שהביא לתפנית ושימש לנוכח העדויות הרבות והמגוונות שעלו במשפט, אירוע מעצב תודעה צפו מעל פני השטח 115 116 117 118 119 120 121 122 צור ירון, "הבעיה העדתית", בתוך: צמרת ויבלונקה, העשור השני )להלן: צור, הבעיה(, עמ' 128-101. מיתוס ואנטי מיתוס, מילון רב מילים מלינגו,.http://www.ravmilim.co.il/naerr.asp יבלונקה, עולי אירופה, עמ' 81. שם, שם. יבלונקה, עולי אירופה, עמ' 52. שפירא, השואה, עמ' 539. שם, עמ'. 529 החוק נחקק לראשונה באפריל 1151 כ"חוק יום השואה ומרד הגטאות" ושונה בשנת 1151 ל"חוק יום השואה והגבורה". השינוי הדגיש כי לא רק המרד נחשב לגבורה והעלה על נס את גבורתם של הניצולים במאבקם לשרוד. מתוך: אתר הכנסת.http://main.knesset.gov.il/About/Occasion/Pages/ShoahIntro.aspx

ה' 28 123 שינויים עמוקים ביחס לתודעת השואה. אך השואה התחולל מאוחר יותר; לדעת חלק מהחוקרים השינוי הממשי בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים, בתודעת עת הציבור הישראלי התמודד עם תחושת חוסר אונים ואי ודאות. אחרים גורסים שמלחמת יום הכיפורים 124 הייתה נקודת השבר התודעתית. צבר' דמותו הארכיטיפית של בן הארץ העברית, האנטי 125 גלותי, המנצח את אויביו, ספג מהלומה כבדה. כשלון המודיעין, המחיר הכבד בחיי אדם 126 והאיום הממשי, אמנם הזמני, על קיום המדינה הותירו את רישומם והשפיעו על תודעת השואה בחברה. דעיכתו של 'הצבר' כדגם לחיקוי וכדימוי עצמי אידיאלי של החברה הישראלית, שהתרחשה לא מעט, בעקבות מלחמת יום הכיפורים, פתחה את הדלת ללגיטימציה לזהות ישראלית מגוונת 127 המכילה בתוכה את תודעת השואה. הפנמת השואה, כחלק מהזהות הישראלית רבת הפנים, בחברה הישראלית במחצית הראשונה של שנות השבעים, ירידת קרנו של 'הצבר', כדמות ישראלית אולטימטיבית. 2. העולים מארצות האסלאם והחברה הישראלית הינה אחת מהתמורות שהתחוללו הקשורות באופן עקיף עם ישיר או בשנת 1184 הועלו לישראל כמעט כל היהודים שנותרו בתימן )כארבעים ואחד אלף(. כן הגיעו גם עולים מעיראק זמן קצר לאחר הקמת המדינה ובעקבותיהם, בשנת 1181, הגיעו כעשרים אלף עולים מצפון אפריקה, רובם ממרוקו. עולים אלה התיישבו בעיקר בשכונות ערביות שהתרוקנו 128 מתושביהן, והפכו למוקדי מצוקה בולטים בחברה הישראלית. תוך חודשים אחדים העולים 129 ממרוקו בעיקר, הפכו לקבוצה מובחנת בחברה ונחשבו ל"עלייה בעלת תדמית גרועה". המפגש עם העלייה המזרחית של שנות החמישים, עורר תחושות מעורבות בקרב בני הארץ. מצד אחד, המדינה נזקקה לעליה גדולה כדי ליישב במהירות את השטחים שנוספו לה, בעקבות מלחמת העצמאות, וכן כדי למלא את שורות צה"ל, לשפר את המאזן הדמוגרפי ולהאיץ את הפיתוח הכלכלי. מצד שני, קליטת העלייה הגדולה תבעה מחיר כלכלי כבד שהתבטא בצנע, וכן רבו ההסתייגויות מאיכות העולים שנתפסו כלא הולמים את דגם 'הצבר' )ואת המודל האירופאי 130 שאליו חתרו(. יבלונקה חנה, "תודעת השואה כגורם מעצב זהות", בתוך: צמרת ויבלונקה, העשור השני, עמ' 199-181. שפירא, השואה, עמ' 524-529. אלמוג, הצבר דיוקן, עמ' 11-19. התבטאותו של שר הביטחון, משה דיין, בימיה הראשונים של המלחמה, בדבר "חורבן הבית השלישי". שפירא, השואה, עמ' 524-529. צור ירון, "העלייה מארצות האסלאם", בתוך: צמרת ויבלונקה, העשור הראשון, )להלן: צור, העלייה(, עמ' 99-93. שם, שם. ראו גם: רוזין אורית, חובת האהבה הקשה, תל אביב, 2004 )להלן: רוזין, חובת(, עמ' 288-111. המחברת מגדירה את יחס הוותיקים לעולים מארצות האסלאם כ"סלידה". הוותיקים ראו את עולי ארצות האסלאם כחסרי היגיינה בסיסית וכמפיצי מחלות, וגם: רוזין אורית, "תנאים של סלידה, היגיינה והורות של עולים מארצות האסלאם בעיני ותיקים בשנות החמישים", עיונים בתקומת ישראל 2002 12, )להלן: רוזין, תנאים(, עמ' 234-115, ליסק משה, "המהפכה הדמוגרפית-חברתית בשנות החמישים קליטת העלייה הגדולה", בתוך: שפירא אניטה )עורכת(, עצמאות - 91 השנים הראשונות, ישראל, 1114 )להלן: ליסק, המהפכה(, עמ' 24. ראו גם: הכהן דבורה, " התכנית לקליטה ישירה של העלייה ההמונית בשנות החמישים ותוצאותיה", עיונים בתקומת ישראל 1, תשנ"א, עמ' 394-351, הכהן דבורה, "עלייה וקליטה" בתוך: יער אפרים ושביט זאב )עורכים(, מגמות בחברה 123 124 125 126 127 128 129 130

25 מכלול של סיבות הביאו את מדינת ישראל להפעיל בשנות החמישים מדיניות סלקטיבית כלפי העלייה מצפון אפריקה. מדיניות זו הושפעה משיקולים של צרכי המדינה שגברו על צרכי יהדות התפוצות ושילבה יחס מסתייג וניכור מחד גיסא, ושיקולים אובייקטיביים מאידך גיסא. ביחסה של מדינת ישראל אל יהודי צפון אפריקה היה מימד של התנשאות שאפשר את נקיטת המדיניות שביכרה את בניין המדינה על ההצלה של יהודי ערב. מדיניות זו שננקטה בשנים 1159-1151 היית 131 יוצאת דופן בהיסטוריה של מדינת ישראל והותירה תחושה קשה של אפליה וקיפוח. המעברות ושכונות המצוקה החלו לשאת אופי מזרחי יותר ויותר והחלה להתגבש 'ישראל 132 השנייה' שמאפייניה: מזרחיות, תסכול, תחושת אפליה, טיפוח עוני והידרדרות לפשע. מול זה עמד העיקרון הלאומי שדרש שוויון, חתר לעיצוב דיוקן ישראלי אחיד והסרת המחיצות בין יהודי ליהודי. כך באה לידי ביטוי האידיאולוגיה של 'מיזוג גלויות' או בניסוחו המוכר: 'כור ההיתוך', שמשמעותו התנתקות מכל האלמנטים הייחודיים של מסורות עדתיות ויצירת מערכת תרבותית 133 אחידה שנשלטה על ידי התרבות האשכנזית-האירופית. במהלך השנים התעוררו ספקות בדבר 134 יעילותו ותבונתו של 'כור ההיתוך' ועקרונות חדשים תפסו את מקומם. בשנת 1159, עם פרוץ 'מבצע סיני', הועלו לארץ שלושה עשר אלף יהודי מצרים ובשנים -1190 135 1198 עלו יהודי מרוקו, כמאה אלף איש, אשר הופנו לאזורי פריפריה שהפכו לערי פיתוח. אחת מתופעות העיור רבות המשמעות שאירעו במדינת ישראל, היא הקמתן של עיירות הפיתוח במספר 137 136 רב, תוך זמן קצר. מרבית אוכלוסייתן הייתה מעדות המזרח. הם הועסקו ככוח עבודה זול על ידי 'אילי התעשייה' הראשונים של ישראל, הקיבוצים והמושבים הוותיקים, בעלי הרוב האשכנזי. כך מרכז הכובד של היחסים החברתיים הלא שוויוניים הועתק לאזורי הפיתוח והכפר. נוסף לכך, מדיניות 'כור ההיתוך' יצרה לחץ על המזרחיים לשינוי תרבותי. הם סבלו מדה לגיטימציה הישראלית, כרך א', תל אביב, תשס"א, עמ' 341-342, הכהן דבורה, "עולים ועלייה", בתוך: צמרת ויבלונקה, העשור השלישי, עמ' 308-319, ליסק משה, "דימוי עולים: סטריאוטיפים ותיוג בתקופת העלייה הגדולה בשנות החמישים", קתדרה 83, תשמ"ז, עמ' 188-125, פיקאר אבי, "ראשיתה של העלייה הסלקטיבית בשנות החמישים", עיונים בתקומת ישראל 1111, 1, עמ' 318-334. פיקאר אבי, עולים במשורה, מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1591-1591, באר שבע,,2013 עמ'.359-353 על פערים חברתיים בשנות החמישים ראו: דהאן-כלב הנרייט, "זהות ישראלית בין עולים לותיקים", בתוך: עופר דליה, )עורכת(, בין עולים לותיקים: ישראל בעלייה הגדולה 1593-1591, ירושלים, תשנ"ו, עמ' 111-199, ליסק משה, "ארץ ישראל הראשונה וארץ ישראל השנייה, תהליכים מואצים של קיטוב חברתי תרבותי בשנות החמישים", בתוך: עופר דליה )עורכת(, בין עולים לותיקים: ישראל בעלייה הגדולה 1593-1591, ירושלים, תשנ"ו, עמ' 11-1, רם אורי, "החברה החדשה בישראל בתחילת המאה החדשה", בתוך: שפירא אניטה )עורכת(, מדינה בדרך, החברה הישראלית בעשורים הראשונים, ירושלים, 2001, עמ' 218-295, פיקאר אבי, "רב תרבותיות הדרך לכור היתוך חדש", מפנה 38, עמ' 19. ליסק, המהפכה, עמ' 32, ראו גם: צמרת צבי, ימי כור ההיתוך: ועדת חקירה על חינוך ילדי העולים )1591(, שדה בוקר, 1113. ליסק, המהפכה, עמ' 35. על היבטים והבדלים תרבותיים ראו: בן רפאל אליעזר, "זהות קולקטיבית בישראל", בתוך: הרצוג חנה )עורכת(, חברה במראה, תל אביב, תשס"א, עמ' 518-841, תדמור-שמעוני טלי, שיעור מולדת, חינוך לאומי וכינון מדינה 1511-1599, באר שבע, תש"ע. צור, העלייה, עמ' 94. עיירות הפיתוח הוקמו ברחבי מדינת ישראל, בשנות החמישים, מן הצפון ועד הדרום, כדי לענות על שני צרכים עיקריים: לקלוט את העולים החדשים הרבים שזרמו לארץ וליישב חבלי ארץ ריקים. ברקע, היה רעיון פיזור האוכלוסייה וההבנה שהתיישבות חקלאית של כל העולים אינה בת ביצוע. כדי לספק תעסוקה, השקיעה הממשלה מאמצים מרובים להפנות אליהן מפעלי תעשייה. מתוך: נאור מרדכי, 91 על 91, מאתיים אירועים וציוני דרך, תש"ח-תשנ"ח, תל אביב, 1114, עמ' 91, ראו גם: הכהן דבורה, הגרעין והרחיים: התיישבות העולים בנגב בעשור הראשון למדינה, תל אביב, 1114. אפרת אלישע, "עיירות הפיתוח", בתוך: צמרת ויבלונקה, העשור הראשון, עמ' 112-108. 131 132 133 134 135 136 137

29 משולשת של תרבויות המקור שלהם. הן תויגו כלא לאומיות, נחותות ודומות לאלו של אויבי 138 ישראל. על רקע זה הלך והתפתח מתח רב בין המזרחיים לאשכנזים בישראל. המתח העדתי הגיע לשיאו עוד לפני גל העלייה הגדול בשנות השישים, בליל ה- 4 ביולי 1151 139 באירועי ואדי סאליב בחיפה. המרוקאים האשימו את האשכנזים במצבם וראו בהם עושקים, מפלים ומדכאים. אך עם זאת ראוי לציין כי תחושת הקיפוח וההשפלה לא פגעה בעליה ממרוקו 140 ולא ביחסם למדינת ישראל. לפיכך בשנות השישים כאמור, הגיע לארץ גל העלייה הגדול ביותר ממרוקו. לעלייה זו נקשרה עוד בשנות החמישים, תדמית בעייתית והתפיסה בקרב הציבור הישראלי הייתה כי למרות זאת, עולים אלה הם 'כחומר ביד היוצר' ויוכלו להועיל לבניין החברה הלאומית, למרות "היותם בשלב 141 התפתחות נמוך מעולי אירופה", כפי שסברו אחדים מהמנהיגים. מבצע קליטת העלייה של גל זה סימן שיא חדש ב'הנדסה' של החברתית-לאומית. המאמץ התמקד בפיתוח ערים ועיירות בפריפריה, שהרכב אוכלוסייתן מזרחי, שיקלטו עולים אלה. כפועל יוצא מכך, שנות השישים הלכו ובנו את המזרחיות בישראל כמגזר פריפראלי, והעמיקו את הפער העדתי ואת רגשות הקיפוח 142 והתסכול בקרב המזרחיים. להגברת תחושת הקיפוח מצד המזרחיים תרמה העלייה מברית המועצות בשנים 1193-1191, אשר הביאה לארץ כמאה אלף עולים. הזכויות שהללו קיבלו, כעולים חדשים, לרכישת מוצרים בלי מיסים, היוו את אחד הגורמים לצמיחת תנועת 'הפנתרים השחורים', תנועת מחאה חברתית יוצאי ארצות האסלאם. בצמרת המדינה. במדינה נוצרה תנועה זו יזמה הפגנות שזכו לפרסום בתקשורת והביאו לזעזוע תחושה של ערב 'פיצוץ' פנימי ובמאמץ למנוע החרפה במצב, הוקמה וועדה מיוחדת, במשרד ראש הממשלה, שהוטל עליה להגיש המלצות לטיפול בשכבות 143 המצוקה. לסיכום, שלוב של פיזור האוכלוסייה המזרחית באזורי פיתוח והעסקתם ככוח עבודה זול, מצוקה כלכלית ומדיניות הגירה סלקטיבית, עם האידיאולוגיה של 'מיזוג גלויות' ו'כור היתוך', שמשמעותה האמיתית הייתה עיצובם של העולים החדשים בדמותה של ההנהגה הפועלית- אשכנזית, הביאו לתחושות קשות של קיפוח, שהלכו והעמיקו עם השנים עושק והתמרמרות בקרב עולי המזרח. תחושות ויצרו בקרב החברה הישראלית את אחד השסעים העמוקים והחמורים בתולדותיה. עולי ארצות האסלאם חשו מצידם כי החברה הישראלית דוחקת אותם לשוליים, רואה בהם נחותים ודורשת מהם להשתנות ולאמץ זהות 'צברית'. עד תחילת שנות השבעים תחושות קיפוח אלה תססו מתחת לפני השטח, אך לא באו לידי ביטוי ממשי. עם הקמת תנועת 'הפנתרים השחורים', תחושות המרירות והקיפוח התפרצו בשורת 138 139 140 141 142 143 צור, הבעיה, עמ' 128-101. בעקבות תקרית בין שוטרים לבין שיכור שהתפרע בשכונת ואדי סאליב בחיפה, פרצו התפרעויות שהתפשטו לאזורים נוספים ודרשו התערבות מצד ממשלת ישראל, לנקיטת שורה של צעדים לשיפור מצבם של עולי אסיה ואפריקה. אירועים אלה נשארו בזיכרון הקולקטיבי כאות אזהרה. צור, הבעיה, עמ' 128-101. צור, הבעיה, עמ' 111-110. שם, שם. שחם, עמ' 329.

29 הפגנות אלימות וסימנו את תחילתו של עידן חדש. עידן של התפכחות שחלה בחברה הישראלית מאידיאל הקולקטיב וממיתוס 'הצבר' ואפשרה לחברה להכיל גם את דמותו של העולה המזרחי כחלק מזהותה המגוונת. 3. הנכים מאפייניהם, מקומם ומעמדם בחברה היהודית, ביישוב ובמדינת ישראל לתפיסת הנכות והנכים בחברה הישראלית חשיבות רבה בקביעת מקומה של הרפואה השיקומית בסדר העדיפויות הלאומי. מעמד מיוחד היה לנכי צה"ל אשר לאורך השנים זכו ליחס של כבוד והעדפה מצד החברה. בסופו של יום יחס זה השליך גם על מעמד הנכים שאינם נכי צה"ל, כפי שיתואר בהמשך. I תפיסת הנכים והטיפול בהם בחברה היהודית תפיסת הנכות בחברה היהודית לאורך ההיסטוריה, הושפעה לא מעט מהתפיסה שרווחה בקרב חברת הרוב שבקרבה היא חיה. במהלך ימי הביניים רובו המכריע של העם היהודי חי בקרב חברה נוצרית והושפע ממנה. במהלך עיצובו של האתוס הנוצרי העמידה הנצרות דמויות מופת, מרטירים וקדושים שסבלם הגופני הועלה על נס וכמדרגה שאליה יש לשאוף ברמה האידיאית. נוסף לכך הדגישה החברה הנוצרית את הצדקה והפנייתה אל מוכי הגורל וביניהם בעלי מום. ברוח הצדקה הנוצרית ניתן למצוא מנזרים רבים באירופה, כבר במאה האחת עשרה, הפותחים את שערי בתי 144 החולים שלהם בפני נכים ומעוותי גוף. כך גם ביחסה של החברה היהודית כלפי הנכים שולבו חמלה ורחמים עם חשש ורתיעה. המום והמחלה בחברה היהודית של ימי הביניים נתפסו כחטא, כעונש על חטא וכתגובה של 145 'מידה כנגד מידה' על התנהגות דתית או חברתית בלתי ראויה. הנכות ובמיוחד נכות הרגליים שגרמה לקשיי תנועה, הייתה אחד המומים הנפוצים ביותר בימי הביניים והדבר היה נכון עד לעת החדשה. בימי הביניים גם פגיעה כגון שבר פשוט שלא קובע היטב עלולה הייתה לגרום לנכות קבועה, בשל הקושי באיחוי שברים שנבע מידע רפואי דל, מנגישות נמוכה לבעלי יכולות רפואיות, מבעיות תזונה ומהיעדרם של תנאים רפואיים היגייניים נאותים, בקרב שכבות נרחבות של 146 האוכלוסייה. לצד נכות הגפיים היו העיוורון וכובד הראייה מן המומים הקשים והנפוצים. בתלמוד ובמדרשים קיימת תפיסה לפיה העיוור משול למת. הסביבה נוטה לכנות את האדם 'עיוור' ובכך מתייחסת לזהותו באמצעות נכותו ומתעלמת ממרכיבי זהותו האחרים. סוגי נכות כמו: עיוורון 147 וחירשות גררו תיוג חברתי וקטגוריזציה משפטית-הלכתית. על פי התפיסה ההלכתית בעלי המום הם חלק מן העולם המונהג בידי האל, חלק ממערכת השכר והעונש וגם תופעה טבעית חריגה המעידה על פעילותו של כוח עליון בעולם. רוב בעלי המום 144 145 146 147 שהם-שטיינר אפרים, היחס החברתי לאדם החריג בחברה היהודית באירופה בימי הביניים, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור בפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, תשס"ב, עמ' 222. שם, עמ' 350. שהם-שטיינר אפרים, חריגים בעל כורחם, משוגעים ומצורעים בחברה היהודית באירופה בימי הביניים, ירושלים, תשס"ח, עמ' 114-119. שם, עמ' 202-111.

24 כונסו בספרות ההלכתית תחת קטגוריה אחת של מי שנשתנו מן הסביבה. הקיטע, החיגר, הסומא 148 ומוכה השחין נתפסו כמי שנדונו על ידי האל והם מהווים הוכחה למשפטו. הנכים ובעלי המום נחשבו כחריגים בחברה היהודית והודרו מתפקידים חשובים כמו כהונה. ההנחיה התנ"כית אוסרת על עבודת כוהנים בעלי מום במקדש ואיסור זה הורחב גם לבית הכנסת. אסור לכוהן שבידיו מומים לעלות לדוכן ולברך את הציבור מחשש שמא יסיח את דעת המתפללים 149 בעת שיתבוננו במומיו. הדרה זו נתפסה כנחיתותו של בעל המום ואי כשירותו למלא תפקידים שיש בהם חשיבות דתית וקהילתית. חייהם של בעלי מום בקהילות אשכנז בימי הביניים לא היו קלים. המגע עמם ומגעם עם הסובב לוו בחשש, רתיעה, רחמים ואי הבנה, מצד הסביבה. עם זאת ההנהגה ראתה לא אחת תמונה מורכבת יותר. ההנהגה הרבנית קיבלה על עצמה אחריות למתן את היחס לבעלי המום, 150 להפיג פחדים ולרסן את תגובת הציבור. לפחות העילית הרבנית השתדלה להכיל את המצורעים, המשוגעים ובעלי המום בקהילה היהודית. עמדתם הייתה שאין לנתק את בעלי המום מהציבור היהודי. הם עשו זאת לא רק כדי למנוע מאנשי השוליים להתנצר או להזדקק לשרותי סעד של החברה הנוצרית, אלא גם מתוך דאגה לתדמיתה של הקהילה; במילים אחרות כדי 151 שהחברה היהודית לא תראה כלפי חוץ כחברה שאיננה חומלת. מעט מאוד נחקר ונכתב על יחס החברה היהודית כלפי בעלי המום בעת החדשה. יש לשער שהיחס לא היה שונה מזה של ימי הביניים ולמעשה עד המאה השמונה עשרה, רוב הטיפול הרפואי השיקומי בנכה המוגבל בחברה היהודית, היה נתון בידי משפחת הנכה או בידי מוסדות דתיים 152 והתנדבותיים. שיקומו של הנכה לא נתפס כתחום רפואי והחברה לא השקיעה בכך מחשבה ומשאבים. II מאפייני שיקום הנכים בתקופת היישוב עד ראשית שנות השישים בארץ ישראל בתקופה העותומאנית הממסד התורכי לא העניק שרותי רפואה. השלטונות נקטו במדיניות של אי התערבות בתחום זה, והחברה היישובית לקחה על עצמה לדאוג למתן שירותים רפואיים. בתקופת המנדט הקים היישוב קופות חולים, מרפאות ובתי חולים על ידי 'הסתדרות העובדים העבריים' ו'הדסה'. אך בעוד שבמערב אירופה ובארה"ב קמו מרכזי שיקום כבר בין שתי 153 מלחמות העולם, שיקום נכים לא היה חלק מהשירותים הרפואיים של היישוב. המעטים ששרדו לאחר פגיעה גופנית או אחרי ניתוחים יכלו להבריא בבתיהם או במעונות מרפא כגון: 'בית הבראה 154 לפועלים חקלאיים בירושלים' או ב'ארזה' שם נפתח: 'מעון מרפא עבור חלושי כוח וחולים'. עדויות על מוסדות ומפעלים ממסדיים שונים שהוקמו בישוב היהודי לטובת הנכים, קיימות משנות העשרים הראשונות של המאה העשרים. בסוף שנת 1123 נוסדה בתל אביב 'אגודת עזרה 148 149 150 151 152 153 154 שם, עמ' 203-202. שם, עמ' 204-209. שם, עמ' 252-251. שם, עמ' 258. עורי אברהם, השיקום הרפואי, עמ' 91. עורי אבי, היבטים רפואיים, עמ' 551. שם, עמ' 550-581.

21 לחולים כרוניים ומבריאים'. אגודה זו באה לתת מענה לחולים כרוניים ובעלי מום, אשר לא טופלו באופן רפואי וסוציאלי. בשנת 1121 הקימה עיריית תל אביב את 'ועדת העזרה לאינוולידים 155 וחולים כרוניים', שמטרתה הייתה להכשיר נכים בתחום המקצועי ובשנת 1135 נוסד 'בית 156 האינוולידים' שבו התאכסנו נכי תל אביב, אשר נאספו מרחובות העיר. בתקופת המרד הערבי )מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט )1131-1139 ניכרה דאגה לנופלים ביישוב ולנכים מקרב המגויסים למשימות ביטחון. המקורות הכספיים לכך הובטחו בעיקר, באמצעות הקצבות של מגבית 'כופר הישוב'. מספרם של קורבנות הישוב בתקופה זו, כולל אזרחים, הגיע 157 לחמש מאות ועשרים איש ומספר הפצועים לכאלפיים וחמש מאות. חלק מהאנשים, ששרדו לאחר קטיעות איברים, קיבלו תותבות שיוצרו על ידי מכונים פרטיים בארץ וחלקם נסעו לאירופה לצורך הטיפול, ההתאמה והרכישה. בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים, רוב הנכים שולחו לבתיהם מבלי שהמערכת הרפואית יכלה לעזור להם. משותקים לאחר אירוע מוחי, נפגעי שיתוק ילדים וקטועי גפיים טופלו בבתיהם על ידי 158 משפחותיהם. רק משנת 1181 ניתן למצוא התייחסות מדעית לנושא בארץ כשאמיל אדלר, מנהל 159 המרפאה הפיסיקלית ב'הדסה', פרסם מאמר על חשיבות הפיזיותרפיה בטיפול בנכויות שונות. הנכים נתפסו כסוגיה הקשורה לענייני רווחה יותר מאשר לענייני בריאות. לפיכך, הממסד 160 היישובי שנטל תחת חסותו את הטיפול בענייני רווחה החל משנות השלושים, החל לטפל גם בנכים. 'הסתדרות העובדים העבריים' הקימה בשנת 1130 את 'קרן העזרה לאינוולידים' שייעודה היה לשרת את החברים שנפגעו ממחלות כרוניות ממושכות כגון: שחפת ומחלות נפש. המימון הגיע מהפרשת אחוז קטן מהמס האחיד, ששולם על ידי חברי ההסתדרות. ניהול וארגון הקרן נעשו על ידי הנהלת 'קופת חולים'. בשנת 1139 הוסב השם ל'קרן נכות' שתפקידה היה לטפל 161 בשאלת אמצעי הקיום של הנכים. העזרה של הקרן בשנים 1139-1135 הייתה בתחומי הריפוי לנכים, כולל נסיעות לחו"ל לשם ריפוי, לימוד מקצוע והבראה. נוסף על כך, ניתנה עזרה כספית למוסדות המאשפזים, בהם: 'מקור חיים' בירושלים, בית החולים לחולי ריאות בגדרה, בית החולים בבני ברק, אגודת 'משען' בתל אביב, הוועדה לחולים כרוניים בתל אביב ובחיפה וקופת 'העזרה ההדדית' בצפת. החולים שקיבלו עזרה מהקרן סבלו ממחלות שונות: שחפת, מחלות רוח, מלריה כרונית, בעיות כלי דם, קצרת, 162 קטיעת יד או רגל, שיתוק ועוד. מוסדות אלה התמקדו בסיוע כספי ותעסוקתי לנכים וחולים בלבד. ההיבט הרפואי של השיקום נעדר מן התמונה. על הגישה הטיפולית כלפי החולים הכרוניים והנכים בתקופת המנדט, ניתן ללמוד מדבריו של ד"ר יעקב זיידה, מנהל בית חולים 'רוטשילד' בחיפה, אשר כתב בשנת 1189 על בעיית החולה לוי ניסים, פרקים, עמ' 889-885. בלום, השיקום, עמ' 51-54. נדב דניאל, "ראשית שיקומם של נפגעים במערכות ישראל", בתוך: הדרי דני )עורך(, חומת מגן: שמונים שנה לארגון ההגנה, ירושלים, 2002 )להלן: נדב, ראשית שיקומם(, עמ' 299-299. פרופ' אמיל אדלר ייסד את הרפואה השיקומית הממוסדת בארץ ישראל, כפי שיתואר בהרחבה, בהמשך. עורי, היבטים רפואיים, עמ' 550. להרחבה, ראו: רזי תמי, ילדי ההפקר, החצר האחורית של תל אביב המנדטורית, תל אביב, 1115. בלום, השיקום, עמ' 81-84. שם, שם. 155 156 157 158 159 160 161 162

30 הכרוני בבית החולים בניגוד לדבריו, בשנת וטען 1189 163 כי אין מקום לבנות בארץ מוסד מיוחד לחולים מסוג זה. אולם הורגש במיוחד חסרונו של מוסד לנכים ולחולים כרוניים, היות שנקלטו בארץ עולים חדשים רבים, מהם ניצולי שואה, וביניהם גם נכים. הנכים היו במצב קשה, חסרי דיור וללא מקצוע, לעיתים היו גלמודים לחלוטין. לא היה אף מוסד אחד ראוי שנתן לנכים אלה מענה. תושבי תל אביב הוותיקים, אף הם נזקקו למוסד שיקומי מדי פעם, אך גם להם לא נמצאו מסגרות מתאימות. המוסדות שהיו קיימים בתל אביב ובסביבה לא היו ברמה נאותה, החדרים והכלכלה בהם היו גרועים והמטפלים היו אנשים לא מקצועיים. רוב הנכים שנזקקו לטיפול שיקומי שכבו במוסדות, מרותקים למיטותיהם ונידונו לניוון ולכליה איטית, מחוסר 164 פעילות, עניין בחיים, ומחוסר תעסוקה. בשנים אלה, של טרום הקמת המדינה, לא היו מוסדות שטיפלו ושיקמו באופן ראוי נכים מלידה, נפגעי מחלות, נפגעי תאונות ונפגעי מאורעות ומלחמות. יתר על כן, לא הייתה מודעות ליתרונות כגון התרומה למשק שנובעת מהיות הנכה אדם יצרני שאינו נטל על החברה, וגם לא לפן הערכי, ההומאני שבשילוב נכים במפעלים ובמקומות עבודה 'רגילים', לצד אנשים בריאים. המוסד היחיד שהעניק טיפול נאות לנכים ושיקמם היה 'בית פיינסטון' ברמות השבים, שהוקם בשנת 1188 ועסק בטיפול ובשיקום נכים )להלן(. שינוי מסוים חל לאחר קום המדינה בעקבות מגיפת שיתוק הילדים, כאשר בשנת 1153 הוקם מרכז השיקום בבית החולים 'אסף הרופא', לשיקום ילדים נפגעי המחלה )להלן(. ב'הדסה' בירושלים נפתחה בשנת 1159 מחלקת שיקום קטנה בת תשע מיטות )להלן( ובשנת 1151 נחנך מרכז השיקום ב'תל השומר' )להלן(. חסרונו של טיפול שיקומי הולם לנכים משקף את יחס החברה אל הנכים בשנים הללו. ניתן לאפיין את היחס כהתעלמות והדחקה ומיקום נמוך בסדר העדיפויות. הסבר חלקי לכך אפשר למצוא בדבריו של שר הבריאות ישראל ברזילי, בוועידה הארצית הראשונה לשיקום מקצועי, שהתקיימה בשמונה בדצמבר 1154. השר ברזילי תלה את הקושי בקבלת הכרה ציבורית בצורך בשיקום רפואי, במנטאליות המזרח תיכונית אשר מקבלת נכות באופן פטאליסטי ורואה בה מכת גורל, שאין עליה שליטה. על כן הנכה ומשפחתו והחברה שסביבו רואים בו מקרה אבוד ואינם 165 משקיעם בו מאמץ כדי שישתקם ויחזור לעבודה מפרנסת. בפברואר 1190 נעשה מאמץ על ידי הממסד להביא למודעות הציבור את הצורך בשיקום הנכים 166 כאשר המועצה לשיקום מקצועי יצאה במבצע הסברה לעידוד העסקת נכים והפיצה חוברת פרסומית לשם כך. החוברת הדגישה את יכולתם של הנכים לבצע עבודה ככל האדם, את נאמנותם ואת תרומתם למשק הישראלי ולבסוף התייחסה גם להיבט הערכי: "בהעסקת מוגבלים נוכיח 167 לעצמנו כי יקר לנו כבוד האדם". זיידה יעקב, "בעיית החולה הכרוני בבתי חולים", הרפואה ל', ג' 1189, עמ' 95-98. בלום, השיקום, עמ' 81-84. ארכיון מדינת ישראל )להלן:אמ"י(, תיקי ביטוח לאומי, שיקום מקצועי, ג- 822491. עם חברי המועצה נמנו: משרדי העבודה, הביטחון, הבריאות, הסעד, מרכז שירות התעסוקה, התאחדות בעלי התעשייה, האיגוד המקצועי של ההסתדרות הכללית, המוסד לביטוח לאומי, הסוכנות,מלב"ן, קופת חולים כללית, קרן נכות, הדסה וארגון נכי מלחמת השחרור. אמ"י, תיקי ביטוח לאומי, שיקום מקצועי, ג- 1 82249. 163 164 165 166 167

31 בצד חוסר מודעות מספקת לשיקום נכים בקרב הציבור הרחב, ככל הנראה גם ציבור הרופאים לקה בחסר בתחום זה, כפי שנכתב בגיליון הרפואה משנת 1191: "הרבה תלוי בהחדרת רוח השיקום לציבור כולו: לציבור הרופאים בפרט, לציבור הפועלים, למען יקבלו את החבר המוגבל ללא הסתייגות פסיכולוגית ולציבור המעבידים, כדי לשכנעם שהמוגבל יכול להצליח כמו כל עובד 168 בריא, ואף יותר ממנו". ככל הנראה, בשנת 1191 עדיין לא הייתה הפנמה של רעיון שילוב הנכה בחברה, אפילו על ידי הרופאים עצמם; על כן הכותב, בכיר במוסד לביטוח לאומי, מצא לנכון להדגיש זאת. ג. המיתוס והאנטי מיתוס בתבנית אחת: נכי צה"ל והחברה הישראלית בניגוד לגישת החברה והממסד הישראליים כלפי נכים 'אזרחיים', גישתם כלפי נכי צה"ל ומערכת הביטחון הייתה שונה ונבעה מתוך מודעות לצורך בשיקום רפואי, חברתי ותעסוקתי והשקעת משאבים בכיוון זה. לאורך כל השנים, החברה הישראלית התייחסה בהערצה והכרת תודה כלפי 169 נכי צה"ל ומתוך מחויבות לדאוג לכל מחסורם. נכי צה"ל נחשבו מאז ומעולם, גיבורים לאומיים אשר לטיפול בהם אין מחיר. החברה ששלט בה 'מיתוס הצבר' ראתה בהם את התגלמות המיתוס. השפיעה על כך העובדה כי לא היו נכים מלידה, וכי נכותם נגרמה בשל הקרבתם למען המדינה והחברה, באופן הרואי. דהיינו אמנם היו נכים פיזית, אך נכות זו שולבה בהרואיקה. לפיכך היחס אליהם היה שונה. יחד עם זאת, אין זה אומר שמלכתחילה טופלו מתוך מודעות עמוקה לצורך בשיקומם ושהיו בראש סדרי העדיפויות החברתיים; גם ביחס כלפיהם ניכרת התפתחות. מלחמות ישראל במהלך שלושת העשורים הראשונים, גרמו לרבבות נפגעים בגוף ובנפש. לחברה הישראלית היתוספו אלפי נכים שנזקקו לטיפול רפואי ולשיקום. מלחמת העצמאות גבתה 8943 הרוגים, אלפי פצועים, מהם כ- 3800 נכים, שלימים התאגדו בשורות 'ארגון נכי מלחמת 171 170 השחרור' )להלן(. במבצע סיני נוספו לארגון כחמש מאות נכים, מלחמת ששת הימים על הרוגיה ופצועיה הוסיפה 1813 אלפים נכים ממלחמת יום הכיפורים, 172 נכים, כאלפיים נכים נוספו 173 ממלחמת ההתשה ועוד כארבעת 174 הצטרפו לשורות הארגון. בסך הכול, כאחד עשר אלף נכים מנה הארגון בתום מלחמת יום הכיפורים. הללו גילמו באופן פרדוקסאלי, הן את 'מיתוס הצבר' הלוחם הגיבור, מצד אחד, והן את האנטי מיתוס הנכה, מצד שני. ארגון נכי מלחמת השחרור קיים את וועידתו הראשונה ב- 15 באוגוסט 1152, בנוכחות ראש 175 הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון ורעיית הנשיא, ורה וייצמן. נוכחותם העידה על מעמדו המיוחד של הארגון ועל הוקרתה של המדינה לחבריו. 168 169 170 171 172 173 174 175 נוימן י.ב. )לא מופיע שם מלא(, "דרכי השיקום", הרפואה, כרך ס', י"ז סיוון תשכ"א, עמ' 398-391. Vakil Eli, "Clinical Neuropsychology and Brain Injury Rehabilitation in Israel: A Twenty Year Perspective", Neuropsychology Review, Vol. 4, No. 4, 1994, p. 272. לוטנברג יוסף )עורך(, גיבורי חיל: ארגון נכי צה"ל, 1551-1591 ישראל, 1114, עמ' 13-12. נדב דניאל, "מחלקת השיקום ושינויים בחקיקה לאחר מלחמת סיני", בדרכי שיקום, אגף השיקום במשרד הביטחון 2119-1591, ישראל, 2004, עמ' 104. נדב דניאל, בדרכי שיקום, טבלה: אוכלוסיית הזכאים לתגמולים, שם, עמ' 115. שם, שם. שם, עמ' 182. לוטנברג, עמ' 22.

32 דוד בן גוריון הוא גם זה שקבע את עקרונות היסוד ביחס לנכי צה"ל. מדיניות השיקום של משרד הביטחון, בסוגיית נפגעי מערכת הביטחון, פעלה על בסיס שני עקרונות: האחד, רווחתם של נפגעי מערכת הביטחון היא מרכיב חשוב בביטחון הלאומי. השני, שירותי השיקום חייבים לספק צרכים ממשיים, תוך הבעת הוקרתה של האומה, לאלה ששילמו את המחיר הכבד ביותר 176 בשליחותה. עיקרים אלה עמדו ביסוד החלטתו של ראש הממשלה, דוד בן גוריון, עם קום המדינה, להטיל על משרד הביטחון את האחריות לטיפול בנכי צה"ל ובמשפחות השכולות של חללי צה"ל. פועל יוצא של החלטה זו היה פיתוח שירותי שיקום לנפגעי מערכת הביטחון, שרמתם גבוהה מזו המקובלת לגבי נפגעים אחרים. בכך הודגשה המודעות הלאומית למחיר האנושי הכבד 177 של הביטחון ובאה לביטוי הסולידריות החברתית, עם אלה ששילמו אותו. יתר על כן, נפגעי 178 מלחמת העצמאות האזרחיים, כשמונה מאות במספר, טופלו בנפרד מנכי צה"ל, במסגרת משרד ממשלתי מיוחד בראשות השר יהודה לייב מימון. עקרון העדפתם של נכי צה"ל ויתר זרועות 179 הביטחון על פני נפגעים אזרחיים נשמר ועוגן בחוק. ראש הממשלה, דוד בן גוריון סבר כי על המדינה המגייסת את בניה ובנותיה, לשאת באחריות כוללת לגורלם גם בעת הפגעם. על כל חייל לדעת כי יטופל וישוקם כמיטב היכולת, אם יפצע, ויסייעו לבני משפחתו אם ייפול על משמרתו. כך תמלא המדינה חוב של כבוד לנפגעים ויובטח גם המורל של הכוח הלוחם. ניכרה גישת המוצא הערכית של דאגה לנפגעים בשירות המדינה, מתוך הכרת תודה וחובה. כך התקבל בשנת 1181 ללא עוררין, חוק מתן התגמולים לכלל הנפגעים, גם על 180 פי יסוד השוויון, ללא אבחנה בין דרגותיהם הצבאיות. ניצניה של גישה זו באו לידי ביטוי עוד בתקופה שקדמה לקום המדינה. כבר בשנות השלושים הישוב העברי טיפח כלים לסיוע לנפגעים ולנכים, מקרב המתנדבים למשימות ביטחון, בזמן המרד 181 הערבי. מחויבות זו הלכה והעמיקה עם השנים, גם כלפי המתגייסים במלחמת העולם השנייה 182 לצבא הבריטי ובמלחמת העצמאות, עד שעוגנה ב'חוק הנכים' שאושר בכנסת ב- 4.1.1181. על פי חוק זה שולמו לנכי צה"ל, תגמולים שיבטיחו קיום הוגן. בהבטחה זו היה גם אלמנט של הכרת 183 תודה והבעת סולידריות. לגישה ממלכתית זו כלפי נכי צה"ל הייתה הסכמה לאומית גורפת. לא נשמעו בציבור ערעור או 184 הטלת ספק, בזכויות היתר שקיבלו מי שנפגעו במסגרת הצבא, אף על פי שלא תמיד הפגיעה הייתה במהלך פעילות מבצעית. נכי צה"ל שנפגעו בתאונות טופלו כמו אלה שנפגעו במלחמות. על רקע עובדה זו בולטת שבעתיים אפלייתם לרעה של נכים מלידה, נכי תאונות אזרחיות, פעולות 176 177 178 179 180 181 182 183 184 אורן צ'יקו, "פתח דבר", בתוך: להב אלחנן )עורך(, 91 שנות שיקום, תל אביב, 1114, עמ' 11. שם, שם. נדב דניאל, "האגף ליישוב החיילים ושיקומם ופועלו", בדרכי שיקום, עמ' 81. שם, עמ' 29. נדב, בדרכי שיקום, עמ' 144-149. נדב דניאל, "יובל למפעל השיקום קווים לקורותיו", בתוך: להב אלחנן )עורך(, 91 שנות שיקום, תל אביב, 1114, )להלן: נדב, יובל( עמ' 15. המקורות הכספיים לתמיכה בנפגעי המרד הערבי הובטחו באמצעות הקצבות של מגבית 'כופר היישוב'. בתקופת מלחמת העולם השנייה הקים הוועד הלאומי את 'הוועדה המרכזית לטיפול במשפחת החייל'. להרחבה: נדב, יובל, עמ' 19-15. נדב, יובל, עמ' 30-11. שם, עמ' 23.

33 איבה ומחלות. הבחנה זו ניכרה גם בתחום השיקום. נכי צה"ל זכו לקבל טיפולים בחו"ל, במידת הצורך 'אזרחיים'. קיבלו עזרים אורטופדיים משוכללים וכדומה. 9. מערכת הבריאות במדינת ישראל מוסדות הרפואה זכויות אלה לא היו נחלתם של נכים והבריאות הראשונים בארץ ישראל הם תולדה של התהפוכות המדיניות והתמורות החברתיות שהתחוללו ביישוב היהודי בארץ החל מהמאה התשע עשרה. בראשית המאה התשע עשרה ישבו בארץ ישראל כששת אלפים יהודים, מהם כאלפיים בירושלים. רובם התפרנסו מן 'החלוקה' תרומת הקהילות היהודיות בחוץ לארץ. מצב התברואה היה בכי רע, מגיפות פרצו תדיר, התמותה הכללית הגיעה לארבעים אחוז ובקרב הילדים לשבעים אחוז. מצבם הבריאותי של היהודים היה דומה למצבם של תושבי הארץ, המוסלמים והנוצרים. לא היה אז רופא מוסמך אחד בארץ ושירותי הרפואה סופקו על ידי רופאי אליל, רוקחים חובבים ומטפלים 185 בקמעות. המרפאה הראשונה נפתחה בירושלים בשנת 1434 על ידי 'החברה הלונדונית ליהודים' שהייתה בעלת כוונות מיסיונריות. במרפאה זו פעלו רופא ורוקח, שסיפקו טיפול רפואי חינם לכל דורש. בשל החשש מפני פעילותם המיסיונרית, החליטו ראשי הישוב היהודי בירושלים לפתוח מרפאה שתנוהל על ידי רופא יהודי, וכך נפתחה 1483 בשנת במימונו של מרפאה, משה מונטיפיורי, שנוהלה על ידי ד"ר שמעון פרנקל, רופא יהודי שהגיע מגרמניה. בשנת 1458 הוקם בית החולים היהודי הראשון על ידי הברון יעקב רוטשילד ובעקבותיו הוקמו בשנים 1118-1459 ארבעה בתי חולים יהודיים נוספים: 'ביקור חולים בשנת 1459, 'משגב לדך' בשנת 1491, 'עזרת נשים' בשנת 1415 ו'שערי צדק' בשנת.1102 כל בתי החולים בירושלים קמו על בסיס דתי ובחסותן של הקונסוליות האירופיות. עד שנת 1118 הוקמו בירושלים שישה בתי חולים ומרפאות רבות על ידי 186 מדינות מאירופה שביקשו באמצעותם, לבסס את אחיזתם בארץ ישראל. בית חולים יהודי נוסד גם ביפו בשנת 1411 בשם 'שער ציון'. בית חולים זה פעל בשיתוף פעולה עם המוסדות הציוניים שתמכו בו כספית, העניק טיפול רפואי במחיר מוזל לפועלים ושימש כבית חולים אזורי לכל דבר. אנשי מושבות הברון קיבלו טיפול רפואי על ידי רופאים ורוקחים שנשכרו על ידי פקידי הברון. רמת הרפואה במושבות הייתה גבוהה יחסית ומי שנזקק לה ולא נמנה עם בני 187 המושבות, שילם על השירות סכום כסף רב שלעיתים עלה על שכרו החודשי. בראשית המאה העשרים פעלו בארץ ישראל בין ואירופאים-מיסיונרים, 188 לאוכלוסיה. שלוש מאות לשלוש מאות ושלושים רופאים, אך לא הייתה מערכת ממוסדת שסיפקה שירות יהודים, רפואי ערבים סדיר שורץ, קופת חולים הכללית, עמ' 9-5. להרחבה על התקופה ראו גם: בן נון יהושע, עיר בראי תקופה, ירושלים החדשה בראשיתה, ירושלים, 1191. שורץ, קופת חולים הכללית, עמ 9-9. שם, עמ 11-4. להרחבה על מושבות הברון ראו: אהרונסון רן, הברון והמושבות: ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בראשיתה, ירושלים, 1110. לוי ניסים ולוי יעל, רופאיה של ארץ ישראל, 1591-1155, זיכרון יעקב, 2004, עמ' 11. 185 186 187 188

38 היעדרה של מערכת רפואית ביישוב היהודי הורגשה ביתר שאת, כשהחלה העלייה השנייה בדצמבר 1103 ובמהלכה עלו לארץ כשלושים אלף איש. חלוצים אלה זכו לסיוע רפואי חלקי בלבד מרופאי הברון, או במקרים רבים שבהם לא יכלו לשלם, לא קיבלו טיפול כלל. בשל מצב עניינים זה החלו הפועלים להתארגן בכוחות עצמם ולעזור לחולים שביניהם. במושבות השונות הוקמו ארגונים שתפקידם היה לטפל בחולים; במושבות זיכרון יעקב וחדרה הוקמה מסגרת רפואית על 189 ידי ד"ר הלל יפה, שאפשרה מתן שירותי רפואה לפועלי חדרה בבית החולים בזיכרון יעקב, תמורת תשלום שנתי כולל. בשנת 1109 נרקם שיתוף פעולה גם עם בית החולים 'שער ציון' ביפו שקיבל את הפועלים לאשפוז ללא תשלום. צעד נוסף לקראת התארגנות ממוסדת להבטחת שירות רפואי לפועלים נעשה בשנת 1111 כשקמו הסתדרויות של פועלים חקלאיים, לא מפלגתיים, בגליל וביהודה. אחת ממטרותיהן של ההסתדרויות הללו הייתה הקמת מוסדות לעזרה הדדית לפועלים 190 וביניהן קופות חולים. גם הרופאים שפעלו בארץ ישראל התארגנו, להבטחת רמה מקצועית נאותה, בשני ארגונים: 'ארגון רופאי יפו' שנוסד בשנת 1112 ו'ארגון רופאי ירושלים' שנוסד בשנת 1113. שני הארגונים הללו התאחדו לאחר מלחמת העולם הראשונה, לארגון אחד: 'ההסתדרות 191 הרפואית העברית' אשר איגדה את רופאי ארץ ישראל ופעלה במישורים שונים של חיי הקהילה 192 בנוסף למתן שירותי רפואה. קופות החולים שייסדו אנשי העלייה השנייה התבססו על שלושה יסודות עיקריים: רעיון הקופה הכללית ששימש לעיצוב המסגרת הארגונית, עקרון העזרה ההדדית ורעיון ביטוח 193 הבריאות. הקופות הללו פעלו בנפרד מתוך שיתוף פעולה עד תום מלחמת העולם הראשונה. ניסיונות למיזוג לא עלו יפה, בשל תלות הקופות בהתארגנויות הפוליטיות, ורק בדצמבר 1120 נוסדה 'ההסתדרות הכללית של פועלי ארץ ישראל' אשר העניקה שירותי רפואה במסגרת קופת 194 חולים אחת. 189 הלל ירמיהו יפה נולד בשנת 1498 באלכסנדרובסק שברוסיה למשפחה מתבוללת. למד רפואה בז'נבה, סיים את לימודיו בשנת 1441 והשתלם בפריס ברפואת עיניים. בהשפעת חברו, הסופר בן עמי, התקרב לציונות וביולי 1411 עלה לארץ. עבד כרופא בחיפה, טבריה וזיכרון יעקב וזכה להערצת התושבים. בשנים: 1109-1415 עבר ליפו, שם שימש כנציג 'חובבי ציון'. בתפקיד זה עסק בפעילות ציבורית כגון: ייבוש ביצות, נטיעת יערות, ייסוד ההסתדרות הציונית בארץ ישראל והקמת מוסדות חינוך. עמד בראש המאבק במלריה ועסק בעבודה מדעית. נפטר בשנת 1139. מתוך: לוי ניסים ולוי יעל, עמ' 209. 190 שורץ, קופת חולים הכללית, עמ' 11-18. 191 לוי ניסים ולוי יעל, עמ' 11. 192 עורי אבי, "מבוא להיסטוריה הרפואית של ארץ ישראל", מבוא לתולדות הרפואה השיקומית בישראל, תל השומר, 1119, עמ' 110. 193 שורץ, קופת חולים הכללית, עמ' 30. ראו גם: דורון חיים ושורץ שפרה. 194 שורץ, קופת חולים הכללית, עמ 91.

35 א. התפתחות מערכת הבריאות החל מתקופת הישוב ועד שנות השבעים באוגוסט 1114 עם תום מלחמת העולם הראשונה ותחילת שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל, החל לפעול בארץ ארגון 'הדסה' אשר סיפק שירות רפואי ברמה גבוהה, ברחבי הארץ. הארגון 195 הקים מרפאות, מעבדות, מכוני רנטגן, תחנות 'אם וילד' ובתי חולים כפי שיתואר בהמשך. בשנת 1120 נבחר הגוף המייצג של היישוב היהודי בארץ 'אספת הנבחרים', והנהלתו 'הוועד 196 הלאומי'. במסגרתו נוסד 'ועד הבריאות', בראשותו של ד"ר אברהם קצנלסון-ניסן. על בסיס הוועד הזה הוקם לימים משרד הבריאות של מדינת ישראל. הוועד טיפל בצרכי הבריאות של היישוב ותיאם בין מוסדות הבריאות האחרים ובעיקר בין 'הדסה', 'ההסתדרות הרפואית' ו'קופת חולים'. ממשלת המנדט הקימה מצידה בשנת 1120 את מחלקת הבריאות, אך מחלקה זו תמכה בשירותי הבריאות היהודיים באופן מזערי בלבד כיוון שלדעת ממשלת המנדט, לרשות היהודים עמדו שירותיה של 'הדסה', אמצעים כספיים מגורמי חוץ וכן תשלומים שנגבו מתוך היישוב עצמו, ואילו הערבים חסרו זאת. על כן העדיפו הבריטים להפנות את משאביהם באופן מובהק, לשירותי 197 הרפואה ביישוב הערבי. המערכת הרפואית של היישוב היהודי התפתחה והתרחבה במהלך תקופת היישוב וייצרה בסיס איתן למערכת הבריאות שתשמש בעתיד את המדינה. תעיד על כך העובדה שבמהלך עשרים ותשע שנות שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל, נופקו כארבעת אלפים רישיונות לרופאים. מתוכם 3520 רישיונות נופקו לרופאים יהודיים, 350 לרופאים ערבים ו- 150 לרופאים 198 אירופאים. עד סוף שנת 1122 הקימה ממשלת המנדט עשרה בתי חולים, תשע עשרה מרפאות ותשע תחנות לחולים במחלות מדבקות, שבהם קיבל הציבור, יהודי וערבי כאחד, שירות רפואי חופשי. ההיקף והמתכונת של מתן שירותים אלה לא השתנה עד תום שלטון המנדט בשנת 199.1184 העשור הראשון לקיומה של המדינה העמיד אתגר גדול בפני הממסד בתחום הבריאות. כאמור, 200 הגל הגדול של העלייה לארץ, בשנים 1151-1184, הכפיל את האוכלוסייה היהודית. כמחצית מהעולים היו ניצולי שואה ועולים מאירופה וכמחצית מארצות ערב, צפון אפריקה ואסיה. רוב העולים היו חסרי כל, תשושים בגופם ובנפשם ומצבם הבריאותי היה ירוד. הם סבלו מתת תזונה ומשעורי תחלואה גבוהים בשחפת, גזזת וגרענת. אל העולים נוסף שיעור גבוה של נכים וחולי נפש. 201 כ- 10% מכלל העולים סבלו ממחלה שדרשה אשפוז מיידי. אבל למדינת ישראל לא היה מלאי של מיטות אשפוז ובהרחבת התחלואה. ובתחילה רוב העולים לא זכו לטיפול מתאים וסיכנו את הציבור בהדבקה על פועלו של ארגון 'הדסה' ראו: שחורי-רובין ושורץ, הדסה. אברהם קצנלסון-ניסן נולד ב- 13.4.1444 בבוברויסק שבבלארוס, למד רפואה בסנט פטרבורג ומוסקבה וסיים את לימודיו בשנת 1118. במלחמת העולם הראשונה שירת בצבא הרוסי וזכה באותות הצטיינות על הצלת חיים תחת אש. היה ציוני נלהב ובשנים 1120-1111 ניהל את המשרד הארצישראלי בקושטא. שימש כסגן נשיא הוועד הפועל הציוני. בשנת 1128 עלה ארצה וניהל את מחלקת הבריאות עד שנת 1184. לאחר הקמת המדינה ניהל את משרד הבריאות. עסק גם בפעילות דיפלומטית. נפטר בשנת 1159. מתוך: לוי ניסים ולוי יעל, עמ' 338. שורץ, קופת חולים הכללית, עמ' 51-50. לוי ניסים ולוי יעל, עמ' 11. שורץ, קופת חולים הכללית, עמ' 53. בשנים אלה הגיעו לארץ קרוב ל- 900,000 עולים. על פי דיווחי הג'וינט, מתוך: שורץ, קופת חולים, הסתדרות, עמ' 191-183. 195 196 197 198 199 200 201

39 המגורים במחנות העולים, בצפיפות גבוהה וללא תנאים סניטריים מינימאליים הביאו לעליה בתמותת תינוקות. המדינה נדרשה להתארגן כדי לספק שרותי רפואה חיוניים ולמנוע אסון 202 בריאותי. בין השאר, נשקלה האפשרות לערוך 'סלקציה רפואית' של העולים, ולמנוע עליית 203 עולים במחלות מדבקות. נושא זה עורר ויכוח ציבורי ועוגן בחוק, אך בפועל כמעט שלא יושם. משרד הבריאות הקים מחלקה עצמאית לשירות לעולה, אשר החליפה את השירות שניתן עד אז על ידי 'הדסה'. הקצב הגובר של העלייה והתחלואה הקשה של העולים, הביאו לכך שקופת חולים הצטרפה למתן שירותים לעולים. הקופה פתחה מוקדי שירות רפואי במחנות המעבר 204 ובמעברות ובהמשך פתחה רשת מרפאות, כמעט בכל ישובי העולים. בראשית 1152 חלה ירידה ניכרת במימדי העלייה לארץ, אשר הפחיתה את מספר העולים שהתגוררו במעברות אך מרפאות 205 הקופה המשיכו לפעול בהן. פיזורן הגיאוגרפי היה גדול והקיף 353 ישובים. הצורך העצום בשירותים רפואיים הביא לפתיחת מוסדות רפואיים. נחנך בית 1151 בשנת החולים המרכזי בנגב )לימים בית החולים 'סורוקה'( ובשנת 1190 נחנך המרכז הרפואי הגדול 206 במזרח התיכון, בית החולים 'הדסה' בעין כרם. בתי חולים אלה נוספו על בתי החולים הממשלתיים: 'רמב"ם', 'דונולו' ו'צהלון' ביפו, 'תל השומר', 'אסף הרופא', 'פורייה', נהרייה, 'זיו' בצפת ו'הלל יפה' בחדרה. כן פעלו בתי החולים 'העמק' בעפולה, 'בילינסון', 'קפלן' ו'מאיר', של 207 קופת חולים כללית, אשר חלקם פעל עוד בתקופת המנדט. בסוף שנות החמישים ובמהלך שנות 208 השישים, הוקמו בתי החולים 'ברזילי' באשקלון ו'יוספטל' באילת. פקולטות לרפואה נפתחו גם כן, על מנת לייצר דור של רופאים שייתנו מענה לדרישות האוכלוסייה ההולכת וגדלה במדינה הצעירה. הפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית נפתחה רשמית ב- 19 במאי 1181. התכנית המקורית הייתה לפתוח אותה בשנת 1184, אך המלחמה עיכבה זאת. כמאה חיילים אשר קטעו לימודי רפואה בחו"ל והתגייסו לצה"ל, נזקקו למוסד להשלמת לימודיהם. הפקולטה לרפואה נעתרה לפניית הצבא, וקיבלה על עצמה את ההוראה, אולם לא בתור קורס חד פעמי אלא כמחזור ראשון בבית הספר לרפואה, במטרה לייסד על ידי כך מוסד 209 שימלא את כל הדרישות האקדמיות והמקצועיות של לימודי הרפואה. בית הספר נפתח במעונות ארעיים בירושלים, בבניינים הרוסים ליד הגבול המזרחי של העיר, לאחר שהמרכז הרפואי והאוניברסיטה בהר הצופים ננטשו והציוד והספרייה הלאומית נשארו שם, ללא גישה אליהם. כוחות רבים דחפו להקים מרכז מדעי ובית ספר לרפואה בשפלה התוססת והמתפתחת, שבה נראה היה שחסכוני ויעיל יותר לרכז את המוסדות המדעיים. היה צורך בפעילות הסברתית שם, שם. להרחבה: שם, עמ' 191-181. בן נון גבי, ברלוביץ יצחק ושני מרדכי, מערכת הבריאות בישראל, ישראל, 2005, עמ' 33. שורץ, קופת חולים, הסתדרות, עמ' 201. צמרת ויבלונקה, העשור השני, עמ' 1-9. בן נון, ברלוביץ ושני, עמ' 38. על עיצובה של מערכת הבריאות בישראל בשנים 1190-1189 ראו: שורץ, קופת חולים, הסתדרות. דוסטרובסקי אריה,"לפתיחת בית הספר לרפואה בירושלים", בתוך: נוצר נטע ולוי עמיחי )עורכים(, חינוך רפואי, הכשרת הרופא ובעלי מקצועות בתחומי הבריאות, ישראל )ללא ציון השנה והמקום(, עמ' 5-3. 202 203 204 205 206 207 208 209

39 1198 210 רבה ובשכנוע כדי שהמרכז הרפואי ובית הספר לרפואה בירושלים. נפתחה הפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב. יישארו רק בשנת בשנת 1191 נפתחה הפקולטה לרפואה בטכניון בחיפה, וקיבלה לשנה הרביעית ארבעים 211 סטודנטים שלמדו שלוש שנים בחו"ל והמשיכו את לימודיהם בארץ. הפקולטה לרפואה בבאר 212 שבע נפתחה בשנת 1198. בוגרי מוסדות אקדמיים אלה הם הרופאים אשר לימים היוו את עמוד השדרה של הרפואה השיקומית שראשיתה ביוזמה של רופאים שעלו מחוץ לארץ. 210 211 212 דוסטרובסקי אריה, "בית הספר לרפואה בהתהוותו ובהתפתחותו", בתוך: נוצר נטע ולוי עמיחי, עמ' 11-1. ארליך ד. )לא מופיע שם מלא(, "בית הספר לרפואה בחיפה", בתוך: נוצר נטע ולוי עמיחי, עמ' 39. פריבס משה, "ניסיון באר שבע בקידום שירותי בריאות וחינוך רפואי, דו"ח ביניים", בתוך: נוצר נטע ולוי עמיחי, עמ' 39-33.

34 ב. מאפייני מערכת הבריאות במדינת ישראל משנת 1591 ואילך ניתן לאפיין את שירותי הבריאות בישראל במונחים של 'מערכת בריאות' רק מתקופת המנדט הבריטי. עד אז פעלו בארץ ארגונים התנדבותיים, מקומיים ללא תאום מרכזי. בתקופת המנדט הלכה והתפתחה התשתית של שירותי בריאות קהילתיים ואישפוזיים ועם הקמת המדינה, הלכה 213 והתרחבה תשתית זו יחד עם גידול האוכלוסייה. לאחר הקמת המדינה, 'הדסה' שהייתה גורם עיקרי באספקת שירותי בריאות בתקופת המנדט, צמצמה את מעורבותה והעבירה את מוסדותיה לרשויות המקומיות, תוך התמקדות בלעדית בבית 214 החולים בירושלים, ובהקמתו ובפיתוחו של בית הספר לרפואה בירושלים. ניסיונו של בן גוריון להקים מערכת בריאות ממלכתית, עם הקמת המדינה, לא צלח בשל התנגדותן של קופת חולים הכללית וההסתדרות, ששאפו לשמר את מוקדי הכוח בידיהן. כתוצאה מכך, הונצח המבנה הפלורליסטי של שירותי הבריאות כפי שהתגבש במהלך השנים, טרם הקמת 215 המדינה. להלן מאפיינים מרכזיים של מערכת הבריאות בישראל בשלושת העשורים הראשונים: א. מערכת בריאות פלורליסטית, שפועלים בה מוסדות וארגוני בריאות רבים. ערב הקמת המדינה פעלו בארץ שבע קופות חולים: חולים מכבי, קופת חולים הכללית, קופת חולים של הציונים הכלליים, קופת חולים לעובדים לאומיים, קופת קופת חולים עממית ושתי קופות חולים של אגודת הרופאים אוצר הרופאים ושילוח. לא כל אוכלוסיית ישראל הייתה מבוטחת בביטוח בריאות. בסוף 1184 רק 53% מהאזרחים היו מבוטחים. לקופת חולים הכללית היה רוב מוחלט של מבוטחים )48.1%(. קופת חולים הכללית נתנה גם שירות רפואי קהילתי וגם הקימה וניהלה מערך אשפוז, במסגרת בתי חולים כלליים. קופות החולים האחרות התרכזו בהקמת מרפאות 216 חדשות ובפיתוח שירותים קהילתיים, אך לא השתלבו במערך אספקת שירותי האשפוז. ב. מעורבות פוליטית של ההסתדרות ומפלגות הפועלים במערכת הבריאות. ג. ניהול כספי גירעוני. ד. אספקה של שירותי בריאות באמצעות בתי חולים ושרותי 'טיפת חלב' על ידי משרד הבריאות, לצד תפקידיו המיניסטריאליים. ה. 217 אימוץ הדגם הארגוני ה'ביסמרקי' מוסדות ללא כוונת רווח, מיסים למדינה. המושתת על ו. אספקת שירותי בריאות על ידי קופות החולים, תשלום מיסי חבר לקופות בניגוד לדגם הבריטי של חוק שירותי בריאות, 218 לצד תפקידן כגורם מבטח. שמתבסס על החולים שהן תשלום בן נון, ברלוביץ' ושני, עמ' 39. ראו גם: וכסלר עוזי והבר שרגא, מערכת הבריאות בישראל 1511-1591, ירושלים, 1194 וגם: גנתון שבתי, מערכת הבריאות בישראל, ירושלים, 1190. בן נון, ברלוביץ' ושני, עמ' 35. שם, עמ' 39. שם, עמ' 35. בתקופת שלטונו של ביסמרק )1410-1491( נחקק חוק ביטוח בריאות בגרמניה אשר ביקש להבטיח שירותי בריאות לפועלים. יותר מאוחר הורחב לכלל האוכלוסייה. ארגון השירות נעשה על ידי גופים וולונטריים שלא למטרות רווח אשר כונו: קופות חולים. להרחבה: שורץ, קופת חולים, הסתדרות, עמ' 19-19. 213 214 215 216 217

31 במדינת ישראל עד שנות השבעים, למרות מערכת הבריאות הפלורליסטית, קופת חולים של ההסתדרות הייתה הגדולה במדינה והיא היחידה מבין הקופות שסיפקה שירותי אשפוז. בנוסף לה גם משרד הבריאות סיפק שרותי אשפוז. ניכר היה שרק בכוחם של מוסדות עתירי משאבים אלה, להיענות לאתגר של כניסה לתחום רפואי חדש ולהקים בשנת 1151 את שני מרכזי השיקום המרכזיים במדינת ישראל: בית החולים 'לוינשטיין' ברעננה ומרכז השיקום בבית החולים 'תל 219 השומר'. בן נון, ברלוביץ' ושני, עמ' 39. באותה תקופה 'הדסה' לא הייתה גורם משמעותי בתחום השיקום כיוון שהייתה לה מחלקת שיקום קטנה בת תשע מיטות בלבד. מחלקה זו הורחבה לשתיים עשרה מיטות בשנת 1191 עם הקמת בית החולים בעין כרם. 218 219

80 פרק ג': התפתחות הרפואה השיקומית בעולם במהלך המאה העשרים התפתח תחום השיקום הרפואי בעולם המערבי, כאשר מלחמת העולם השנייה על נפגעיה הרבים שימשה זרז להתפתחות זו. החברה היהודית במדינת ישראל שנבנתה מגלי עלייה, הושפעה רבות מהנעשה בחו"ל בכלל ובתחום השיקום הרפואי בפרט, הן בשל התפיסות והלכי הרוח שחדרו והן בשל כוח האדם המקצועי שהגיע מארצות שונות והביא עמו את התפיסות ואת הפרקטיקה של השיקום. הכרת והבנת התפתחות התחום בחו"ל חיונית אפוא להבנת המתרחש בארץ. עם זאת, כפי שיוצג במחקר, התפתחותו של השיקום בארץ הושפעה רבות מהמציאות המקומית. על מנת להבין את הייחודיות של המקרה הישראלי יש להפנות מבט לעולם המערבי מתוך השוואה. השיקום בארצות הברית השפיע רבות על הרפואה השיקומית, בעולם בכלל ובארץ בפרט. יתר על כן, בארה"ב נוסדה ועוצבה הרפואה הפיסיקלית )להלן(, שקדמה לרפואה השיקומית ושימשה דגם להקמת המערכת השיקומית באירופה ובישראל. על כן ראוי להתייחס ראשית אליה כמקור להשוואה כלפי המתרחש בישראל בתחום זה, באותן השנים. יחד עם זאת ראוי לציין כי ניצנים של רפואה שיקומית הופיעו לראשונה בגרמניה, הראשונות שלאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר הוקם 'בית אוסקר-הלן' שיקומי בילדים נכים שלקו בשחפת העצמות ופוליו-שיתוק ילדים. בשנים בברלין לטיפול עבודתם של הרופאים ביסלסקי, מאייר ומומסן במוסד זה, סללה את הדרך לטיפול כוללני ומודרני בילדים עם נכויות כרוניות. הגישה הכוללנית שילבה חינוך מיוחד, ספורט מותאם, טיפול רפואי וכירורגי וסיוע תעסוקתי לילדים הנכים. לעבודה השיקומית החלוצית הזו לא הייתה המשכיות בגרמניה והיא 220 נגדעה על ידי השלטון הנאצי, אך פירותיה ניכרו ברפואה השיקומית בעולם החופשי. לפיכך, ניתן לראות את ניצניה של הרפואה השיקומית בעולם, דווקא בגרמניה, אך הייתה זו אפיזודה חולפת, בעוד שבארה"ב הייתה זו ראשיתו של תהליך שניכר בייסוד הרפואה השיקומית בשנות העשרים, עד להפיכתה לדיסציפלינה מוכרת, במהלך שנות הארבעים. 1. התפתחות הרפואה השיקומית בארצות הברית ומאפייניה בשנים 1521 ועד 1591 ראשיתה של הרפואה הפיסיקלית והשיקומית בארה"ב בשלהי שנות העשרים של המאה העשרים ביוזמה של רופאים שנקראו: 'רופאים לטיפול פיסיקלי' physicians) )physical therapy קבוצה זו כללה את וויליאם ביארמן, ג'והן קולטר, 221 ריצ'ארד קובאקס ווולטר זיטר. רופאים אלה טיפלו בחולים באמצעים מכאניים כגון: עיסוי ותרגילי התעמלות ובאמצעים פיסיקליים כגון: מים, אור, חום וחשמל. תרומתם המשמעותית של ביארמן וקובאקס לתחום הייתה כתיבת ספרות מקצועית בתחום הרפואה הפיסיקלית, שעד אז לא הייתה קיימת כלל. ד"ר קולטר היה ממונה על תחום 'תרפיה פיסיקלית' )physical therapy( בצבא ארצות הברית ובאיגוד הרפואי האמריקאי.American Medical Association Ohry Avi, "Freidrich Memmsen (1885-1976), Konrad Biesalski (1868-1930), Wilhelem Wurtz (1875-1958), and the Berlin's Osker-und-Helen-Heim, Pioneer Ortopaedic and Rehabilitation Institution for Disabled Children", Ortopedia, Traumatologia, Rehabilitacja, Medsport Press, 2013; 2 (6); Vol: 15, pp.183-189. Krussen H. Frank, Historical, p.1. 220 221

81 בעשור זה התקשו הרופאים שעסקו בריפוי חולים באמצעים פיסיקליים, לשכנע את עמיתיהם בחשיבות התחום. הייתה מודעות נמוכה מאוד מצד הקהילייה הרפואית בארה"ב, לטיפול במחלות בכלל ובנכים בפרט, באמצעים הללו. במקרים רבים, אנשים בלתי מקצועיים ושרלטנים עשו ניסיונות להיכנס לתחום הזה, על ידי שימוש בלתי מקצועי באמצעים פיסיקליים, והדבר 222 הגביר את חוסר האמון של הרופאים בתחום כולו. נוסף לכך, כפי שהוזכר לעיל, תחום שיקום הנכים נתפס על ידי הממסד הרפואי כתחום בעל קשר עקיף ביותר לרפואה. כתחום שקשור 223 לעבודה סוציאלית ולהכשרה מקצועית, ואינו עניין לרופאים. בשלהי שנות העשרים ובמהלך שנות השלושים )1139-1124( בהדרגה, בנוסף לטיפולים הפיסיקליים החלו הרופאים הללו להיות שותפים לכל ההיבטים של השיקום: שיקום סוציאלי, פסיכולוגי ומקצועי של המוגבלים, ושינו את הגדרתם ל'מומחים ברפואה פיסיקלית'. ההתמסדות החלה בשנת 1139 כשהוקמה המועצה לטיפול פיסיקלי של האיגוד הרפואי האמריקאי ובאותה שנה נפתחה בבית הספר לרפואה מאיו )Mayo( 224 הראשונה בת שלוש שנים, ברפואה פיסיקלית. לחץ, באוניברסיטת מינסוטה, תכנית ההתמחות במקביל להתרחשויות הללו, באותן שנים ממש, הונחו היסודות לטיפול בנפגעי חוט השדרה על ידי פרופ' דונלד מונרו, נוירוכירורג בבית החולים העירוני בבוסטון, אשר עסק במחקר על פגיעות 225 טראומטיות במוח ובחוט השדרה. מונרו שם דגש על הטיפול בשלפוחית השתן ועל מניעת פצעי שני גורמי התמותה העיקריים בפגיעות חוט השדרה, עקב הזיהומים שגרמו. מונרו היה הראשון שהוכיח שפציעת חוט השדרה איננה פטאלית אלא ניתנת לטיפול. תפיסתו זו של מונרו, לגבי הטיפול בחולה, השפיעה על מי שנחשב אבי השיקום המודרני של נפגעי חוט השדרה, פרופ' 226 לודוויג גוטמן )להלן( ועל התפתחות שיקום נפגעי חוט השדרה בעולם. לדעת חוקרים כמו הראלד ג'קסון ובורווס ווואטסון-ג'ונס, מונרו היה המחולל האמיתי של שיקום נפגעי חוט השדרה, ותעיד על כך העובדה שגוטמן הסתמך בספריו הראשונים על שיטתו של מונרו ואף ציטט אותה. מלחמת העולם השנייה למעשה, סיפקה את ההזדמנות להשתמש באופן מעשי במחקריו של מונרו, 227 במאסות גדולות. במהלך השנים הבאות, הורחב תחום הרפואה הפיסיקלית ונקרא: 'רפואה פיסיקלית ושיקום'. הוספת המילה: 'שיקום' לרפואה הפיסיקלית נתקלה בהתנגדות מצד רופאים מדיסציפלינות אחרות. בקרב הרופאים הפיסיקליים עלתה ההשערה שהדבר נבע מהחשש שהרפואה הפיסיקלית 228 תנגוס בתחומי רפואה אחרים ומהרצון להגביל את סמכויותיה. 222 223 224 225 226 227 228 שם, שם. Rusk Howard A., The Philosophy, p. 20. Krussen H. Frank, Historical, p. 2. Bailey, p. 16. Silver John Russel, "History of the Treatment of Spinal Injuries", Post Graduate Medical Journal, 81, 2005, p. 111. Silver John Russel, "The Ludwig Guttmann Lecture by Kakulas dt 20.10.04", Spinal Cord, 43, January 2005,. p. 324 לדעת ד"ר קרוסן המניע היה הרצון להגביל את מרחב הפעולה של הרופאים הפיסיקליים. ראו: Jesse, Peters.D Gelfman Russel, Falz J. Thomas and Opitz L. Joachim, "The History of Physical Medicine and Rehabilitation as Recorded in the Diary of Dr. Frank Krusen: Part 4. Triumph Over Adversity (1954-1969)", Archives of Physical Medicine and Rehabilitation, Vol.78, May 1997, pp. 562-565.

82 נקודת ציון בהתפתחות הרפואה השיקומית, הייתה מגיפת הפוליו-שיתוק הילדים שהתפרצה בארה"ב בשנות הארבעים. העלייה במספר החולים גרמה לכך שאנשים רבים נזקקו לטיפול רפואי פיסיקלי, ביניהם נשיא ארה"ב בשנים 1185-1133, פרנקלין רוזוולט. עקב כך, גדל מספר הרופאים שביקשו להשתלם בתחום והמוסד לביטוח לאומי אשר היה אחראי לספק טיפול לציבור הנפגעים, 229 עודד את ההשתלמות באמצעות מלגות לרופאים שהתמחו ברפואה פיסיקלית ושיקום. תחום השיקום הוסיף להתמקצע כשבשנת הרפואה השיקומית בארה"ב, במיסורי בארה"ב. ראסק פצועים בתקופת החלמתם. 1182 ד"ר הווארד ראסק, לימים לאבי שנחשב גויס כרופא לחיל האוויר האמריקאי והוצב בבית חולים צבאי פיתח תכנית שיטתית לשיקום פיסי, פסיכולוגי ומקצועי לחיילים על פי תכנית זו ניתן לפצועים שיקום כוללני נמרץ שכלל הפעלה מיידית לאחר ניתוח, פיזיותרפיה ותמיכה פסיכולוגית. פצועים אלה החלימו ושוקמו תוך פרק זמן קצר לעומת פצועים שטופלו בשיטה הישנה שכללה מנוחה עד להחלמה. ממצאים אלה הביאו 230 לאימוץ תכניתו של ראסק על ידי שבעה בתי חולים נוספים של חיל האוויר כבר בשנת 1183 231 ומאוחר יותר, על יד הצבא האמריקאי כולו. בשנת 1185 השתחרר ד"ר ראסק מהצבא והתמנה לפרופסור לרפואה שיקומית באוניברסיטת ניו יורק, בבית החולים בלוויו.)Bellevue( מחלקה זו, שנפתחה בשנת,1189 הייתה מחלקת האשפוז המודרנית הציבורית הראשונה בעולם לשיקום. הייתה זו נקודת ציון מיוחדת, אבן דרך ועידן חדש למוגבלים. לימים נודעה מחלקה זו כמוסד 232 השיקום המוביל בעולם. ראסק נתקל בתחילת דרכו, המוקדמת והנמרצת, שיטתו בהסבירו שההפעלה בהתנגדות של רופאים מדיסציפלינות שונות, שלדעתם הפריעה לריפוי בשלב החריף של המחלה. היא אמנם מוקדמת, אך היא לאחר רק באה לשיטת השיקום אך ראסק קידם את חלוף השלב החריף, ובהדרגה הצליח להשיג שיתוף פעולה מעמיתיו הרופאים, עד שבשנת 1189 התקבלה הגישה באופן 233 רשמי, בכנס רפואי-מקצועי שהתקיים בוושינגטון. במקביל לאירועים אלה התרחשה התפתחות משמעותית בתחום, עם הקמתה בשנת 1183 של 234 'ועדת ברוך'. וועדה זו הוקמה על ידי ברנרד ברוך, יהודי עתיר נכסים ופילנתרופ, והשפיעה רבות על התפתחות המחקר וההתמחות ברפואה הפיסיקלית בארה"ב. הוועדה המליצה להקים מרכזי לימוד ומחקר ברפואה פיסיקלית, בבתי הספר לרפואה, לגבש תכניות התמחות בתחום, לפתח תכניות הוראה, כחלק מתכנית הלימודים בבית הספר לרפואה, לתמוך בהקמת מועצת מנהלים לרפואה פיסיקלית תחת חסות האיגוד הרפואי האמריקאי ולהקים שלושה מרכזי מחקר ולימוד 235 ברפואה פיסיקלית. כל אלה עתידים היו להתקיים במימונו של ברנרד ברוך. 229 230 231 232 233 234 235 בלום, עבודת דוקטור, עמ' 88-83. שם, עמ' 15. Rusk, The Philosophy, pp. 1-3. שם, שם. שם, שם. Krussen H. Frank, Historical, p. 2. שתיים עשרה אוניברסיטאות קיבלו מימון מוועדת ברוך ופתחו מחלקות לרפואה פיסיקלית. ראו: בלןם, עבודת דוקטור, עמ' 83-82.

83 תרומתה של 'ועדת ברוך' להתפתחות הרפואה השיקומית בארה"ב הייתה במספר אופנים: ראשית, בהתפתחות המדעית והמקצועית של התחום: עלייה במספר בתי הספר לרפואה, שבהם הוראת הרפואה התמחות ברפואה הפיסיקלית הייתה חלק מתכנית הלימודים. פיסיקלית בארבעים בתי חולים בארה"ב, עד שנת כך 1181 עליה במספר המתמחים נפתחו תכניות בתחום והכרה ברפואה הפיסיקלית כתחום התמחות העומד בזכות עצמו. שנית, מבחינה מעשית, הביאו מסקנות הוועדה לשיקום אלפי חיילים פצועים, נפגעי מלחמת העולם השנייה ואזרחים. ושלישית, בהתמסדות הדיסציפלינה: לו. 1189 בשנת הוקמה היחידה לרפואה פיסיקלית ושיקום, כחלק מהאיגוד הרפואי האמריקאי וניתנה דחיפה להקמת מרכזי שיקום קהילתיים בכל רחבי 236 ארה"ב. השנים 1189-1183 אפוא היו השנים החשובות ביותר בשטח ההכרה הפורמאלית ברפואה הפיסיקלית. ד"ר פרנק קרוסן שהיה הדמות המובילה בקרב הרופאים החלוצים, הציע שהרפואה הפיסיקלית תהיה מסונפת לרפואה הפנימית או לאורטופדיה. תגובתו של הוועד המנהל של איגוד הרפואה הפנימית, שסרב לצרף אליו את הרפואה הפיסיקלית הניעה את הרופאים הפיסיקליים 237 בקיץ 1189, להתאגד במסגרת ועד מנהל עצמאי לרפואה פיסיקלית. התפתחות התחום וההכרה בחשיבותו בארצות הברית הביאה להתפתחות התחומים הנלווים בשנים 1150-1180 חלו התפתחות והכרה משמעותיים בפיזיותרפיה שמראשיתה בשלהי מלחמת העולם הראשונה, שימשה כזרוע המבצעת של רופאי השיקום. הפיזיותרפיה מתרגמת את הוראותיהם הרפואיות-כלליות של הרופאים לתרגול גופני מעשי, לשיפור טווחי תנועה מוגבלים, לחיזוק שרירים ולשיפור הפונקציה. משנת 1181 החלו להופיע חוברות מקצועיות וספרים בנושא הפיזיותרפיה ונוצר שיתוף פעולה בינלאומי עם מדינות שנזקקו לסיוע בפיתוח המקצוע בתחומן. מלחמת העולם השנייה הצריכה פיזיותרפיסטים רבים, הרחיבה את שורות אנשי המקצוע 238 והכתיבה פתיחת קורסים מזורזים להכשרת פיזיותרפיסטים מעשיים. כמו הפיזיותרפיה גם הריפוי בעיסוק התפתח משנת 1119 כמקצוע פרא רפואי שנלווה לרפואה השיקומית. פסיכיאטריים, הריפוי בעיסוק עד סוף שנות השלושים מרבית המרפאים בעיסוק הועסקו בבתי חולים אך עד סיום מלחמת העולם השנייה נסללה הדרך להתפתחות ניכרת בתחום לכיוון הריפוי הפיסיקלי, עם העלייה בדרישה לשירותי שיקום עבור החיילים הפצועים. בראשיתו כלל הריפוי בעיסוק תרגול עם המטופל בביצוע פעולות יומיומיות, מלאכת יד והכשרה מקצועית. לאחר מלחמת העולם השנייה התרחב התחום גם לשיקום פיסיקלי של 239 מוגבלים קטועי גפיים ונפגעים נוירולוגיים. לקראת סוף שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים, נפתחו בארה"ב מרכזי שיקום גדולים על 240 פי המודל של השיקום הכוללני : 'Institute for Cripple and Disabled' בניו יורק ו- Center'.'Cleveland Rehabilitation גם מחלקתו של ד"ר ראסק בבית החולים בלוויו הורחבה, 236 237 238 239 240 בלום, עבודת דוקטור, עמ' 83, וגם:.p 3.Krussen, Historical, בלום, עבודת דוקטור, עמ' 85-88. בלום, השיקום, עמ' 29. שם, עמ' 24. מרכז שיקום שמטפל בכל סוגי הנכויות.

88 ובעלות של שני מיליון דולר, נבנה מרכז משוכלל שהכיל ציוד חדיש ונקרא: 'The Institute of Rehabilitation'.Physical Medicine and המרכז שימש דוגמא ומוקד משיכה לרופאים ולבעלי מקצועות פרא רפואיים והיה הראשון שפתח תכנית התמחות מוכרת בתחום החדש שפיתח ד"ר 241 ראסק: 'שיקום מודרני'. על פי שיטת השיקום המודרני הצוות השיקומי בבית החולים הכללי סיפק ייעוץ למחלקות אחרות והשתתף בביקורי הרופאים במחלקות שבהן אושפזו חולים, העתידים להזדקק לשיקום. אנשי הצוות העברתו לשיקום השיקומי השתתפו בהכנה לניתוח, החולה נבדק ונעשתה הערכה שוחחו עם החולה ותאמו לגבי מצבו. בהערכה השתתפו ציפיות עמו. לפני כל חברי הצוות השיקומי: פיזיותרפיסטים, מרפאים בעיסוק, טכנאי תותבות, עובדים סוציאליים, יועצי שיקום ופסיכולוגים וכן הצוות הרפואי. שרותי הכירורגיה, השיקום קיבלו את האחריות האורטופדיה והנוירולוגיה כאשר החולה הועבר למחלקת השיקום, על הטיפול בחולה, סיפקו את הייעוץ. התחלפו התאמת התותבת וכדומה, בשלהי שנות הארבעים התפקידים. ומומחי זו הייתה התכנית היחידה בתחום זה בארה"ב ובעולם כולו. מחוץ לגבולות ארה"ב הגיעו כאלף רופאים 242 להתמחות במרכז זה, ורובם חזרו ופיתחו את התחום בארצות מוצאם. בשנת 1184 היו מרכזי השיקום בארה"ב בתנופת פיתוח ופריחה, אשר השפיעו על התפשטות רעיון השיקום המודרני ברחבי העולם. במהלך שני העשורים הבאים הייתה התרחבות במספר המחלקות לרפואה פיסיקלית ושיקום בבתי החולים בארה"ב. גדולה מחלקות אלה התפתחו והתמקצעו בטיפול בנכות קשה על ידי גישה רב תחומית. דהיינו השיקום הפך לתחום המורכב משיתוף פעולה רב מקצועי, שנוהל על ידי הרופא השיקומי, נעזר במומחים מתחומים שונים 243 ברפואה והתבסס על צוות פרא רפואי. אחד המוסדות השיקומיים האורטופד, ד"ר הנרי קסלר, בניו ג'רזי - שהטביע את חותמו על התחום נפתח בסוף שנת 1181 על ידי Rehabilitation'.'The Kessler Institute for המוסד 244 התפתח ועם השנים הפך למרכז בינלאומי לשיקום אשר שירת אלפי חולים. בצד התרחבות החינוך וההכשרה ברפואה פיסיקלית ושיקום, התגבר בשנות השישים העניין במחקר מדעי בתחום זה. 1199 בשנת הוקם האיגוד הפיזיאטרי )פיסיקלי( האקדמי,)AAP( קידום איכות במחלקות אקדמיות, תמיכה שמטרתו לקדם שיטות הוראה במדעי השיקום, 245 ההוראה ועידוד המחקר. )1184 התפתחות הרפואה השיקומית בארה"ב ארכה שנים רבות. שני העשורים הראשונים )-1124 היו השנים המעצבות של התחום המקצועי בהן הוגדר המקצוע, נקבעו גבולותיו והושגה ההכרה הרשמית בו. בשנים הבאות התחום התפשט והתרחב לכל רחבי ארצות הברית, השפיע על התפתחות התחום בעולם כולו ואף בישראל )להלן(. במקביל, התפתחו תחומים פרא רפואיים כפיזיותרפיה וריפוי בעיסוק. אירועים היסטוריים כמלחמות עולם, מגיפת שיתוק הילדים, חקיקת Rusk Howard A., The Philosophy, p. 21. שם,שם. Krusen H. Frank, The Scope, p. 5. בלום, עבודת דוקטור, עמ' 81. http://www.physiatry.org/field_history.cfm 241 242 243 244 245

85 חוקים ועוד, נטלו חלק חיוני והאיצו את התפתחות התחום. הדרישה המוגברת לשירותי השיקום עקב הצורך הרב, דחפו להתקדמות בכל תחומי השיקום. ההתפתחות ניכרה במחקר, בהקצאת משאבים, בהקמת מרכזי שיקום ובעיבוי מצבת כוח האדם המיומן במקצועות השיקומיים. 2. התפתחות הרפואה השיקומית בבריטניה ומאפייניה לאחר מלחמת העולם השנייה הפרק הבא יסקור את התפתחות הרפואה השיקומית בבריטניה, משום תרומתה לרפואה השיקומית בעולם ובארצות הברית ובשל פריצת הדרך בשיקום נפגעי חוט השדרה, שהתחוללה שם בשנת 1188, עם הקמתו של המרכז לשיקום נפגעי חוט השדרה בסטוק מנדוויל, על ידי פרופ' לודוויג גוטמן. כמו כן, ההשפעה הבריטית ניכרה במיוחד בישראל, כפי שיתואר להלן. שתי מלחמות עולם הטביעו חותמן על אירופה בכלל ובריטניה בפרט. מלחמת העולם הראשונה )1114-1118( ובהמשך, מלחמת העולם השנייה )1185-1131(, גרמו לנפגעים רבים, לפציעות שונות, מהן קשות ומורכבות, לנכות ולמוות בממדי מגיפה ממש. בחלק מארצות אירופה כמו בריטניה, גרמניה וצרפת, הוקמו ופעלו יחידות לטיפול בנפגעי חוט השדרה כבר במהלך מלחמת העולם 246 הראשונה ואף לאחריה. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הוקמו בבריטניה מחנות החלמה שנועדו לחיילים המחלימים מפציעתם, בתוך שטחי המחנות הצבאיים. במחנות הללו טופלו המחלימים על ידי תרגילים רפואיים והתעמלות. המטרה הייתה להפחית את העומס מעל בתי 247 החולים האזרחיים ולהחזיר את החיילים לחזית מהר ככל האפשר. האורטופד הראשי של צבא בריטניה באותם ימים, ד"ר רוברט ג'ונס, יעץ לרכז את החיילים עם הפציעות האורטופדיות בבית חולים מיוחד בליוורפול; כך ניתן היה לדעתו, את וליעל לשפר הטיפול השיקומי. במתכונת זו לפיה מחלקות שיקומיות נועדו לתחומים ספציפיים, הוקמו תשעה בתי חולים נוספים גם מחוץ לבריטניה. ג'ונס הדריך במהלך מלחמת העולם הראשונה כארבע מאות רופאים אמריקאים בטיפול בפצועי המלחמה ויצר את הגרעין של הרופאים השיקומיים 248 בצבא האמריקאי. כמו כן, הוקמו בבתי חולים בבריטניה יחידות לטיפול בנפגעי חוט השדרה שבהם טיפלו צוותים של כירורגים, אורולוגים ונוירולוגים גם יחד. אולם, למרות ההתמקצעות 249 התיעוד הרפואי מתקופה זו מעיד על תמותה גבוהה של נפגעי חוט השדרה. עם סיום המלחמה, בתי החולים הצבאיים נסגרו ועימם היחידות לטיפול בנפגעי חוט השדרה. הרופאים והכירורגים 250 שבו לעבודתם האזרחית והנפגעים ששרדו אושפזו במוסדות סיעודיים. במהלך מלחמת העולם השנייה התרחש כאמור, מפנה משמעותי ברפואה השיקומית אשר 251 השפיע על השיקום בבריטניה ובעולם כולו. פרופ' לודוויג גוטמן, רופא נוירוכירורג, יהודי אשר נמלט בשנת 1131 מגרמניה הנאצית והשתקע בלונדון, הקים בפברואר 1188 על פי הנחיית ממשלת 252 בריטניה, את המרכז לשיקום נפגעי חוט השדרה בסטוק מנדוויל. Silver, History, p. 109. בלום, עבודת דוקטור, עמ' 19-19. שם, עמ' 19. Silver, History, pp. 109-110. שם, שם. באותה תקופה גוטמן היה עדייו דוקטור. בשנת 1198 הפך לפרופסור סיר לודוויג גוטמן. Sir Georg E. "Godber, Sir Ludwig Guttmann", Parplegia 7, 1969, pp. 144-145. 246 247 248 249 250 251 252

89 לודוויג גוטמן נולד בשנת 1411 בשלזיה עילית בגרמניה. רכש את השכלתו בבית הספר התיכון היהודי-גרמני בברסלאו ואת השכלתו הרפואית באוניברסיטת ברסלאו. גוטמן התמחה בנוירוכירורגיה במכון הנוירולוגי 'פורסטר' בברסלאו. במשך שנתיים עבד בהמבורג ובשנת 1130 חזר לברסלאו ונקלט בעבודה במכון הנוירולוגי 'פורסטר' שבו התמחה. חייו של גוטמן השתנו כתוצאה מעליית הנאציזם לשלטון, כשבאפריל 1133 נשלל ממנו מעמדו האקדמי באוניברסיטת ברסלאו והוא המשיך לעבוד כרופא בבית החולים היהודי בעיר. חודשים ספורים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה הצליח גוטמן לצאת לאנגליה דרך פורטוגל, בזכות בקשה ששלח עמיתו, 253 הנוירולוג הפורטוגלי אגאס מוניז, אל שר החוץ הגרמני פון ריבנטרופ. עד אמצע שנות הארבעים פגיעת חוט השדרה הייתה גזר דין מוות לכ- 40% מהנפגעים אשר מתו, בדרך כלל, סמוך לפציעה בשל זיהומים ובעיות נשימה. גוטמן סיפר לימים, שגישה פסימית זו כלפי פציעת חוט השדרה השפיעה עליו עמוקות. בצעירותו עבד גוטמן בבית חולים לנפגעי תאונות באזור של מכרות פחם בשלזיה עילית. באחד הימים הגיע לבית החולים כורה פחם עם פציעת חוט שדרה קשה. גוטמן לעולם לא שכח את דברי הרופא במקום שקבע כי הפצוע עתיד למות תוך שישה שבועות לכל המאוחר ואכן כך היה. השלמה זו של הצוות הרפואי עם חוסר התקווה וחוסר נכונותו להיאבק על חייו של הפצוע, הטביעה את חותמה על גוטמן והשפיעה על שאיפתו לשנות את המצב. שאיפה שבאה לידי ביטוי במחקרים חלוציים ומאמרים מקצועיים 254 אותם פרסם. בשנותיו הראשונות בבריטניה, לא התאפשר לגוטמן 255 לעבוד כנוירוכירורג. גוטמן הורשה לעבוד כנוירולוג בלבד ובמסגרת עבודתו זו פיתח תכנית טיפול חדשנית לשיקום נפגעי חוט השדרה אשר התבססה על ידע נוירופיזיולוגי נרחב. השיטה כללה: השכבה נכונה של הפצוע למניעת תזוזה של עמוד השדרה ומניעת פצעי לחץ, נוקשות וכויצות )קונטרקטורות(, טיפול בדרכי השתן על ידי צנתור לסירוגין, שהפחית זיהומים והיווצרות אבני כליות, לשמירה על מצבו המטבולי של החולה, פיזיותרפיה, שתייה מרובה ותזונה מתאימה ריפוי בעיסוק ומתן תשומת לב לבעיות המיניות והפוריות של החולה. שיטה זו הביאה לירידה דרסטית בתמותה ולשיפור באיכות חיי 256 נפגע חוט השדרה. בבית החולים בסטוק מנדוויל אושפזו מאות משותקים, נפגעי הצבא הבריטי ואזרחים, שנפצעו בהפצצות של חיל האוויר הגרמני. לנוכח ההצלחות אומצה שיטת השיקום במרכז בסטוק מנדוויל על ידי הקהילייה הרפואית הבריטית ובתי חולים ברחבי בריטניה החלו לפעול על פי המתכונת השיקומית האינטנסיבית של ד"ר גוטמן. לאחר מלחמת העולם השנייה, שיטתו של ד"ר גוטמן אף 257 אומצה על ידי מרכזי השיקום בארה"ב ובגרמניה. Stahnisch Frank W. and Tynedal Jeremy D., "Sir Ludwig Guttmann (1899-1980)", Journal of Neurology, July 2012, Vol. 259: pp. 1512-1514. Bailey, p. 16. לדברי תלמידו, פרופ' אבי עורי, לגוטמן לא היה רישיון עבודה בבריטניה כרופא. רק בזכות שמו והישגיו קיבל גוטמן תקציב מחקר באוקספורד. מאוחר יותר, בגלל הצורך הרב בשיקום נפגעי חוט השדרה התבקש להקים את מרכז השיקום בסטוק מנדוויל. Schultke Elizabeth, "Ludwig Guttman: "Emerging Concept of Rehabilitation after Spinal Cord Injury", Journal of the History of Neurosciences, Vol. 10, No. 3, 2001, pp. 300-307. Frenkel, pp. 790-796. 253 254 255 256 257

89 כחלק מהשיקום הרפואי החל גוטמן לעודד את הנכים המחלימים לעסוק בספורט. גישתו הייתה שספורט הינו גורם שיקומי ראשון במעלה. לימים היה מעורב בפיתוח ספורט נכים, בניסוח חוקים ותקנות בתחום זה ובארגון של משחקי הספורט הראשונים למשותקים בסטוק מנדוויל, 258 בשנת 1184 שהפכו עם השנים, לאולימפיאדת הנכים )על כך להלן, בשער הרביעי(. במקביל למחלקתו תכניות התמחות גוטמן של נפתחו בבריטניה ברפואה פיסיקלית ושיקום; מחלקות שיקומיות נוספות והתקיימו בהן לדוגמא: קינגס קולג', שהיה בו גם בית ספר לפיזיותרפיה ושם עבדו פיזיותרפיסטים ומרפאים בעיסוק תחת פיקוחם הקפדני של הרופאים. כן 259 הייתה מחלקה לרפואה פיסיקלית בבית החולים סנט תומס. לרפואה השיקומית בבריטניה הייתה השפעה מכריעה על הרפואה השיקומית ברחבי העולם המערבי. הדברים באו לידי ביטוי עוד במהלך מלחמת העולם הראשונה ובמיוחד במהלך מלחמת העולם השנייה, עם התפתחותו של תחום שיקום נפגעי חוט השדרה אשר הטביע את חותמו על הרפואה השיקומית בכל העולם ואף בישראל, כפי שיתואר בהמשך. 3. הרפואה השיקומית באירופה לאחר מלחמת העולם השנייה מלחמת העולם השנייה והשיקומית בעולם המערבי. הייתה שלב מכריע בהתפתחות גיבוש המומחים שהובילו את ההתארגנות ומיסוד באירופה הרפואה הפיסיקלית ראו את משימתם כמשפיעה על עיצוב הקהילייה האירופית, אשר צמחה לאחר המלחמה. מטרתם הייתה לעצב דגם של רופא שיקומי, אירופי שיעבוד על פי גישת הדיסציפלינה השיקומית. תוצאות פעילותם ניכרו בשנות השישים שבישרו שלב חדש ופריצת דרך בהתפתחות התחום מבחינה מקצועית. בשנת 1193 נוסדה הפדרציה האירופית לרפואה פיסיקלית ושיקום )EFPMR( שהצטרפה לחברה המדעית הלאומית. מטרות הפדרציה היו כדלקמן: קידום שיתוף פעולה מדעי בין ארצות אירופה, יצירת אחידות בנושא הכשרת מומחים וקביעת קריטריונים להסמכה ברפואה שיקומית, הקמת ארגונים מדעיים לרפואה פיסיקלית ושיקום בארצות אירופה, כדי להגן על האינטרסים של מומחים 260 בתחום וייצוג הרפואה הפיסיקלית והשיקום בפני רשויות אירופיות שונות. משנת 1198 ואילך החל לצאת לאור כתב העת המדעי של הפדרציה, Medicophysica','Europa המשמש מאז ועד היום 261 כלי חשוב בהתפתחות המחקר באירופה. ארגון חשוב נוסף הוקם בשנת 1194, 'האקדמיה האירופית לרפואה', על ידי קבוצת מומחים ברפואה פיסיקלית ושיקום מספרד, שוויץ, איטליה, בריטניה וצרפת. מטרתם הייתה לקדם את כל ההיבטים של שיקום בעלי מוגבלות מבחינה מדעית, אתית ומוסרית, לקדם מחקר ולעודד חילופי מתמחים בין הארצות השונות. 'האקדמיה האירופית לרפואה' ערכה והוציאה ספרים ותרמה 262 רבות לפרסומים בתחום הרפואה הפיסיקלית והשיקום. שנות השישים התאפיינו בהתמסדות, 258 259 260 261 262 רשקס, הנידונים עמ' 21 וגם: Scruton Joan, "Sir Ludwig Guttmann: Creator of a World Sports Movement for the Paralysed and Other Disabled", Paraplegia 17, 1979, pp. 52-55. בלום, עבודת דוקטור, עמ' 22-21. Bertolini C. and Delarque A., "A Brief History of European Organization of Physical and Rehabilitation Medicine", American Journal of Physical Medicine and Rehabilitation, Vol. 87, No. 7, 2008, p. 592. שם, עמ' 513. שם, שם.

84 בקידום מחקר מדעי ובהפיכת הרפואה השיקומית לדיסציפלינה מוכרת, ומוערכת. מדעית, מקצועית לסיכום: עד שלהי שנות הארבעים הביט הממסד הרפואי בעולם המערבי על הרפואה הפיסיקלית והשיקומית, כעל תחומים בלתי רפואיים. אפילו תותבות ומכשור אורטופדי לא היו 263 באחריות רפואית והנכה נאלץ לרכוש אותם וללמוד להשתמש בהם בעצמו. התמורות שסימנו את המהפכה בגישה הרפואית התחוללו במיוחד בין השנים 1189-1188 בהן, כתוצאה ממלחמת העולם השנייה וריבוי הנפגעים, הקימו לודוויג גוטמן בבריטניה והווארד ראסק בארה"ב, מרכזי הללו היוו שיקום. את השלב הראשון והמשמעותי בהתפתחות השיקום כדיסציפלינה רפואית חיונית. בד בבד עם הקמת המרכזים נוהל מאבק להשגת הכרה בהם גם מבחינה פורמאלית. לתהליכים אלו הייתה השפעה גם על התחום בארץ ישראל. החברה היהודית ביישוב ובמדינת ישראל נבנתה מגלי עלייה. רבבות עולים, בהם רופאים, הגיעו ממגוון ארצות שבהן נחשפו להלכי הרוח, לתפיסות ולפרקטיקות הרפואיות האירופיות. הללו הביאו עמם תפיסות אלה. זאת, בנוסף להשפעה הבריטית המשמעותית בימי המנדט, שניכרה גם במדינת ישראל, ושיתוף הפעולה עם ארה"ב שהשפיע על מערכת הבריאות הישראלית שעוצבה בשנים הללו. כל אלה השפיעו והשתלבו זה בזה בהתפתחות התחום בארץ, על מצע של האירועים ההיסטוריים שהתרחשו בה. כל אלה עיצבו את הרפואה השיקומית במדינת ישראל באופן ייחודי, כפי שיפורט במחקר זה. בלום, עבודת דוקטור, עמ' 22. 263

81 שער ראשון מוסדות השיקום בישראל ומאפייניהם, 1513-1591 מוסדות השיקום בישראל התפתחו באופן הדרגתי, כשלכל מוסד שיקומי סיפור ייחודי לו המעוגן בהקשר ההיסטורי. בפרק שלהלן אציג את ההתפתחות הכרונולוגית של מוסדות השיקום ואנתח את מאפייניהם הייחודיים בדגש על התנודות שחלו בתפיסות השיקום והמשתנים השונים שהשפיעו עליהן. הללו מקורם הן באימוץ דגמי השיקום מהעולם המערבי והן במציאות הישראלית בשנים הנדונות. כפי שיוצג להלן, ישנם קווי דמיון בין התפתחות השיקום בארה"ב ובבריטניה לבין התפתחות התחום בארץ. מדינות אלה היו לא רק דגם לחיקוי עבור המוסדות בארץ אלא השפיעו עליהם השפעה ישירה, בהיותם המקומות שבהם הוכשרו הרופאים המומחים שעיצבו את התחום בארץ. אולם, למציאות הישראלית הייתה השפעה לא מבוטלת על התפתחות השיקום במדינת ישראל וייחודיותו. פרק זה ידון בבית החולים 'הדסה' בירושלים שהיה המוסד הרפואי הראשון בארץ שהקים 1 מחלקה לרפואה פיסיקלית. בית החולים 'הדסה' בירושלים, נפתח בשנת 1134 על הר הצופים, וקלט לשורותיו רופאים רבים שעלו מאירופה ערב מלחמת העולם השנייה. חלקם היו רופאים ידועי שם שהפכו את 'הדסה' למוסד רפואי מוביל בארץ בתחומים רבים, ביניהם תחום הרפואה הפיסיקלית והשיקומית. בהמשך, יעסוק הפרק ב'בית פיינסטון' שהוקם בשנת 1188 כמוסד שנועד לטפל בחולים כרוניים חשוכי מרפא ובזכות המעוף והיוזמה של מנהל המוסד ומסירותו של הצוות הרפואי, הפך למוסד השיקומי הראשון בארץ. לבסוף אדון בבית החולים 'תל השומר' שהוקם בעיצומה של מלחמת העצמאות ובו מחלקת שיקום מאולתרת, שלימים הפכה לאחד ממרכזי השיקום הגדולים והמובילים בארץ. שלושת המוסדות הללו היו במשך שלושת העשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל, מוסדות השיקום הכוללני היחידים בארץ והרימו תרומה מכרעת לעיצוב פניה של הרפואה הפיסיקלית והשיקומית על תחומיה השונים. כפי שהוסבר בפרק המבוא, מן הרפואה הפיסיקלית התפתחה מאוחר יותר, הרפואה השיקומית. 1

50 פרק א': 'הסתדרות מדיצינית הדסה': חלוצת הרפואה השיקומית בארץ ישראל ארגון נשים ציוניות באמריקה 'הדסה', מאורגנים בארץ ישראל בראשית המאה העשרים, שהיה הראשון והמשמעותי לפתח שירותי בריאות הניח את המסד לרפואה הפיסיקלית והשיקומית בארץ. ארגון 'הדסה' )'בנות ציון' בהיווסדו( נוסד ב- 28 בפברואר 1112 בחדר האסיפות של בית הכנסת 'עמנואל' בניו יורק ביוזמתן של כעשרים נשים יהודיות-ציוניות שכוננו את 'הדסה' כארגון נשים ציוני-אמריקאי כלל ארצי, שמטרתו לסייע למפעל הציוני בארץ ישראל באמצעות 2 "קידום המוסדות והמפעלים היהודיים בארץ ישראל ועידוד האידיאלים היהודיים". באסיפת היסוד השתתפה הנרייטה סולד, לימים נשיאת הארגון. סולד שבאותה עת שבה ממסע בארץ ישראל, העלתה באסיפה את הצורך ליצור תכנית כללית לבריאות הציבור בארץ, לנוכח המצב 3 הבריאותי הקשה שלו הייתה עדה במסעה. בעקבות דבריה החליטו הנשים הציוניות באמריקה להתגייס לטובת קידום הרווחה והבריאות בארץ ישראל. הארגון התרחב והתפתח וביוני 1118, כשמנה כמאתיים חברות שפעלו במסגרת של שמונה סניפים, נערכה ועידה ארצית שבה נבחרו שם הארגון 'הדסה', 4 הארגון ובפסוק. סיסמתו: "ארוכת בת עמי" )ירמיהו ח', כב'(, וסמלו - מגן דוד מעוטר בשם ביוזמת הארגון ובמימונו של נתן שטראוס, ומרכז בריאות שטיפל במחלות זיהומיות, נשלחו נדבן ופילנתרופ שהקים בירושלים בית תמחוי 1113 בשנת מארה"ב לירושלים שתי אחיות מקצועיות, רוז קפלן ורחל לנדי. מטרת שליחותן הייתה לטפל בתינוקות ובחולי גרענת ולהדריך אימהות כיצד לטפל בילדיהן תוך שמירה על כללי ההיגיינה. קפלן ולנדי פעלו במשך תקופה קצרה 5 אך במהלך מלחמת העולם הראשונה נאלצו לסגור את המרפאה. לקראת תום מלחמת העולם הראשונה שלחה 'הדסה' לארץ יחידה רפואית שנקראה 'קבוצת 6 עזרה מדיצינית של ציוני אמריקה, לארץ ישראל'. היחידה הרפואית הייתה מעין בית חולים נייד 7 ומחציתה מומנה על ידי הג'וינט. היחידה הגיעה לארץ באוגוסט 1114 והמטה הוקם במבנה של 8 בית החולים רוטשילד ברחוב הנביאים בירושלים. היחידה התחלקה לצוותים שפעלו ברחבי לוין מרלן משה, דרוש רק חלום, סיפורה של הדסה, ירושלים, 1114 )להלן: לוין(, עמ' 25. על ראשית פועלה של 'הדסה' ראו גם: לוי ניסים, פרקים, עמ' 112-195. לוין, עמ' 29-25. שמה המקורי של הקבוצה היה 'בנות ציון' והוסב כעבור שנים אחדות ל'הדסה' על שם אימה של אמה גוטהיל, יהודיה מניו יורק שארגנה את קבוצת הנשים הללו, ללימוד נושאים ציוניים ויהודיים. בקבוצה זו השתתפה הנרייטה סולד וממנה צמח לימים ארגון 'הדסה'. להרחבה ראו גם: קצבורג-יונגמן מירה, נשים ציוניות באמריקה: הדסה ותקומת ישראל, שדה בוקר, תשס"ח וגם: שחורי-רובין ושורץ, הדסה. רוז קפלן יצאה עם הפליטים, בעלי הנתינות הרוסית, שגורשו על ידי התורכים לאלכסנדריה ושם המשיכה את עבודתה ורחל לנדי המשיכה לעבוד בגפה עד שנאלצה לשוב לארה"ב, מחשש לביטחונה האישי. ראו: אבנר יוסי )עורך(, בנות חיל: ארגון הדסה 1511-1512, תל אביב, 1149. היחידה כללה 88 רופאים ואחיות, שני אמבולנסים, שמונה כלי רכב, מכשירים רפואיים, תרופות וציוד בשווי של למעלה מ- $25,000. שחורי-רובין ושורץ, הדסה, עמ' 21. בית החולים רוטשילד נוסד בירושלים במחצית השנייה של המאה התשע עשרה ביוזמת הברון ג'יימס מאיר רוטשילד. בתחילה שכן בעיר העתיקה ובשנת 1444 עבר לרחוב הנביאים למבנה שנבנה במיוחד כבית חולים. מתוך: לוין, עמ' 11-14, ראו גם: לוי ניסים, פרקים, עמ' 93-59. שחורי-רובין ושורץ, הדסה, עמ' 21. 2 3 4 5 9 9 4 1

51 9 הארץ במאמץ להלחם במלאריה בכולירע בגרענת ובגזזת. זו הייתה ראשיתו של סיוע רפואי מאורגן שניתן בארץ ישראל, שהתאפיין גם בטיפול בפגעי מלחמת העולם הראשונה. עם פתיחת בית החולים בשנת 1114 ייסדה היחידה הרפואית בית ספר לאחיות שהיה הראשון 10 מסוגו בארץ. בית החולים 'הדסה רוטשילד' כלל תשעים מיטות והיה בו חידוש טכנולוגי: מכון 11 רנטגן שנחנך בשנת 1121 והפך אותו לבית החולים המודרני בארץ. במהלך שנות העשרים התרחבה פעילות בית החולים למספר מקומות ברחבי העיר. אולם התפתחותו והתבססותו של בית החולים בשנות העשרים, לא כללה אז את תחום הרפואה הפיסיקלית והשיקום, ככל הנראה כיוון שתחום זה היה עדיין בחיתוליו, בכל העולם. ב- 28 ביולי 1114 הונחה אבן הפינה לאוניברסיטה העברית על הר הצופים ובמסגרתה תוכננו להיבנות בית ספר לרפואה ובית חולים מודרני שאליו יעברו מחלקות האשפוז מבית החולים 12 'הדסה רוטשילד'. אך עשרים שנה חלפו עד שנפתח בית החולים 'הדסה' על הר הצופים בשנת 13 1134. בשנת 1138 הסכימו 'הדסה' והאוניברסיטה על חלוקת סמכויות. 'הדסה' קיבלה את 14 האחריות לעבודה הרפואית, והאוניברסיטה לפעילות האקדמית. במקביל להפעלתו של בית החולים על הר הצופים, מכונים ומעבדות. המשיכה להפעיל את 'הדסה' 'הדסה רוטשילד' בעיר כבניין מרפאות, עם היווסדו בשנת 1134 הכיל בית החולים 'הדסה הר הצופים' מאתיים מיטות אשפוז וכלל בית ספר לאחיות, מכוני מחקר ומחלקות אשפוז מודרניות. בשלב זה מחלקת שיקום עדיין לא נכללה ביניהם, להלן. התפנית עתידה אם כי במסגרת המחלקה הנוירולוגית נפתחה מרפאה פיסיקלית, הייתה להיות בראשית שנות הארבעים, כפי שיתואר בעקבות שתי התרחשויות היסטוריות שהטביעו את חותמן על השיקום. האחת, עלייתם לארץ של רופאים יהודים רבים, חלקם ידועי שם, שעזבו את אירופה עם עליית הנאצים לשלטון ונקלטו בעבודה בבית החולים. ביניהם היה ד"ר אמיל אדלר, חלוץ הרפואה הפיסיקלית והשיקומית בארץ )להלן(; והשנייה, מלחמת העולם השנייה שהביאה להתפתחות בית החולים בכלל ותחום השיקום בפרט כששימש 15 את חילות הרפואה של צבאות בעלות הברית הן כמרכז למחקר ולימוד והן לטיפול בפצועים. להרחבה ראו: Nursing, Bartal Nira & Steiner-Freud Judith, The first graduating class, Hadassa School of.2000 Jerusalem,,1921 וגם: ברטל נירה, ההכשרה התיאורטית והמעשית של אחיות יהודיות בארץ ישראל, בתקופת המנדט, 1591-1511: בראי התפתחותו של בית הספר לאחיות ע"ש הנריאטה סאלד 'הדסה' ירושלים, ירושלים, 2000. וכן: ברטל נירה, חמלה וידע: פרקים בתולדות הסיעוד בארץ ישראל, 1591-1511, ירושלים,.2005 קרויאנקר דוד, סיפור מתחם רוטשילד, ירושלים - רחוב הנביאים, ירושלים, 2001, עמ' 35. את בית החולים תכנן האדריכל הנודע, אריך מנדלסון, יהודי יליד גרמניה, שלימים, עם עליית היטלר לשלטון, עזב את גרמניה והתגורר לסירוגין בארץ ובאנגליה. העיכוב בפתיחת בית החולים על הר הצופים היה תוצאה של חוסר מימון עקב המשבר הכלכלי שפרץ בשלהי שנות העשרים ונתן את אותותיו במהלך שנות השלושים. ראו: אבנר, בנות חיל. אבנר, בנות חייל. אבנר, בנות חייל. 10 11 12 13 14 15

52 1. ראשית הרפואה הפיסיקלית ב'הדסה': השפעה אירופאית רוב מניינה של הרפואה הארצישראלית עד שנות השלושים, היה מורכב מרופאים שהיגרו לארץ ממרכז ומזרח אירופה; ארצות שבהן לא ראו באותה העת ברפואה הפיסיקלית דיסציפלינה 16 חיונית. גם משום כך מקצוע זה לא היה מפותח בארץ עד העשור הרביעי של המאה העשרים. בשלהי שנות השלושים חל שינוי בגישה, עם עלייתם ארצה של רופאים מארצות מרכז ומערב 17 אירופה ובראשן צ'כוסלובקיה, אוסטריה וגרמניה. הרופאים הללו תרמו תרומה מכרעת להתפתחות הרפואה בארץ. עד שנות השלושים היו גרמניה ואוסטריה מרכז הרפואה המודרנית העולמית ובכלל זה האוניברסיטאות דוברות הגרמנית במדינות כמו צ'כיה, שהיו חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית עד מלחמת העולם הראשונה. הרופאים היהודיים בלטו במיוחד 18 והיוו חלק חשוב בכוח האדם הרפואי במדינות הללו. בין הרופאים ידועי השם שעלו לארץ 19 בשנים הללו: הרנטגנולוגים ד"ר יוסף פרויד וד"ר יצחק רובינסון, הגינקולוג פרופ' ברנרד 20 צונדק ואחרים. ואחיו המומחה לרפואה פנימית, פרופ' 21 הרמן צונדק, הכירורג פרופ' 22 פליקס מנדל הרופאים העתידים להיות הרופאים הפיסיקליים הראשונים בארץ ישראל היו למעשה עם עלייתם, מומחים לרפואה פנימית, נוירולוגיה או אורטופדיה. לשיקום הגיעו מאוחר יותר, מסיבות שונות, בעיקר בשל מלחמת העצמאות אשר יצרה את הנסיבות להתפתחות הדיסציפלינה הרפואית החדשה. 23 ב'הדסה רוטשילד' פעלה עד שנת 1134 מחלקה לריפוי פיסיקלי, כחלק מן המחלקה 26 25 24 הנוירולוגית. לאחר שנת 1134 הפכה למרפאה נפרדת בניהולו של ד"ר הלמוט מנקה. מרפאה זו לא תפקדה כראוי, לא התפתחה ולא הטביעה את חותמה על המרחב הרפואי בשל יחסי עבודה גרועים, ששררו בין רופאי בית החולים לבין מנהל המרפאה, ד"ר מנקה. הרופאים המקצועיים מתוך חוברת Physiotherapy and Ocupational Therapy in Israel, Youth and Hechalutz Department Zionist 5, P.,Organization P.O.B 92 Jerusalem, Israel, 1952, תיקי הדסה, מרפאה לפיזיותרפיה, ארכיון ציוני מרכזי )להלן: אצ"מ(, 7982\J113. שם, שם. לוי ניסים, פרקים, עמ' 294. ד"ר יוסף פרויד )1125-1442( רנטגנולוג בכיר מוינה וד"ר יצחק רובינסון )נולד בשנת 1498( היו מחלוצי הרנטגנולוגיה בעולם. רובינסון הקים את מכון הרנטגן בבית החולים הכללי בוינה, עלה לארץ בשנת 1129 וניהל את הרנטגן ב'הדסה'. מתוך: לוי ניסים ולוי יעל, עמ' 388, ולוי ניסים, פרקים, עמ' 291. ברנרד צונדק )1199-1411(, פרופסור לגינקולוגיה באוניברסיטת ברלין, פיתח תבחין שתן לאבחון הריון, מתוך: לוי ניסים, פרקים, עמ' 292. ד"ר הרמן צונדק )1191-1494(, פרופסור לרפואה פנימית ואנדוקרינולוגיה מאוניברסיטת ברלין, שם, שם. פרופ' פליקס מנדל )1159-1412(, יליד צ'כיה, פרופסור לכירורגיה מאוניברסיטת וינה, עד שנת 1134 ניהל מרכז רפואי בוינה. עלה ארצה בשנת 1134 וניהל את המחלקה הכירורגית ב'הדסה'. נחשב לחלוץ ניתוחי הפראתירואיד. עם תום מלחמת העולם השנייה חזר לווינה, וקיבל שוב את תאריו שנשללו ממנו, על ידי השלטון הנאצי. מתוך: לוי ניסים ולוי יעל, עמ' 252. תחום הריפוי הפיסיקלי נבדל מן השיקום בכך שהוא מטפל בבעיות שלד-שריר באמצעים פיסיקליים, אך טיפול זה נועד לאנשים בריאים שתפקודם לא נפגע עד כדי צורך באשפוז. השיקום נועד לסובלים מליקוי, נכות או מגבלה שתפקודם נפגע והם זקוקים לשיקום במסגרת אשפוז. גם אמצעי הטיפול בתחום זה הינם פיסיקליים. לא נמצאו מסמכים לגבי פעילותה של מחלקת הריפוי הפיסיקלי שפעלה במסגרת זו. מתוך תזכיר שהוגש על ידי ד"ר אדלר ל'וועדת ברוך' בארה"ב על הצורך להקים מכון לרפואה פיסיקלית בירושלים במסגרת בית החולים האוניברסיטאי של הדסה ובית הספר לרפואה שבאוניברסיטה העברית. התזכיר הוגש בבקשה לסיוע כספי. לא מופיע תאריך, תיקי הדסה, מרפאה לפיזיותרפיה 1151-1150, אצ"מ, 7982\J133. ד"ר הלמוט מנקה, נולד ב- 1.4.1415 בברלין, למד רפואה במינסטר וברלין, בשנת 1135 הגיע לירושלים. מתוך: לוי ניסים ולוי יעל, עמ' 255. 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25 26

53 נמנעו מלהפנות חולים לטיפול פיסיקלי בשל כך, והנהלת 'הדסה' החליטה לפטר את מנקה ולמנות 27 מנהל חדש תחתיו. בשנת 1131 נפתח מכרז לניהול מרפאה פיסיקלית בבית החולים 'הדסה' בירושלים. בוועדת המכרז השתתפו רופאים בכירים מהנהלת 'הדסה' כמו מנהל בית החולים ד"ר 28 חיים יסקי, פרופ' 29 משה רחמילביץ', פרופ' 30 ישראל דוסטרובסקי ואחרים. שישה מועמדים התמודדו על התפקיד. כולם היו בעלי השכלה רפואית כללית בתחומים שונים עם קשר מסוים לפיזיותרפיה אך לא היו 31 מומחים בתחום זה. שיחשב לימים, לאבי הרפואה השיקומית בארץ. אחד המועמדים היה פרופ' 32 אמיל אדלר, מי פרופ' אדלר נולד בצ'כיה בשנת 1100 ועלה ארצה במרס 1131. אדלר למד רפואה באוניברסיטת צ'רלס בפראג והוסמך לרפואה בשנת 1123. הוא התמחה תחילה ברפואה פנימית ונוירולוגיה, 33 והיה רופא ראשי במוסד לחולים כרוניים בגריפנברג שבצ'כוסלובקיה, אזור של מעיינות מרפא בחבל הסודטים. חולים רבים במוסד זה טופלו באמצעים פיסיקליים וכך רכש אדלר ידע ברפואה פיסיקלית, לו נדרש מאוחר יותר. בשנת 1134 עבר אדלר לפראג עם משפחתו ופתח מרפאה פרטית. זמן קצר לאחר מכן השתנתה המציאות ההיסטורית; שינוי שהיה בעל השלכות הרות גורל על היהודים. בעקבות סיפוח חבל הסודטים לגרמניה הנאצית, הוציאה ממשלת צ'כוסלובקיה תקנות שאסרו על יהודים שעברו מחבל הסודטים לעסוק במקצועות חופשיים, דבר שפגע באופן ישיר באפשרות התעסוקה של אדלר. יתר על כן, לאדלר נודע שהוא 'סומן' על ידי השלטונות כסוציאל- דמוקרט, בגלל פעילותו בעבר כיו"ר תא הסטודנטים הסוציאליסטים. הנסיבות הללו הביאו אותו להחלטה לעזוב את צ'כוסלובקיה בהקדם. אדלר לא היה ציוני אך דודו הציוני שהתכונן לעלות לארץ, הציע לו להצטרף אליו עם משפחתו וכך, במרס 1131 הגיע אדלר עם רעייתו ועם בנו לארץ. עם עלותו ארצה עבד אדלר במשך שנה בהתנדבות, במרפאת קופת חולים 'זמנהוף', כדי ללמוד 34 עברית ולהכיר את שיטות הרפואה המקומית. בד בבד הגיש את מועמדותו לניהול המרפאה הפיסיקלית ב'הדסה'. וועדת המכרז ב'הדסה' ראתה יתרון בגילו הצעיר של אדלר, התרשמה מאישיותו ומהכשרתו הרפואית ואף כי לדעת מספר חברים בוועדה, "חסרו לו ידיעות פיסיקליות אחדות, הרי שהוא 35 הכיר את המתודיקה הרפואית הכללית והיו לו הכישורים לפתח את התחום". הוועדה אף סברה ההתייחסות לתפקודו הלקוי של ד"ר מנקה שהקרינה על כל המחלקה מוזכרת כבדרך אגב על ידי ד"ר ישראל דוסטרובסקי, בפרוטוקול הועדה הקונקורסית של 'הדסה', 8.12.1131, ארכיון פרטי של פרופ' חיים אדלר. רופא עיניים, יליד קישינב שברוסיה ובוגר אוניברסיטת ג'נבה. עלה לארץ עם משפחתו ב- 1111 על סיפון האוניה רוסלאן. ניהל את מחלקת העיניים בבתי החולים של 'הדסה' בירושלים, בחיפה ובמושבות. מ- 1124 ועד מותו, ב 1184 בשיירת הר הצופים, היה מנהל 'הדסה' בארץ ישראל. מתוך: לוי ניסים ולוי יעל, עמ' 209. נולד ב- 2.1.1411 בבלארוס. למד רפואה בקניגסברג. עלה ארצה ב- 1129. ב- 1139 התמנה למנהל מחלקה פנימית ב' ב'הדסה הר הצופים'. היה בעל שם של רופא מבריק. השתתף בהנהגת בית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית, שימש כדיקן וקיבל את פרס ישראל. נפטר ב- 1145. מתוך: לוי ניסים ולוי יעל, עמ' 353. מייסד החברה לדרמטולוגיה והפרופסור הראשון בארץ למחלות עור. יליד 1449 בקרים שברוסיה. למד רפואה בברסלאו, וינה, באזל ופריס. עלה ב- 1111 על סיפון האניה רוסלאן. ניהל את מחלקת העור בבית חולים 'הדסה' בירושלים, היה הדיקן הראשון של הפקולטה לרפואה וכן יו"ר איגוד רופאי העור בארץ ישראל. נפטר ב- 1195. מתוך: לוי ניסים ולוי יעל, עמ' 183. באותה תקופה ריפוי פיסיקלי נקרא גם פיזיותרפיה. להבדיל מהמונח פיזיותרפיה בן זמננו, שמגדיר מקצוע מסוים שנכלל בין מקצועות הרפואה הפיסיקלית. באותו הזמן הוא עדיין היה דוקטור. בשנת 1153 קיבל ד"ר אדלר פרופסורה. לאחר מלחמת העולם הראשונה סופחה סלובקיה לצ'כיה והמדינה המאוחדת נקראה צ'כוסלובקיה. ראיון עם פרופ' חיים אדלר, בנו של פרופ' אמיל אדלר, הוד השרון, 13.5.2012, וכן, לוי ניסים ולוי יעל, עמ' 95. פרוטוקול הוועדה הקונקורסית, לעיל, הערה 29. 27 28 29 30 31 32 33 34 35

58 שהשכלתו והכשרתו של אדלר יאפשרו גם את השתלבותו באקדמיה, 36 דבר שיפתח את התחום. ואכן לימים, עתידים היו להיכתב על ידי אדלר, מאמרים מדעיים שהופיעו בכתבי עת מקצועיים 39 38 37 בארץ ובעולם. הוחלט אפוא למנותו לניהול המרפאה לתקופת ניסיון; מינוי שהפך לקבוע. מינויו של פרופ' אדלר בשנת 1131 בהתפתחות הרפואה הפיסיקלית והשיקומית בארץ ישראל. למנהל המרפאה הפיסיקלית ב'הדסה' סימנה תפנית הגעתו של אדלר ארצה הייתה תוצר של אילוץ; של אירועים דרמטיים באירופה, שהיו נקודת מוצא להתפתחות התחום בארץ. הרקע האירופי הוא גם שהשליך ככל הנראה על אופי ניהולו של אדלר את המרפאה. עמיתיו של אדלר מתארים אותו, במבט לאחור, כתוצר מובהק של האסכולה הרפואית הגרמנית, דהיינו: פרפקציוניסט, תקיף, דרש משמעת, העריך ידע ומנקודת מבטם, בעל 40 אישיות מתאימה לניהול מחלקה. אדלר לא הסתפק רק בניהול המרפאה ופנה אף לפעילות ציבורית, אשר פיתחה את תחום הרפואה הפיסיקלית והשיקומית בכל הארץ. גולת הכותרת של עשייתו בתחום הציבורי הייתה הקמתו במרס 1150 של האיגוד הישראלי לרפואה פיסיקלית 42 41 ושיקום. כמו כן, הוא כיהן כיו"ר המועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית בישראל. הצטרפותו של פרופ' אדלר לצוות המרפאה הפיסיקלית ב'הדסה' בעיר ולבית החולים שעל הר 43 הצופים, העניקה תנופה לתחום זה הן מן ההיבט הרפואי-מקצועי והן מן ההיבט האקדמי והמחקרי. יכולותיו ואישיותו העמידו את הרפואה הפיסיקלית כדיסציפלינה חשובה ומוכרת ברפואה המקומית. אדלר הקים וקידם את תחום הרפואה הפיסיקלית והשיקומית ב'הדסה' 44 בפרט ובכל הארץ בכלל וזכה להערכת הנהלת 'הדסה'. מרפאתו הייתה המסד שעליו נבנתה הרפואה הפיסיקלית והשיקומית בארץ. 45 המרפאה הפיסיקלית בניהולו של אדלר נפתחה באחד מבנייני 'הדסה' ששכן ברחוב החבצלת 46 וכללה חדר אחד בלבד. השפות המדוברות במרפאה הפיסיקלית היו בעיקר גרמנית ואנגלית 47 ומעט עברית והעידו על מוצאם של אנשי הצוות. הטיפולים בבית החולים ובמרפאה הפיסיקלית כללו טיפולים פיסיקליים ומכאניים כמו: דיאתרמיה, מנורה סגולה, מנורה אדומה, גלים קצרים, 48 אמבטיות פרפין, טיפולי חשמל, ספיגה, עיסוי ותרגילים. לצדו של פרופ' אדלר עבדה שם, שם. מתוך התזכיר לוועדת ברוך, ראו עמ' 51, הערה 25. פרוטוקול הוועדה הקונקורסית. שכרו של ד"ר אדלר היה 12 לא"י לחודש, ללא זכות לפרקטיקה פרטית. זכות כזו ניתנה לו רק בשנת 1184. מתוך: לוי ניסים ולוי יעל, עמ' 95. ראיון עם פרופ' יהושע שאקו, מנהל השיקום בהדסה בשנים 1111-1113, ירושלים, 15.2.2012. אדלר אמיל, "תחומי הרפואה הפיסיקלית", הרפואה, 15.4.1150, עמ' 85. עורי אבי, "ראיון עם פרופ' חיים אדלר", בתוך:מבוא לתולדות הרפואה השיקומית בישראל, תל השומר, 1119, עמ' 12-11. ממכתבו של אדלר אל מנהל הדסה, ד"ר עלי דיוויס מיום 11.12.1189 עולה כי עבודתו של אדלר כללה הן את המרפאה ב'הדסה' בעיר והן מחלקה ב'הדסה הר הצופים'. אצ"מ, 7984\J113. שאקו, ראיון. אז נקרא רחוב הסולל, מתוך: עורי אבי, ראיון עם פרופ' חיים אדלר, עמ' 11. מגורה אלכסנדר ושאקו יהושע, "אמיל אדלר איננו", הרפואה, 15.2.1191, עמ' 221. מתוך דברים שנשאה דינה ברונר, פיזיותרפיסטית שעבדה עם גב' וילר, הפיזיותרפיסטית הראשונה בארץ, לכבוד יום הולדתה ה- 10 של גב' וילר, ירושלים, 1119, באדיבות חוה ליברטי. בלום, עבודת דוקטור, עמ' 90, על פי נתונים שפורסמו בעיתון ידיעות מחיי הדסה א', 21 במאי 1188, עמ' 19. 36 37 38 39 40 41 42 43 44 45 46 47 48

55 כלל. 49 הפיזיותרפיסטית המוסמכת הראשונה והיחידה בארץ אז, ארנה וילר, שעבדה ב'הדסה' משנת 50 1135 ותוצג בהרחבה בהמשך, בפרק על התפתחות הפיזיותרפיה. הצוות שעבד עם וילר היה מורכב רובו ככולו מאחים ואחיות שעברו קורסים שונים בפיזיותרפיה, ככל הנראה במהלך לימודים בבית הספר לאחיות ב'הדסה', אך לא היו 51 פיזיותרפיסטים מוסמכים. וילר הנהיגה שיטת רישום ודיווח קפדניים של כל המטופלים והתקדמותם בטיפול, כפי שהיה מקובל בבריטניה, שם רכשה את השכלתה, וקבעה סטנדרטים 52 מקצועיים לטיפול שהתבססו על בדיקת החולה וקביעת מטרות טיפול. מקורות מהתקופה הנדונה מעידים כי נוכחותה והשפעתה המקצועית של וילר תרמו רבות לרמה המקצועית הגבוהה של הפיזיותרפיה ב'הדסה' ולהרחבת הסמכויות הטיפוליות שהעניקו הרופאים 53 לפיזיותרפיסטים. כל זאת בתקופה שבה בבתי חולים אחרים בארץ לא היה שירות פיזיותרפי הפיזיותרפיסטים שעבדו תחת ניהולה הקפידו לכנותה: גב' וילר. ראו עמ' 131. בלום נאוה, עבודת דוקטור, עמ' 51. מתוך ראיונות עם פיזיותרפיסטיות שעבדו עם גב' וילר, שולמית ורנר, קריית אונו 10.1.2012 ויהודית מרקוס, ירושלים 23.2.2012. שולמית ורנר לימים ניהלה את בית הספר לפיזיותרפיה ב'תל השומר' ויהודית מרקוס ניהלה את השירות הפיזיותרפי ב'הדסה' בשנים 1113-1194. פרוטוקול הוועדה הקונקורסית, הערה 29. 49 50 51 52 53

59 2. מרפואה פיסיקלית לשיקום רפואי: השלכות המצור על ירושלים תפנית דרמטית התחוללה בתחום הרפואה הפיסיקלית בארץ עם פרוץ מלחמת העצמאות. תפנית זו הצמיחה מתוך הרפואה הפיסיקלית את התחום החדש והבלתי מפותח בארץ עד אז, הרפואה השיקומית. כאמור, משנת 1180 פעלה בארץ המרפאה הפיסיקלית שטיפלה במחלות באמצעים פיסיקליים ומכאניים. המטופלים במרפאה סבלו מבעיות במערכת השרירים והשלד כגון: בעיות מפרקים, כאבי גב, שברים בגפיים וכדומה, אך תפקודם לא נפגע עד כדי צורך באשפוז ולא הצריך שינוי מקצוע. שיקומי במסגרת אשפוז, העצבים ופציעות נרחבות, אולם במהלך מלחמת העצמאות, עקב פציעות קשות שפגעו בתפקודם כגון: נוכח ריבוי הפצועים והנכים שנזקקו לטיפול קטיעת גפה, החלה להתפתח הרפואה השיקומית שגם היא פיסיקליים ומכאניים ועל כן התחום כולו נקרא: רפואה פיסיקלית ושיקומית. מטפלת נזק למערכת באמצעים ב- 21 בנובמבר 1189 התקבלה בארגון האומות המאוחדות ההחלטה על חלוקת הארץ והקמת מדינה יהודית בצד מדינה ערבית. על פי החלטה זו ירושלים הייתה אמורה להיות בעלת מעמד 54 מיוחד ומנוהלת על ידי מועצת נאמנות מטעם האו"ם. החלטה זו נדחתה על ידי מדינות ערב וההנהגה הערבית בארץ, ולמחרת החלטת האו"ם החל השלב הראשון במלחמת העצמאות, שניכר במאבק על התחבורה והדרכים ובהגנה על ישובים יהודיים מפני התקפות של כנופיות ערביות ברחבי הארץ. הדרך לירושלים הייתה לאחד ממוקדי המאבק, כשערבים מהיישובים הסמוכים מנעו תנועת מכוניות ואספקה והתחבורה לעיר התנהלה בשיירות מאובטחות. הישוב היהודי בירושלים הנצורה היה מפוצל ומפוזר בין שכונות ערביות עוינות, כך שגם התחבורה בין השכונות היהודיות הייתה נתונה להתקפות. הנחיות ההנהגה היהודית היו, שעל אף המצב הביטחוני הרעוע, 55 יש להפעיל את התחבורה אל כל השכונות היהודיות ואין לנטוש אף שכונה יהודית. שכונות ירושלמיות היו במוקדי חיכוך וספגו נפגעים מקרב האזרחים והמגנים. עד סוף ינואר 1184 נפגעו 56 במלחמה על ירושלים כשלוש מאות איש. מצב ביטחוני זה השליך באופן ישיר על בית החולים 'הדסה' בהר הצופים. הר הצופים היה מבודד מהשכונות היהודיות, להתקפות. ובית החולים והאוניברסיטה שימשו יעד התחבורה אל ההר עברה בשכונה שייח ג'ארח הערבית ולא אחת סבלה התנכלויות ואבדות בנפש, בדרכה אל בית החולים וממנו. בניסיון למנוע פגיעות בנפש התנהלה התחבורה, בתאום עם הצבא הבריטי, בשיירות של אוטובוסים ואמבולנסים ששוריינו בלוחות מתכת. הנוסעים בשיירות הללו היו אנשי צוות של 'הדסה', עובדי האוניברסיטה וחולים שנזקקו לאשפוז. ארגון 'הצלב האדום' יסכימו לפירוז המתחם. הציע לפרוש את חסותו על הר הצופים בתנאי ש'הדסה' 'הדסה' והאוניברסיטה שתפסה את עצמה לא רק כארגון רפואי אלא כמפעל לאומי, ארנוולד משה, "ממוסד אקדמי יהודי עולמי למתחם מבודד בירושלים החצויה: האוניברסיטה העברית במלחמה", בתוך: בר און מרדכי ומאיר חזן )עורכים(, עם במלחמה, קובץ מחקרים על החברה האזרחית במלחמת העצמאות, ירושלים 2009, עמ' 802. שם, שם. לוין, עמ' 190. 54 55 56

59 ראתה בדגל הצלב האדום כניעה, החולים לתפקד ככל הניתן. 57 ומנהיגותיה סירבו להצעה. תחת האיום הביטחוני, הוסיף בית בעקבות ההתקפות והאירועים ברחבי הארץ ולנוכח הנפגעים שרבים מהם נפצעו באורח קשה והיו מרותקים למיטותיהם, הורגש תוך זמן קצר במוסדות הרפואיים, צורך דחוף בהקמת מרכז 58 לרהביליטאציה )שיקום( שיכלול מיטות אשפוז. בכל הארץ, וירושלים בכלל זה, לא היה מרכז שיקום ראוי לשמו והמרפאה הפיסיקלית ב'הדסה' לא יכלה לספק שירות זה מחוסר מקום אשפוז וכוח אדם. ב- 22 בפברואר 1184 שלח נציג מחלקת הבריאות בוועד הלאומי, אל הנהלת הסוכנות היהודית בירושלים, הנהלת הוועד הלאומי בירושלים, 59 ד"ר יוסף מאיר, מכתב דחוף עיריית תל אביב, השירות הרפואי הצבאי והנהלת 'הדסה' ובו העלה את הצורך המיידי במרכז לשיקום. במכתב התריע ד"ר מאיר כי תוך שבועות ספורים בתי החולים יהיו מלאים בפצועים בשל האירועים האלימים, באופן כזה שמספר הפצועים שיתקבלו כל יום לאשפוז יהיה גדול ממספר המחלימים העוזבים את בית החולים. הקיימת תקרוס. מאידך גיסא, הדבר יגרום לעומס בלתי אפשרי על המחלקות ומערכת האשפוז הזהיר ד"ר מאיר ששחרור מוקדם מדי של הפצועים מבית החולים, יפגע בהחלמתם בטווח הארוך, שכן הם עלולים לסבול מנכות כתוצאה מפציעה שלא טופלה כראוי. לכך סבר מאיר, יהיו השלכות על המצב הביטחוני שכן מחסור באמצעי שיקום יפגע 60 להערכתו, מבחינה מוראלית בחיילים, בשל חששם שלא יטופלו כראוי במקרה שיפצעו. המענה הבלעדי למצב זה, לדעתו של ד"ר מאיר, עתיד להיות בהקמת מרכז לשיקום ראוי לשמו שיכלול בין מאה למאה וחמישים מיטות וימלא שלוש מטרות: א. יאפשר לבתי החולים להעביר בהקדם פצועים אל השיקום וכך לפנותם לקליטת פצועים חדשים, ב. ישמש מקום החלמה ושיקום לפצועים כדי לפתח את עצמאותם וכך לא יפלו למעמסה על החברה, ג. יעניק הכוונה 61 מקצועית לפצועים שיישארו עם מגבלות פיזיות, על מנת לשלבם בחברה האזרחית. בין הנמענים למכתבו של מאיר, 'הדסה' הייתה המוסד הרפואי היחיד. באופן מפתיע, ד"ר מאיר לא פנה אל קופת חולים של ההסתדרות שהייתה הארגון הרפואי הגדול בארץ. ככל הנראה סבר ד"ר מאיר ש'הדסה' היא המוסד הרפואי היחידי בארץ שיש בכוחו להיענות לאתגר זה, בשל הרמה הרפואית הגבוהה שאפיינה את 'הדסה', ובכלל זה הצוות המיומן ברפואה פיסיקלית ופעולותיו פורצות הדרך בעבר ובשל היכולת הארגונית והכלכלית שמקורותיה הברית. ביהדות ארצות שם, עמ' 195-198. באותה תקופה לא השתמשו במונח 'שיקום'. רק במהלך שנת 1181 החל השימוש במונח זה. לצורך הנוחות אנקוט במילה 'שיקום'. יליד 1410 בגליציה שבאימפריה האוסטרו-הונגרית. למד רפואה בוינה, עלה לארץ ב- 1122 ועבד כרופא כללי. ב- 1121 התמנה למנהל הרפואי של קופת חולים הכללית ושימש בתפקיד זה עד 1184. נוסף לכך, היה רופא ראשי למחלות ריאה ושחפת. פרסם מאות מאמרים בנושא בריאות הציבור. ב- 1184 התמנה למשך שנתיים למנכ"ל משרד הבריאות. נפטר ב- 1153. מתוך: לוי ניסים ולוי יעל, עמ' 28-20. מכתבו של ד"ר יוסף מאיר אל הסוכנות היהודית, הנהלת הוועד הלאומי, עיריית תל אביב, השירות הרפואי למוסדות הביטחון והנהלת הסתדרות מדיצינית הדסה ירושלים מיום 22.2.1184, אצ"מ, תיקי שיקום הדסה ג',.J113\1983 שם, שם. 57 58 59 60 61

54 ביוזמתו זו, הניח ד"ר מאיר את היסודות לתפיסה השיקומית הראשונית שהתפתחה בארץ, כאשר זיהה לראשונה מצב חדש שנוצר ובו מציאותה של אוכלוסיית נפגעים גדולה שמאושפזת בבתי חולים אך איננה זקוקה עוד לטיפול רפואי אקוטי, כי אם לשיקום רפואי. המציאות עיצבה את תחום השיקום הרפואי; נוצר צורך חדש שהוביל לשינוי תפיסתי. כמעט במקביל לפנייתו של ד"ר מאיר, באופן זה הועלתה תביעה להרחיב את שירותי הרפואה הפיסיקלית מתוך 'הדסה' עצמה. במרס 1184, בעיצומם של השלבים הראשונים של המלחמה, הדגיש פרופ' אמיל אדלר בפני מנהל 'הדסה', ד"ר חיים יסקי, שיש צורך חסר תקדים בטיפולים פיסיקליים בשל המספר הרב של נפגעי המלחמה שגרם להכפלת העבודה, ודרש להרחיב את 62 מחלקת הריפוי הפיסיקלי ואת המרפאה, דהיינו לקלוט רופא נוסף ופיזיותרפיסט נוסף. גם תביעתו הייתה תוצאה של המציאות שהחריפה. במהלך חודש מרס 1184 המלחמה על הדרך מהשפלה לירושלים הפכה קשה יותר ויותר. מחיר הדמים שגבו הערבים מנוסעי ומלווי השיירות נעשה כבד מיום ליום כשבחודש מרס המצור על 63 ירושלים נעשה הרמטי כמעט לחלוטין. בשבוע האחרון של חודש מרס הגיעו לירושלים מהשפלה, 64 בממוצע כשש משאיות אספקה ליום, עבור אוכלוסיה של קרוב למאה אלף נפש. מחודש אפריל סבלה העיר הפגזות שהפכו לבלתי פוסקות אחרי הכרזת המדינה ב- 18 במאי 1184. הדואר חדל לתפקד והטלגרף הושבת כך שגם התקשורת עם מרכז הארץ נפגעה. במצב כזה התפתחה 65 דמורליזציה וחיי היום יום נפגעו. החיים במצור התאפיינו באי ודאות, שמועות שנולדו חדשות לבקרים, תחושת חרדה מתמדת, מצוקה כלכלית וחברתית ורשימות ארוכות של הרוגים ופצועים. 66 הללו נתנו את אותותיהם באוכלוסיה האזרחית תחת המצור. הצורך בשיקום פיסי ונפשי של נפגעי המצור על ירושלים הלך וגבר. פרופ' אדלר שניהל את המרפאה הפיסיקלית היה מודע למצב הקשה ואף חזה שהעומס על המרפאה ילך ויגבר עם שחרורם של הפצועים מבית החולים, שכן חלקם יוסיפו לפקוד את 67 המרפאה בשל הצורך בטיפולים אמבולטוריים. בשל הפגיעה ביכולת תפקודם והקושי בחזרתם 68 לחיי השגרה, חלק מהפצועים עתידים היו להגיע לטיפולים במרפאה, כחולי חוץ. הערכותיו של אדלר השפיעו על ובישיבת המועצה הרפואית במאי הנהלת,1184 'הדסה' המדינה והייתה נקודת מפתח בהתפתחות השיקום בישראל, שנענתה לאתגר שהציב בפניה ד"ר מאיר שהתקיימה ימים ספורים לאחר ההכרזה על הקמת החליטה לקבל על עצמה הקמת מרכז שיקום לנפגעי המלחמה. ההחלטה על הקמת מרכז השיקום התקבלה פה אחד, על ידי בכירי הרופאים של הדסה: ד"ר עלי דייויס מנהל 'הדסה', שהתמנה לאחר הירצחו של ד"ר חיים יסקי בשיירת הר הצופים, ד"ר ישראל דוסטרובסקי ואחרים. מקור ההחלטה החיובית נבע כצפוי, מכתבו של ד"ר אדלר אל ד"ר יסקי מיום 19.3.1184, תיקי הדסה, מחלקה לפיזיותרפיה ריפוי פיסיקלי, -1131,1181 אצ"מ,.J113\7984 חשביה אריה, "ירושלים במצור ובקרב". בתוך: נאור מרדכי )עורך(, ירושלים בתש"ח, ירושלים תשמ"ג, עמ' 12. שם, עמ' 1. שפירא אניטה, "תש"ח בירושלים: יומנים, מכתבים והיסטוריה", בתוך: בראלי אבי )עורך(, עיונים בתקומת ישראל, מאסף לבעיות הציונות, הישוב ומדינת ישראל, שדה בוקר, תשע"ב, עמ' 229. שם, עמ' 225. הגעה לבית החולים לצורך טיפול ללא אשפוז. מכתבו של אדלר לעיל, הערה 92. 62 63 64 65 66 67 68

51 מאילוצי המלחמה וריבוי הפצועים שהיה ברור שמספרם יעלה ושיש להבטיח שיטופלו וישוקמו כראוי. הנוכחים בישיבה סברו שעל 'הדסה' לקחת על עצמה את תפקיד פיתוח תחום השיקום 69 מתוך אחריות לאומית, שעל פי תפיסתם הייתה הגישה שאפיינה את 'הדסה' ברבים ממפעליה. אופן השיקום נקבע בהתאם לתפיסה השיקומית שפרש בישיבה זו פרופ' אדלר, תפיסה שעתידה להשפיע רבות על השיקום גם בשנים הבאות. לפי תפיסה זו, כדי להחזיר פצוע לאיתנו, לא די בביצוע ניתוח ובטיפולים הנלווים לו, אלא יש לדאוג להחזרתו למעמדו הקודם בחברה ולהשיבו לחיי עבודה יצרניים. השיקום, לתפיסתו של אדלר, כולל אפוא את כל הטיפול בחולה 70 למן הרגע שהוא עוזב את מיטתו בבית החולים ועד שהוא חוזר לחיי עבודה תקינים. הייתה זו הרחבה לתפיסת השיקום המצומצמת שרווחה עד אז, הן מבחינת הארכת משך זמן השיקום והן מבחינת היעדים שלו החורגים מההיבט הטיפולי גרידא. בישיבה נוספת שהתקיימה כעבור שבועיים, נקבע היבט שיקומי נוסף שעתיד להטביע את חותמו על התפתחות התחום: הוחלט שמרכז השיקום ייועד לפצועי המלחמה בירושלים, חיילים ואזרחים כאחד, מתוך ראייה של צרכי החברה לטווח ארוך, גם בימות רגיעה. צרכים שחלקם עלו עוד טרם המלחמה כגון: שיקום נפגעי תאונות דרכים, תאונות עבודה, חולים כרוניים ונכים. היה זה נדבך נוסף בתפיסה השיקומית אשר ראתה לא רק בנפגעי מלחמה יעד שיקומי אלא גם בנפגעים ונכים של חיי שיגרה. כן הוסכם שמרכז השיקום יהיה מקצועי, ישאף לרמה רפואית 71 גבוהה וישמש דגם להקמת מרכזים נוספים ברחבי הארץ. אולם על אף ההחלטות המשמעותיות, המציאות המורכבת השפיעה על מהלך העניינים בפועל. מצד אחד, המלחמה הייתה זרז להחלטה על הקמת מרכז השיקום, אך מצד שני, היא עיכבה את הקמתו בפועל בכחצי שנה. ב- 13 באפריל 1184 הציבו ערבים משכונת שייח ג'ראח מארב לשיירה של אנשי בית החולים 'הדסה', שכללה חולים ועובדי בית החולים והאוניברסיטה. ההתקפה נמשכה שבע שעות ובמהלכה נרצחו שבעים ושמונה איש וכעשרים וחמישה נפצעו, לעיניהם של 72 חיילים בריטיים שנמנעו מלהתערב ומנעו החשת עזרה. בין הנרצחים היה מנהל 'הדסה' ד"ר חיים יסקי. האירוע הטראומתי פגע קשות בצוות בית החולים ובעקבותיו סבר אהרון ברז'נסקי, המנהל הרפואי של בית החולים, כי לא ניתן להחזיק קו חזית בעודו מאויש על ידי חולים המאושפזים בבית חולים, וכי יש לפנות את המקום. עד אמצע חודש מאי פונו כל החולים, אנשי 73 צוות ושש מאות טון ציוד. בית החולים 'הדסה' בהר הצופים סגר את שעריו. מחלקות בית החולים 'הדסה' חמישה בניינים שיפעלו כבתי חולים מסודרים והם נקראו: 74 פוזרו במבנים חכורים ברחבי העיר. 'הדסה' הצליחה להכשיר ה'. א' 'הדסה' בתי חולים מאולתרים אלה כללו שלוש מאות מיטות; קרוב למספר המיטות שהיו על הר הצופים. הכשרת בתי החולים לקליטת החולים נעשתה בדחיפות, תוך כדי המצור המעיק, כדי לתת מענה מהיר פרוטוקול ישיבת הוועדה הרפואית מתאריך 21.5.1184, תיק שיקום הדסה ג', אצ"מ, 1983\J113. שם, שם. תכנית להקמת מרכז לרהביליטציה לפצועי המלחמה בירושלים מיום 8.9.1184, תיק שיקום הדסה ג', אצ"מ,.J113\1983 אבנר, בנות חייל. לוין, עמ' 195. שם, עמ' 112. 69 70 71 72 73 74

ה- 90 לפצועים האזרחיים מקרב תושבי ירושלים ולכוחות הלוחמים, 75 בתקופת המצור ולאחריו. למרפאה הוותיקה לרפואה פיסיקלית, בניהולו של פרופ' אדלר, הוקצה מקום צנוע ב'הדסה' א' והיא שמרה על עצמאותה כיחידה נפרדת. הכשרת הבניינים הללו כמחלקות אשפוז התקיימה בתנאים קשים. האספקה הייתה משובשת בשל המצור, דבר שהשפיע גם על האוכלוסייה האזרחית בירושלים שעמדה על סף רעב. בתחילת חודש יוני 1184 הורגש בירושלים, ביתר שאת, המחסור במצרכים בסיסיים ומנת הלחם צומצמה ל- 199 גרם ליום, לאדם. גם הסכנות הביטחוניות הגיעו לשיא. בתקופה שבין 21 לנובמבר 1189 ועד 76 11 ביוני 1184 נפצעו במלחמה בירושלים כאלפיים חיילים ו- 1014 אזרחים. ב- 11 ביוני נכנסה לתוקפה ההפוגה הראשונה והוכשרה דרך העוקפת את לטרון שנקראה 'דרך 77 בורמה', שאפשרה מעבר של מזון ואספקה לירושלים. לקראת סוף ההפוגה הראשונה שנמשכה חודש ימים, ישראלית, התגבש הסכם בין נציגי ישראל, ישראל תורשה ומדינת ירדן והאו"ם לפיו הר הצופים יישאר כמובלעת להחזיק בו שמונים וחמישה אנשי משטרה וארבעים עובדי 'הדסה והאוניברסיטה, אך לא תפעיל בו בית חולים. המלחמה בירושלים הסתיימה אך בית 78 החולים 'הדסה' שעל הר הצופים נותר בשיממונו. 'הדסה' המשיכה לפעול בבניינים המאולתרים שבמרכז העיר וכך גם המרפאה הפיסיקלית. באחד מהבניינים הללו הוקם באוגוסט 1184 מרכז השיקום. בבית ההארחה של המיסיון האנגליקני פעל בית החולים הדסה א', במנזר הצרפתי סט. ג'וזף פעל בית החולים הדסה ב' וברחוב החבשים הדסה ג'. בנייני הדסה ד' ' הופעלו לאחר תום המלחמה. מתוך: בז'ז'ינסקי א. וברומברג מ., "ארגון העזרה הרפואית לפצועי המלחמה בירושלים בבתי החולים של 'הדסה'", הרפואה, א' טבת תש"ט, עמ' 2-1. בלום נאוה, שורץ שפרה ועורי אבי, עמ' 993. גרינצוייג מיכאל, "המערכה בירושלים תש"ח-תש"ט, תקציר לוח ארועים", בתוך: נאור מרדכי )עורך(, ירושלים בתש"ח, ירושלים תשמ"ג, עמ' 113. ארנוולד, עמ' 834-839. 75 76 77 78

91 3. מלחמת העצמאות כמעצבת דפוסי שיקום בשנת 1181 נכלל ההסכם בדבר המובלעת בהר הצופים, בהסכמי שביתת הנשק. כאמור בנייני בית החולים והאוניברסיטה עמדו בשיממונם אך הסברה שרווחה בקרב ראשי 'הדסה' הייתה שמצב זה זמני בלבד. אובדנו של המקום יצר מועקה כבדה בקרב ראשי 'הדסה', שהיו נחושים בדעתם להקים מחדש את האוניברסיטה העברית ובית החולים; אך עתידות לעבור שתים עשרה שנים 79 נוספות עד שיבנה ויחנך בית החולים החדש במערב העיר. את מקומו של ד"ר חיים יסקי, שנהרג בשיירה מילא סגנו, ד"ר עלי דייויס שהמשיך לנהל את 'הדסה' בירושלים בשנותיה הקשות, 80 מתקופת המצור ועד שנת 1151. במהלך המלחמה שכנה כאמור, המרפאה הפיסיקלית )שנקראה אז המרפאה לפיזיותרפיה( ב'הדסה' א', ונוהלה על ידי פרופ' אמיל אדלר. תוך זמן קצר ידי הצוות היו מלאות עבודה בשל הפצועים הרבים מקרב החיילים והאזרחים. ב- 21 באוגוסט 1184 נפתח בנוסף למרפאה שהמשיכה לפעול בהדסה א' כמרפאת חוץ, המרכז לשיקום, לכן, שעל הקמתו הוחלט כבר בחודש פברואר. המרכז נפתח בבניין שהושאל מסנטוריום 'מקור חיים' שיועד במקור לחולי שחפת ונקרא: 'הדסה' ג'. הבניין הכיל חמישים מיטות אשפוז. בדומה להקמת המרכז לשיקום נפגעי חוט השדרה בסטוק מנדוויל שבבריטניה, ארבע שנים קודם שנועד לשקם את הנפגעים הרבים במלחמת העולם השנייה, גם בארץ המרכז נועד על פי הגדרתו, לשיקום פצועי מלחמה בלבד, חיילים ואזרחים. בפועל, כשני שליש מהמטופלים היו 81 חיילים והשאר אזרחים. במקביל, במרפאה ב'הדסה' א' המשיכו לטפל באופן אמבולטורי במטופלים שלא היו פצועי מלחמה. מרכז השיקום והמרפאה הפיסיקלית נוהלו שניהם על ידי פרופ' אדלר. מרכז השיקום כלל מחלקת אשפוז, מכון לפיזיותרפיה, שירות לריפוי בעיסוק שנוהל על ידי עדינה בלום, ושירות 82 סוציאלי שנוהל על ידי גב' דרוקמן שני תחומים שנתפסו כ'נשיים' והיו מוקד לתעסוקת 83 נשים. 84 מלבד חולים מאושפזים היה גם מספר רב של חולי חוץ שטופלו במרפאה. בהמלצת פרופ' אדלר נפתחו במרכז השיקום שתי מחלקות; מחלקה ייעודית לשיקום נפגעים נוירו 85 פסיכיאטריים נפגעי מערכת העצבים המרכזית ונפגעי, מה שנודע לימים, כ'הלם קרב', בהנהלת לוין, עמ' 119. ד"ר עלי דייויס נולד ב- 1101 בליטא. בצעירותו היגרה המשפחה למנצ'סטר שבאנגליה. בשנת 1135 סיים את לימודי הרפואה בלונדון ועמד בראש ארגון יהודי שעודד את עלייתם של רופאים לארץ ישראל. בשנת 1189 עלה לארץ עם רעייתו. לאחר שפרש מניהול בית חולים 'הדסה' בשנת 1151 עסק ברפואה קלינית ומחקרית בתחום מחלות כלי הדם. ב- 1143 זכה בפרס על תרומתו יוצאת הדופן ל'הדסה'. נפטר ב- 1119. מתוך: לוי ניסים ולוי יעל, עמ' 188. מכתב מד"ר דייוויס אל וועדת השיקום של הדסה מיום 20.3.1181, תיקי שיקום פצועים 1150-1181, אצ"מ,.J113\1984 בכל המסמכים שבהם מופיע שמה של גב' דרוקמן, לא מופיע שם פרטי. ראו: מרגליות טובה, שירות הריפוי בעיסוק בישראל כפרי מפעלה של אישה: אתל עדינה בלום בנאור, עבודה שוות ערך ל-. M.A, המחלקה ללימודי ארץ ישראל, אוניברסיטת בר אילן, 2012. מתוך פרוטוקול מישיבת הוועדה לרהביליטציה בתאריך 2.4.1184, תיקי שיקום הדסה ג' 1184, אצ"מ,.J113\1983 הלם קרב הוא ביטוי שהשימוש בו החל לאחר מלחמת יום הכיפורים. הכוונה לפצועים שפיתחו תסמינים פסיכיאטריים עקב החשיפה לסכנת חיים במהלך המלחמה. 79 80 81 82 83 84 85

92 86 ד"ר רפאל הלפרן ומחלקה ייעודית נוספת לשיקום נפגעים אורטופדיים בהנהלה משותפת של 87 פרופ' אדלר וד"ר אדגר הילברונר. הפציעות היו מגוונות ובהן: פציעות ראש, פציעות חוט 88 השדרה, פציעות עצבים פריפריים, פציעות אורטופדיות וקטיעות גפיים. צוות השיקום המצומצם יחסית שטיפל בתשעים פצועים מדי יום כרע תחת העומס. הצוות כלל שני רופאים מומחים במשרה מלאה, כשאחד היה אחראי על הפיזיותרפיה והשני היה אחראי על השיקום האורטופדי; רופא בחצי משרה לשיקום הנוירולוגי ורופא בית; שתי אחיות לכל קומה במשמרות יום ואחות אחת במשמרות לילה; שתי פיזיותרפיסטיות ומעמל אחד; שתי מרפאות בעיסוק מוסמכות; אם בית; עוזרת אחת במשרה מלאה; שלושה בעלי מקצוע לנגרות, מתכת וצילום; מאבחן פסיכוטכני, וסניטר. צוות השיקום שהיה נאמן לתפיסתו השיקומית של פרופ' אדלר, דאג לא רק להיבטים הרפואיים כי אם גם להיבטים החברתיים והכלכליים של השיקום. 89 לשם כך מונה 'קצין לרהביליטציה', ד"ר פרוינד, שהכיר את כל המטופלים ובעיותיהם הרפואיות והסוציאליות ויצר קשר עם מקומות עבודה פוטנציאליים, שעשויים היו להעסיק אותם 90 לכשישתחררו מהאשפוז. בכך באה לידי ביטוי תפיסת השיקום החדשה שחרגה מההיבט הטיפולי-רפואי כפי שהיה נהוג במרפאה הפיסיקלית. הדאגה לתעסוקה עתידית הייתה חלק מהשיקום בבית החולים. ד"ר פרוינד עבד בשיתוף פעולה הדוק עם הצבא, הוועד לפצועי מלחמה 91 והשירות הסוציאלי המקומי. הכשרת המשתקמים להשתלבות בשוק העבודה ובחברה הישראלית, כללה סדנאות לשיקום מקצועי והכוונה והתאמה מקצועית. המרכז העסיק מורות להכשרה מקצועית שכללה לימוד 92 עברית, אנגלית, הדפסה, קצרנות, ספרנות ותפירה. במטרה לשפר את מצב רוחם של המאושפזים, התקיימו פעילויות לשעות הפנאי שהנעימו את הזמן וכללו סרטים, הרצאות ותערוכות אמנות שאורגנו בשיתוף עם הצבא. 'הדסה' קונצרטים, השתתפה במאמץ המלחמתי על ידי קביעת תעריפים מוזלים לטיפול בנכי צה"ל ובנפגעי מלחמה אזרחיים לעומת מטופלי קופות החולים ומטופלים פרטיים. כך השתנה התעריף לאשפוז הנפגעים במרכז השיקום, על פי המוסד שמימן את שהותם: הצבא נדרש לשלם 1 ל"י ליום אשפוז של חייל, מוסדות סעד ונפגעי מלחמה שילמו 0.950 ל"י ליום, קופות החולים 1.500 ד"ר רפאל יום טוב ליפמן הלפרן נולד ב- 1102 בביאליסטוק. ב- 1121 סיים את לימודי הרפואה בקניגסבורג והשתלם בנוירולוגיה ובפסיכיאטריה. עלה לארץ ב- 1138 ממניעים ציוניים. הקים את החברה הנוירופסיכיאטרית בארץ. ב- 1134 הצטרף ל'הדסה' בירושלים וניהל את המחלקה הנוירולוגית. ב- 1181 קיבל פרופסורה. חיבר את שבועת הרופא העברי לכבוד טקס הסיום של המחזור הראשון של הפקולטה לרפואה בירושלים. פרסם למעלה מ- 100 עבודות בספרות המקצועית. נפטר ב- 1194. מתוך: לוי ניסים ולוי יעל, עמ' 154. נולד בשטוטגרט שבגרמניה ב- 1410. למד רפואה בהיידלברג ופרייבורג והתמחה באורטופדיה. ב- 1133 לאחר עלות היטלר לשלטון הגיע לארץ כתייר ולא שב לגרמניה. הצטרף למרפאה לילדים נכים שלימים הפכה לבית החולים 'אלי"ן' ול'הדסה' ב- 1184. היה חבר בוועדת הערעורים העליונה של נכי צה"ל. נפטר ב- 1199. מתוך: לוי ניסים ולוי יעל, עמ' 153-152. תכנית לרהביליטציה לפצועי המלחמה בירושלים, תיקי הדסה, מחלקה לפיזיותרפיה ריפוי פיסיקלי, אצ"מ,.J113\7983 בכל המסמכים, ד"ר פרוינד מופיע רק בשם משפחתו ללא שם פרטי. במקורות אחרים כמו ספרם של לוי ניסים ולוי יעל, רופאיה של ארץ ישראל, אין אזכור שלו. לעיל, הערה 44. מתוך מכתבה של אתל בלום, מנהלת השירות לריפוי בעיסוק בהדסה אל גב' אטה רוזנסון, יו"ר הוועד המנהל של 'הדסה' בניו יורק, 23 בינואר 1181, תיקי שיקום פצועים 1150-1181, אצ"מ, 1984\J113. מכתבו של ד"ר דייויס המנהל הרפואי של הדסה אל גב' אטה רוזנסון יו"ר הוועד המנהל של 'הדסה' בניו יורק, ספטמבר 1184, תיקי שיקום הדסה ג', אצ"מ, 1983\J113. 86 87 88 89 90 91 92

93 ל"י ליום, השירות הרפואי לעולים חדשים 1.250 ל"י ליום וחולים שפנו באופן פרטי נדרשו 93 לשלם 2.000 ל"י ליום. התעריף המוזל לנפגעי מלחמה היה נאמן למטרה המוצהרת של מרכז השיקום שהייתה שיקום נפגעי מלחמה. מטרה זו הלמה את התפיסה השיקומית שרווחה בהנהלת ארגון 'הדסה' בארה"ב לפיה, השיקום נחוץ במיוחד בעת מלחמה, זאת בשונה מהגישה של הנהלת בית החולים 'הדסה' בארץ לפיה שיקום דרוש גם בימי רגיעה, למען נפגעי תאונות וחולים כרוניים, כפי שיתבאר להלן. המטרה הלאומית ניכרה גם בטרמינולוגיה של התחום החדש. כבר בימים הראשונים להפעלת המרכז לשיקום, ששמו הרשמי עם הקמתו היה: 'מרכז לרהביליטציה', התעוררו קשיים שנבעו מהשימוש במונח הלועזי 'רהביליטציה' שנקבע על ידי הרופאים, השכלתם באירופה וקבעו את הטרמינולוגיה הרפואית בהתאם. הכריזה על עצמאותה כמדינה ריבונית, הריבונית והתרבותית. שרובם ככולם רכשו את החברה הישראלית, שאך זה ראתה בשפה העברית רכיב חשוב בזהותה הלאומית העברית ביטאה את הנתק מן הגולה, ו'טיהורה' לועזיים היה חלק מתהליך עיצוב החברה ויצירת תרבות לאומית. של השפה מאלמנטים אך השאיפה להנחיל את העברית בכל תחומי החיים הייתה בעייתית לעיתים, שכן דובר בחברה שנבנתה מגלי הגירה 94 ומילים זרות היו חלק בלתי נפרד ממנה והפכו לחלק מן השפה המקומית, על אחת כמה וכמה כשמדובר בתחום הרפואי שמונחיו הם בינלאומיים. 'רהביליטציה' היה בעייתי מראשיתו. מנדל קרופניק, אולם הניסיון 'לעברת' את המילה המשנה למנהל האדמיניסטרטיבי של 'הדסה', פנה אל וועד הלשון וקבע כי יש חשיבות למתן שם עברי למונח זה, מה גם שהוא מונח מסורבל וקשה לשימוש בהטיותיו השונות. קרופניק הציע תחתיו את השם: 'לאתן' שמקורו בביטוי: 'חזר לאיתנו', ביטוי ההולם את מצבו של חולה שאינו מבריא אלא חולה שמוחזר לו כושר העבודה במקצועו או במקצוע חדש המתאים ליכולותיו. על פי הצעתו המרכז יקרא: 'מרכז 95 לאיתון' ומומחה לרהביליטציה יקרא: 'מאתן'. ההצעה לא התקבלה, ככל הנראה בגלל המשמעות המעורפלת והמטעה שעלתה מהביטוי והמונח הרווח המשיך להיות 'רהביליטציה'. עם זאת, הניסיון עצמו יש גם בו כדי להעיד על כך שפיתוחו של התחום החדש היה שזור ברוח התקופה. המקורות אינם נותנים מענה לשאלת היזם של השם, אך מחודש אוקטובר 1184 מופיע במסמכים המונח הכפול 'מרכז לרהביליטציה ושיקום', ומשנת 1181 ואילך השימוש הוא במונח 'מרכז שיקום' בלבד. כאמור, מדי יום טופלו במחלקה בין שמונים לתשעים מטופלים, השיקום רשם לזכותו הצלחה בשיקום מרביתם, לנוכח הנתונים הבאים: 96 רובם פצועי המלחמה. מרכז בתקופה שבין חודש אוגוסט 1184 עד חודש מרס 1181 אושפזו במרכז השיקום מאה חולים. חמישים ותשעה החלימו מתוך תזכורת ששלח ח.ש. הלוי סגן מנהל המשנה של הדסה אל עובדי מרכז הרהביליטציה מיום 5.12.1184, תיקי שיקום הדסה ג' 1184, אצ"מ, 1983\J113. עזריהו מעוז,"שפה וזהות לאומית", סקירה חודשית, כרך 39, חוברת 1110, 8, עמ' 1-3. מכתבו של מנדל קרופניק אל וועד הלשון מיום 31.4.1184, תיקי הדסה, שיקום הדסה ג' 1184, אצ"מ, 1983\J113. מכתבו של ד"ר אדלר אל ד"ר דיוויס, מנהל הדסה, תיק מחלקה לפיזיותרפיה ריפוי פיסיקלי, אצ"מ, 1181-1131,.J113\7984 93 94 95 96

98 לחלוטין או השתפרו משמעותית בתפקודם, שבעה לא השתפרו והשאר שהו 97 קצרים מכדי להעריך את השפעת השיקום עליהם. במרכז זמן פרקי אף על פי כן, למרות חיוניותו ופעילותו האינטנסיבית, מרכז השיקום של 'הדסה' לא האריך ימים. ב- 20 במרס 1181 הודיעה הוועדה הרפואית של 'הדסה' בארצות הברית, ששיקפה את עמדת הנהלת הארגון, על נבעה ממספר סיבות. החלטתה לסגור את מרכז השיקום בסוף חודש ספטמבר כאמור, מלכתחילה ראתה המלחמה וייעדה לו שיקום פצועי מלחמה בלבד. 'הדסה' לפיכך בהקמת המרכז, 1181. החלטה זו צורך בשל אילוצי מאחר שממילא הרוב המכריע של המשוקמים היו חיילים, עם סיום המלחמה והירידה במספר הנפגעים, סברו ב'הדסה' כי אין צורך עוד במרכז השיקום. זאת ועוד, בצה"ל הוחלט שהחל מפברואר אותה שנה יועברו פצועי המלחמה 98 לשיקום במתקנים צבאיים בלבד. החלטה זו של צה"ל נבעה מהדעה שרווחה בשרות הרפואי 99 הצבאי שירושלים איננה המקום המתאים לשקם את החיילים. ככל הנראה בגלל שירושלים לא הייתה במרכז הארץ וההגעה אליה הייתה כרוכה בנסיעה ארוכה יחסית. מעמדה של כמו כן, ירושלים היה מעורפל בעוד שתל אביב נחשבה כמרכז האולטימטיבי. היו גם סיבות נוספות כגון: הצורך לפנות את הבניין בו שכן השיקום, אשר הושאל מהליגה לשחפת, בעיות תקציב והיעדר תמיכה כספית במרכז השיקום, מצד גופים ציבוריים כמו משרד הבריאות, קופת חולים והשירות 100 הרפואי לעולים חדשים. נראה כי הסיבה העיקרית הייתה כלכלית. הנהלת 'הדסה' באמריקה לא יכלה לחרוג מתקציב של 3.5 מיליון דולר, ותמיכה במרכז השיקום פירושה היה ויתור על מפעל 101 אחר, שלדעתה היה נחוץ יותר באותה שעה. עם תום מלחמת העצמאות שרר בארץ מצב כלכלי קשה. העלייה הגדולה שהגיעה לארץ בשנותיה הראשונות של המדינה ובתקופה של שנתיים הכפילה את האוכלוסייה והחלת משטר התקצוב תקופת הצנע, נתנו את אותותיהם. נוצרו סדרי עדיפויות חדשים, בין השאר גם בתחום הרפואה, כשמדינת ישראל הצעירה שכרעה תחת עול קליטת העלייה בטרם התאוששה מפגעי המלחמה, נאלצה לדאוג לרפואת רבבות עולים, בהם קשישים, ניצולי שואה ועוד. השיקום לא היה עוד בראש סדרי העדיפויות, ו'הדסה', כמו יתר הגופים האמונים על ענייני הבריאות, פעלה בהתאם לצרכים החדשים. הנהלת 'הדסה' הצהירה שהיא גאה על כך שהייתה הראשונה לספק שירותי שיקום, בזמן שלא היו מוסדות מסוג זה במדינת ישראל; אולם משהגיעו ימים של שלום 102 והוכשרו אנשי מקצוע בתחום, סברה הנהלת 'הדסה' כי ניתן לוותר על שירותה זה. נראה כי הנהלת 'הדסה' הורידה את התמיכה במרכז השיקום לתחתית סדר העדיפויות, לנוכח צרכי השעה ד"ח פנימי של הדסה, תיקי שיקום פצועים 1150-1181, אצ"מ, 1984\J113. במאי 1184 הוקם ליד נס ציונה מתקן החלמה של הפלמ"ח שנקרא: 'בית הי"ד'. המקום נועד לפצועים קשה מקרב לוחמי הפלמ"ח, בעיקר קטועי גפיים ששוחררו מבתי החולים בטרם שוקמו. כמו כן, נפתח באוגוסט 1184 מרכז שיקום צבאי ביפו שעיקר תפקידו היה הכשרה מקצועית. מרכזים אלה נסגרו עם תום מלחמת העצמאות. מתוך: נדב, ראשית שיקומם, עמ' 210-248. מתוך פרוטוקול הישיבה של הוועדה הרפואית של הדסה מיום 18.01.1181, תיקי שיקום פצועים 1150-1181, אצ"מ, 1984\J113. תזכיר בעניין סגירת מרכז השיקום של הדסה מד"ר דייויס אל וועדת השיקום של הדסה, 20.3.1181, תיקי שיקום פצועים 1150-1181, אצ"מ, 1984\J113. פרוטוקול מישיבה בעניין המרכז לשיקום שנתקיימה ב- 5.3.2181, תיקי שיקום פצועים 1150-1181, אצ"מ,.J113\1984 תזכיר שנשלח בתאריך 20 במרץ 1181 על ידי וועדת השיקום של הדסה אל הנהלת בית החולים, תיקי שיקום פצועים 1150-1181, אצ"מ, J113/1984. 97 98 99 100 101 102

95 שתבעו מצדה שירותים נוספים. לפיכך, התקבלה ההחלטה בהנהלת 'הדסה' בארה"ב על סגירת מרכז השיקום והעברת המשאבים לתחומים אחרים, שעל פי תפיסתה, היו דרושים יותר.,1184 החלטת 'הדסה' התקבלה בצער ואף בתרעומת על ידי הצוות השיקומי של המרכז. בדצמבר הסופית כשנודע לפרופ' במכתב זה פרש ב. חודשים אחדים אחר כך, אדלר על המגמה לסגור את מרכז השיקום, הוא שלח מכתב מחאה חריף ומנומק, עוד בטרם נפלה ההחלטה אל הנהלת הארגון. אדלר את תפיסתו הרפואית והשיקומית והבהיר מדוע לדעתו יש להמשיך ולהפעיל את מרכז השיקום. הסיבות שמנה אדלר כללו מספר היבטים, הנוגעים הן להתפתחות השיקום בארץ והן לתדמיתה של 'הדסה': א. אופיו של השיקום השיקום הינו תהליך ארוך ונמשך שנים. המשך תפקודו של מרכז השיקום חיוני לנוכח ריבוי הפצועים במלחמה שנזקקו ועדיין נזקקים לשיקום. סיומה של המלחמה אינו תואם אפוא את סיומו של ההליך השיקומי ולפיכך יש להמשיך ולהפעילו גם בתקופת הרגיעה. עדיפות רפואית מרכז השיקום של הדסה הוא יחיד במינו בארץ וחלוצי בתחומו כמרכז שיקום כוללני. יתר על כן, הרמה הרפואית בו גבוהה יותר מאשר בכל מתקן אחר, במיוחד מזו 103 שבמתקנים הצבאיים שבהם אין אנשי מקצוע מוסמכים. ג. פגיעה במחקר ומתוך כך פגיעה בפיתוח השיקום - העבודה המחקרית שנעשתה בתחום השיקום על ידי רופאי המרכז, תרד לטמיון עקב קטיעתה הפתאומית. ד. תפיסת השיקום הרפואי כחלק אינטגראלי מהרפואה המודרנית - ההצדקה העיקרית לפי אדלר לקיום המוסד היא כדיסציפלינה נפגעי מלחמה. ביטוי לתפיסת השיקום החדשה שפיתח. דהיינו, פיתוח וקידום השיקום רפואית גם בימי שלום עבור נפגעי תאונות ומחלות שונות ולא רק לצורך שיקום לפי אדלר, 'הדסה' על הידועה ברפואה המודרנית שבה, המשך פעילות המרכז כדי להוסיף ולפתח תחום רפואי חדשני זה. להמשיך ולאפשר את ה. תדמית 'הדסה' ומקומה במערכת הבריאות המתהווה 'הדסה' מחמיצה את הזדמנות להיות וסגירת המרכז אינה תורמת לשמו הטוב של בארץ, המתפתח גורם מרכזי בשרות הרפואי 104 הארגון. הנהלת בית החולים 'הדסה' בארץ הייתה שותפה לדעתו של אדלר בנוגע לחיוניותו של מרכז השיקום. במהלך החודשים הבאים נעשו ניסיונות מצדה, יחד עם צוות מרכז השיקום, למנוע את סגירת המרכז על ידי חיפוש בנין חלופי עבור הליגה לשחפת, חיסכון בתקציב וניסיונות שכנוע של 105 הנהלת ארגון נשי 'הדסה' בארצות הברית, אך ללא הועיל. הנהלת בית החולים אף ניסתה לרתום לעזרה כספית את משרד הבריאות ואת קופת חולים של ההסתדרות, אך נענתה בשלילה, למרות הבנת המוסדות הללו את נחיצותו של מרכז השיקום. לדעתם היו צרכים דחופים יותר 103 104 105 בפגישה שהתקיימה בתאריך 29.10.1184 בענייני המרכז לרהביליטציה מסר ד"ר הלפרין דו"ח מביקור שערך עם ד"ר בז'ז'ינסקי, גב' פצ'ניק )האחות הראשית בהדסה( וגב' דרוקמן במרכזי השיקום שבשפלה. בביקור זה התרשמו שמרכז השיקום של הפלמ"ח בנס ציונה שימש כבית הבראה ולא כמוסד רפואי לרהביליטציה, המוסד הצבאי ביפו היה אורטופדי בלבד ושימש רק להתאמת תותבות, בבית החולים הצבאי, תל ליטוינסקי, לא היה שיקום כלל וכך גם בבית החולים הממשלתי בחיפה. מתוך: תיקי שיקום הדסה ג' 1184, אצ"מ, 1983\J113. מכתבו של ד"ר אדלר אל הנהלת הדסה והמועצה הרפואית של הדסה בירושלים מתאריך 4.12.1184, תיקי שיקום הדסה ג' 1184, אצ"מ, 1983\J113.. פרוטוקול מישיבת הועדה של המרכז לרהביליטציה שנתקיימה ב- 20.12.1184, תיק שיקום הדסה ג' 1184, אצ"מ,.J113\1983

99 והשיקום נדחק הצידה מפניהם. כל אלה מעידים על תפיסת השיקום כתחום משני בחשיבותו 106 לנוכח צרכי החברה באותה השעה. עם סגירת מרכז השיקום נותרה ב'הדסה' מרפאה פיסיקלית לחולי חוץ ומחלקת אשפוז קטנה. הצוות עשה מאמצים רבים, על פי עדותו של פרופ' אדלר, לשמור על הסטנדרטים של המחלקה 107 למרות התנאים הקשים. מלחמת העצמאות פרצה כאשר לא היו מרכזי שיקום בארץ כלל והיעדרם הורגש במלוא חריפותו, בשל הפצועים הרבים שמילאו את בתי החולים ונזקקו לשיקום. הייתה זו אפוא המלחמה שהיוותה זרז לפריצת דרך בהתפתחות התחום, על תשתית תפיסתית-רעיונית שגובשה על ידי העוסקים בו. אולם דווקא הקישור למלחמה הביא לעיכוב התפתחות התחום, שכן עם תום המלחמה נתפס השיקום כמיותר והנוגעים בדבר התקשו לשכנע כי יש לו חשיבות גם בימות שלום. שיקום הפצועים והנכים האזרחיים לא נתפס כבעל חשיבות עליונה באותה העת. פצועי תאונות, נכים ממחלות וכדומה היו במקום נמוך בסדר העדיפויות הלאומי, מבחינה שיקומית. 8. השיקום ב'הדסה' בשנות החמישים: ראשונים להכרה והתמקצעות פיתוח הרפואה הפיסיקלית האמבולטורית וצעדים פרופ' אדלר לא אמר נואש ועשה ניסיונות להרחבת מחלקתו. הוא פנה אל 'וועדת ברוך' 108 האמריקאית בבקשת סיוע. בדו"ח מיוחד שחיבר לצורך זה, נימק את ההכרח במחלקה פיסיקלית עקב הפציעות הרבות במערכת השריר והשלד כתוצאה מהמלחמה, במספר סיבות. ראשית, תפיסת מהות השיקום: אדלר טען כמקודם כי העובדה שהמלחמה תמה אין משמעותה שתם פרק השיקום, שכן הנכים נפגעי המלחמה, ממשיכים להזדקק לטיפול משקם ומשמר גם אחריה. זו, הבהיר אדלר, הייחודיות של השיקום, השונה מהרפואה הקלאסית שבה החולה עוזב 109 את בית החולים לאחר החלמתו, ובכך תם הטיפול בו. מילוי בקשתו חיוני, כך טען, גם לנוכח אילוצי המציאות החדשה של המדינה הצעירה שהוצפה ברבבות עולים חדשים, בהם מספר רב של נכים כרוניים שהיגרו מאירופה ומארצות האסלאם, וביניהם ניצולי שואה שנזקקו למוסדות טיפול ושיקום. אדלר התייחס בדבריו גם להיבט הלאומי של עיצוב דיוקנה של החברה והמדינה: הצורך במוסדות טיפוליים ברמה גבוהה כדי לשקם אומה, הנמצאת בתחילת דרכה העצמאית. בנימוק זה לא היסס אדלר לתבוע מחויבות מוסרית, המוטלת 110 על האנושות, לסייע בשיקום העם היהודי שעבר שואה בדרכו לעצמאות. גם ההיבט הרפואי-מקצועי לא נעדר מטיעוניו. אדלר מנה בנוסף לכך את התועלת שתצמח למחקר העולמי מחקר המחלות הראומטיות הנפוצות בקרב האוכלוסייה המזרחית, ומחקר 106 107 108 109 110 מכתבו של ד"ר אדלר אל פרופ' מייקל דקסו, מנהל מחלקת שיקום בבית החולים גולדווטר ממוריאל בניו יורק, תיקי הדסה, מחלקה לפיזיותרפיה וריפוי פיסיקלי 1181-1131, אצ"מ, 7984\J113. שם, שם. ראו עמ' 82. מתוך התזכיר לוועדת ברוך, תיקי מרפאה לפיזיותרפיה 1151-1150, אצ"מ, 7982\J113. שם, שם.

99 אודות השפעת האקלים הסוב טרופי בישראל, על בריאותה של אוכלוסיה שעברה אליו מתנאים 111 מרכז אירופיים. לדבריו, הללו פותחים כר נרחב למחקר שאין להחמיצו. בפנייתו לוועדה האמריקאית שילב אדלר בין טיעונים פרטיקולאריים-מקומיים שהם תוצר של המציאות ההיסטורית באותה שעה, לבין היבטים רפואיים, שהם גם אוניברסאליים. זו הייתה ייחודיותו של אדלר; אדם ששילב בין העולמות, ומכך עתידה הייתה לנבוע גם ייחודיות תפיסת השיקום הישראלית כפי שתתפתח לימים. אדלר הציע ש'ועדת ברוך' תקבל אחריות על פיתוח הרפואה הפיסיקלית והשיקומית בישראל ובמיוחד על הקמת מכון מיומן ומנוסה לריפוי פיסיקלי, כחלק מבית החולים האוניברסיטאי של 'הדסה' ובית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית. על פי חזונו של אדלר, המכון יכלול את ההיבטים המתקדמים והמודרניים ביותר בתחום, שלא נראו באותה שעה בארץ ופרט למחלקת שיקום טיפולית יכלול גם מחקר קליני שיתרום לפיתוח התחום כולו. על פי הצעתו, המכון יכלול את היחידות הבאות: 1. יחידות מחקריות לביו-פיסיקה, 112 למחקרים אקלימיים, ביולוגיים ובלנאולוגיים. 2. יחידה גדולה לריפוי פיסיקלי ובה יחידה לאמצעים אבחנתיים EEG,.EMG, ECG, 113 3. יחידה לתרמותרפיה, ריפוי באור, גלים ארוכים וקצרים, אולטרה סגול ומנורת קוורץ. 8. יחידה למכנותרפיה. 5. יחידה להידרותרפיה שתכלול בריכת שחיה. 9. יחידה לשוק חשמלי. עשרים וחמש 9. מיטות לחולים מאושפזים הזקוקים לריפוי פיסיקלי, יחידה לריפוי בעיסוק, יחידה לשיקום ובה סדנאות לשיקום מקצועי ואולם הרצאות. פרופ' אדלר העריך את העלות 114 בכמאה אלף דולר. המקורות אינם מספרים כיצד נענתה פנייתו של אדלר על ידי 'וועדת ברוך', אך העובדה שהתכנית לא יצאה לפועל מעידה שככל הנראה התשובה הייתה שלילית. תכניתו של אדלר התבססה על תפיסה שיקומית כוללת, אך במדינת ישראל הצעירה שלפתחה ניצבו אתגרים רבים, טרם בשלו התנאים ליישומה. חלק גדול מחזונו של פרופ' אדלר עתיד להתגשם רק לאחר מותו בשנת 1191, כאשר 'הדסה' תשוב אל הר הצופים ומרכז השיקום יפתח מחדש בשנת 1199, כפי שיתואר בהמשך. באוגוסט 1153 הודיע מנהל בית החולים 'הדסה', 115 ד"ר קלמן מן, לראשי המחלקות בבית החולים שהמחלקה שפרופ' אדלר עומד בראשה, תקרא מעתה ואילך 'המחלקה לרפואה פיסיקלית ולשיקום'. לא הייתה זו סמנטיקה בלבד. הכוונה הייתה שלמחלקה זו יצורפו כל השירותים שהרפואה הפיסיקלית משיקה להם ובכלל זה השרות לריפוי בעיסוק. משמעות הדבר הייתה הרחבה של המרפאה הפיסיקלית ופריסת אחריותה על תחומים נוספים; במילים אחרות, ראשית שם, שם. בלנאולוגיה תחום מרחצאות המרפא. מימין לשמאל, מכשירים למדידת הולכה חשמלית במוח בלב ובעצב-שריר. מתוך התזכיר לוועדת ברוך, תיקי מרפאה לפיזיותרפיה 1151-1150, אצ"מ, 7982\J113. ד"ר קלמן מן היה יליד הארץ, דור שביעי. למד רפואה באנגליה ושירת כרופא בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. ב- 1184 חזר לארץ וב- 1151 התמנה למנהל הדסה. מתוך: לוין, עמ' 113. 111 112 113 114 115

94 יישום התפיסה השיקומית הכוללת, אך עדיין ללא מחלקת אשפוז. 'אולם למרות שהפעילות הורחבה, כוח האדם נותר בעינו ולא הורחב בהתאם למטרות החדשות. פרופ' אדלר דרש תוספת 116 מיידית של פיזיותרפיסט אחד לפחות, היות שלדבריו, הצוות "נחנק" מחוסר בידיים עובדות. על אף המחסור בכוח אדם, השנים 1155-1153 היו שנות התבססות והתרחבות. על פי אדלר, פעילות המחלקה לרפוי פיסיקלי ושיקום גדלה פי ארבע וניכרה הן במחלקות בית החולים והן במרפאה. התרחבות המחלקה כללה את הגדלת מספר הטיפולים האמבולטוריים במסגרת המרפאה ואת הגדלת מספר הטיפולים הפיסיקליים שניתנו לחולים המאושפזים במחלקות השונות; אך עדיין לא היו מיטות אשפוז של המחלקה לרפואה פיסיקלית ושיקום. משמעות הדבר היא שעדיין לא ניתן היה לפתח מרכז שיקום ראוי לשמו, אלא ריפוי פיסיקלי-אמבולטורי בלבד. על אף כל זאת, לנוכח הפעילות המואצת, תחום השיקום הפך לדיסציפלינה מוכרת במרחב הרפואי והדרישה מצד 117 רופאי בית החולים להסתייע בו גם בימי רגיעה ביטחונית, הלכה וגברה. בד בבד עם הכרת הממסד הרפואי בחיוניות הרפואה הפיסיקלית והשיקומית בפועל, הלכו וגברו בקרב הקהילייה הרפואית הישראלית הקולות שביקרו את תחום השיקום בטענה שאינו מקצועי דיו, בעיקר בשל חוסר בלימודי המשך, הרפואה הפיסיקלית והשיקומית. דהיינו קורסי התמחות בתחומים השונים של חוסר זה לא אפשר את העמקת הידע של הרופאים בנושא השיקום והוביל, לטענת הכותב ד"ר הלמוט מנקה )שקדם לפרופ' אדלר במרפאה הפיסיקלית 118 ב'הדסה'(, לבינוניות. על פי טענה זו, התחום אינו מקצועי דיו, דבר שפוגע בחולים, שכן לעיתים נגרמים להם נזקים עקב חוסר בקיאותו של הרופא במינון הטיפול הפיסיקלי, כמו עוצמת הטיפול החשמלי, משך הזמן ותדירות הטיפול. כך נוצר 'מעגל קסמים' שבו חוסר ידע מדעי מביא לתוצאות טיפול בלתי משביעות רצון, או לנזקים במקרה הגרוע וכתוצאה מכך, הרופאים נמנעים מלהפנות לטיפול פיסיקלי. התוצאה המיידית לכך הייתה השפעה מעכבת על התפתחות התחום. לשיטתו של מנקה, כדי לשפר את המצב על האוניברסיטה וההסתדרות הרפואית לדאוג לכך 119 שיהיו לרופאים השתלמויות בשיטות וטכניקות טיפול חדשות ומתקדמות. ביקורת נוספת התייחסה לליקויים בשיקום אזרחים והתריעה על כך שחוסר העקביות בהתייחסות לשיקום כאל אחד התחומים החשובים במערכת הרפואית של מדינת ישראל, מותיר 120 את אלפי הנזקקים לשיקום מבין נפגעי התאונות ושיתוק הילדים ללא מענה מקצועי הולם. לא ידוע מה היו תגובות האקדמיה וההסתדרות הרפואית לטענות הללו. יתכן שהן נפלו על אוזניים קשובות שכן לקראת אמצע שנות החמישים שולבה הרפואה הפיסיקלית והשיקומית באקדמיה כפי שיתואר להלן. על אף הטענות שהוצגו לעיל כלפי האקדמיה, הרי שזו תרמה מצידה להתפתחות התחום מכיוון אחר: בשנת 1153 נוסף נדבך להתפתחות התחום בצורת הכרה פורמאלית של האקדמיה בתחום הרפואה הפיסיקלית והשיקומית כתחום אקדמי. אדלר קיבל פרופסורה והפך לפרופסור מתוך מכתבו של פרופ' אדלר אל מנהל כוח אדם ב'הדסה', מר הריס מיום 29.4.1153, תיק מרפאה לפיזיותרפיה,1158-1153 אצ"מ,.J113\7981 מתוך מכתבו של פרופ' אדלר אל ד"ר מן מתאריך 13.1.1155, תיק מחלקה לרפואה פיסיקלית ושיקום 1155, אצ"מ, 7980\J113. ראו עמ' 52. מנקה ה. "לתיקון המקצוע של הריפוי הפיסיקלי בארץ", הרפואה, 1.2.1150, עמ' 80. ל.ה. "בעיית השיקום בארצנו", הרפואה, כרך מ"א, חוברת א', 1.9.1151. 116 117 118 119 120

91 121 הראשון בארץ לרפואה פיסיקלית ושיקום. מעמדו אפשר לו להסמיך רופאים אחרים ואכן עד שנות השישים התואר 'מומחה לרפואה פיסיקלית ושיקום' ניתן על סמך עבודה מעשית בתחום והמלצתו של פרופ' אדלר, וזאת כיוון שעדיין לא היו מבחנים פורמאליים, כפי שהיה מקובל 122 בתחומי רפואה אחרים. הדבר מעיד על מעמדו הבלתי מוסדר של תחום השיקום באותה תקופה, לעומת תחומים רפואיים אחרים שבהם ההסמכה ניתנה על סמך מבחנים פורמאליים. במחצית שנות החמישים הפכה הרפואה הפיסיקלית והשיקומית לחלק אינטגראלי מהחינוך הרפואי ושולבה בתכנית הלימודים בבית הספר לרפואה. תכנית הלימודים כללה היבטים תיאורטיים ומעשיים. בשנת הלימודים הראשונה של השלב הקליני, נלמדו שיטות של ריפוי 123 פיסיקלי במחלות ראומטיות וכן נלמד קורס בבדיקה פיסיקלית של מחלות כלי דם פריפריים. בשנה האחרונה של השלב הקליני, כל תלמיד נדרש להתנסות במשך שבועיים, בעבודה במחלקה 124 לריפוי פיסיקלי ושיקום. ההכרה האקדמית והתפתחות התחום בפועל העניקו תנופה להרחבת המחלקה לרפואה 125 פיסיקלית. בשנת 1158 התרחב הצוות במחלקה וכלל שני רופאים ושתי רופאות, ארבע 126 פיזיותרפיסטיות מוסמכות ושלוש פיזיותרפיסטיות 127 מעשיות. הצוות טיפל במגוון תחומים רפואיים כגון: שיקום נוירולוגי לנפגעי מערכת העצבים המרכזית ונפגעי עצבים פריפריים ושיקום מחלות מפרקים בהן אוסטיאוארטריטיס, ראומטואיד ארטריטיס ופגיעות דיסקוס. כמו כן, התפתחו במחלקה תחום האלקטרו דיאגנוסטיקה אבחון באמצעות בדיקות הולכה חשמלית ששירת את כל בית החולים. במקביל ניכרה התפתחות במחקר: נערכו מחקרים ופורסמו מאמרים הקשורים לשיתוק עצב הפנים, פציעות עצבים פריפריים, 128 המיפלגים, בעיות כתף, ברכיאלגיה ובעיות דיסקוס. גם: אלקטרו דיאגנוסטיקה, שיקום בשנת 1155 עתידה הייתה להיפתח מחלקה לריפוי פיסיקלי ושיקום בבניין 'הדסה' ה' שנקרא בית החולים 129 'זיו' שתוכננה להכיל תקציביות הפתיחה נדחתה לאוגוסט.1159 יחידת אשפוז בת 130 עשר מיטות שיקום. מסיבות באותה העת נמצא המענה למחסור בכוח האדם 121 122 123 124 125 126 127 128 129 130 חיים אדלר, ראיון. שאקו, ראיון. דין וחשבון על פעולות המחלקה והמרפאה לרפואה פיסיקלית ושיקום של בית החולים האוניברסיטאי הדסה מתאריך 1.1.1151, תיק מחלקה לפיזיותרפיה ריפוי פיסיקלי 1159-1159, אצ"מ, 7983\J113. דו"ח על המחלקה לריפוי פיסיקלי ושיקום של בית החולים האוניברסיטאי הדסה רוטשילד ירושלים, מרץ 1158, תיק מרפאה לפיסיותרפיה 1158-1153, אצ"מ, 7981\J113. פרופ' אדלר, ד"ר מגורה, ד"ר מאיבאום וד"ר אליקים. גב' וילר, גב' גרטנר, גב' סמואל וגב' הירשפלד. השמות מופיעים במסמכי בית החולים, ללא שם פרטי, מתוך: פרוט ההוצאות להחזקת המח' לריפוי פיסיקלי ולשיקום, שנת הכספים אוקטובר 1153- ספטמבר 1158, תיקי מחלקה לרפואה פיסיקלית ושיקום 1155, אצ"מ, 7980\J113. גב' פדוה, גב' ויינבר וגב' שינדל, מתוך: פרוט ההוצאות להחזקת המח' לריפוי פיסיקלי ולשיקום, שנת הכספים אוקטובר 1153 ספטמבר 1158, תיקי מחלקה לרפואה פיסיקלית ושיקום 1155, אצ"מ, 7980\J113. ד"ח על המחלקה לריפוי פיסיקלי ושיקום של בית החולים האוניברסיטאי הדסה רוטשילד ירושלים, מרץ 1158, תיק מרפאה לפיזיותרפיה 1158-1153, אצ"מ, 7981\J113. מכתבו של פרופ' אדלר אל ד"ר ג'ק כרפס סגן המנהל הרפואי של הדסה, מיום 10.11.1158, תיק מרפאה לפיזיותרפיה 1158-1153, אצ"מ, 7981\J113. דו"ח המחלקה לריפוי פיסיקלי ושיקום בית החולים האוניברסיטאי הדסה רוטשילד ירושלים, מרץ 1158, תיקי מרפאה לפיזיותרפיה 1158-1153, אצ"מ, 7981\J113.

90 הפיזיותרפי בדמות בוגרי המחזור הראשון של בית הספר לפיזיותרפיה 131 ב'אסף הרופא', שסיימו את לימודיהם בספטמבר 1155 ונשלחו ל'הדסה' להתמחות. מתמחים אלה היו כוח עבודה מקצועי 132 לכל דבר והקלו על התמודדות הצוות עם העבודה הרבה. 9. שיתוף פעולה עם מרכז השיקום בארה"ב בשנות החמישים ותרומתו לעיצוב השיקום בארץ במדינת ישראל, בראשית שנות החמישים, נוצר תמהיל של מגוון נכויות שהצריכו טיפול ושיקום: ניצולי שואה, נכי מלחמת העצמאות ונפגעי מגיפת הפוליו לצד נכים מלידה. מתוך מחשבה על עתידן של המדינה והחברה הישראלית, נעשו מאמצים לשיקום נכים אלה, תוך שיתוף פעולה בין גופים רפואיים וציבוריים שונים כדוגמת 'הדסה' הערכות הרשויות לטיפול ושיקום נפגעי שיתוק מוחין, לבין ממשלת ישראל וצה"ל. שיתוק הילדים, כדי לקדם את נכי המלחמה, חולים בשיתוקים שונים, קטועי גפיים ועוד, הוזמן באוגוסט 1151 על ידי 'הדסה', צה"ל וממשלת ישראל, 133 ד"ר הווארד ראסק, פרופסור לרפואה פיסיקלית ושיקום באוניברסיטת ניו יורק, לביקור בארץ לצורך ייעוץ בנושא. ראסק ביקר במוסדות שיקומיים ממשלתיים, מוסדות מלב"ן, מוסדות קופת חולים, מתקני צה"ל ו'הדסה' כדי להתרשם מרמת הרפואה השיקומית ומצרכי השיקום 134 הייחודיים לארץ ולתת יעוץ בהתאם לממצאיו. בעקבות ביקורו והמלצותיו נבנתה תכנית שנוסחה על ידי ד"ר קלמן מן מנהל 'הדסה', שכללה חמישה שלבים להקמת מערכת שיקום בישראל: 1. הכשרת צוות מומחים שיקים מרכז שיקום שיהווה מודל שיקומי. 2. הקמת מרכז שיקום שיהיה קשור עם בית החולים האוניברסיטאי של 'הדסה' ועם בית הספר לרפואה וישמש להדרכה והוראה..3 הכשרת צוותים נוספים שיקימו מרכזים מסוג זה במספר מקומות בארץ. 8. הקמת מרכזי שיקום ברחבי הארץ על פי המודל 135 מסעיף 5. 2. יצירת מערך תיאום ואינטגרציה בין כל המרכזים הללו. ראסק הציע להכשיר ללא תשלום, צוות רופאים ישראלי שישתלם במשך שישה חודשים במחלקתו לצורך הקמת מרכז השיקום. נוסף לכך, הוא הציע במקביל, לשלוח לארץ לתקופה של 136 שלושה עד ארבעה חודשים, אנשי צוות ממחלקתו ללמד את נושא השיקום ברחבי הארץ. הייתה זו התחלה של שיתוף פעולה פורה וארוך טווח, בין המחלקה לרפואה פיסיקלית של 'הדסה' לבין מחלקת השיקום בבית החולים המובילים בעולם. 'בלוויו' בניו יורק, שנחשבה לאחד ממרכזי השיקום במחצית הראשונה של שנות החמישים חל אפוא שינוי בתפיסת תחום השיקום בארץ ובמקומו בעולם הרפואה. שינוי זה ניכר בהתרחבות הטיפול בסוגים שונים של נכויות, בהקמת מחלקות שיקום נוספות, בשיתוף פעולה בינלאומי, בהכרה אקדמית ובשילוב הרפואה הפיסיקלית בחינוך 131 132 133 134 135 136 על הקמת בית הספר לפיזיותרפיה הראשון בארץ יפורט בהרחבה, בהמשך. מכתבו של ד"ר מן אל פרופ' אדלר מתאריך: 10.8.1155, תיקי מחלקה לרפואה פיסיקלית ושיקום 1155, אצ"מ,.J113\7980 ראו עמ' 82. מתוך דו"ח הפגישה עם ד"ר הווארד ראסק שהתקיימה בהדסה ב- 30.4.1151, תיק מרפאה לפיזיותרפיה -1150,1151 אצ"מ,.J113\7982 שם, שם. שם, שם.

91 הרפואי. בין יתר הגורמים שהביאו להתפתחות זו בהם אילוצי המציאות, יש לציין את חתירתם המתמדת של מומחי השיקום ובהם פרופ' אדלר, להתמקצעות, להתרחבות ולפריצת דרך מחקרית; כל אלה הניחו את התשתית לדיסציפלינת השיקום והובילו להכרת הממסד הרפואי בה. 1. התמסדות מחלקת השיקום הראשונה בארץ במחצית השנייה של שנות החמישים חל שינוי בתפיסת השיקום ב'הדסה'. באוגוסט 1159 עברה המרפאה לרפוי פיסיקלי למעונה החדש ב'הדסה' ה' )בית חולים 'זיו'( ובאוקטובר אותה שנה 137 נפתחה בסמוך למרפאה, מחלקת אשפוז שיקומית שהכילה תשע מיטות. המחלקה נחנכה באופן 138 רשמי, חודשיים מאוחר יותר. שינוי התפיסה התבטא בכך שמכאן ואילך מחלקת השיקום בבית החולים 'הדסה' הייתה לחלק אינטגראלי מהמוסד ואיש לא ערער עוד על נחיצותה. השפיע על כך גם מבצע סיני באוקטובר 1159 שגבה מחיר בנפש. מאות פצועים מבין חיילי צה"ל שנצרכו לטיפול ושיקום הוכיחו שעדיין לא הגיעו ימות שלום, וכי שיקום פצועי מלחמה הוא חלק מהשגרה הרפואית בארץ. השיקום הפך אפוא, לדיסציפלינה מוכרת ב'הדסה' ובכך היא הקדימה מוסדות רבים אחרים. מספר הרופאים במחלקה גדל מארבעה לחמישה, מספר הפיזיותרפיסטים אמנם נותר כשהיה ועמד על שמונה, אך אליהם נוספו שלושה תלמידים, בוגרי בית הספר לפיזיותרפיה 139 ב'אסף הרופא', בשנת התמחותם. יחד עם זאת, מספר מיטות האשפוז היה כאמור, עדיין מצומצם ועיקר העבודה השיקומית נעשתה עם חולי חוץ שהגיעו לטיפול במרפאה, אמבולטורי. באופן בשנת 1159 מספר הטיפולים שנעשו במרפאה ובמחלקת השיקום גדל והתברר כי על אף הגידול המסוים במצבת כוח האדם, עדיין קיימת מצוקה לנוכח הצורך הרב. פרופ' אדלר התריע על כך שהצוות עובד במאמץ מקסימאלי, אין לו פנאי לעיין בספרים או להתעדכן בחידושים ברפואה, 140 דבר שעל פי תפיסתו, אינו הולם את הכבוד והרמה של בית חולים אוניברסיטאי ואף פוגע באיכות הטיפול. כדי למנוע תלונות מסוג זה ולקבוע תקנים הדרושים למחלקת שיקום פנה ד"ר מן, מנהל בית 141 החולים 'הדסה', אל ד"ר אליעזר גלטנר מנהל בית חולים 'אסף הרופא' וביקש ללמוד מניסיונו מאחר שבאותה תקופה ניהל גלטנר את בית החולים היחידי בארץ שהפעיל מרכז שיקום גדול לנפגעי מחלת הפוליו )להלן(. מהתייעצות זאת עלה שבמחלקת שיקום חולי פוליו דרוש פיזיותרפיסט אחד לכל שישה עד שמונה חולים בעוד שבמחלקות כלליות דרוש פיזיותרפיסט אחד, לכל שמונים עד מאה חולים, בהנחה שרק בודדים מהם זקוקים לפיזיותרפיה. לגבי אורך הטיפול דין וחשבון על פעולות המחלקה והמרפאה לרפואה פיסיקלית ושיקום של בית החולים האוניברסיטאי הדסה, תיק מחלקה לפיזיותרפיה ריפוי פיסיקלי 1159-1159, אצ"מ, 7983\J113. מתוך הזמנה לטקס, תיק מחלקה לפיזיותרפיה ריפוי פיסיקלי 1159-1159, אצ"מ, 7983\J113. מספרים על עבודת המחלקה, המכון והמרפאה לריפוי פיסיקלי ושיקום, תיק מחלקה לפיזיותרפיה ריפוי פיסיקלי,1159-1159 אצ"מ,.J113\7983 מתוך מכתבו של פרופ' אדלר אל ד"ר כרפס מ"מ המנהל הכללי של הדסה מתאריך 22.11.1159, תיק מחלקה לפיזיותרפיה ריפוי פיסיקלי 1159-1159, אצ"מ, 7983\J113. נולד ב- 1101 בגליציה שבאוסטרו-הונגריה. היה פעיל ציוני. למד רפואה בפראג והוסמך ב- 1135. בשנה זו עלה לארץ. במהלך מחמת העולם השנייה שירת בצבא הבריטי. בשנים 1195-1151 ניהל את בית החולים 'אסף הרופא'. תחום התמחותו היה מחלות כרוניות וגרונטולוגיה. לימד בבתי הספר לאחיות ולפיזיותרפיה ב'אסף הרופא'. נפטר ב- 1119. מתוך: לוי ניסים ולוי יעל, עמ' 132. 137 138 139 140 141

92 הנדרש - במחלקת חולים כרוניים לדעתו של גלטנר, יש לתת חצי שעה טיפול פיזיותרפי לכל חולה, 142 פעם אחת ביום. תשובתו של גלטנר התבססה על מסקנות הוועדה לרפואה פיסיקלית ושיקום בבתי חולים כלליים, שהתכנסה בדצמבר 1155 בבית החולים 'אסף הרופא', ומסקנותיה היו שלב חדש בתפיסת השיקום ובהתבססותו בבתי החולים. מטרת הוועדה הייתה לעודד את הכרת מנהלי בתי החולים בחשיבות תחום הרפואה הפיסיקלית והשיקומית, ומצד שני להימנע מהגזמה בכיוון זה, שתתבטא בעודף כוח אדם. הוועדה ניסחה את מטרות הרפואה הפיסיקלית והשיקומית כדלקמן: א. החזרת החולים למצב טוב, ביעילות ובמהירות. ב. קיצור השהות בבית החולים. ג. מניעת סיבוכים רפואיים. הוועדה קבעה גם סטנדרטים לגבי בתי החולים הכלליים והם: א. שירותי רפואה פיסיקלית הכרחיים בכל בית חולים, אפילו הקטן ביותר. ב. בבתי חולים גדולים שירות זה צריך להינתן על בסיס קבוע. ג. השירות צריך להינתן על ידי פיזיותרפיסטים וטכנאים מענפי שיקום שונים. ד. במסגרת מרפאות החוץ וטיפול לחולי חוץ. של בית החולים יש להפעיל מרפאה לריפוי פיסיקלי שתיתן הדרכה הוועדה אף קבעה תקנים ונהלים לטיפולים פיסיקליים לפיהם, עבודת הפיסיותרפיסטים והמרפאים בעיסוק יכולה להתבצע בשני אופנים: אינדיווידואלי וקבוצתי; התקן אף קבע שיש להעסיק פיזיותרפיסט אחד ומרפא בעיסוק אחד על כל מאה עד מאה ועשרים מיטות, בכל בתי 143 החולים הכלליים. ממסקנות הוועדה עולה שתחום הרפואה הפיסיקלית והשיקומית הפך בשנת שמשולב בעבודה השגרתית של רוב מחלקות בתי החולים. 1155 לתחום המלצות הוועדה אף מיצבו את הרפואה הפיסיקלית והשיקומית כדיסציפלינה חיונית בכל מרכז רפואי. לראשונה נקבע שבכל בית חולים דרוש שירות לרפואה פיסיקלית ושיקומית ונקבעו לכך תקנים. קביעת התקנים הללו הייתה ציון דרך בהתפתחות המקצועות השיקומיים והביאה לפריסתם בכל המרחב הרפואי. היה זה אפוא, שלב חדש בהתפתחות התחום. המחלקה לריפוי פיסיקלי ושיקום ב'הדסה' הפנימיות, מחלקת עצבים, עבדה בשיתוף פעולה הדוק עם המחלקות המחלקה לנוירוכירורגיה והמחלקה האורטופדית. דגש מיוחד ניתן לתחום האלקטרודיאגנוסטיקה. מכשיר האלקטרומיוגרף המשוכלל, עליו הייתה גאוות המחלקה לריפוי פיסיקלי, שימש לאבחון מחלות עצבים פריפריים ושירת את כל בית החולים. חלק ניכר מהעבודה הוקדש לטיפול בילדים שנפגעו מפוליו מחלה שבשנות החמישים פגעה באלפי ילדים מכתבו של ד"ר גלטנר, מנהל בית החולים אסף הרופא אל ד"ר מן מנהל הדסה מתאריך 25.12.1155, תיק מחלקה לפיזיותרפיה ריפוי פיסיקלי 1159-1159, אצ"מ, 7983\J113. מכתב מד"ר גלטנר מנהל בית חולים אסף הרופא אל מנהלי בתי החולים הכלליים, דצמבר 1155, תיק מחלקה לפיזיותרפיה ריפוי פיסיקלי, 1159-1159, אצ"מ, 7983\J113. 142 143

93 ותינוקות )להלן(. הטיפול בנפגעי פוליו היה כוללני והתייחס גם לבעיות פסיכולוגיות וסוציאליות של החולים. בתחומים אלו נעשה הטיפול בשיתוף עם המחלקה לעזרה סוציאלית ב'הדסה' ובאותה תקופה כך ניכרה ייחודיותו. כאמור, העבודה במחלקה לריפוי פיסיקלי הניבה שורה של מחקרים שהתמקדו בחמישה תחומים עיקריים ופורסמו בבמות מקצועיות בינלאומיות: א. מחלות שיגרון, כאבי כתף, ובפיזיותרפיה. מחלות עמוד שדרה וניסויים קליניים שעסקו בטיפול בהורמונים ב. עבודות ניסיוניות על השפעת הגלים הקצרים על בלוטות יותרת המוח ויותרת הכליה, השפעות גניקולוגיות ופוריות הגבר. 144 ג. מחלות נוירון מוטורי תחתון כגון מחלת הפוליו. 145 ד. מחלות נוירון מוטורי עליון כגון המיפלגיה ושיתוק מוחין. 147 146 ה. אלקטרו דיאגנוסטיקה - בדיקות חשמליות. מניתוח הנושאים שנחקרו עולה כי הצוות במחלקת השיקום עסק במגוון של נושאים שנגעו באופן ישיר לתחום הרפואה הפיסיקלית, ולא דווקא לנושאים הקשורים לשיקום, שכן כאבי כתף, שיגרון ומחלות עמוד שידרה הינן מחלות המטופלות באמצעים פיסיקליים, בדרך כלל באופן אמבולטורי ואינן דורשות אשפוז לצורך שיקום. גם המחקרים שנעשו על השפעות הורמונאליות של טיפולים חשמליים, קשורים לרפואה פיסיקלית יותר מאשר לשיקום שנועד לחולים המוגבלים מבחינה מוטורית וזקוקים לאשפוז. המחקרים הללו נעשו עקב המציאות שנבעה מהמספר הקטן של מיטות האשפוז, שלא אפשר את פיתוח המחקר בתחום השיקום והוביל להתמקדות המחלקה הן בטיפול והן במחקר, בעיקר בתחום הרפואה הפיסיקלית. ההתפתחות המחקרית השליכה על התחום מזווית נוספת: צוות המחלקה השתתף בכנסים בינלאומיים ויצר מערכת של שיתוף פעולה בינלאומי שעתידה להיות לו השפעה חשובה על התפתחות התחום: מעבר מהסתמכות על ידע שנרכש בחו"ל, לשיתוף פעולה עם מומחי שיקום ברחבי העולם, תוך כדי הפריה הדדית והפיכת המחלקה לרפואה פיסיקלית ושיקום ב'הדסה' 148 לגורם בעל שם עולמי בתחום זה. מהמקורות עולה כי בחו"ל הביעו עניין בנעשה בארץ. בין המתעניינים היו רופאים יהודיים ולא יהודיים בעלי שם בתחום השיקום. התחושה של אנשי המקצוע בארץ הייתה כי רמת השיקום בארץ במחצית שנות החמישים הינה טובה למדי. אדלר לדוגמא, ציין כי התרשם בביקורו בדנמרק בשנת 1159 שהרמה בארץ אינה נופלת מזו 149 שבסקנדינביה ובמקרים מסוימים אף עולה עליה. ניסיון להסביר את הקפיצה שערך השיקום בנושא זה פורסמו שישה מחקרים של המחלקה בכתבי עת רפואיים-בינלאומיים. בנושא זה פורסמו שלושה מחקרים. מכתבו של ד"ר אמיל אדלר אל י. כרפס, סגן המנהל הרפואי, מתאריך: 24.9.1159, תיק מחלקה לפיזיותרפיה ריפוי פיסיקלי 1159-1159, אצ"מ, 7983\J113. בתחום זה פורסמו שני מאמרים. אדלר השתתף באוגוסט 1159 בכנס בינלאומי בקופנהגן והעיד על כך. מכתבו של פרופ' אדלר אל פרופ' פריבס, דיקן משנה של בית הספר לרפואה, מתאריך 1.11.1159, תיק מחלקה לפיזיותרפיה ריפוי פיזיקלי 1159-1159, אצ"מ, 7983\J113. 144 145 146 147 148 149

98 הרפואי בארץ מתחום נחות ולא מוכר לתחום שווה ערך לעולם המערבי, תוך פרק זמן קצר של שנים ספורות, מעלה שני היבטים משמעותיים: האחד, מספר גדול יחסית של נפגעים צעירים בשל המלחמה, שהיה כר נרחב להתנסות ולהתמחות שיקומית מצד אחד וכורח המציאות מצד שני, וההיבט הנוסף, כוח האדם המקצועי שהתרכז בארץ, שבחלקו היה כבר בעל שם ושהפעיל את כל יכולותיו והשפעתו לקידום התחום. אדלר לא שקט על שמריו והוסיף לחתור להתרחבות התחום והתבססותו תוך ניסיון לעצבו כתחום נפרד וייחודי. לשם כך חתר גם לפיתוח תחומי המשנה הנלווים לשיקום. אדלר ראה חשיבות רבה בפיתוח ההכשרה למקצועות הפיזיותרפיה והריפוי בעיסוק, כדיסציפלינות נפרדות מתחום הסיעוד, והציע להקים בית ספר נפרד שבמסגרתו יהיו שני מסלולים: מסלול לימודי 150 פיזיותרפיה ומסלול לריפוי בעיסוק. אולם הצעתו לא התקבלה והנהלת 'הדסה' החליטה שאין 151 לה עניין בהקמת בית ספר לפיזיותרפיה )להלן(. שלב התמסדות הרפואה השיקומית התאפיין בהתרחבות ובהתבססות המקצועות השיקומיים, כחלק מהשירות הרפואי ובהשגת ההכרה האקדמית מצד המערכת הרפואית. כמו כן, ניתן להבחין במעבר מהתייחסות לחו"ל כדגם לחיקוי, לשיתופי פעולה בינלאומיים. מעבר זה נובע מהתפתחות השיקום בארץ ועתיד להשפיע על המשך התפתחותו. הקשרים המקצועיים עם הקהילייה הרפואית הבינלאומית נוצרו תוך העצמת הייחודיות הישראלית שהובלטה גם בכנסים ברחבי העולם. הפוליו. הייחודיות הישראלית נרכשה והתבטאה בעיקר בשיקום פצועי מלחמה ונפגעי מחלת זיכרון דברים משיחה של ד"ר מן מנהל הדסה עם פרופ' אדלר מתאריך 24.11.1159, תיק מחלקה לפיזיותרפיה ריפוי פיסיקלי, 1159-1159, אצ"מ, 7983\J113. בתקופה זו כבר היה ב'הדסה' בית ספר לריפוי בעיסוק שהוקם בשנת 1189. ראו עמ': 192-154. 150 151

95 1. הקמת המחלקה לריפוי פיסיקלי ושיקום במרכז הרפואי 'הדסה' עין כרם לאחר נטישת בית החולים שעל הר הצופים והניתוק ממנו ראתה הנהלת 'הדסה' חשיבות עליונה בהקמת בניין בית חולים חדש. לאחר בחינת אפשרויות שונות הוחלט להקים את בית החולים 'הדסה' בסמוך לשכונת עין כרם בירושלים, ובצמוד לו לייסד את בתי הספר לרפואה, לרפואת שיניים ולרוקחות ואת המחלקות למיקרוביולוגיה וביוכימיה של האוניברסיטה העברית. האוניברסיטה שגלתה אף היא מהר הצופים נבנתה בגבעת רם. 'הדסה' קיבלה שטח של 1290 דונם באמצעות הקרן הקיימת לישראל ואבן הפינה הונחה ב- 5 ביוני 1152. השטח המיועד לבית החולים שכן מחוץ לעיר והיה צורך לפרוץ דרך אל האתר. שבתוואי הדרך השתייך לכנסייה הרוסית האורתודוקסית, המועצות. תוך כדי העבודות התברר שחלק מהשטח ישראל לא יכלה להסתכן במשבר דיפלומטי עם ברית המועצות, שהייתה כפופה לשלטונות ברית ועל כן התעכבו העבודות תוך ניסיון למצוא מוצא משפטי. בשנת 1159 לאחר מבצע סיני, ניתקה ברית המועצות את יחסיה הדיפלומטיים עם ישראל. הייתה זו שעת כושר, כפי שציינה שרת החוץ דאז גולדה מאיר בדבריה לראשי 'הדסה': "סיימו את סלילת הכביש מהר, היחסים שלנו עם רוסיה לא 152 יכולים להיות גרועים יותר"... בניו יורק פתחו נשות 'הדסה' במבצע נמרץ לאיסוף כספים לצורך הקמת המרכז הרפואי החדש. התקציב המקורי עמד על שמונה מיליון דולר והאוניברסיטה הייתה אמורה להוסיף סכום של שניים וחצי מיליון דולר לבניית בתי הספר. למעשה התפתחו הדברים כך, שהעלויות הגבוהות אילצו את 'הדסה' להוציא סכום גדול פי ארבעה. המרכז הרפואי שנפתח הכיל 821 מיטות ותוך 153 עשר שנים גדל מספרן ל- 910. טקס חנוכת המרכז הרפואי בעין כרם נערך ב- 3 באוגוסט 1190. יום המעבר מהמבנים הפזורים ברחבי העיר אל המרכז הרפואי חל כעבור עשרה חודשים. צה"ל סייע באמצעות עשרים אמבולנסים, להעברת שלוש מאות החולים והמעבר התבצע כמתוכנן, ללא תקלות מיוחדות. עד אמצע שנת 1199 הייתה רגיעה ביטחונית יחסית, ורופאי 'הדסה' יכלו להתמקד בעבודה שגרתית. 154 חלק ניכר מהמחקר הרפואי בישראל נערך ב'הדסה' בתקופה זו. בבית החולים החדש והמודרני שנחשב למרכז הרפואי הגדול במזרח התיכון נפתחה מחלקת אשפוז קטנה, בת שתים עשרה מיטות בלבד, המיטות לעומת מספרן בשיקום ב'הדסה' ה' שנועדה לריפוי פיסיקלי ושיקום. שעמד על תשע מיטות, הגידול במספר היה מזערי ובלתי פרופורציונאלי לנוכח הגידול במספר המיטות בבית החולים כולו. אף מספר הרופאים לא גדל 156 155 והצוות כלל חמישה רופאים עשרה פיזיותרפיסטים ושבע מרפאות בעיסוק. נראה כי שנות השקט הביטחוני היחסי, ששרר בארץ בין השנים 1199-1159, תרמו לחיזוק התפיסה שהתקבעה ב'הדסה' בשנת 1184 שהשיקום נחוץ בעיקר בעיתות מלחמה שבהן יש כמות גדולה של נפגעים הזקוקים לשיקום, ואילו לימות שגרה מספיקה מחלקה קטנה; תפיסה שהייתה בה הנמכת צרכי 152 153 154 155 156 לוין, עמ' 119-119. שם, עמ' 114-119. שם, עמ' 203-200. פורמאלית, השרות הפיזיותרפי השתייך לשירות האחיות אך מעשית, יהודית מרקוס, לעיל, עמ' 58, הערה 51. מרקוס, ראיון. גב' וילר ניהלה אותו. מתוך ראיון עם

99 כלל הנכים והפגועים. היו לכך השלכות מעשיות. והתגברה והיו פניות רבות של מטופלים אל מרכז השיקום. המודעות הציבורית לשיקום הרפואי הלכה אך מפאת המספר המצומצם של המיטות ומפאת היות מחלקה זו ייחודית בתחומה באזור ירושלים, הייתה רשימת המתנה ארוכה 157 לאשפוז. בשנת 1193 158 היו בכל הארץ ארבע מאות וחמישים מיטות לשיקום, כך ש'הדסה' שבה היו שתים עשרה מיטות בלבד, לא היוותה גורם משמעותי בתחום זה. עיקר העבודה התמקדה בריפוי פיסיקלי לחולי חוץ שטופלו באופן אמבולטורי ובטיפול במאושפזים במחלקות השונות. הטיפול הפיזיותרפי כלל הפעלת גפיים לחולים מרותקים למיטה, הדרכה לתרגילי נשימה והורדה מהמיטה. כאלף ושמונה מאות טיפולים פיזיותרפיים בוצעו בחודש בממוצע, והם ניתנו במחלקת 159 השיקום ובכל מחלקות בית החולים. בנוסף למחלקה פעלה גם מרפאה פיסיקלית לחולי חוץ, שבה קיבלו טיפול נפגעי שיתוק ילדים, נפגעי שיתוק מוחין ואחרים. במחלקה לרפואה פיסיקלית ושיקום אושפזו חולים שסבלו מכל סוגי המחלות הרלוונטיות: בעיות אורטופדיות, נוירולוגיות וראומטיות. כמקובל במרכזי שיקום אחרים בארץ ובעולם, לא הייתה התמחות ספציפית בתחום שיקומי מסוים, אלא כל רופאי השיקום טיפלו והתמחו בכל 160 סוגי המחלות. הגישה ב'הדסה' הייתה שעל הצוות השיקומי להיות בקי בכל תחומי השיקום. אחת לשבוע התקיימו ישיבות משותפות עם כל הצוות הרב מקצועי: פיזיותרפיסטים, מרפאים בעיסוק וקלינאי תקשורת, וכל מקרה נידון לפרטיו. צוות הרופאים העריך את מקצועיותם של 161 בעלי המקצועות הפרא רפואיים, והתייחס אליהם כאל שווים לו. הצוות המטפל נשלח להשתלמויות בחו"ל. כך נשלחה הפיזיותרפיסטית נורה אלינסון במהלך שנות השישים לתקופת השתלמות בת שלוש שנים בסטוק מנדוויל, להתמחות בשיקום נפגעי חוט השדרה. מיד לאחר מלחמת ששת הימים, שבה אלינסון ל'הדסה' ויישמה את המתודה הטיפולית 162 שרכשה, בטיפול בנכי צה"ל שנפצעו במלחמה. לימים, באורח טראגי נפצעה נורה אלינסון בתאונת דרכים, הפכה לפראפלגית וכעבור שבועות ספורים נפטרה )להלן(. למלחמת ששת הימים הייתה השפעה מעטה בלבד על תחום השיקום ב'הדסה'. אמנם מיד לאחר המלחמה, נוצרה מצוקת אשפוז, ומחלקת השיקום הורחבה על חשבון המחלקה הפנימית. 163 לשם כך פונו מיטות במחלקה הפנימית והוסבו למיטות שיקום, אך הייתה זו השפעה זמנית שלא השפיעה על התפתחות השיקום לאורך זמן. בין הפצועים במלחמה זו היו תשעה נפגעי חוט השדרה, מתוכם שמונה פראפלגים וקוודריפלג אחד. אשפוזם נמשך בין שלושה חודשים לשנה. הפצועים קיבלו טיפול אינטנסיבי הן בחדריהם במחלקת האשפוז והן במחלקה לפיזיותרפיה. את רוב שעות היום הם בילו במכון כושר, בטיפול פיזיותרפי אינדיווידואלי וקבוצתי ובריפוי בעיסוק. "סקירה על שירותי הפיזיותרפיה בבתי החולים בארץ", עלון הפיזיותרפיה, ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל, 1193, עמ' 11, ארכיון פרטי של יהודית מרקוס. "כרוניקה", הרפואה, כרך ס"ד חוברת א', 1.1.1193, עמ' 31. עלון הפיזיותרפיה, 1193, עמ' 20, ארכיון פרטי של יהודית מרקוס. ראו עמ' 41. שאקו, ראיון. דואר גמליאל, לחיות עם נכות, תל אביב, 1145, עמ' 111. מתוך ראיון טלפוני עם פרופ' אלכסנדר מגורה, מנהל השיקום בהדסה בשנים 29.3.2012. 1113-1191, 157 158 159 160 161 162 163

99 המסר שהעביר הצוות לפצועים היה אחד: 164 האפשר. היעד השיקומי הוא השגת עצמאות מרבית ככל בשונה ממחלקת השיקום שפעלה ב'הדסה' במלחמת העצמאות והכילה בעיקר את פצועי המלחמה, בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים, במקביל לטיפול בפצועי המלחמה, ניתן טיפול שיקומי גם לאזרחים. מרכז השיקום שפעל בבית החולים בעין כרם המשיך את תהליך התמסדות השיקום, אך נותר מצומצם ופרט לתקופה קצרה, לאחר מלחמת ששת הימים, לא היווה גורם משמעותי בתחום מבחינה ארצית. הצוות המשיך להתמקד בפיתוח הרפואה הפיסיקלית האמבולטורית ושנים אלו משנת 1191 ועד מחצית שנות השבעים התאפיינו בהתבססות ובהתמקצעות תחום הרפואה הפיסיקלית והשיקומית אך לא בהתרחבותו. תפיסת השיקום ב'הדסה' התפתחה אם כן בהדרגה כשהיא מושפעת בין השאר, מהאירועים ההיסטוריים. תחילה התקבלה הרפואה הפיסיקלית כדיסציפלינה אינטגראלית משירותי בית החולים, לאחר מכן, בהשפעת מלחמת העצמאות נפתח מרכז שיקום לנפגעי המלחמה כשהתפיסה השלטת הייתה ששיקום נחוץ בעיקר בעת מלחמה לצורך שיקום נפגעיה, ומשהסתיימה אין בו צורך עוד. לאט חדרה ההכרה כי השיקום אינו הליך חד פעמי, אלא ממושך ולפיכך יש צורך לפתחו גם בימי רגיעה. זאת ועוד, בד בבד התרחבה התפיסה כי שיקום מיועד גם לנכים אזרחיים. שלב נוסף בהתפתחות התפיסה התרחש במחצית השנייה של שנות החמישים כאשר הושגה הכרה בנחיצות מחלקת שיקום לאוכלוסיה אזרחית גם בעיתות רגיעה. קביעת תקנים על ידי משרד הבריאות למקצועות הפיזיותרפיה והריפוי בעיסוק היוותה שלב נוסף בהתמסדות ובהתמקצעות הן של הרפואה הפיסיקלית והן של הרפואה השיקומית כאחד, שכן נקבע כי מקצועות אלה חיוניים בכל בית חולים כחלק מהשרות הרפואי השגרתי. התמסדות התחום ניכרה במיוחד בהקמת 'בית לוינשטיין' כבית חולים שיועד כולו לשיקום )להלן(. Adler Emil, " Spine injuries during the six day war", Paraplegia, 1969, May:7 (1): p. 28. 164

מ: 94 פרק ב' 'בית פיינסטון' ל'בית לוינשטיין' פריצת דרך בשיקום הממוסד נקודת ציון חדשה וחשובה בהתפתחות הרפואה הפיסיקלית והשיקומית בארץ ישראל הייתה 165 הקמתו בשנת 1188 של 'בית פיינסטון' ברמות השבים. 'בית פיינסטון' הוקם על ידי 'קרן נכות' של ההסתדרות כמוסד סיעודי-שיקומי. הקמתו של המוסד העידה על ראשיתה של גישה חדשה ביחס לשיקום ולטיפול בנכים, לפיה זהו תחום השייך לרפואה ולא רק לרווחה, כפי שהיה מקובל 166 עד אז בעולם. הגישה החדשה התבטאה גם בעובדה שהמוסד הוקם מראשיתו, כמוסד רפואי לטיפול בפצועים ובחולים כרוניים שנזקקו לשיקום, וככזה היה הראשון מסוגו בארץ. ייעודו של מוסד זה היה לטפל במקרים הקשים של נפגעי תאונות ופצועי מלחמת העולם השנייה, בחולים 167 כרוניים, בסובלים משיתוקים ובחולים חשוכי מרפא שאפסה התקווה להחזירם לחיים תקינים. המוסדות הרפואיים, עם תום הטיפול המקובל, לא ידעו כיצד להוסיף ולטפל בהם ולא נמצא להם מקום מגורים אחר. 'בית פיינסטון' נתן לכך מענה וקלט את החולים הללו. 'בית פיינסטון' הוקם, ככל הנראה, בהשפעת ההתפתחות שחלה ברפואה השיקומית באירופה ובבריטניה במיוחד, 168 כתוצאה מהפציעות במלחמת העולם השנייה. בראש המוסד החדש עמד מיום היווסדו, ד"ר לודוויג גינצבורג, שהחל לפעול עם צוות חסר ניסיון וללא ציוד מתאים. ד"ר גינצבורג נולד בשנת 1415 בפרנקפורט בגרמניה. אביו, אלפרד גינצבורג, ייסד את בית החולים היהודי הראשון בעיר ואת בית הספר הראשון להכשרת אחיות יהודיות. גינצבורג למד רפואה בפרייבורג והשתלם ברפואה פנימית במינכן. הוא היה פעיל בחוגים 169 ציוניים ועלה לארץ בשנת 1133, עם עלות היטלר לשלטון. גינצבורג היה ממייסדי רמות השבים ושימש כרופא משפחה בקופת חולים ברמות השבים, ברמתיים ובכפר מל"ל. מלבד ההשפעה 170 שהייתה להכשרתו הרפואית הגרמנית, שהצטיינה ברמה מקצועית גבוהה, על התנהלות המוסד, עיצב גינצבורג את נהלי המקום על פי תפיסתו האישית: המעטה בשימוש בתרופות ואמונה בכוח הטבע ובכוח הרצון להביא להחלמת האדם מן המחלה. גישה זו הלמה את האופן שבו ניהל לימים, את מרכז השיקום 'בית פיינסטון', בד בבד עם תפיסתו כי "נכה זקוק להבנה ולשיקום ולא 171 לרחמים". בשנותיו הראשונות סבל המוסד מתחלופה רבה בכוח האדם בשל חוסר עניין מקצועי מצד הרופאים, שהיה תוצאה של הגישה הרפואית של אותם ימים, שראתה ב'בית פיינסטון' מוסד 172 לחולים חשוכי מרפא. בימיו הראשונים, היו ב'בית פיינסטון' שלושים ושבע מיטות בלבד. מרבית המאושפזים היו נפגעי שבץ,)CVA( פרקינסון ושחפת, 173 ומיעוטם נפגעי פוליו. במקרים 165 166 167 168 169 170 171 172 173 ראו עמ' 21. ראו עמ' 81. בלום, עבודת דוקטור, עמ' 41. רוזין רפאל, "לזכרו של פרופסור לודוויג גוטמן", הרפואה, כרך צ"ח, 02.03.1140, עמ' 233-232. לוי ניסים ולוי יעל, עמ' 130. לוי ניסים, פרקים, עמ' 295. לוי ניסים ולוי יעל, עמ' 130. בלום, השיקום, עמ' 50. בתקופה זו היו מקרים בודדים של מחלת שיתוק הילדים. בשנים 1159-1150 התחוללה בארץ מגפת שיתוק ילדים כפי שיפורט בהמשך.

91 174 בודדים אושפזו גם נפגעי חבלות ראש. הטיפול הרפואי בחולים אלה הסתכם בעיקר בטיפול 175 בפצעי לחץ. הם לא קיבלו תרופות ולמעשה חדלו לעניין את המערכת הרפואית הכללית. היעדר ההתעניינות המקצועית הייתה כאמור, תוצאה של הגישה הרפואית של אותם ימים. אולם במהלך השנים, עם העשייה, התחוור לצוות הרפואי שלפחות חלק מהחולים שנחשבו בתחילה לחשוכי מרפא, ניתן לשקם ולהחזירם במידה זו או אחרת, למעגל החיים התקינים, באמצעות טיפול 176 מתאים. בשנת 1159 הצטרף לצוות הרופאים ב'בית פיינסטון' רופא צעיר, עולה חדש מארגנטינה, ד"ר תאודור נחנזון. נחנזון סיים את לימודי הרפואה בשנת 1185 ועד עלותו ארצה, בשנת 1151, עסק ברפואה פנימית וכירורגית במסגרות פרטיות. והתיישב עם רעייתו בקיבוץ דליה, לארץ עלה ממניעים ציוניים-סוציאליסטים שם התגורר במשך חמש שנים. נחנזון עבד כרופא בקיבוץ ושילב זאת עם השתלמות בתחומי הילדים, הרפואה הפנימית והנוירולוגיה. בשנים אלה הכיר את 177 ד"ר יוסף קוט מ'קרן נכות' של ההסתדרות ובאמצעותו התוודע אל התחום החדש והמתפתח 178 ברפואה: השיקום; תחום שחסר באותה העת כוח אדם מיומן. בשונה מגינצבורג בעל האסכולה 179 הגרמנית, על נחנזון השפיעה הגישה הסוציאליסטית ועקרונות העזרה ההדדית של 'קרן נכות'. ביסודה של גישה זו עמדה הדאגה לזולת והערבות ההדדית והיא הלמה את השקפת עולמו 180 הכללית והרפואית כאחת. תחום השיקום עלה בקנה אחד עם גישה זו ומשום כך בחר להתמחות בתחום זה. על פי עדותו במבט לאחור, לא היה לנחנזון מושג שיקום מהו, אך תוך זמן קצר משהתוודע לתחום ב'בית פיינסטון', התאהב בתחום והבין את הפוטנציאל הגלום במקום, 181 לפיתוח הדיסציפלינה של שיקום רפואי שהייתה אז בתחילת דרכה. מנהל המוסד, ד"ר לודוויג גינצבורג, בהיותו רופא פנימי ללא ידע קודם בשיקום )כמרבית הרופאים הפיסיקליים והשיקומיים בתקופה זו(, רכש את הידע לטפול בחולים אלה עם העשייה, כשתוך כדי העבודה, שטמנה בחובה היבטים מגוונים, מתוך הבנה של צורכי המטופלים, כגון: התפתחה אצלו התפיסה השיקומית הבנת הצורך בעבודת צוות רב מקצועי והבנת היעד השיקומי, שהוא שיפור התפקוד, להבדיל מריפוי מחלה שהיה היעד של הרפואה הקלאסית, לפיו 182 מטרת העל של השיקום הייתה: החזרת הנכה לחיים בקהילה. כאמור, מוגבל ומצומצם. באותה תקופה לא הייתה גישה מוגדרת של מטרות השיקום והידע המקצועי היה עצם ההתנסות הטיפולית עם חולים אלה, תרמה רבות לגיבוש הגישות מתוך ראיון עם פרופ' תאודור נחנזון, רופא ב'בית פיינסטון' ולימים מנהל 'בית לוינשטיין', כפר סבא, 9.4.2004. מלניק בת עמי, "ציוני דרך בתולדות בית החולים", בתוך: יובל של מצויינות בשיקום לבית החולים לוינשטיין, רעננה, 2010, עמ' 28. "בית לוינשטיין מרכז לשיקום", איתנים, כ"ב טבת תשכ"ט,עמ' 20-14 )לא מופיע שם הכותב(. ד"ר יוסף קוט עלה לארץ עם ראשוני העלייה השלישית. היה רופא במפעל החשמל בנהריים וביישובי הגליל. כן היה הרופא הראשי של 'ההגנה', ממקימי 'קרן נכות' וניהל את בית החולים 'מאיר' עד לפרישתו בשנת 1194. מתוך: http://www.rishonim.org.il/telmond/info/hi_show.aspx?id=36228 עורי, ראיון עם פרופ' נחנזון, עמ' 31. ראו עמ' 21. עורי, ראיון עם פרופ' נחנזון, עמ' 31. נחנזון, ראיון. סורוקר נחום, "שיחה עם פרופסור תאודור נחנזון" בתוך: איסקוב אלי ורינג חיים )עורכים(, אבני דרך בתולדות רפואת השיקום, ישראל, 2002, עמ' 9. 174 175 176 177 178 179 180 181 182

ה 40 הבסיסיות של השיקום, תחילה אצל גינצבורג ואנשי צוותו, ומהם עברו הלאה למוסדות רפואיים נוספים. בכך היה 'בית פיינסטון' לגוף מעצב של הרפואה השיקומית בארץ לעתיד לבוא. מהקמתו, היה 'בית פיינסטון' נתון ללחץ של פניות מצד חולים כרוניים שחיכו זמן רב למיטת 183 אשפוז. בהדרגה התרחבו מחלקותיו ובשנת 1154 כללו ארבעים ושלוש מיטות אשפוז למבוגרים ועשרים וחמש מיטות לילדים. המיטות לילדים נועדו לנפגעי פוליו מגיפה שהתחוללה בשנים 1159-1150 והוסיפה מימד חדש לתחום השיקום )להלן(. אולם גם בכך לא היה די שכן למעשה, 'בית פיינסטון' נתן את המענה העיקרי לחולים שנזקקו לשיקום, כיוון שעד שנת 1154 לא היו בארץ מוסדות שיקומיים, פרט למחלקת השיקום הקטנה בת תשע המיטות בבית החולים 'הדסה' בירושלים, שנפתחה בשנת 1159. המוסדות שנפתחו כדי לתת מענה לפצועי מלחמת העצמאות כמו מרכז השיקום של 'הדסה' בירושלים, ומרכזי השיקום הצבאיים שהיו למעשה בתי החלמה, 185 184 ביפו ובנס ציונה, סגרו את שעריהם בסמוך לתום המלחמה, היות שמשרד הבריאות לא היה 186 מעוניין להמשיך ולהפעילם. היה צורך אפוא, במוסד גדול יותר שייתן מענה לצרכי השיקום ההולכים וגדלים. בשנת 1154 התפנה ברעננה בניין ששימש כבית חולים לחולי ריאה, והמוסד על 187 שם פיינסטון הועבר לשם ושמו הוסב ל'בית לוינשטיין'. 1. 'בית לוינשטיין' תבססות והתמקצעות השיקום הממוסד 'בית לוינשטיין' שעתיד היה לשמש מרכז ארצי לשיקום, הכיל בתחילת דרכו מאה ועשר 189 188 מיטות; כרבע ממספר מיטות השיקום בארץ. משמעות הפיכתו מבית חולים לחולי ריאה למרכז שיקום ארצי העידה על המקום החדש שרכש לו תחום השיקום בעולם הרפואה מצד אחד, והובילה לשיפור ושכלול האמצעים והציוד השיקומיים, מצד שני. המתחם כלל שלושה אגפים: המבנה הישן בן שלוש הקומות ששימש בעבר לאשפוז חולי ריאה והותאם למטרות שיקום, אגף חדש שכלל מחלקת ילדים נפגעי פוליו, ואגף ששירת את בית הספר לאחים ואחיות. ייעודו של 'בית לוינשטיין' היה לשמש לשיקום רפואי ומקצועי לחולים אזרחיים בעיקר, נפגעי תאונות עבודה ותאונות דרכים, חולים לאחר מחלות שיתוק וליקויים אורתופדיים, מחלות עצבים, פרקים וחולי לב. בבניין נבנו שלושה אולמות גדולים לטיפולי פיזיותרפיה והתעמלות אורטופדית, שני 190 אולמות לריפוי בעיסוק ואולם להידרותרפיה עם בריכה טיפולית. כן הותקנו בבניין מכון רנטגן, חדר ניתוח למקרים מיוחדים וחדרי אלקטרותרפיה. העיצוב הפנימי הותאם לנכים הנעזרים בכיסאות גלגלים והושם דגש על צרכי בילוי ותרבות. השטח הוקף גינות ואילנות כדי להעניק 191 אווירה כפרית רוגעת החשובה להחלמת המאושפזים. 183 184 185 186 187 188 189 190 191 בלום, השיקום, עמ' 50. להרחבה ראו: בלום, עבודת דוקטור, עמ' 158-132. להרחבה ראו: שם, עמ' 131-118. ראו גם: בלום, שיקום רפואי, עמ' 198-159. ל.ה. )לא מופיע שם מלא(, "בעיית השיקום בארצנו", בתוך: עורי אבי )עורך(, מבוא לתולדות הרפואה השיקומית בישראל, ישראל, 1119, עמ', 29-29. הכותב מלין על מצב השיקום בארץ ומזהיר מקטסטרופה. "בית לוינשטיין מרכז לשיקום", איתנים, כ"ב טבת תשכ"ט עמ' 20-14. בית לוינשטיין נקרא על שם יצחק לוינשטיין מייסדה ומנהלה הראשון של קרן נכות של ההסתדרות. "בית לוינשטיין, המרכז הארצי לשיקום של קרן נכות", איתנים, שבט תשי"ט, עמ' 21-24. בשנת 1193 היו בארץ 850 מיטות שיקום. מתוך: "כרוניקה", עמ' 31. הטיפול במים הוכח כבר בראשית שנות החמישים כאפקטיבי בטיפול בילדים נפגעי פוליו והורחב לטיפול בתחומי שיקום נוספים. לעיל, הערה 144.

ה. 41 ב'בית לוינשטיין' נפתחו שלוש מחלקות שיקום: שתי מחלקות למבוגרים, שנוהלו על ידי ד"ר גינצבורג וד"ר גספל ומחלקת ילדים שנוהלה על ידי ד"ר נחנזון. בתקופה זו הייתה מקובלת גישה שיקומית כוללנית ולכן בכל אחת מהמחלקות אושפזו נכים מסוגים שונים: משותקים בפלג גוף תחתון פאראפלגים, משותקים בפלג גוף ימין או שמאל המיפלגים, מחוסרי הכרה, נפגעי ראש, קטועי גפיים ועוד. מספר המאושפזים היה כאמור, כמאה. צוות הרופאים נתן מענה לבעיות רפואיות כלליות כגון: איזון לחץ דם, סוכרת וכדומה, ולא נתפס כחלק מהצוות המשקם. לפיכך, 192 מספר הרופאים היה קטן וכלל פחות מעשרה. 2 יבטים חדשניים - בית חולים שיקומי המושתת על מחלקות ייעודיות בשנת 1191 יצא ד"ר נחנזון לבריטניה, למשך שנה, לצורך השתלמות בשיקום ובאלקטרומיוגרפיה 193.)EMG( נחנזון ביקר מספר פעמים במרכז לשיקום נפגעי חוט השדרה בסטוק מנדוויל ובמרכזים נוספים, וכך גיבש את רעיון בית החולים השיקומי אותו רצה להקים בישראל, השונה ממרכז השיקום שפעל באותה העת ב'בית לווינשטיין' ואף ב'הדסה'. חזונו של נחנזון )להלן( הושפע גם משיחות עם ד"ר ארנסט ספירא, מנהל השיקום ב'תל השומר' ועם פרופ' לודוויג גוטמן, אבי הרפואה השיקומית העולמית, שניהל את מרכז השיקום בסטוק מנדוויל ואף ביקר בארץ 194 מספר פעמים. בשנת 1198 יצא נחנזון להשתלמות נוספת בארצות הברית למשך שלושה חודשים וכשחזר, בשנת 1195 התמנה למנהל 'בית לוינשטיין' כשבאמתחתו חזון מגובש לגבי מבנה בית החולים ותפקודו. חזון זה היה שונה לחלוטין ממה שהיה מקובל בארץ עד אז. בשונה מהשיקום שרווח בארץ עד אותה עת והתאפיין במחלקות שבהן מאושפזים נכים עם סוגים שונים של פגיעות, חזונו של נחנזון שאף לבית חולים שיקומי, שיהיה מושתת על מחלקות ייעודיות לפי סוגי הנכות, כך שבכל מחלקה יתמקדו בשיקום סוג אחד של נכות. כך, סבר נחנזון, תיווצר מומחיות מקצועית של אנשי צוות השיקום בתחומים שונים, המצריכים שיקום שונה: אורטופדי, נוירולוגי, ילדים וכו'. בכך קיווה נחנזון להשיג הן מיומנות גבוהה יותר של הצוות המטפל והן השבחת הטיפול השיקומי. גישה זו לא הייתה מקובלת על ד"ר גינצבורג ועל רופאים נוספים, אך נחנזון העיד, ממרחק של זמן, כי היה נחוש בדעתו להגשים את חזונו. לשיטתו של נחנזון, כל תחום שיקומי דורש ידע ומומחיות הייחודיים לו. לא דומה שיטת שיקום נפגעי המיפלגיה לשיקום נפגעי פראפלגיה או אורטופדיה וודאי שלא דומה לשיקום ילדים; כל תחום התבסס על מתודות טיפוליות שונות והצריך ידע שונה ומיומנויות שונות. לצורך זה של הקמת בית חולים שיקומי עם מחלקות ייעודיות בהתאם לסוג הנכות, ייעד נחנזון את 'בית לוינשטיין'. ואכן פאראפלגיה, המיפלגיה, תחת ניהולו של נחנזון חולקו המחלקות לפי סוגי הנכות השונים: 195 אורטופדיה ופגיעות ראש חבלתיות. היעדים המרכזיים של העשייה הרפואית-שיקומית, תפקודית, האחרון, אי תלות בזולת וחזרה לחיים בקהילה, הציע נחנזון להקים, לצד בית החולים השיקומי, לפי ד"ר נחנזון, כולל חזרה לעבודה מפרנסת. היו השגת עצמאות לאור היעד יחידה שתעסוק בשיקום מקצועי. 192 193 194 195 סורוקר, שיחה, עמ' 9. בדיקת הולכה עצבית. סורוקר, שיחה, עמ' 9. שם, עמ' 4-9.

42 לפיכך, בשנת 1198 נפתח בתחומי 'בית לוינשטיין' בית מלאכה שיקומי, שבו החולים ביצעו עבודות פח וברזל והפעילו לשם כך מכונות חיתוך, ריתוך וכיוצא בזה. פעילות זו הייתה חלק מהפעילות 196 השיקומית והטיפולית. במחצית השנייה של שנות השישים התפתח המוסד, הן מבחינת כמות המטופלים והן מבחינת הכוחות המקצועיים המטפלים. 1199 בשנת הגיע מספר המיטות במוסד למאה וחמישה עשר ומספר החולים שטופלו בו בשנה הגיע לכשש מאות. בשנת 1191 התרחבו שירותי השיקום במוסד עם פתיחת המחלקה לשיקום הדיבור, ומספר העובדים בבית החולים הגיע למאה שלושים ושלושה. מתוכם שישה רופאים, שישים אחיות, תשעה פיזיותרפיסטים, שבע מרפאות בעיסוק, שלושה עובדים סוציאליים, מרפא בדיבור אחד והשאר עובדי מנהל, מעבדה ורנטגן. המוסד שירת חולים מכל הארץ, בהיותו יחיד מסוגו )למעט מרכז השיקום ב'תל השומר, להלן(, מבחינת גדלו, 197 ייעודו ויריעת הטיפולים הרחבה שלו. החזון של נחנזון החל כאמור להתממש כשהתמנה למנהל המקום, אולם הוא התקשה לתת מענה לצורך הרב. על פי תפיסת השיקום, חיוני שהחולה הנזקק לטיפול יתקבל למוסד המשקם ישירות מהאשפוז בבית החולים הכללי, מיד לאחר חלוף השלב החריף של המחלה. אולם למרות שהיה ידוע לצוות השיקומי כי התחלת הטיפול השיקומי בשלב מוקדם היא קריטית להצלחתו, 198 עקב הלחץ הגדול על בית החולים משך ההמתנה הממוצע לאשפוז הגיע עד שישה שבועות. חולים לא מעטים נאלצו להמתין בבתיהם עד הגיע תורם להתאשפז לשיקום. ההמתנה בבית לשיקום הינה בעייתית בשל שורה של בעיות: החל מקשיי נגישות וכלה בגרימת סיבוכים כגון: פצעי לחץ, כויצות )contracture( והזנחת צד 200 199,)neglect( גורמים הפוגעים בהצלחת השיקום. לנוכח הצורך הרב הוחל אפוא בתחילת שנת 1199 בתכנון הרחבתו של בית החולים ובניית בניין אשפוז חדש ומרווח, כך שעם השלמתו יוכל בית החולים לשרת עד מאתיים ועשרים חולים בו זמנית. בניית הבניין הושלמה בעבודה קדחתנית סביב השעון כשלמעשה הוא נחנך בחופזה, טרם השלמתו הסופית, באוקטובר 1193, במהלך מלחמת יום הכיפורים, כדי לקלוט את פצועי 201 המלחמה נפגעי הראש. המלחמה שהייתה 'קו פרשת מים' בכל הנוגע להתפתחות ענף השיקום, כפי שיתואר בהמשך, הייתה משמעותית גם להתפתחותו של בית לוינשטיין. בעקבותיה התפתח במוסד תחום שיקום נפגעי הראש שהיווה פריצת דרך, ומיצב את 'בית לוינשטיין' כמוסד מוביל בעולם בתחום זה. לסיכום: 'בית פיינסטון' וממשיכו 'בית לוינשטיין' יישום של אפוא היוו תפיסה שיקומית חדשה לפיה השיקום הוא דיסציפלינה רפואית ייחודית, העומדת בפני עצמה ויכולה להתקיים כמוסד נפרד מבית החולים הכללי. עם זאת, לא היה בתפיסה זו משום ניתוק התחום מעולם הרפואה. ההיפך הוא הנכון. דווקא בידול השיקום במוסד נפרד, הביאה להעצמת התחום ומעמדו בשדה הרפואה שכן תפיסה זו הרחיבה את התחום הן מבחינת ההתמקצעות בשיקום נכויות שם, שם. 196 איתנים, תשכ"ט, עמ' 20-14. 197 שם,שם. 198 199 התעלמות של החולה מפלג הגוף המשותק עד כדי הזנחה וחוסר מודעות לקיומו. גינצבורג לודוויג, "בעיות שיקומם של חולי פלגה", הרפואה, 1.9.1191, עמ' 355-351. 200 סורוקר, שיחה, עמ' 4-9. 201

43 שונות, הן מבחינה גודל המוסד שאפשר קליטת מאות חולים לאשפוז, כמות אנשי הצוות ומגוון תחומי מקצועיותם. הייחוד בשיקום ב'בית לוינשטיין' ניכר גם באופן השונה שבו התפתח לעומת השיקום ב'הדסה'. מרכז השיקום ב'הדסה' התפתח מן המרפאה הפיסיקלית שהתרחבה תוך תקופה קצרה למרכז שיקום, כדי לתת מענה לצורך לשקם את פצועי מלחמת העצמאות, ובאופן טבעי התמקדה בטיפול בחיילים. 'בית לוינשטיין' לעומתו, התפתח כמרכז שיקום בהדרגה, מתוך הטיפול ההומאני בחולים כרוניים ובנכים שנחשבו חשוכי מרפא, ומתוך ההבנה שניתן לשקם חלק מהחולים הללו ולהחזירם לחיים פעילים בקהילה. הגישות הללו התפתחו במקביל, השלימו זו את זו והיוו את המסד לרפואה השיקומית כולה.

מ 48 פרק ג': 'תל השומר' ביתנים הרוסים לבית החולים הגדול בצה"ל בית החולים 'תל השומר' )בראשיתו 202 'תל ליטוינסקי'( הוקם ביולי 1182 על ידי הצבא האמריקאי שבעקבות ניצחונותיו של המצביא הגרמני רומל בחזית המדבר הערבי והחשש מכיבוש מצרים, נזקק למתקן רפואי שיגבה את שירותי הרפואה שלו שפעלו בהליופוליס שבמצרים. המתקן כלל תשעים וחמישה ביתנים טרומיים מאורכים עם גגות פח מעוגלים, שנבנו במבנה פרסה ויצרו מתקן אשפוז בן 850 מיטות. המתקן נקרא בית חולים מספר 28 של צבא ארה"ב. המתקן נסגר בפברואר 203 1183, עם חלוף הסכנה המיידית לכיבוש מצרים בידי הצבא הגרמני. בשנת 1188 פתח הצבא הבריטי מחדש חלק מהמתקנים והשתמש בהם לאשפוז טייסי חיל האוויר המלכותי וקצינים שנפצעו בחזית. בינואר 1184 פינו הבריטים את כל הפצועים, במסגרת ההכנות לפינוי הצבא הבריטי מהארץ, ונעלו את שערי בית החולים. בפרוץ מלחמת העצמאות היה גם אזור זה למוקד פעולות איבה נגד היישוב היהודי. ניסיון הנהגת היישוב לרכוש את המחנה מידי הבריטים לא עלה יפה, ומכיוון שנעשו ניסיונות מצד הערבים להשתלט על המקום ולאיים בכך על מרכז הארץ, נכבש מחנה תל ליטוינסקי, בבוקר ה- 15 באפריל 1184, בידי לוחמי גדוד 33 204 של חטיבת אלכסנדרוני. בליל ה- 11.9.1184 פונו מירושלים הנצורה אל השפלה באמצעות 'דרך בורמה', כמאתיים פצועים, אשר מחוסר מקומות אשפוז בירושלים פוזרו בבתים פרטיים, בתי כנסת וכנסיות ברחבי 206 205 העיר. לצורך קליטתם והטיפול בהם הוחלט להפעיל את 'תל ליטוינסקי' כבית חולים. אמנם 207 הביתנים ניזוקו במהלך הלחימה ולרבים מהם לא היו גגות וחלונות, אך ד"ר חיים שיבא, ראש השרות הרפואי של צה"ל באותה העת, ולימים מנהלו של בית החולים והרוח החיה בו, הכריז שזה יהיה בית החולים הצבאי מספר 5. "ראינו מקום שאפשר לשים בו אנשים על אלונקות, לפחות תחת גג ועל רצפת בטון. בדקנו את הביוב ומצאנו שהוא עדיין בסדר. גם אספקת המים הייתה 208 בסדר. אז היו לנו מים, ביוב, רצפת בטון וקירות. ואת כל היתר התחלנו לבנות סביב החולים," תאר לימים ד"ר שיבא. 202 203 204 205 206 207 208 שמו הראשון היה 'תל ליטוינסקי', על שמה של משפחת פרדסנים שהקימה במקום בשנת 1138 בשטחי הביצות מדרום לכביש תל אביב-פתח תקווה, נקודת ישוב קטנה ונטעה סביבה פרדסים. מתוך: נדב דניאל, "בית החולים 5 )תל השומר( עד העברתו אל משרד הבריאות ב- 1153 ", עיונים בתקומת ישראל, כרך 1119 9, )להלן: נדב, בית החולים(, עמ' 880. גבירץ, עמ' 18, וגם: נדב, בית החולים, עמ' 880. נדב, בית החולים, עמ' 881. גלובוס עומר, שורץ שפרה, באום ג'רי ושחף צבי, "מבילינסון לתל השומר קווים היסטוריים להקמתו של המרכז הרפואי המשולב שיבא, 1153-1184", הרפואה 2001, 180, עמ' 445. במלחמת העצמאות נהרגו כששת אלפים ישראלים, מתוכם כארבעת אלפים חיילים. מבין הפצועים הרבים נותרו אלפי נכים. על פי יומן בן גוריון היו במדינת ישראל 3190 נכים מתוכם 1810 נכים עקב השרות הצבאי. מתוך: בלום, השיקום, עמ' 99. ד"ר חיים שיבא )שיבר( נולד ברומניה בשנת 1104, למד רפואה באוסטריה, עלה ארצה ב- 1133 ושימש רופא בבתי חולים של קופת חולים ובצבא הבריטי. היה מפקד השירות הרפואי במלחמת העצמאות, מנכ"ל משרד הבריאות בשנים 1153-1150 וניהל את 'תל השומר' מ- 1153. נפטר ב- 10.9.1091. מתוך: נדב, בית החולים, עמ' 880. גבירץ, עמ' 23.

45 בית החולים שהיה למעשה מחנה צבאי שבתוכו פעל בית חולים, הופעל עם ציוד מינימאלי שסופק על ידי חיל הרפואה. הצפיפות הייתה גדולה והצוות הרפואי נאלץ לכרוע על ברכיו כדי 209 לטפל בפצועים, כיון שהמיטות היו מיטות שדה נמוכות. הפיקוד על המחנה הצבאי היה בידי קצין צבא, רב סרן מקס ליפמן, ששירת בעברו בצבא הבריטי והשליט במחנה משטר צבאי. המטופלים היו לוחמים והצוות היה לבוש במדים והתגורר במחנה אוהלים סמוך. ב- 21.9.1184 במהלך ההפוגה הראשונה בקרבות, נפתח רשמית בית החולים 210 מספר 5 שתפקד תחילה כמתקן החלמה. תוך חמישה חודשים מפתיחת שעריו היה לבית 211 החולים המרכזי והגדול של צה"ל והכיל למעלה מארבע מאות מאושפזים. התנאים הפיסיים היו קשים, אך הנהלת בית החולים עשתה מאמץ לשמור על רמה רפואית גבוהה. כך למשל, גייס שיבא לשירות הרפואי הצבאי, רופאים מומחים מנהלי מחלקות, שפרשו מבית החולים 'בילינסון' 212 והעניק להם דרגות רב סרן. עם שוך הקרבות במלחמת העצמאות, הצטמצם הצורך באשפוז פצועים ועלתה שאלת היערכות בית החולים לימי שלום; בתוך כך התעוררה שאלת השיקום של חלק מהנפגעים לאחר שטופלו וניצלו חייהם אך נותרו נכים. לאשפז אזרחים רבים עד שמספרם עלה על מספר החיילים. עלתה גם סוגיית ייעודו של בית החולים הצבאי שהחל הדבר עורר ביקורת קשה בחיל הרפואה ובמשרד הביטחון, שראו בבית החולים נטל כבד ומיותר על תקציבה המדולדל של מערכת 213 הביטחון. באפריל 1153 הועבר בית החולים מרשות הצבא לרשות משרד הבריאות ושמו הוסב 214 למרכז רפואי 'תל השומר'. עם הסבת בית החולים למתקן אזרחי, עלתה ביתר שאת שאלת מקומו של השיקום בו. כאמור, לא רק צה"ל כי אם גם מערכת הבריאות של המדינה הצעירה התקשתה לטפל כראוי בפצועי מלחמת העצמאות ועל אחת כמה וכמה לפעול לשיקומם, שנתפס כמשני בסדרי העדיפויות, כפי שיתואר להלן. 1. תל השומר: ממרכז שיקום בלתי מוכר למרכז ייעודי לשיקום נכי צה"ל כאמור, במהלך מלחמת העצמאות אושפזו בבית החולים 'תל השומר' חיילים פצועים שחלקם נותרו נכים ומשותקים. חלקם פונו מירושלים הנצורה ואחרים נפצעו בחזיתות אחרות. המשותקים רוכזו בביתן 11 במתקן הרפואי, ואילו קטועי הגפיים כונסו בביתן 14. בבית החולים לא היה מרכז שיקום והצוות טיפל בנכים כמיטב יכולתו. שירותי הפיזיותרפיה ב'תל השומר' ניתנו על ידי חיים דוידוביץ, מורה להתעמלות מנהלל, שגויס לצבא והוצב לשירות בבית החולים מס' 5. המנהל הרפואי של ביתנים 11-14 שהיו למרכז להרחבה על ימיו הראשונים של בית החולים 'תל השומר', ראו: גבירץ עמ' 54-18. גבירץ, עמ' 31-22. נדב, בית החולים, עמ' 882. גבירץ, עמ' 31-22. על נסיבות פרישת הרופאים הבכירים מבילינסון ומעברם לתל השומר ראו: גלובוס, שורץ, באום ושחף, עמ' 443. גבירץ, עמ' 81-33. השם 'תל השומר' נבחר על ידי ראש הממשלה ושר הביטחון בן גוריון שרצה לבטא את הרצף מאגודת 'השומר' אל צה"ל. מתוך: גבירץ, עמ' 88. 209 210 211 212 213 214

49 שיקום מאולתר, היה ד"ר ארנסט ספירא, שהיה אורטופד בהתמחותו. ספירא נולד בצ'כיה בשנת 1105 ולמד באוניברסיטה הגרמנית בפראג. בצעירותו היה רחוק מיהדות ומציונות ושוכנע לעלות לארץ בשנת 1134, לאחר פניה של קופת חולים כללית, כדי להקים את המחלקה האורטופדית 215 בבית החולים 'בילינסון'. עם פרוץ מלחמת העצמאות עבר ספירא ל'תל השומר', שם עבד 216 כאורטופד ושימש כמנהל הרפואי של ביתנים 14 ו- 11 שבהם אושפזו נכי מלחמת העצמאות. בסוף שנת ובמהלך שנת 1184 1181 היו במקום כשישה פיזיותרפיסטים ומרפאה בעיסוק אחת. כל אנשי הצוות עסקו בעיסוי, חיזוק כללי, התעמלות בקבוצות, הדרכה לשימוש בתותבות 217 ותרגילים. אין מידע לגבי הכשרתם של הפיזיותרפיסטים. יש להניח שהיו אחים ואחיות שעברו קורסים קצרים בתחום הפיזיותרפיה או מורים להתעמלות. כמאתיים וחמישים קטועי רגליים וידיים ציפו בסתיו 1184 לתותבות ב'תל השומר' ובבתי 218 ההחלמה ביפו ובנס ציונה. מבחינה פיזית הם החלימו תוך שבועות ספורים ממועד פציעתם, אך 219 שיקומם התעכב שכן הם נאלצו להמתין לתותבות שהוזמנו עבורם מבריטניה. במשך תקופת ההמתנה קיבלו הקטועים טיפולי פיזיותרפיה לחיזוק שרירי הגפיים שנחלשו מחוסר השימוש בהם והעבירו את הזמן בהתרוצצות במחנה 'תל השומר', עם התותבות הזמניות שהיו עשויות מאלומיניום. לפי עדותו של גיל אלדמע, נכה קטוע רגל שאושפז במקום, למרות הפציעה, האשפוז 220 הממושך וההמתנה לתותבות, הפצועים קטועי הגפיים היו מלאי מרץ ותאוות חיים. נראה כי נוכחותו של אלדמע והאקורדיון שלו בביתן 14, כמו גם השהות בצוותא של בחורים צעירים שהיו אמנם פצועים וחסרי גפיים ברמות פציעה שונות, אך פרט לכך היו צעירים בריאים, שגופם החלים והתחזק מהר, יצרה הווי מלא שמחת חיים שהשפיע לטובה על גישתם לחיים עם נכותם. במבט לאחור נראה כי האווירה הייתה בבחינת גורם פסיכולוגי חיובי בהליך השיקום. לאחר שהגיעו התותבות והותאמו לפצועים, עזבו קטועי הגפיים את בית החולים ורובם חזרו לחיים עצמאיים. משסיימו הנכים קטועי הגפיים, את הליך השיקום הרפואי התפנו לעסוק בשאלת זכויותיהם הכלכליות והחברתיות כנכי מלחמה, שעלתה בהיעדר חקיקה או נוהל בנושא. אז גם החלה 221 ההתעוררות הארגונית של הנכים והתאגדותם להשגת זכויות כנכי צה"ל. בשונה מהקטועים שאלת שיקומם של החיילים המשותקים הפכה לסוגיה כואבת בתולדות השיקום בישראל, וארכה כחמש שנים אולם משבאה על פתרונה )להלן( הניחה יסודות חשובים להתפתחות השיקום בארץ. כאמור, הנכים המשותקים נפגעי חוט השדרה, שוכנו בביתן מס' 11 שהוכן ושופץ לצרכיהם. אך אשפוזם לווה באווירה של חוסר ודאות לגבי עתידם ואופן שיקומם, בעיקר בגלל שמגבלותיהם המוטוריות לרוב לא אפשרו חזרה למגוריהם לטיפול בקטועים בביתן הקודמים ולעיסוקיהם שמלפני הפציעה. בניגוד 14 ולאווירה האופטימית ששררה בו, בביתן 11 האווירה הייתה שונה 215 216 217 218 219 220 221 לוי ניסים ולוי יעל, עמ' 241. בלום, השיקום, עמ' 101. שם, שם. נדב, בדרכי שיקום, עמ' 22. Spira Ernest, "The Medical Rehabilitation of War Amputees", ACTA MEDICA ORIENTALIA / The Israel Medical Journal, Vol. 9, No. 3, 1950, p. 77. בלום, השיקום, עמ' 101. שם, שם.

49 בתכלית. קבוצת המשותקים מנתה כעשרים חיילים בדרגות שונות של פגיעה. התנאים בביתן היו קשים, לא הייתה פרטיות; בקיץ שרר חום לוהט ובחורף קור עז. הטיפול הרפואי בנכים הסתיים, אך הם לא הוכשרו לחיים מחוץ לבית החולים בשל היעדר אנשי מקצוע מומחים לנושא. במשך תקופה ממושכת לא הייתה תכנית טיפול ממשית בנפגעי חוט השדרה ועובדה זו הובילה לתחושה של חוסר תקווה וייאוש מצד הנכים. ככל שנקף הזמן, כן הלכה האווירה ונעכרה והנכים החלו 222 לפתח מרירות כלפי הצוות המטפל וכלפי נציגי משרד הביטחון. חוסר האפשרות לשוב לבתיהם ולעיסוקיהם הקודמים מצד אחד והאשפוז הממושך וחסר התוחלת מצד שני, בבחינת דרך ללא מוצא והובילו להתקפי היו בעיניהם זעם מצד הנכים ולמצבי חוסר משמעת שהתבטאו בהשלכת חפצים איש ברעהו, תקיפת הצוות המטפל, הכרזה על שביתה וחסימת הכניסה לבית החולים. הצורך במתן מענה הולם לשיקומם והקמת מרכז שיקום ראוי הורגש במלוא חריפותו, 223 אך זה הוקם רק כעבור עשר שנים. פתרון השיקום למשותקים הושג עוד קודם לכן, אולם גם הוא ארך חמש שנים שבהן שהו עשרים החיילים המשותקים בבית החולים 'תל השומר'; חמש שנים שבמהלכן התעוררו )להלן(. נכי צה"ל לדרוש את זכויותיהם ונוסד ארגון נכי מלחמת השחרור על מנת להבין את השתלשלות העניינים והעיכוב במציאת פתרון למשותקי ביתן 11, יש לשוב לסתיו 1181, עת הוזמן פרופ' לודוויג גוטמן מבריטניה, על ידי ראש הממשלה דוד בן גוריון, לצורך מתן ייעוץ לגבי שיקום נפגעי חוט השדרה ונכים נוספים; צעד שנעשה לנוכח מספרם הגדול של פצועי מלחמת העצמאות שנזקקו לשיקום. לאחר שבדק נכים שונים, נתן גוטמן מספר המלצות שבמוקדן הקמת מרכז שיקום מרכזי אחד בישראל שישרת את כל סוגי הפציעות והגילאים ושבראשו יעמוד רופא מומחה. לפי גוטמן במרכז מעין זה חשוב לכלול צוות רב מקצועי: פיזיותרפיסטים, מרפאים בעיסוק ומדריכי ספורט ושיקום מקצועי. מרכז מעין זה עתיד היה לתת את המענה השיקומי הטוב ביותר הן בשל ריכוזו את כל היבטי השיקום והן בשל כינוסו אליו את מיטב המומחים. המלצתו של גוטמן הייתה בתקופה זו בבחינת תפיסה שיקומית חדשה, אשר 224 הדגישה את הצורך בריכוזיות ובמקצועיות בשיקום. גוטמן סבר שבית החולים מספר כאמור לימים 5, מבחינת מיקומו במרכז הארץ והן מבחינה רפואית-כלכלית, 'תל השומר', הוא המתאים ביותר הן להקמת מרכז שיקום בתחומו. כן המליץ גוטמן לאשפז מיידית נפגעי חוט שדרה, כדי להתחיל מוקדם ככל האפשר את השיקום. על מנת לפתח את המרכז המליץ גוטמן לשלוח להשתלמויות בחו"ל אנשי צוות רפואי ופרא רפואי מתחומים שונים, על מנת שיעברו הכשרה בתחום השיקום לגווניו, כולל השתלמות בריפוי 225 בדיבור, תחום שלא היה אז בארץ. המלצה נוספת של גוטמן הייתה לפתח במסגרת מרכז השיקום, תכנית לפעילות ספורטיבית עבור הנכים. תכנית זו תהווה לשיטתו, השלמה לטיפולים 226 הרפואיים והפרא רפואיים שיקבלו הנכים במרכז השיקום ותלווה אותם כל ימי חייהם. שם, עמ' 129-125. שם, עמ' 109-108. בלום, השיקום, עמ'.123 וגם: Ohry Avi. and Silver John Russel, "Ludwig Guttman (1899-1980) and David Ben Gurion (1886-1973): An Early Accaunt of the Rehabilitation Facilities in Israel", Journal of Medical Biography, Vol. 14, November 2006, p. 204. Ohry and Silver, p. 204. רשקס, הנידונים, עמ' 24-29. 222 223 224 225 226

44 המלצות גוטמן היו חיוניות נוכח המצב בארץ באותה שעה, שכלל מצד אחד מלחמה, מצוקה כלכלית ועליה גדולה ורבת פנים, ומצד שני היעדר מוסדות שיקום ראויים; ובכל זאת, לדו"ח זה לא היו השלכות מעשיות. סיבה אחת לאי יישום המלצות גוטמן, הייתה חילוקי דעות אישיים ומקצועיים בינו לבין ד"ר ארנסט ספירא, המנהל הרפואי של השיקום ב'תל השומר' שהקשו על אימוץ המלצותיו של גוטמן, כל עוד ספירא כיהן כמנהל. ככל הנראה המלצותיו של גוטמן הוסתרו 227 מבן גוריון ונגנזו. סיבה נוספת נבעה, ככל הנראה, מסדר עדיפויות לאומי שבו צרכים כגון קליטת העולים הרבים, רפואה דחופה לחולים וכדומה, נתפסו כדחופים יותר, ומסדרי עדיפויות בתוך תחום השיקום עצמו: באותה תקופה רוב המשאבים שהיו ממילא דלים, הופנו להקמת מרכז שיקום לנפגעי שיתוק ילדים בבית החולים 'אסף הרופא'. היה זה צורך דחוף של ממש לנוכח מגיפת שיתוק הילדים שפרצה בשנת 1150 וחייבה גיוס כל המשאבים כדי להתמודד ולשקם את הנפגעים, שכן בשונה ממספרם הקטן יחסית של עשרים נכי צה"ל ב'תל השומר' שטרם שוקמו, מגפת הפוליו פגעה באלפים עד שנבלמה בשנת 1159. כתוצאה מכך, סוגיית משותקי מלחמת 228 העצמאות ב'תל השומר' נדחקה לשוליים ועל כן הקמת מרכז השיקום ב'תל השומר' התעכבה. לאחר חמש שנים של תסכול, ב- 14 לפברואר 1153 נמצאו לבסוף בסיוע אגף השיקום במשרד הביטחון, השומר'. למגורים ומכונית, פתרונות דיור ותעסוקה לכל הנכים נפגעי חוט השדרה והם שוחררו מביתן אגף השיקום סיפק את תביעותיהם של הנכים לגבי שיקום כלכלי, אך שיקומם הנפשי, ב'תל 11 כולל בית נגיש החברתי והמקצועי היה רצוף בבעיות ולקה בחוסר מקצועיות מצד אגף השיקום. כך לשמונה מתוך עשרים הנכים ניתנה לפרנסתם מונית על פי 229 בחירתם, כאשר בפועל לא הוכשרו לכך. רובם היו חסרי מקצוע וחסרי מוטיבציה לשיקום תעסוקתי. למרות הסיוע הכלכלי מצד אגף השיקום לפתיחת עסקים, רובם לא הצליחו בפיתוח 230 עסקיהם ונאלצו כעבור תקופה קצרה, למכור את העסק או המונית ולבסוף לא עבדו כלל. עם סגירת ביתן 11 ב'תל השומר' באה לסיומה אחת הבעיות היותר כאובות שאיתן התמודד חיל הרפואה באותה השעה. 231 לאחר מבצע קדש והצורך לשקם פצועים נוספים, אולם עדיין לא הוקם מרכז השיקום המיוחל. גם בשנת 1159, כשהוזמן גוטמן שוב על ידי ממשלת ישראל והגיש המלצות ברוח דומה לדו"ח משנת 1181, לא נעשה דבר. גם דו"ח זה מצא את דרכו למגירה 232 בדומה לדו"ח משנת 1181 בשל אותן חילוקי דעות עם פרופ' ספירא שנותרו בעינן. רק בשנת 1151 נוסד מרכז השיקום ב'תל השומר', על שם חיים וייצמן, אך גם במרכז זה לא יושמו המלצותיו של גוטמן. פרופ' ארנסט ספירא מנהל המרכז הנהיג בו את שיטות השיקום שהיו 227 228 229 230 231 232 על פי יומנו של בן גוריון, הוא לא היה מודע להמלצותיו של גוטמן. כנראה שהדו"חות וההתכתבות עם גוטמן הוסתרו מבן גוריון על ידי חיים שיבא שהיה חבר אישי של ספירא. מתוך:.201-209 pp. Ohry and Silver, בלום, השיקום, עמ' 121-129. בלום, עבודת דוקטור, עמ' 203, מתוך: רשקס משה, "על פעולות הארגון ובעיותיו", 29.3.1153, ארכיון צה"ל,,580955998 עמ'.12 רוסמן נפתלי, "תיאור תהליך קבוצתי אצל קבוצת נפגעי מלחמה", חוברת מרכז השיקום מס' 8, יולי, 1195, עמ'.18-1 בלום, השיקום, עמ' 129-125. פינק אריה, תמונות מאלבום הזיכרונות", בתוך: להב אלחנן )עורך(, 91 שנות שיקום, תל אביב, 1114, עמ' -259.259

41 233 מקובלות עליו. מרכז השיקום הוקם מחוץ לשטח בית החולים, מעבר לכביש, בגלל יחסו של 234 ד"ר הרי הלר, הרופא הראשי של 'תל השומר', אל נכי צה"ל כאל גורם מאיים וחששו שמא אירועי ביתן 11 מראשית שנות החמישים יחזרו על עצמם ונכי צה"ל, בכל פעם שישתבשו יחסיהם 235 עם אגף השיקום, ישבתו ויחסמו את הכניסה לבית החולים. חששו של הלר נבע ככל הנראה, מכך שנקיטה בצעדים חריפים והפעלת כוח לפיזור נכי צה"ל השובתים ומשבשים את עבודת בית החולים, תצטייר כלא מוסרית ותגרור ביקורת ציבורית נוקבת. מטרת מרכז השיקום החדש הייתה: 'שיקום כולל, פיזי, נפשי וחברתי של חולים במחלקה 236 הפנימית ונפגעי המערכת הלוקומוטורית, בהתאם ובגבולות של יכולתם האינדיבידואלית." במילים אחרות שיקום חולים שנפגעו מבחינה מוטורית מכל ההיבטים: פיזיים, נפשיים וחברתיים ונועד לנפגעים מעל גיל 237.10 בשנתיים הראשונות לקיומו לא הוכר מרכז השיקום ב'תל השומר' על ידי משרד הבריאות. הודות למאמציו של פרופ' ספירא ולסיועו של פרופ' חיים שיבא, זכה המרכז בהכרה ושרותיו התפתחו. בהדרגה, נוספו מחלקה לפיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, בית מלאכה אורטופדי, מחלקה 238 פנימית-שיקומית, שרות סוציאלי ועוד. 2. שנות השישים ואילך התבססות תפיסת השיקום הכוללני בתחומי בית החולים הכללי בראשית שנות השישים טופלו במרכז השיקום ב'תל השומר' נכים עם מגוון רחב של פציעות: 239 פראפלגים, טטראפלגים, המיפלגים, קטועי גפיים, נפגעי ראש ועוד. כולם שוכנו במחלקה אחת וטופלו על ידי הצוות הרב מקצועי. בדומה לגישה השיקומית ב'הדסה' ובניגוד לגישה ב'בית לוינשטיין', לא הייתה במרכז זה התמחות ייעודית בטיפול השיקומי על פי סוגי הפציעה השונים. מרכז השיקום כלל שלושים וחמש מיטות בתחילת דרכו, וכעבור חמש שנים הוכפל מספרן. מטרת העל הייתה החזרת הנכים לשוק העבודה, וזאת על מנת להשיג עצמאות כלכלית והשתלבות מחדש בקהילה. לשם כך הוכנסו המטופלים לעבודה בבית המלאכה, בו עסקו בנגרות, חרטות וכדומה. מרכז השיקום גם ארגן קורסים מקצועיים, על פי דרישת שוק העבודה ובשיתוף עם משרדי 240 הבריאות והעבודה. הצוות השיקומי בראשותו של ד"ר ארנסט ספירא, ראה חשיבות רבה במיקומו של דווקא מרכז השיקום בתחומי בית החולים הכללי. זאת בשונה מהגישה ב'בית לוינשטיין', שראתה בבית חולים שיקומי נפרד מבית החולים הכללי, אמצעי להתמחות בשיקום סוגי נכות שונים שתביא להתמקצעות רבה יותר. לשיטתו של הצוות ב'תל השומר', הדבר אפשר מרגע שהוחלט שאדם 233 234 235 236 237 238 239 240 למשל שיטת הצנתר הקבוע. לעומת שיטתו של גוטמן שדגלה בשיטת הצינתור לסירוגין אשר מפחיתה את הזיהומים. ד"ר הרי הלר נולד בגרמניה בשנת 1411, עלה ארצה כחלוץ בשנות העשרים, חזר לגרמניה ללימודי רפואה בברלין, ועלה ארצה שוב, כרופא בשנת 1138. היה מנהל בית החולים בילינסון, מייסודו ב- 1139. כיהן כרופא הראשי של תל השומר מ- 1150. נפטר במרץ 1199. מתוך: גלובוס, שורץ, באום ושחף, עמ' 448. מתוך מכתבו של ד"ר ברוך פדה מתאריך 25.01.1111, בתוך: בלום,עבודת דוקטור, נספח ג'. שלזינגר בלה, מדריך למוסדות השיקום בישראל, תל אביב, 1199, עמ' 52. שם, שם. "הדרך לשיקום", האוניברסיטה, ירחון אוניברסיטת תל אביב, )ללא ציון שם הכותב וללא תאריך(, עמ' 9-9. משותקים ב- 8 גפיים כתוצאה מפגיעה בעמוד שדרה צווארי. Spira Ernest, "Preventing and Rehabilitative Activity at the Tel Hashomer Hospital", Chaim Weizmann Rehabilitation Center, November 1963, pp. 2-6.

10 זקוק לשיקום, מעבר מהיר למרכז השיקום. כך למשל, תוך ארבעה שבועות מהניתוח, הקטוע קיבל תותבת, תרגל את השימוש בה על ידי פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק ועבודה בבית המלאכה. בו זמנית העובדים הסוציאליים למדו על מצבו הסוציו-אקונומי ויצרו קשר עם גורמים בקהילה לקליטתו בביתו, במידת האפשר. תהליך זה היה נכון לגבי כל סוגי הפגיעות, חסך זמן ותקופת 241 אשפוז ארוכה והחזיר את הנכה לחיק משפחתו, תוך זמן קצר יחסית. המרכז המשיך לפעול במתכונת שהתווה פרופ' ספירא עד ראשית שנות השבעים. מרכז השיקום ב'תל השומר' היווה יחד עם 'בית לוינשטיין' את מערכת השיקום הכוללני שפעלה בארץ החל משלהי שנות החמישים ונדרשה לתת מענה הן לחיילים והן לאזרחים שנזקקו לשיקום. שני המרכזים נשאו תפיסות שונות של שיקום; כל שיטה ונימוקיה, מערכת שיקומית מגוונת, שיכולה הייתה לתת מענה למגוון של צרכים ונכים. סיכום השער הראשון כשיחד הם היוו סיפור היווסדם והתפתחותם של המוסדות השיקומיים בישראל מהקמת המדינה עד שנת 1193, מעלה כי הנסיבות ההיסטוריות הייחודיות ואילוצים מקומיים היו בעלי השפעה על התפתחות השיקום. השומר' ב'הדסה' נפתח מרכז שיקום במהלך מלחמת העצמאות למען נפגעי המלחמה, תוך כדי מלחמת העצמאות וב'תל היה צורך לאלתר בית חולים בתוך מבנים נטושים ולטפל בפצועים ללא תנאים מינימאליים. השיקום לא היה בראש סדר העדיפויות של הממסד שלא היה ערוך לטפל בנפגעים הרבים. מגיפת הפוליו שפרצה בראשית שנות החמישים הגבירה והעלתה למודעות את הצורך בשיקום. בעקבותיה, הוקם מרכז שיקום ייעודי לטיפול בנפגעי המחלה, בבית החולים 'אסף הרופא' שלא נידון בפרק זה כיוון שלא היה מרכז שיקום כוללני אלא עסק בתחום ספציפי שיקום נפגעי פוליו בלבד. מרכז שיקום זה יידון בפרק הבא העוסק בתחומי השיקום השונים. ההתרחשויות הן שהכתיבו אפוא את הצורך בהקמת מרכזי השיקום ולא היה זה רק תוצר של יוזמה רפואית של מומחה כלשהו לתחום או מתוך רצון לפתח את הרפואה; שזורים זה בזה והשילוב של הצורך, בעיתוי הנכון, הביאו להקמתם של מרכזי השיקום. הללו המציאות והכוח האנושי והמקצועי שהיו מצויים בארץ אולם לא ניתן לייחס את התפתחות התחום למציאות המקומית בלבד. התפתחותו הייתה גם לארצות המערב. השפעה ניכרת על מייסדי ומפתחי הרפואה השיקומית היו רופאים שעלו לארץ מאירופה, התמחו בתחומים אחרים, אך יחד עם זאת, כולם נגעו בצורה זו אחרת ברפואה פיסיקלית ושיקום. בעודם באירופה ולנוכח הצורך המקומי, בשיקום ובהקמת מרכזים ייעודיים לשם כך. הם הרופאים הללו סברו שיש צורך הביאו עימם את האסכולה האירופאית של השיקום, עם השפעות מהשיקום בארצות הברית שהתאפיין בשיקום נכי מלחמה, והתאימו אותה לצרכי הארץ. רפואה אחרים. בד בבד פיתחו שיטת שיקום ייחודית וחתרו להכרה בתחום כשווה ערך לתחומי אדלר וספירא היו ילידי צ'כיה ותוצרי האסכולה הרפואית המרכז אירופית. נחנזון לעומתם, נולד ורכש את השכלתו בארגנטינה. ככל הנראה, ההבדלים הללו באו לידי ביטוי בגישותיהם Spira Ernet and Rossman Naftali, "Placement of Invalids Problem of Physical Disability", Chaim Weizmann Rehabilitation Center, November 1963, pp. 9-16. 241

11 השונות כלפי השיקום. אדלר וספירא פעלו על פי המקובל בזמנם, בתחום השיקום ברחבי העולם, וצידדו בכך שרופא השיקום ירכוש התמחות כוללנית בכל תחומי השיקום. לפיכך, כך נהגו ב'תל השומר' וב'הדסה'. לעומתם, נחנזון הפגין מקוריות וחדשנות בגישתו שדגלה בהתמחות ספציפית בשיקום סוגי הנכות השונים. נחנזון סבר ששיטה זו תוביל להתמקצעות ולמצוינות. למרות ההתנגדות שגישה זו עוררה, מבית ומחוץ, נחנזון דבק בה עד להגשמתה ויישומה ב'בית לוינשטיין'. ייחודיות השיקום ב'תל השומר' ניכרה גם בכך שלמעשה רק ב'תל השומר' היה לנכים תפקיד של ממש ביצירת זרז להכרה בצורך להקים מרכז שיקום, וזאת בשל נוכחותם של משותקי מלחמת העצמאות במשך חמש שנים בבית החולים, כפי שתואר לעיל. ביתר מרכזי השיקום לא הייתה לנכים השפעה בנושא. כן חשוב לציין את תרומת היחסים הבינלאומיים להתפתחות התחום, במיוחד בהקשר של המימון. הן המימון ל'הדסה' שהגיע מארצות הברית והן הקשרים המקצועיים שנוצרו עם מרכזי השיקום בבריטניה ובארצות הברית. בשלושת המוסדות השיקומיים, הגדולים והחשובים בישראל שתוארו לעיל, נוצר המסד הטיפולי-שיקומי שממנו התגבשו המתודות הטיפוליות של הרפואה השיקומית לעתיד לבוא. התפיסות השיקומיות התפתחו בהדרגה. ראשית, הושגה ההכרה ברפואה הפיסיקלית ב'הדסה' כדיסציפלינה אינטגראלית בתוך בית החולים הכללי, בשלב השני נפתח ב'הדסה' מרכז השיקום לנפגעי מלחמה כשהתפיסה השיקומית אז סברה שיש בו צורך רק בעת מלחמה ובשלב שלישי, התפתחה התפיסה שלפיה לשיקום תפקיד חשוב גם בטיפול באוכלוסיה אזרחית ובימות שגרה. אולם התפתחות תפיסת השיקום אינה רק אורכית על ציר הזמן, אלא גם רוחבית, כפי שבאה לידי ביטוי בכל אחד מהמוסדות: מרכזי השיקום נוסדו במחצית השנייה של שנות החמישים. ב'הדסה' בשנת 1159, ב'בית לוינשטיין' בשנת 1154 וב'תל השומר' בשנת 1151. בכל המוסדות הללו התפתחו הגישות השיקומיות במקביל, השלימו זו את זו ותרמו לפן אחר של הדיסציפלינה. 'הדסה' פיתחה בעיקר את הרפואה הפיסיקלית שהתמקדה בטיפול בחולים אמבולטוריים, 'בית לוינשטיין' פיתח את שיקום הנכים האזרחיים, נפגעי מחלות ותאונות, תוך כדי פיתוח התמחות מיוחדת של הצוות המטפל בסוגי הנכות השונים, ו'תל השומר' פיתח את שיקום החיילים, נכי צה"ל ומרכז ארצי המכנס בתוכו מגוון של היבטים שיקומיים. כל הללו היוו את תווי פניה הרב גוניים של הרפואה הפיסיקלית והשיקומית עד ראשית שנות השבעים. בצד מאפייניה הייחודיים של הרפואה השיקומית בארץ היו גם קווי דמיון עם התפתחות התחום בארה"ב ובבריטניה. בדומה למדינות אלו מרכזי השיקום בארץ נוסדו לראשונה בעקבות מלחמה - מלחמת העצמאות; אך בשונה ממדינות אלה, שבהן מרכזי השיקום המשיכו להתפתח גם לאחר תום המלחמה, השינוי היחסי לטובה שחל במצב הביטחוני בארץ עם תום המלחמה, הביא לסגירתם, עקב התפיסה השיקומית שרווחה בארץ באותה תקופה שראתה בשיקום תחום הכרחי רק בעת מלחמה.

12 פרופ' סיר לודוויג גוטמן, ארכיון פרטי של אריה פינק גב' ארנה וילר, ארכיון פרטי של חוה ליברטי פרופ' אמיל אדלר במרפאת הפוליו, ארכיון פרטי של פרופ' חיים אדלר

13 פרופ' תיאודור נחנזון, מתוך: מלניק בת עמי, יובל של מצוינות בשיקום, לבית החולים לוינשטיין, רעננה, 2010 דר' לודוויג גינצבורג מתוך: מלניק בת עמי, יובל של מצוינות בשיקום, לבית החולים לוינשטיין, רעננה, 2010 נכי צה"ל ב'תל השומר' 1184, ארכיון פרטי של פרופ' אבי עורי

18 שער שני תחומי השיקום, התפתחותם ומעורבות המקצועות הפרא רפואיים בהליך השיקום, בשנים 1513-1591 תחומיה המגוונים של הרפואה השיקומית התפתחו בארץ באופנים שונים. חלקם התפתחו כחלק ממרכזי שיקום כוללניים שהקיפו תחומים שונים כדוגמת בית לוינשטיין, ואחרים התפתחו כחלק ממרכזים ייעודיים לתחום שיקום ספציפי אחד בלבד כמו המרכז לשיקום נפגעי פוליו בבית החולים 'אסף הרופא'. זאת ועוד, תחומים שונים בשיקום התפתחו בקצב שונה; כל תחום נבע והתפתח מסיבות שונות, לעיתים בהשפעת אירועים לאומיים ולעיתים במנותק מהם; לעיתים עקב פועלו של אדם אחד שהיה 'משוגע לדבר' ובמקרים אחרים מתוך הכרת הממסד הרפואי בערכו ובחיוניותו של התחום. הפרק שלהלן יתאר וינתח את התפתחות תחומי השיקום השונים בארץ ואת התפתחותם של המקצועות הפרא רפואיים, הפיזיותרפיה והריפוי בעיסוק, באופן כרונולוגי תוך ניתוח הסיבות שהביאו להתפתחות כל אחד מהתחומים והמאפיינים הייחודיים לו. התחום הראשון של הרפואה השיקומית אשר נוסד בארץ ישראל וראשיתו בשנות השלושים המוקדמות, היה השיקום האורטופדי לילדים שהפך במרוצת הזמן למוסד כוללני לשיקום ילדים. תחום זה נוסד ביוזמתו של אדם אחד, ד"ר הנרי חנוך קלר, אשר הקים את המרפאה השיקומית לילדים בירושלים מתוך הבנת הצרכים הרפואיים המקומיים. מרפאה זו הפכה ברבות הימים למוסד אלי"ן, חלוץ השיקום הכוללני לילדים.

15 פרק א': שיקום ילדים תחום שיקום הילדים בארץ וברחבי העולם, תחומים עיקריים: האחד היה שיקום ילדים נפגעי שיתוק מוחין התגבש במהלך השנים הנדונות במחקר, לשני Palsy( )Cerebral - ילדים שנולדו 1 עם נזק מוחי, או שמוחם נפגע בגיל הרך ופגיעה זו השפיעה על התפתחותם. הפגיעה באה לידי ביטוי בשילוב של נזק מוטורי, תחושתי, אוטונומי, קוגניטיבי ומנטאלי בדרגות שונות והנכות של הילד נגזרת ממידת הפגיעה במערכות השונות. התחום השני היה שיקום ילדים נפגעי מחלת 2 הפוליו-שיתוק ילדים )להלן: פוליו(, מחלה שהודברה בארץ ובעולם, בזכות החיסון שפותח בשנת ומשלהי המאה 1155 העשרים נעלמה מן העולם המערבי כמעט לחלוטין, הייתה גורם מהותי בתחום שיקום הילדים ובהתפתחותו. אך בתקופה הנדונה הטיפול השיקומי בנפגעי שיתוק מוחין שונה מהטיפול השיקומי בנפגעי פוליו, היות שבשיתוק מוחין הנזק הוא למערכת העצבים המרכזית בעוד שבפוליו הנזק הוא לעצבים פריפריים. כתוצאה מכך, התמונה הקלינית שונה ובהתאם גם הטיפול השיקומי. תחום נוסף בשיקום ילדים היה שיקום אורטופדי לילדים הסובלים מדפורמציות מולדות כגון: נקע מולד של הירך, חסר מולד של גפה וכדומה ודפורמציות נרכשות כגון פציעה מחבלה בגיל צעיר. תחום זה, במרוצת השנים, הפך להיות בארץ ובעולם, חלק מהשיקום האורטופדי הכללי או שהתמזג עם שיקום הילדים נפגעי הפוליו ואיננו מהווה חלק מובחן מתחום שיקום הילדים. פרוץ בשנים הראשונות לעצמאותה, לא היו במדינת ישראל שירותי שיקום ממוסדים ייחודיים לילדים עם פגיעות נוירולוגיות. עם זאת, בשנות החמישים והשישים הצורך בזה היה רב, בשל ותינוקות. מגיפת הפוליו בארצות הברית, אשר פגעה במערכת העצבים וגרמה לשיתוקים לצמיתות, שכאמור השפיעה לא מעט על הרפואה בארץ, בקרב ילדים עד שלהי שנות הארבעים הנכויות הנוירולוגיות שהוכרו בגיל הילדות, היו בעיקר תוצר של פוליו ושיתוק מוחין. פיגור שכלי הוכר כנכות כרונית, אך תחום זה נתפס בעיקר כעניינם של מחנכים ופסיכולוגים ולא נחשב לבעיה 3 רפואית-פיזיולוגית. הגישה ששלטה ברפואה שם באותם ימים, הייתה פטליסטית. דהיינו, הממסד הרפואי בארצות הברית סבר שלא ניתן לשקם פגיעות נוירולוגיות ובכללן פגיעות נוירולוגיות בילדים. גישה זו באה לידי ביטוי בחוסר סובלנות וביחס מבטל של הממסד הרפואי כלפי המעטים שטענו שאפשר לשפר את תפקודם של ילדים עם נכויות. לגישה זו שמקורה 4 בארה"ב, הייתה השפעה חזקה על עמדת הממסד הרפואי בישראל בכל הנוגע לשיקום ילדים. גישה זו השתנתה בארה"ב לאחר מלחמת העולם השנייה. הרפואה השיקומית בארה"ב התפתחה והתרחבה, כאמור, בשלהי שנות הארבעים בעקבות הידע והניסיון שהצטברו בתחום שיתוק מוחין הוא נכות שנגרמת כתוצאה מנזק מוחי שנוצר בתקופה העוברית, במהלך הלידה, או ב- 5 השנים הראשונות לחיים. להלן: פוליו. גישה זו התבררה כלא נכונה מפני שתסמונות רבות של פיגור שכלי מלוות במומים ומחלות גופניות ופסיכיאטריות נוספות. קוסטף חנן, "שיקום נוירופדיאטרי", בתוך: איסקוב אלי ורינג חיים )עורכים(, אבני דרך בתולדות רפואת השיקום, ישראל, 2002, עמ' 19. 1 2 3 4

19 שיקום נכי המלחמה - נפגעי חוט השדרה. הממסד הרפואי קיבל לבסוף את ההנחה שאותן שיטות שיושמו בהצלחה בטיפול בפגיעות חוט השדרה, יניבו תוצאות טובות גם בטיפול במקרים של 5 שיתוק ילדים ושיתוק מוחין. שינוי הגישה חלחל אף הוא אל הממסד הרפואי בארץ. אולם, בארץ ישראל בתקופה שבין מלחמות העולם, גישה זו הייתה טמונה בחיק העתיד. חלוץ שיקום הילדים בארץ היה תחום האורטופדיה. שורשי השיקום האורטופדי לא היו רפואיים בלבד, אלא נשאו קווים פילנתרופיים והתאפיינו במתן סיוע רפואי לילדים נכים ממשפחות נזקקות. הילדים הללו נזקקו לטיפול רפואי ולאביזרי עזר אורטופדיים שהיו מחוץ להישג ידם. תפנית התחוללה בשנת 1132 כשהוקמה בירושלים מרפאה אורטופדית לילדים על ידי רופא אורטופד, ד"ר הנרי קלר, שלא הייתה קשורה למוסד רפואי כלשהו, ובאה לתת מענה לצרכים הללו. הייתה זו יוזמה של איש אחד, 'משוגע לדבר', כפי שיתואר להלן. בדיעבד, הסתבר שמרפאה זו הייתה חלוצת שיקום הילדים בארץ ישראל. היא הייתה המסד לבית חולים השיקומי לילדים 'אלי"ן' 'אגודה לעזרה לילדים נכים', שנוסד בשנת 1180. 1. שיקום אורטופדי לילדים שלב ראשון: פריצת דרך בשיקום ילדים הקמת מרפאה לטיפול בילדים נכים נזקקים I יוזמה אישית חלוץ השיקום האורטופדי לילדים בארץ ישראל, היה כאמור ד"ר הנרי חנוך קלר, מי שייסד את 6 בית החולים 'אלי"ן' 'אגודה לעזרה לילדים נכים'. קלר נולד בשנת 1499 בקרקוב שבפולין. בגיל 19 היגר לארצות הברית, שם למד רפואה בקולג' הרפואי בלוויו )Bellvue( והוסמך כרופא בשנת 1102. קלר התמחה באורטופדיה בבית החולים רוזוולט בניו יורק ובמוסדות שונים בלונדון, ברלין 7 ווינה. קלר היה יהודי מסורתי וציוני, ולצד עבודתו הרפואית-מקצועית, תרם מזמנו ומידיעותיו ועבד בהתנדבות כרופא, במוסדות צדקה יהודיים בניו יורק. קלר נרתם גם לשליחות הומאניטרית 8 למען הישוב היהודי בארץ ישראל והגיע לארץ בשנת 1114, עם המשלחת הרפואית של הדסה. בשנים הבאות הגיע קלר לביקורים תכופים בארץ ונוכח לדעת שהרפואה בה דלה מאוד בתחום האורטופדיה בכלל ובטיפול בילד הנכה בפרט. הוא התוודע בין היתר לילדים רבים בירושלים, שבאותה תקופה - שנות העשרים, סבלו משחפת העצמות, מחלה שבאה לידי ביטוי בעיוותים 9 גרמיים שלא טופלו כראוי. על כן גמלה בליבו ההחלטה להקים בירושלים מרפאה שבה ילדים 10 נכים, חסרי אמצעים, יקבלו טיפול הולם ללא תשלום. היה זה מימוש שאיפותיו הציוניות שם, עמ' 19. החומר על בית החולים אלי"ן לקוח ברובו המכריע מחומרים שאסף ההיסטוריון אילן שטייר עבור מחקרו על בית החולים אלי"ן ושנמסרו לי על ידי הנהלת המוסד, המנכ"לית ד"ר מורית בארי ומנהלת הסיעוד גב' צפי הלל- דיאמנט, ועל כך אני מודה להן מאוד. לצערי, נמנעה ממני הגישה לעיון בתיקי אלי"ן, שכולם מצויים בארכיון המדינה, בשל חוק הגנת הפרטיות האוסר חשיפת חומר שיש בו חשש לפגיעה בצנעת הפרט במשך 90 שנה מהיווצרו ואף יותר. בפרק זה אני גם מסתמכת על מקורות ראשוניים וחומרים שנאספו על ידי מר אילן שטייר, שלא פורסמו, שנמסרו לי על ידו ואשר נמצאים בארכיון 'אלי"ן'. לוי ניסים, פרקים, עמ' 259. ראו עמ' 50. לוי ניסים, פרקים, עמ' 259. היילברונר אדגר, "הספד לד"ר חנוך קלר", הרפואה כרך כ"ח, חוברת ב', פברואר 1185, עמ' 39-39. 5 6 7 8 9 10

19 והמסורתיות של קלר, בד בבד עם תפיסתו הרפואית ורצונו לתרום הן לרווחת אוכלוסיית הנזקקים בירושלים והן למפעל הלאומי באמצעות פיתוח הרפואה המקצועית. חזונו של קלר קרם עור וגידים בשנת 1132, כשהקים מרפאה אורטופדית פרטית ברחוב בצלאל בירושלים. מרפאה זו נועדה לרווחת ילדים משכבות סוציו-אקונומיות נמוכות שידם לא הייתה 11 משגת לקבל טיפול רפואי שניתן היה לקבל רק באופן פרטי, כפי שהיה מקובל בירושלים באותה 13 12 תקופה. קלר עלה לארץ בשנת 1132 וכוונתו הייתה לחלק את זמנו בין ארצות הברית לבין ארץ ישראל, כאשר בניו יורק יעשה לקידומו הרפואי-מקצועי ולגיוס כספים, וכאשר ישהה בארץ ישראל ישמשו הכספים הללו לטיפול בנזקקים חינם אין כסף, והידע הרפואי שירכוש ישמש 14 לטיפול בילדים הנכים. כשם שהיוזמה להקמת המרפאה הייתה עצמית, כך גם מימון הפרויקט. המרפאה הופעלה על ידי קלר לסירוגין, במשך שלוש השנים הבאות )בשנים,)1135-1132 במימונו העצמי כשילדים נזקקים קיבלו טיפול ללא תשלום. מרפאתו של קלר כללה חדר ייעוץ והמתנה, חדר אלקטרו 15 תרפיה, הליותרפיה, חדר פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק במלאכת יד ומשרד. קלר לעיתים אף הוסיף מכיסו כדי לכסות הוצאות של מכשירים, ניתוחים ותרופות שנדרשו לילדים חסרי האמצעים. לאחר שנוכח כי צרכי הילדים העניים עולים על אמצעיו הכספיים, החליט להקים את 'האגודה לעזרת ילדים נכים' ובאמצעותה לגייס כספים בקרב הציבור בארצות הברית בעיקר, שיתרמו 16 לאחזקתה ולהפעלתה של המרפאה. II מטרות ויעדים של 'האגודה לעזרת ילדים נכים' בספטמבר 1138 הקים קלר בארצות הברית בסיוע אחיו, וויליאם קלר ורופאים יהודיים נוספים את 'האגודה לילדים נכים בפלשתינה ובמזרח הקרוב' ובקיצור: 'אלי"ן'. מטרת האגודה הייתה גיוס כספים שיאפשרו את הפעלת המרפאה האורטופדית בירושלים לילדים נכים חסרי אמצעים. נראה כי גישתו של קלר הייתה גישה ציונית שמטרתה תרומה למפעל הציוני, אך כרופא, קלר היה מחויב לטפל בכל אדם ללא הבדל דת או גזע ועל כן פתח את המרפאה בפני כל התושבים הנזקקים באזור. זאת ועוד, בדומה לאנשי המשלחת של ציוני אמריקה אשר פעלו בארץ לאחר מלחמת העולם הראשונה, בארצו וכאמריקאי, נשא זהות כפולה. כציוני שאף קלר לשפר את בריאות העם היהודי פעל לקידום תרבותו של העולם הנחשל ובכללו המזרח על כלל אוכלוסיו, יהודים כערבים. כפי שמציגים מחקרים, הציונות השתלבה עם פמיניזם חברתי יחס שוה כלפי לוי ניסים, פרקים, עמ' 259. עד עליית הרופאים היהודים, פליטי הנאצים, מגרמניה בשנים 1134-1133, הרפואה הציבורית בארץ ישראל הייתה רפואה כללית ורק רופאים מעטים היו מומחים. כך לא היו מחלקות אורטופדיות בבתי החולים עד שלהי שנות ה- 30 עם עלייתם לארץ של האורטופדים ד"ר רודולף לפמן ופרופ' ארנסט ספירא. ראו: לוי ניסים, פרקים, עמ' 293-292. הרופאים האורטופדיים המעטים עבדו באותן שנים באופן פרטי או באמצעות שירות רפואי חלקי שניתן על ידי העירייה. ראו: פולפרמכר ישראל, "הארץ והרפואה, בעיות אורטופדיות בישראל, בעיית הרגל מלגו", הרופא העברי, כ"ג, א, ב, 1150, עמ' 38. לוי ניסים, פרקים, עמ' 259. חוברת הסברה על המוסד, ארכיון אלי"ן, תיקיית ארכיון מדינת ישראל, מ- 091189_011135_110_33_1591, 1184-1132, במקור: אמ"י, מיכל מ- 1591, תיק 339110. כנראה טיפול באור אולטרא סגול. היילברונר, עמ' 39-39. 11 12 13 14 15 16

14 17 חברות שונות, מה שבא לידי ביטוי במטרות האגודה. סיבה נוספת לפתיחת המרפאה בפני אוכלוסיה לא יהודית, פרקטית במהותה, הייתה ככל הנראה השאיפה לקבל תמיכה מהשלטונות 18 המנדטוריים שלא ראו בעין יפה אגודה המעניקה שירות רפואי שמיועד רק ליהודים. ההיבט המקצועי מופיע בעלון הסברה של האגודה, שפורסם בניו יורק בשנת 1135, ובו מטרת האגודה: 19 "לקיים שירות רפואי אורטופדי לחולים ונכים כתוצאה ממחלות ומומים". העלון מדגיש כי המרפאה שפועלת בירושלים נותנת מענה לכל תושבי ארצות האזור ומתמקדת במעוטי יכולת. על פי העלון ניתנו בשנת 1138 כאלפיים טיפולים בחינם למעוטי יכולת. העלון קרא לתרום שני דולר 20 של ארה"ב כדמי חבר באגודה, כדי לסייע במשאבים למילוי יעדי האגודה. מחלקת הבריאות המנדטורית אישרה את הפעלת המרפאה בירושלים כאגודה ציבורית, אך כדי למנוע תלונות על חוסר איזון בין תמיכה במוסדות יהודיים לבין מוסדות ערביים, הדגישה כי 21 אין להפלותה לטובה על פני כל ארגון צדקה אחר. למרות מאמציו של קלר, המסעות לארה"ב לא נשאו פרי 22 והתרומות היו מעטות. המשך פעילות המרפאה התאפשר הודות לנכונותן של האחיות לעבוד בשכר זעום ולעיתים אף בהתנדבות. קלר מצידו, המשיך לממן מכיסו הפרטי חלק מהטיפולים ואף חלק מהמשכורות. למרות הקשיים הכלכליים העניקה המרפאה בשנת 1139 כאלפיים טיפולים לילדים הסובלים 23 מנכויות שונות. III יישום המטרות בתמיכת האגודה עברה המרפאה בשנת 1139 לרחוב בן יהודה בירושלים והוקם מנגנון תפעולי, 24 מונה מנהל אדמיניסטרטיבי שלמה נפחא והורחב מעגל התורמים המקומי. היה זה תוצר של הצורך הרב וההכרה הציבורית בהצלחת המרפאה. בשנה זו גדל מספר הטיפולים לאלפיים ושבע מאות שניתנו למאה וארבעים ילדים על ידי שלושה רופאים: ד"ר הנרי קלר, ד"ר אדגר 25 היילברונר וד"ר יעקב ליפשיץ. כל ילד קיבל במשך השנה בממוצע, כעשרים טיפולים ללא 26 תשלום, לאחר שמשפחתו הביאה אישורים מתאימים על מצבה הכלכלי. אגודת 'אלי"ן' לא הסתפקה במתן שירות רפואי בלבד ופעולותיה התרחבו לתחומים נוספים של מניעת תחלואה, חינוך והסברה. בבתי הספר התקיימו הרצאות על חשיבות החינוך גופני ועל ידע כללי באורטופדיה. הופעלו שירותי הזנה והלבשה, הוקם בית ספר לילדים נכים, יהודים ברטל נירה, "ייסוד בית ספר לאחיות בירושלים על ידי המשלחת הרפואית של ציוני אמריקה בשנת 1114, המשך או מהפכה", בתוך: שילה מרגלית, קרק רות וחזן-רוקם גלית )עורכות(, העבריות החדשות, נשים ביישוב ובציונות בראי המגדר, ירושלים, תשס"ב )להלן: ברטל, ייסוד בית הספר לאחיות(, עמ' 299. מתוך מכתבו של קולונל הרון מנהל מחלקת הבריאות של המנדט הבריטי אל פקיד הבריאות הבכיר, מיום 29.1.1135, אמ"י, מכל מ- 1591, תיק 339100, בתוך: שטייר אילן, מחקר על אלי"ן, עמ' 9-9, ארכיון אלי"ן. חוברת הסברה, לעיל הערה. 18 לעיל הערה 18. לעיל, הערה 14. עדותו של שלמה נפחא, מנהל אלין בשנים 1151-1139, מתוך: שטייר, עמ' 9. כתבת עיתון )ללא ציון שמו( מתאריך 24.1.1139: Treatments, 2000, Free מתוך אלבום History of Alyn, Alin,Publicity in Newspaper ארכיון 'אלי"ן' שלמה נפחא )1110-1111( עיתונאי בעל השכלה משפטית, עלה לארץ בשנת 1138, התמנה למנהלו האדמיניסטרטיבי הראשון של בית החולים 'אלי"ן' בין השנים 1151-1139. מתוך: שטייר, עמ' 4. ראו עמ' 92. חוברת שיצאה בשנת 1134 המפרטת את פעילות אלין. אמ"י, מכל מ- 1591, תיק 339100, בתוך: שטייר, עמ' 10-4. 17 18 19 20 21 22 23 24 25 26

11 וערבים, שפעל כחלק מהמרפאה וניתנו מגוון טיפולי עזר ושיקום. גם מכון הרנטגן של המרפאה 27 פעל ללא תשלום או בעלות נמוכה. כאמור, השירותים הללו מומנו מכספי תרומות מהארץ ומחו"ל. בשנת 1139 הצטרפו להנהלת המוסד אנשי ציבור ערבים: ד"ר טנוס, רג'אב ביי נששיבי, אמין ומוחי ביי, עבדול האדי וכן הרוקח הארמני ארסניאן. האישים הערביים הללו הביאו תורמים ערבים לאגודה ועיריות שכם וג'נין מימנו טיפולים לתושביהן. אין זה מפתיע לנוכח העובדה 28 שבאותה שנה 85% מאוכלוסיית המטופלים ב'אלי"ן' היו ילדים ערבים. אולם חשוב לציין שבתקופה זו התחולל בארץ המרד הערבי )מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט( שפגע קשה בישוב היהודי. לנוכח ההקשר התקופתי שניכר בהסלמה ביחסי יהודים-ערבים בולטת ייחודיות המרפאה שלמרות סכסוך הדמים המשיכה לפעול בשיתוף פעולה יהודי-ערבי. כך התבסס מעמדה של 'אלי"ן' כמוסד רפואי בעל איתנות כלכלית, הנאמן לערכי הרפואה האוניברסאליים ומעניק טיפול לכל אדם באשר הוא. 29 בתל אביב ההתבססות באה לידי ביטוי גם בהקמת מרפאות עצמאיות של 'אלי"ן', 30 ובחיפה ולשאיפה מצד הוועד המנהל להפוך את המרפאה לבית חולים שיקומי לילדים, שיאפשר אשפוז בעת הצורך. רעיון שהיה ייחודי וחדשני באותה תקופה. שלב שני: התרחבות והתמקצעות - הקמת בית חולים שיקומי לילדים התקופה מסוף שנות השלושים עד ראשית שנות הארבעים הייתה קשה לאגודת 'אלי"ן' שנסמכה 31 בעיקר על כספים מחו"ל, שכן גיוס הכספים נפגע בשל פרוץ מלחמת העולם השנייה. נוסף לכך, בספטמבר 1131 מייסד המרפאה והרוח החיה שבה, ד"ר קלר, לקה באירוע מוחי ונותר משותק ומוגבל בתנועותיו. רכושו של קלר בארה"ב איבד את ערכו והוא נותר חסר אמצעים. באותו הזמן, רעיון בית החולים לילדים נכים החל לקרום עור וגידים והיה חשש שמחלתו של קלר ואובדן המשאבים יפגעו בכך, עד כדי סגירת המוסד לחלוטין. עקב מחלתו של קלר, ובתשעה באפריל,1180 מינתה הנהלת האגודה את במעמד הנציב העליון סר מקמייקל ורעייתו, 32 ד"ר אדגר היילברונר למנהל המוסד, בית חולים נחנך 'אלי"ן' לילדים נכים. בית החולים הוסיף שירותי אשפוז לצורך מתן טיפול אינטנסיבי במקרים קשים או במקרים שבהם הילדים הנכים התגוררו במקום מרוחק. בית החולים נפתח במקום שבו שכנה המרפאה, ברחוב בן יהודה בקומה הרביעית וכלל בתחילת דרכו שתים עשרה מיטות שעד שנת 33 1181 עלה מספרן לעשרים ושש. מתוך החוברת, לעיל הערה 29, שטייר, עמ' 10. מכתב משלמה נפחא אל קולונל הרון מיום 8.8.1180, אמ"י מכל מ- 1595 תיק 339100, בתוך שטייר, עמ' 19. מתוך: אלבום,History of Alyn, Alyn Publicity in Newspapers ארכיון 'אלי"ן'. תיק מסמכים על המוסד, ארכיון 'אלי"ן', תיקיית אמ"י, מ_ 11_8428 031188_031189, 1184-1132, במקור: אמ"י מיכל 8428911. על פי עדותו של שלמה נפחא, בתוך: שטייר, עמ' 15. שם, עמ' 15. מכתב הזמנה לטקס מיום 8 באפריל 1180, ארכיון 'אלי"ן', תיקיית אמ"י, מ- 091189_011135_110_33_1591, 1184-1132, במקור: אמ"י, מ- 1591, תיק 339110. 27 28 29 30 31 32 33

100 בעקבות מחלתו של קלר, אובדן רכושו והצורך האישי שלו בשיקום, החליטה הנהלת האגודה 34 לאשפזו בבית 'אלי"ן' שם שהה עד לפטירתו בנובמבר 1188. בתקופה זו הוסיף להיות שותף להנהלת המוסד, ולו ברמה הרוחנית. בהנהלת האגודה ראו במשנתו של קלר מורשת רוחנית, שהוקראה כמכתב שניסח קלר עצמו, בישיבה השנתית של האגודה באוקטובר 1182. במכתב עמד קלר על עקרונות היסוד של האגודה ובהם החובה לטפל בכל ילד וילדה, ללא התחשבות במצב, תוך שליחת מסר של שלום ורצון טוב לכל הגזעים והאמונות. בישיבה הוחלט להמשיך ולקיים את 35 בית חולים 'אלי"ן' ברוח זו. באוקטובר 1182 נערך כינוס של סניפי 'אלי"ן' מחיפה, תל אביב וירושלים. בכינוס זה הוגדרה מחדש מחויבות המוסד לסייע לילדים לעזור לעצמם, להפכם לבעלי כבוד עצמי ולאזרחים 36 מכובדים של הארץ, המסוגלים לתרום מעצמם לטובת האנושות. מחויבות זו נוסחה על ידי מר 37 קלארק, נשיא אגודת 'אלי"ן' דאז, ומשמעותה הייתה: שאיפה לשלב את הילדים הנכים בחברה ולהעניק להם את היכולת להשיג עצמאות פיזית וכלכלית. מחויבות זו ככל הנראה, היוותה את הבסיס למטרות השיקום שנוסחו מאוחר יותר בשנת 1184, על ידי אבי הרפואה השיקומית בארץ, ד"ר אמיל אדלר. תפיסה שיקומית זו שראשיתה בבית החולים 'אלי"ן' הייתה חדשנית ונוסחה עוד טרם הייתה רפואה שיקומית כלל, בארץ ובעולם. השיקום כאבן בוחן לסוגיית יחסי יהודים-ערבים כאמור, במהלך המרד הערבי, בשנים,1131-1139 התהדק שיתוף הפעולה של ראשי 'אלי"ן' היהודיים עם נכבדים ערבים שהצטרפו לוועד המנהל של האגודה, זאת למרות ההסלמה ביחסי יהודים-ערבים באותה תקופה. מגמה זו המשיכה גם במהלך שנות הארבעים. אולם בשנים הללו הבעיות הכלכליות של המוסד החריפו עד שבשנת 1189 ריחפה על המוסד סכנת סגירה בשל הידלדלות מקורות המימון. הוחלט לשלוח את הילדים לבתיהם במידת האפשר ואת היתר לפזר במוסדות אחרים. המוסד נסגר במהלך שנת 1189 למשך שלושה חודשים עד שנמצאו המשאבים לפתחו מחדש. הוועד הלאומי של הסוכנות היהודית לארץ ישראל פרש חסות מלאה על מימון הטיפול בילדים היהודים ואחזקתם בבית 'אלי"ן'. אמנם לילדים הערביים לא נמצאה חסות דומה 38 פרט לתרומות מזדמנות, אך הטיפול בהם נמשך, גם בהיעדר מימון. במקרה זה התפיסה השיקומית-רפואית והמחויבות לצוואתו של קלר קדמו להיבט הלאומי. התפיסה הרפואית ההומאנית המחייבת מתן טיפול רפואי לכל אדם, ללא הבדל דת, גזע ומין, הכריעה את הכף. דו הקיום היהודי-ערבי המשיך להתקיים בבית החולים העצמאות. בפברואר 1184 'אלי"ן', העביר ראש עיריית שכם בפעם האחרונה, גם לאחר פרוץ מלחמת את תרומתו השנתית ל'אלי"ן' עבור הטיפול שקיבלו ילדים בני עירו במוסד. אך השיתוף לא התקיים לאורך זמן. בחודש מאי 1184, כאשר הוכרז על הקמת מדינת ישראל, הוציאו ההורים הערביים את ילדיהם מ'אלי"ן', על פי עדותו של שלמה נפחא, בתוך: שטייר, עמ' 15. פרוטוקול הישיבה השנתית של האגודה, 29.10.1182, 'ארכיון אלי"ן', תיקיית אמ"י, מ- 1591_33_110_011135_091189, 1184-1132, במקור: אמ"י, מיכל מ- 1591, תיק 339110. שם, שם. לא מופיע שם פרטי. חליפת מכתבים בין ד"ר לסטר, ראש מחלקת הבריאות המנדטורית ומר קלארק, ראש האגודה, 29.9.1189, ארכיון 'אלי"ן', תיקיית אמ"י, מ- 091189_011135_110_33_1591, 1184-1132, במקור: אמ"י, מיכל מ- 1591, תיק 339110. 34 35 36 37 38

101 מתוך הבנה שנוצר מצב בלתי הפיך. 39 ששוב לא יהיו כבעבר. מנקודת מבט זו, אלי"ן הוא בבואה ליחסי יהודים-ערבים שלב שלישי: מעבר משיקום ילדים לבית חולים כללי לפצועי מלחמת העצמאות מלחמת העצמאות היוותה מבחינת עידוד' כלכלית. בשל הנפגעים מפצועי הקרבות הופנה ל'אלי"ן' 'אלי"ן' שלב נוסף בהתפתחות המוסד שהעניק לו הרבים במלחמה ולנוכח מצוקת האשפוז בבתי החולים, לשם קבלת טיפול רפואי. 'זריקת חלק ביניהם היו חיילים נפגעי הקרבות ואזרחים נפגעי המצור על ירושלים. כורח הנסיבות הפך את 'אלי"ן', באופן זמני, לבית חולים כללי ומשום כך קיבל המוסד אישור, הכרה וסיוע ממשרד הבריאות של מדינת ישראל שאך מקרוב קמה; סביר כי אלמלא המלחמה והשלכותיה, הללו היו ניתנים ל'אלי"ן' במהותו המקורית רק לאחר זמן, שכן שיקום ילדים נכים לא עמד בראש סדרי העדיפויות. מלחמת העצמאות הייתה אפוא זרז להכרה ב'אלי"ן' כמוסד רפואי; הכרה שבאה לידי ביטוי בתמיכה כלכלית מצד 40 הרשויות. מתמיכה זו נהנו הן נפגעי המלחמה והן הילדים הנכים 'המקוריים'. עבור 'אלי"ן' היה בזה מענה חלקי לצרכי השעה, אך לא היה בכך די. כך לדוגמא, בהיעדר מימון מספיק, לא כל הילדים זכו לכיסאות גלגלים לשימושם האישי וחלקם נאלצו להתנייד ממקום למקום באמצעות 41 זחילה במסדרונות ובמדרגות בית החולים. דו"ח שיצא בשנת 1150 וסיכם את שתים עשרה שנות פעילותו של סניף 'אלי"ן' בחיפה, מלמד אותנו על מגוון רחב של נכויות אורטופדיות ונוירולוגיות שטופלו בסניף זה וממנו ניתן להסיק לגבי המוסד בירושלים, שככל הנראה טיפל בבעיות דומות. בסניף חיפה טופלו ילדים עם מגוון נכויות שחלקן מולדות וחלקן נרכשות. המחלות כללו: מומים מולדים של כף הרגל ושל עמוד השדרה, מחלות בעצמות השלד כגון: Perthes ו-,Scheuerman מחלות זיהומיות כמו שחפת ו-,Osteomielitis מחלות של מערכת העצבים והשרירים כגון: שיתוק ספסטי, ניוון שרירים ושיתוק 42 ילדים וכן עקמת ובעיות יציבה. מגוון המחלות מצביע על כך שעד שנת מחלת הפוליו 1150 הייתה אחת מני נכויות רבות שטופלו ב'אלי"ן'. בשנים הבאות השתנה אופי בית החולים עקב פרוץ מגיפת הפוליו ומרבית המטופלים היו ילדים נפגעי מחלה זו, כפי שיתואר בהמשך. - שלב רביעי: פוליו ראשית שנות החמישים ואילך: 'אלי"ן' נרתם למשימה לאומית שיקום נפגעי בשנת 1150 התקדם בית החולים 'אלי"ן' שלב נוסף בדרך להכרה ציבורית שתאפשר את הרחבת המימון הממשלתי. בשנה זו הפכה מחלת הפוליו למגיפה של ממש ובית החולים 'אלי"ן' קלט לאשפוז ילדים שנותרו משותקים כתוצאה מהמחלה.,1150 עדותו של שלמה נפחא, מתוך: שטייר, עמ' 21. שם, שם. שם, עמ' 34. דו"ח המרפאה למשרד הבריאות בחיפה, נובמבר 1_8294_111181_101153, במקור: אמ"י, מיכל ג- 829491. ארכיון 'אלי"ן', תיקיית אמ"י, ג 39 40 41 42

102 מגיפת הפוליו והשלכותיה על החברה בישראל: 1159-1150 מחלת הפוליו 43 )Poliomielitis( ובשמה העברי 'שיתוק ילדים' היא מחלה זיהומית-ויראלית מדבקת. בשלב ראשון מופיעים תסמינים של מחלת חום עם הקאות וכעבור שלושה ימים בדרך כלל, יורד החום ומופיעים כאבי שרירים וקשיון עורף ההופכים לשיתוקים. הנגיף מחולל המחלה פוגע בחוט השדרה וגורם לשיתוק בשרירים לפי מקום הפגיעה. לרוב, לאחר חלוף השלב החריף של המחלה, חלה נסיגה בשיתוקים ויש התאוששות, לעיתים מלאה ולעיתים חלקית. בנכות זו, 44 הנזק הוא בדרך כלל מוטורי בלבד. במהלך שנות הארבעים של המאה העשרים היו בארץ מקרים בודדים של מחלת הפוליו. בשלהי שנת 1181 החלו מופעי המחלה להתרבות באופן ניכר, ובשנת 1150 הגיע מספר הנפגעים לשיא חדש 45 עם 1921 מקרים חדשים. המחלה הפכה ממצב אנדמי לאפידמיה שפגעה באלפי ילדים ותינוקות. על פי נתוני משרד הבריאות, במשך תשע שנים )1154-1150( חלו בישראל 5429 ילדים במחלה, ו- למחלת הפוליו הייתה השפעה קשה על האווירה הציבורית בארץ. ידיעות והערכות לגבי המגיפה הופיעו בעיתונים בהבלטה ועוררו בהלה שפשתה בקרב הציבור ועוררה חוסר אמון כלפי הרשויות שנדמו כמי שאינם מתמודדים עם המגפה. גם החולים שהחלימו הצטיירו כאויבי הציבור העלולים להדביקו במחלה. מרחבים ציבוריים כבתי קולנוע, חופי רחצה ובריכות שחייה התרוקנו 49 והילדים שהחלימו נתקלו בסירוב לקבלם בחזרה במוסדות החינוך. מצב גרוע במיוחד שרר במעברות בהן תנאי התברואה היו ירודים והצפיפות הייתה רבה, מה שגרם להדבקה מהירה יותר במחלה. הורים שילדיהם חלו הסתירו זאת, לעיתם מחשש מגילוי עוינות מצד הסביבה. כך על פי עדויות, הוחבאו ילדים חולים במעברות, בצריפונים ובפחונים 50 בתנאי תברואה ירודים וללא טיפול רפואי הולם. מערכת השיקום הרפואי הייתה חסרת אונים נכים שנזקקו לשיקום. לנוכח המספרים הגדלים והולכים של ילדים עם פרוץ המגיפה לא היו בארץ מספיק מיטות שיקום כלל, לא כל שכן מיטות שיקום לילדים, ולא היה כוח אדם מיומן של פיזיותרפיסטים ורופאים מומחים ברפואה שיקומית ופיסיקלית בכלל ובשיקום ילדים בפרט, לטיפול בנפגעים. היה חשש שאם הרשויות לא ינקטו צעדים מתאימים, הנושא יצא מכלל שליטה וכעבור שנים ספורות תעמוד מדינת ישראל 10% מהמקרים היו ילדים מתחת גיל חמש. ב- 30% מהמקרים נותרו הילדים משותקים 47 46 לצמיתות. תמותה נרשמה ב- 10% מהמקרים. מגיפה זו התחוללה גם בארה"ב בשנים -1182 48 1153 ובאירופה בשנת 1152. להלן: פוליו פראוור יהושע )עורך(, 'שיתוק ילדים', האנציקלופדיה העברית, כרך ל"ב, ירושלים תל אביב, תשמ"א, עמ' -805.809 Blum Nava and Fee Elizabeth, "The Polio Epidemic in Israel in the 1950's", American Journal of Public Health, Vol. 97, No. 2, February 2007, p. 218. ויסמן ש. א., "ההכנות לשיקום מקצועי במקרי שיתוק ילדים", הרפואה, 15.2.1151, עמ' 19. בלום, השיקום, עמ' 138. פראוור, עמ' 809-805. רשקס, הנידונים, עמ' 81-80. שם, עמ' 81. 43 44 45 46 47 48 49 50

103 בפני משבר חברתי, הומאני וכלכלי של חברה המתמודדת עם בעלי מום ונכים רבים הזקוקים 51 לתמיכה כלכלית, חברתית ורפואית. המגיפה שככה בשנת 1159 לאחר שפותחו החיסונים על ידי שני רופאים יהודים אמריקאים וניתנו לציבור. הראשון היה חיסון פסיבי, על בסיס נגיף מומת, שפותח בשנת 1155 על ידי ד"ר יונה סאלק והשני חיסון אקטיבי על בסיס נגיף מוחלש, שפותח בשנת 1159, על ידי פרופ' אלברט 52 סייבין. אולם שוך המגפה לא פתר את הצורך בשיקום כיוון שנותרו אלפי ילדים נכים שנזקקו לטיפול שיקומי. מגפת הפוליו הוסיפה אפוא להשליך על התפתחות שיקום הילדים לאורך שנים. נפגעי הפוליו ושיקומם ב'אלי"ן' ייחודו של 'אלי"ן' מבחינת שיקום נפגעי הפוליו, לעומת מרכזי שיקום אחרים שקמו בעקבות מגיפת הפוליו כדוגמת 'אסף הרופא' )להלן(, היה בטיפול בהשלכות האורטופדיות ארוכות הטווח, הודות לניסיונו בתחום השיקום האורטופדי. בשל מגיפת הפוליו נרתמו בנוסף למשרד הבריאות, 54 53 גם מלב"ן ומשרד הסעד לסייע כספית ל'אלי"ן'. בשנת 1159 מרבית המאושפזים ב'אלי"ן' היו נפגעי פוליו; מתוך מאה ושישה מאושפזים, שמונים ושישה היו נפגעי פוליו, שבעה היו נפגעי שיתוק מוחין והיתר סבלו ממחלות שונות. רוב האוכלוסייה הייתה ילדים צעירים; תשעים ילדים 55 מתוך כלל המאושפזים היו בגילאי שלוש עד עשר. בין היתר הייתה קבוצה של ילדים שסבלו 56 מעקמת קשה בעמוד השדרה כתוצאה משיתוק שרירי הבטן והגוו. לקראת סוף העשור חלה ירידה בשיעור נפגעי הפוליו החדשים בזכות מתן החיסונים. אך הטיפול בנפגעי המגיפה נמשך, שכן לשיקום נדרש זמן ממושך. נפגעי הפוליו היוו את מרבית 57 אוכלוסיית 'אלי"ן' עד אמצע שנות השבעים. כאמור, בשנותיו הראשונות שכן בית החולים 'אלי"ן' ברחוב בן יהודה ומאוחר יותר, בשנת 1152, עבר 'אלי"ן' למבנה של מנזר 'סן סימון' בירושלים שנכבש במלחמת העצמאות והוכשר 58 לשמש כבית חולים לילדים. 'סן סימון' היה מנזר נוצרי, יווני-אורתודוקסי שבאפריל 1184 נכבש על ידי צה"ל לאחר קרב קשה. במנזר נותרו מספר נזירים, ירושלים שהייתה תחת שלטון ירדני וביתו נותר ריק. בפברואר אך הפטריארך עצמו עקר למזרח 1151 נחתם הסכם בין נציג הפטריארכיה לבין האפוטרופוס הכללי של מדינת ישראל, לפיו הועברה החזקה על הבניין לידי אגודת 'אלי"ן'. אקסר אנטול,"שיקום אחרי פוליומיאליטיס", הרפואה, 15.1.1152, עמ' 10. פראוור, עמ' 809-805. "מוסד לטיפול בעולים נחשלים", מפעל בריאות סוציאלי שהוקם בשנת 1181 על ידי הסוכנות היהודית, ממשלת ישראל והג'וינט כארגון זמני לסיוע חירום לעולים חדשים חולים נכים וקשישים והמשיך לפעול במשך 29 שנים בתוך מערכות הבריאות והסעד של מדינת ישראל. להרחבה ראו: גולנדר חוה ובריק יצחק )עורכים(, שליחות של חסד ואחוות אחים, סיפורו של מלב"ן-ג'וינט בישראל, 1519-1595, ירושלים, 2005, וגם: רומם פנינה, מלב"ן: מוסד לטיפול בעולים נחשלים, זיכרון יעקב, 2012. מכתב מד"ר שמעון בטיש מנכ"ל משרד הבריאות מיום 19.12.1158, אמ"י, מיכל ג 8294, תיק 9, בתוך: שטייר, עמ'.30 סקר של ד"ר טאושטיין מהמחלקה לאם ולילד במשרד הבריאות מתאריך 10.3, 1159 ארכיון 'אלי"ן', תיקיית אמ"י, ג 9_8294 01_051159, במקור: אמ"י, מיכל ג- 829499. ראיון עם ד"ר ג'ורג' פלבסקי, אורטופד שעבד ב'אלי"ן' בין השנים 1111-1191, ירושלים, 13.1.2013. דו"ח רפואי לשנת 119895 אמ"י, מיכל גל 14919, תיק 19, בתוך: שטייר, עמ' 29. מכתבו של שלמה נפחא אל האפוטרופוס הכללי, 13.11.1158, ארכיון 'אלי"ן', תיקיית אמ"י, ג 9_8294 1153_1155, במקור: אמ"י, מיכל ג 829499. 51 52 53 54 55 56 57 58

108 ההסכם התיר הרחבה, 59 שיפוץ והתאמה לצרכי בית חולים לילדים נכים. מיקומו של 'אלי"ן' בתוך מנזר גרם לא אחת לאי הבנה. הורים שהגיעו לבקר את בנם המאושפז, נדהמו למראה חזותו הנוצרית של המבנה וסברו שהילד הועבר על דתו והשתמד. כיוון שכך נמנעו ההורים מלבקרו 60 אולם לא נמנעו משליחת הילד למקום, יתכן שמחוסר ברירה, בהיעדר מוסד חלופי. בשנים הללו, ילדים בודדים בבית החולים שאיש לא בא לבקרם, היו בגדר תופעה שכיחה. רבים היו יתומים מהוריהם, עקב השואה או עקב מלחמת העצמאות, או שהוריהם קשי היום שהתגוררו במקומות 61 מרוחקים, לא הגיעו לביקורים, כך שהיעדר ביקורי קרובים לא היה דבר נדיר. יתכן שהייתה זו תוצאה של התפיסה שילדים חריגים צריך להרחיק מן הבית. 'אלי"ן' מצידו, לא עשה מאמץ לברר את הסיבה לכך שהמשפחה איננה מבקרת ולעודד את ביקורה. יתכן שהניחו שהדבר נבע מהסיבות שהוצגו לעיל. מכל מקום, נראה שהנהלת 'אלי"ן' תפסה את תפקידו של המוסד כרפואי בלבד ולא התעניינה במצבם הנפשי-רגשי והחברתי של הילדים, שחיו במנותק ממשפחותיהם. לעיתים, רק 62 כעבור שנים לאחר שהילד בגר, התבררה לו הסיבה לכך שמשפחתו לא הגיעה לבקרו. חוסר הרגישות לגבי צרכיהם הרגשיים-נפשיים של הילדים התבטא גם בהיבט נוסף: במוסד בסן סימון בין השנים 1151-1152 פעל לסירוגין חדר ניתוח. הניתוחים שבוצעו היו ניתוחים 63 רקונסטרוקטיביים וכללו העברות שרירים, הארכות שרירים וקיבועי מפרקים. מטרת הניתוחים הייתה לשפר את תפקוד הילדים הנכים עד כמה שניתן. הניתוחים שרווחו ב'אלי"ן' היו קיבועים של עמוד השדרה, במקרים של ילדים עם עקמת קשה והעברות גידים בכפות הרגליים, לילדים נפגעי פוליו, כדי לשפר את הליכתם. לדברי ד"ר ג'ורג' פלבסקי, אורטופד שעבד ב'אלי"ן' במשך 65 64 עשרים שנה, הניתוחים הללו היו מוצלחים ושיפרו את איכות חייהם של הילדים. אולם גם במקרים הללו גילה המוסד לעיתים, חרדותיהם, ובדידותם. בוגרי 'אלי"ן' אי רגישות וחוסר מודעות למצבם הנפשי של הילדים, מתארים במבט לאחור, את פחדם מפני הניתוחים הללו. מנקודת מבטם, הם בדרך כלל הוכנסו לניתוחים, ללא שיחה עם פסיכולוג וללא הכנה מוקדמת או הסברים שיפיגו ולו במעט, את החששות. פחדם היה עד כדי כך גדול, שהם חששו לטענתם, אף 66 לעבור לידי חדרי הרופאים שמא יתקלו בהם. גם כאן ניתן לראות את שימת הדגש על השיקום הרפואי אך חוסר נתינת הדעת על השיקום הנפשי, מצד המוסד. בשנת 1151 התמנה כמנהל המוסד, פרופ' מאיר מייקין. מייקין נולד בשנת 1111 בבירקנהד שבאנגליה למשפחה מסורתית וציונית וסיים את לימודי הרפואה בשנת 1181. הוא שירת בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה וזכה לאותות הצטיינות. מייקין עלה לארץ בשנת 1189 מתוך ציונות ומאוחר יותר נסע להשתלם באורטופדיה, באוניברסיטת קולומביה. בשנת 1155 הקים את המחלקה האורטופדית ב'הדסה' ובמקביל, 1151 משנת היה המנהל הרפואי של 'אלי"ן' במשך שם, שם. מתוך עדותו של מ.י. בוגר אלין מתאריך 25.4.2011, בתוך: שטייר, עמ' 32. פלבסקי, ראיון. כפי שהתברר לילד שהוריו חשבו שהועבר על דתו והתנצר ומשום כך נמנעו מלבקרו. ניתוחים לשחזור מחדש. משנת 1191 ועד 1111. פלבסקי, ראיון. מתוך ראיון עם בוגרי 'אלי"ן', בתוך: שטייר, עמ' 32. 59 60 61 62 63 64 65 66

105 67 עשרים שנה. 68 מייקין היה בעל תואר פרופסור מהקולג' המלכותי הכירורגי באנגליה. כאורטופד 69 היה מייקין מחלוצי המנתחים שטיפלו בעיוותים בעמוד השדרה של נפגעי הפוליו. בשנת 1151 החליט מייקין להעביר את הניתוחים לבית החולים 'הדסה' וחדר הניתוח ב'אלי"ן' נסגר. ככל 70 הנראה שילוב של סיבות כלכליות יחד עם ירידה בשיעור התחלואה הביאו לידי כך. לנוכח התפתחותו של אלין ניתן לראות את תרומתו לשיקום בשני אופנים: 1. אלין כמוסד שיקומי מקצועי ותרומתו לפיתוח מקצועי של השיקום 'אלי"ן' היה מוסד שקידם מקצועית את השיקום. ב'אלי"ן' הכירו וקידמו שיטות טיפול שלא היו עדיין מקובלות בארץ באותה תקופה, כגון: הידרותרפיה וטיפול באמצעות בעלי חיים. בסן סימון פעלו שתי בריכות טיפוליות ופינת חי, מתוך תחושה אינטואיטיבית שהטיפול בבעלי חיים, השהיה במחיצתם והאחריות עליהם מיטיבה עם הילדים. גישה טיפולית זו התקיימה ב'אלי"ן' שנים רבות לפני שטיפול בבעלי חיים הוכר כטיפול רגשי בעל השפעות חיוביות על מצבו נפשי ועל תפקודו של 71 הילד. הבנה זו שיש לתת את הדעת גם על מצבו הנפשי של הילד הנכה, הביאה לפתיחתו של 72 שירות פסיכולוגי בשנת 1159. 2. 'אלי"ן' כמוסד חינוכי-חברתי ב'אלי"ן' מראשיתו, שולבו לימודים סדירים יחד עם הטיפול הרפואי. לא הייתה זו רק התחשבות בצרכי הילדים, כי אם מימוש התפיסה השיקומית של המוסד שגרסה כי החינוך וההשכלה הם חלק חשוב מן התהליך השיקומי, בהיותם אמצעי לרכישת כלים להשתלבות בקהילה ורכישת 73 מקצוע שיאפשר עצמאות כלכלית. תכנית הלימודים הותאמה לרמה וליכולת של התלמידים ולתנאים ששררו בסן סימון. נוסף לכך נפתחה מערכת של הכשרה מקצועית בתחומים שונים כגון: עיבוד עץ ומתכות, במגמה לתת הכשרה מקצועית שתסייע לפתח חיים עצמאיים. ההכשרה בפועל 74 התקיימה בשעות אחר הצהריים בבתי המלאכה של בית הספר 'אורט'. הנערים והנערות המתאימים הופנו ללימודים על יסודיים בבתי ספר רגילים בירושלים והאחרים שסבלו ממגבלה 75 פיזית קשה או שלא התאימו למסגרות עיוניות, למדו בין כתלי 'אלי"ן' במגמה מקצועית. הילדים והמתבגרים, על פי עדותם ממרחק של זמן, רכשו ב'אלי"ן' כישורים חברתיים שאפשרו להם להתגבר על עמדת הנחיתות שנבעה מנכותם ולהתמודד עם קשיים, גם כאנשים מבוגרים. החיים במוסד חישלו אותם אישית וחברתית ולא אחת הם קיימו מאבקים אישיים או קבוצתיים שהובילו לשינויים. כך כאשר קבוצת בנות לא היו שבעות רצון מהתיכון המקצועי אליו שובצו, לוי ניסים ולוי יעל, עמ' 281. שם, שם. www.haaretz.co.il/misc/1.1056589 מתוך רשימה שכתב פרופ' מייקין אשר נמצאת ברשות משפחתו, בתוך: שטייר, עמ' 29. עדות של מזל כהן בתאריך 2.11.2011, בתוך: שטייר, עמ' 21. שם, עמ' 31. דו"ח רפואי לשנת, 1195-1198 אמ"י, גל- 14919919, בתוך: שטייר, עמ' 82. עדותו של מ.י., בוגר אלין, בתאריך 28.10.2011, בתוך: שטייר, עמ' 24. מכתבה של רבקה שרשבסקי מנהלת בית הספר ב'אלי"ן' אל מר אליעזר שמואלי, 5.1.1194, אמ"י, מיכל גל 4023, תיק 9, בתוך: שטייר, עמ' 88. 67 68 69 70 71 72 73 74 75

109 ודרשו לעבור לתיכון עיוני, קיבל המוסד, 76 לבסוף את דרישתן. מעבר לשיקום הפיסי המשמעותי בעבור הנערים והנערות, החיים ב'אלי"ן' זימנו להם אפשרויות ללמידה והתפתחות שקרוב לוודאי לא היו אפשריות לו חיו בבתיהם, שהיו בדרך כלל בתים מעוטי יכולת. ב'אלי"ן' הם זכו לחיי חברה מתוך שותפות גורל, חינוך, פעילות תרבותית והשכלה בצד ההתמודדות הטבעית לילדים ולנוער על מקומם בחברה, במקרה זה חברה שבה הנכות היא הנורמה. כך הוכשרו לחיים בוגרים 77 של השתלבות בחברה. סוף דבר בספטמבר 1193 התקבלה החלטה בהנהלת 'אלי"ן' לבנות בניין חדש למוסד שיוקם מלכתחילה כבית חולים לילדים. השטח שהוקצה למטרה זו שכן בשכונת קריית יובל בירושלים והשתרע על 78 פני שבעה עשר דונם. במאי 1195 הונחה אבן הפינה. במרכז התפיסה של בניין בית החולים עמדה המחשבה שמדובר באוכלוסייה קבועה של מאושפזים צעירים, החיה את חייה במלואם במקום, לומדת ומקבלת את מכלול השירותים הרפואיים. לפיכך תוכנן המבנה בהתאם, תוך הקפדה על מפלס אחד ומעברים ופתחים רחבים, ביוני כדי לאפשר מעבר חופשי לכיסאות גלגלים, אלונקות וכדומה. לקראת סיום הבניה הוזמנו הילדים לבקר באתר הבניה. חלקם העידו כי חוו את השינוי 79 והבניה כחוויה אישית והיה בכך מסר של שינוי אישי אפשרי גם במצבם. 1191 הושלם המעבר לקריית יובל. עם השינוי במקום חל גם שינוי באוכלוסיית המטופלים. דור הילדים נפגעי הפוליו בגר ועזב את 'אלי"ן'. חלקם חזרו לבתיהם, אחרים יצאו למגורים בקהילה ומיעוטם נותר בטיפול מוסדי, באחריות משרד הסעד והרווחה. המבנה ב'סן סימון' הפך למוסד שיקומי למתבגרים וחלק מהם נקלטו שם. בשנות השבעים המוקדמות טופלו ב'אלי"ן' בעיקר ילדים שחלו במחלות מולדות כגון: Osteogenesis imperfecta, Arthrogriposis, Spina bifida 80 ומחלות שרירים ניווניות. השינוי באוכלוסיית 'אלי"ן' הוא עדות להתקדמות שחלה ברפואה הישראלית אשר הדבירה את המחלות הזיהומיות ובראשן מחלת הפוליו. המלחמה במחלות הללו אפיינה כאמור, את שנותיה הראשונות של מערכת הבריאות בארץ שבהן התמודדה באמצעים דלים עם בעיות רפואיות קשות, מערבית מתקדמת; והתקדמה בעשורים הבאים כתוצאה מכך גם הרפואה השיקומית השתנתה וניתנה פגיעות וליקויים במערכת השרירים והשלד. למתן שירותי רפואה לסוגים אחרים של המעבר לבניין חדש ומרווח, שתוכנן מראשיתו להיות בית חולים לילדים נכים, מסמן מפנה והתמקצעות בתחום שיקום הילדים. לא עוד מחלקות מאולתרות במבנה שהוסב ממנזר לבית חולים כי אם בניין חדש ומתוכנן, המייעד מקום לכל הטיפולים, לסוגיהם השונים ונותן ביטוי לחידושי הטכנולוגיה המסייעת בשיקום ילדים. שהתחולל ברפואה השיקומית כולה במחצית הראשונה של שנות השבעים. שלב זה היה ביטוי לתהליך ההתמקצעות ראיון עם כ.צ., בוגרת אלין, ללא ציון תאריך, בתוך: שטייר עמ' 21. מתוך עדויות של בוגרי אלין, בתוך: שטייר, עמ' 31. http://www.alyn.org.il/%d7%94%d7%99%d7%a1%d7%98%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94 Magazine, 21.4.1972,Bellos S. "Making the Crippled Function", The Jerusalem Post בתוך: שטייר, עמ' -48.49,Henry Keller. MD, New York and the Alyn Hospital in Jerusalem, Makin & Winter עמ',208 בתוך: שטייר, עמ'.51 76 77 78 79 80

109 2. שיקום ילדים נפגעי פוליו במסגרת הקהילה א. 'הדסה' - ראשית השיקום במסגרת הקהילה בראשית שנות החמישים התגייסה 'הדסה' להגברת המודעות הציבורית לצורך בטיפול ובשיקום של ילדים נפגעי פוליו והמשיכה בכך את עשייתה מזה ארבעה עשורים, להגברת המודעות ולקידום 81 בריאות הילדים בארץ ישראל. עם פרוץ מגיפת הפוליו הקים פרופ' אדלר, מנהל המרפאה הפיסיקלית ב'הדסה', את 'מרפאת 84 83 82 הפוליו' ב'הדסה' ה'. מדי יום טופלו במרפאה כעשרים וחמישה עד שלושים ילדים נפגעי פוליו שזומנו לסדרת מעקבים, אחת לשלושה חודשים, לאחר שחרורם מאשפוז והשלמת הליך השיקום. הדבר נדרש כיוון שילדים אשר חלו בשיתוק, אבריהם הפגועים אינם גדלים סימטרית והדבר יצר בעיות קשות ביציבה, לטיפולים וכל הצוות, כי בהליכה וכדומה. פיזיותרפיסטים לשם כך, ורופאים פעמיים כאחד, ערכו בחודש נסגר המכון לפיזיותרפיה 'מרפאת פוליו'. במרפאה נבדקו והצורך התאמת מכשירים המשך הטיפול בהם, ילדים נפגעי פוליו ונערכו התייעצויות לגבי 85 בניתוחים להעברות גידים. כאמור, כפי שתואר לעיל, מה שאפיין את פרופ' אדלר הייתה גישתו השיקומית הכוללת. הדבר ניכר גם ביחסו כלפי נפגעי מגיפת הפוליו. אדלר התייחס לא רק להיבטים הרפואיים של מחלת הפוליו; הוא היה מודע לכך שמרבית הילדים הנפגעים באו ממשפחות עניות ומרובות ילדים, בשל 86 העובדה שהיה קשר בין התפרצות המחלה לבין צפיפות ותנאי היגיינה ירודים. לפיכך, משנוכח 'הדסה' גובה ארבעים גרוש על כל ביקור של ילד נפגע פוליו, להפחית את התשלום לסכום סמלי של עשרה גרוש בלבד. ד"ר פנה אל הנהלת המוסד ודרש טענתו הייתה שלמשפחות הללו יש הוצאות גבוהות ממילא על הטיפול בילדים החולים ולא ראוי להכביד עליהן את הנטל הכלכלי עוד 87 יותר. גישתו החברתית ואחריותו הלאומית של אדלר הביאה אותו לפרוש את חסותה של מחלקתו גם על נפגעי פוליו ושיתוק מוחין, בישובים מרוחקים ובפריפריה. לאדלר נודע שילדים רבים, נפגעי פוליו בדרום הארץ, אינם זוכים לטיפול. לפיכך פנה באוקטובר 1151 במכתב אל מנהל 'הדסה', ובו מן, קלמן המלצתו ש'הדסה' תטפל גם בילדים נפגעי פוליו בבאר שבע. הצעתו הייתה לשלוח משלחת של רופאים ופיזיותרפיסטים לבאר שבע אחת לחודש, כדי לטפל בילדים נפגעי 88 פוליו בנגב. הצעה זו התקבלה ובמשך שנים, אחת לשלושה שבועות, נסע צוות שכלל רופא, לרוב 81 82 83 84 85 86 87 88 שורץ שפרה, "הסתדרויות נשים למען אימהות בארץ ישראל: פעילותן של 'הדסה', הסתדרות נשים עבריות וויצ"ו להקמת תחנות אם וילד בארץ ישראל בשנים 1184-1114", בטחון סוציאלי, 1114, 51, עמ' 41-59. ראו גם: לוין, עמ' 29-25. 'Polio Clinic'. ורנר, ראיון. מתוך זיכרון דברים מפגישתו של ד"ר כרפס סגן המנהל הרפואי של הדסה עם ד"ר אדלר, מתאריך 15.1.1153, תיק מרפאה לפיזיותרפיה 1158-1153, אצ"מ, 7981\J113. ורנר, ראיון. רוזין, תנאים, עמ' 209. ראו גם: רוזין, חובת. מכתבו של פרופ' אדלר אל ד"ר כרפס סגן המנהל הרפואי של הדסה מתאריך 29.10.1155, תיק מרפאה לפיזיותרפיה 1158-1153, אצ"מ, 7981\J113. מכתבו של ד"ר אדלר אל מנהל הדסה, ד"ר מן, מתאריך 21.10.1151, תיקי הדסה, מרפאה לפיזיותרפיה, אצ"מ,.J113\7982

104 אדלר בעצמו ופיזיותרפיסטית, בדרך כלל ארנה וילר, לבאר שבע כדי לטפל 89 להדריך את ההורים לטיפול בבית ולהתאים להם מכשירים. בילדים נפגעי פוליו, לפעולה היעדרה של מחלקת אשפוז שיקומית לא ריפתה את ידיו של פרופ' אדלר והוא מצא כר נרחב בתחומים שבהם סבר שמחלקתו תתרום לבריאותם של תושבי ישראל, גם בלעדיה. הטיפול בילדים נפגעי פוליו ושיתוק מוחין במסגרת הקהילה, בשונה מ'אלי"ן', שם הטיפול היה במסגרת אשפוז, היה חלוצי וייחודי לשנים 1152-1151 וקדם לפעולות שנקטה ממשלת ישראל בכיוון זה רק משנת 1153 ואילך. ניתן לראות בכך את ראייתו הרפואית והלאומית הרחבה של אדלר שזיהה כי תחום זה מוזנח ומתוך אחריות רפואית ולאומית כאחת, נטל על עצמו למלא את החלל, הקדים את רשויות הבריאות בזיהוי צרכי השעה והשכיל לתת מענה מיידי למצבים רפואיים קשים שעלולים היו להיות 'בכייה לדורות'. יש לזכור שבתקופה זו שררה מצוקה כלכלית בארץ, הונהג משטר 'הצנע' וקובעי המדיניות במערכת הבריאות נאלצו להתמודד עם צרכים רבים ודחופים וביניהם מאבק בהתפשטות מגיפת הפוליו ולשם כך קבעו סדרי עדיפות שהשיקום לא היה בראשו. גם בתחום זה ניכרת אפוא אישיותו של אדלר שבה חברו יחדיו הדאגה כרופא לילד הנכה מצד אחד, והבנת הצרכים הרפואיים הלאומיים מצד שני. במהלך שנות החמישים המרפאה והמכון לריפוי פיסיקלי של 'הדסה' פיקחו על המעקב והטיפול בנפגעי הפוליו בירושלים. המקרים החריפים טופלו בבידוד בבית החולים 'שערי צדק' והמחלימים טופלו ב'הדסה' כחולי חוץ במסגרת מרפאת הפוליו. גם הטיפול בנפגעי פוליו בנגב 90 המשיך להתקיים בשנים הללו במסגרת השרות לביקורי בית. שיטת הטיפול והמעקב שהסתמכה על טיפול ביתי באמצעות הדרכת הורי הילדים הנפגעים, החלה ב'הדסה' כיוזמה של פרופ' אדלר וצוות המרפאה. באופן דומה התפתח הטיפול בילדים נפגעי פוליו גם בבית החולים 'אסף הרופא' שהפך למרכז ארצי לשיקום נפגעי המגיפה, כפי שיתואר להלן. שיטת טיפול זו התפתחה ככורח המציאות בשל המחסור במיטות אשפוז ובכוח אדם מקצועי, השיקום מערביות שהיו המתקדמות בעולם. אך בד בבד עם אימוץ שיטות ב. מרכז השיקום ב'אסף הרופא' - משיקום בקהילה למרכז שיקום כוללני לילדים התפרצות מגיפת הפוליו בארץ התאפיינה כאמור, בתחלואת תינוקות גבוהה שהתרחשה בשנות חייהם הראשונות ובשיעור גבוה של שיתוקים לצמיתות, שנותרו לאחר חלוף השלב החריף של המחלה. בבית החולים 'אסף הרופא' זיהו מספר קשיים בטיפול השיקומי בנפגעי הפוליו, שהיו פועל יוצא של תנאי החיים באותה תקופה. רוב הנפגעים במגיפה היו כאמור, תינוקות וילדים שהתגוררו במרחק מבתי החולים, חלקם במחנות עולים ובמעברות, והוריהם היו במקרים רבים, עולים חדשים שלא שלטו בשפה העברית. עובדות אלו הקשו על תקשורת ושיתוף הפעולה עם הצוות הרפואי, שהיה הכרחי לשם המשך 91 השיקום בבית, מה שהיה עול נוסף על כוח האדם המקצועי המצומצם בלאו הכי. כבר בשנת מתוך ראיון טלפוני עם גב' חוה ליברטי, ביתה של גב' ארנה וילר, תל אביב, 4.3.2012. מתוך דו"ח על המחלקה לריפוי פיסיקלי ושיקום של בית החולים האוניברסיטאי 'הדסה' רוטשילד ירושלים, מרץ 1158, תיק מרפאה לפיסיותרפיה, 1158-1153, אצ"מ, 7981\J113. אקסר, שיקום, עמ' 10. 89 90 91

101 1150 נשמעו קולות בקרב הקהילייה הרפואית, ועל טיפולים שהתריעו על מחסור בפיזיותרפיסטים מיומנים חסרי כל ערך שנעשו על ידי פרסונל חסר הכשרה. כך למשל, בבית החולים אסף הרופא עבדו עד שנת 1150 שלושה מעסים ומורה להתעמלות רפואית. פיזיותרפיסטים מוסמכים 92 לא היו בו כלל. המתריעים קראו למשרד הבריאות לפתוח קורסים מקוצרים לשעת חירום 93 לפיזיותרפיה, כדי להכשיר אנשי מקצוע בזמן קצר. בשל מצוקה זו שהייתה ידועה גם בקרב יהדות התפוצות, שלחה הפדרציה הציונית של דרום אפריקה בשנת 1150 לארץ, קבוצת מתנדבים מומחים, רופאים ופיזיותרפיסטים, לתקופה של 94 שישה חודשים כדי לטפל באלפי הילדים שנזקקו לשיקום. בהיעדר מתודה רפואית-שיקומית מקומית ובמיוחד עקב מחסור בכוחות רפואיים מקומיים, הייתה זו השפעה ישירה ומובהקת של הרפואה מחו"ל על עיצוב הטיפול השיקומי שניתן בארץ; אך לא היה בכך מענה מספק לצרכים ההולכים וגדלים. המציאות הקשה בארץ ישראל הובילה לתפיסה שיקומית שהוכיחה את עצמה, לכורח הנסיבות ואפשרה לקיים שיקום גם בתנאים הקשים הללו. שהוזכרו לעיל פיתחו ב'אסף הרופא', בדומה ל'הדסה', שהתאימה כדי להתמודד עם הבעיות שיטה לניהול הטיפול השיקומי בנפגעי המגיפה. השיטה נקטה בהעברת האחריות לטיפול השוטף בילד הפגוע, לידי הוריו. לאחר שילד חולה פוליו עזב את המחלקה למחלות מדבקות בבית החולים, הוא הגיע למרפאה השיקומית של מרכז השיקום בבית החולים 'אסף הרופא'. הילד נבדק על ידי פיזיותרפיסט שהעריך את כוח השרירים ורשם את ממצאיו בגיליון מיוחד. לאחר מכן עבר הילד בדיקה של אורטופד שבשיתוף 95 עם המומחה לרפואה פיסיקלית ועם הנוירולוג, החליטו על המשך הטיפול הביתי. לאחר קביעת הטיפול, קיבלו ההורים הדרכה לביצוע הטיפול בבית. הטיפול כלל הדרכה לביצוע תרגילי התעמלות בסיסיים, לתנוחה בה ישכיבו את הילד ולאופן שבו יחזיקו אותו. כדי להתגבר על מחסום השפה ועל העובדה שחלק ניכר מההורים לא ידע קרוא וכתוב, צוידו ההורים 96 בדפי הדרכה שעליהם צוירו ההוראות לביצוע התרגילים. במידת הצורך הוכנו סדים לפי מידת הילד ולפי צרכיו וההורים הודרכו בשימוש בהם. אולם לעתים, על אף המאמצים, הטיפול לא יושם כהלכה, שכן לא פעם הבית היה צריף בן חדר אחד שבו הצטופפו הורים עם שמונת ילדיהם, 97 ולא היו בו תנאים נאותים לביצוע הטיפול המומלץ. הילד והוריו הוזמנו לביקורות תקופתיות שבהן הילד עבר שוב הערכת כוח שרירים ונבדק על ידי האורטופד. בביקורת התבקשה האם להראות כיצד היא מבצעת את התרגילים וקיבלה הדרכה לתרגילים נוספים. במידה וההתקדמות לא השביעה רצון, אושפז הילד לתקופה מסוימת לקבלת טיפול מאנשי מקצוע מיומנים בנוכחות האם, כדי שתלמד כיצד להמשיך את הטיפול בבית. האביזרים בהם השתמשו היו פשוטים: שולחן, לוח עץ חלק, אבקת טלק, צעצועים ואמבטיה, "הרקע להקמת בית הספר", חוברת שנים מספרות לרגל חמישים שנה לבית הספר לפיזיותרפיה באסף הרופא, רמלה, 2003, נמסרה לי על ידי גב' חוה ליברטי באדיבותה הרבה. ויזר הנס, "הכשרת פיזיותרפיסטים לטיפול בקרבנות שיתוק הילדים", מכתבים למערכת, הרפואה, 19.9.1150, עמ' 24. בלום, עבודת דוקטור, עמ' 219. אקסר, עמ' 11-10. מכתב מד"ר אנטול אקסר אל גב' דיאנה קיד, אוקטובר 1151, ארכיון פרטי של שולמית ורנר. אקסר, עמ' 11-10. 92 93 94 95 96 97

110 וזאת במטרה להקל על ביצוע הטיפול בבית. במקרים מסוימים היה צורך בניתוחים להעברות 98 שרירים וגידים, שהתבצעו במסגרת אשפוז במחלקה האורטופדית. שיטת טיפול זו שאפשרה מתן טיפול ומעקב למספר גדול של חולים, השאירה את הילד הפגוע בסביבתו הטבעית, בביתו, במסגרת משפחתו, כשאימו מטפלת בו. באופן כזה הפך הטיפול לידידותי מבחינת הילד ואפשר שיתוף פעולה מצידו, וכן היה אמור לסייע בשיקום של הילד שיגדל להיות חלק בלתי נפרד מהקהילה. שיטה זו נועדה אף למנוע תוצאה עגומה ובלתי רצויה של אשפוז ארוך שגרם לעיתים, להזנחת הילד על ידי משפחתו כתוצאה מהמרחק הפיזי. לעיתים נוסף תינוק למשפחה במהלך האשפוז, דבר שתבע את תשומת לב ההורים על חשבון הילד המשותק והוא הפך לנטל ולילד בלתי רצוי. תוצאה כזו, ניתן היה למנוע על ידי החזרת הילד המשותק לביתו 99 בהקדם האפשרי. מה שהחל כאילוץ התפתח לכדי תפיסה שיקומית. יתכן אף ששיטת טיפול זו שנבעה מכורח המציאות, הכולל. הייתה יעילה יותר מאשר טיפול של כמו כן, פיזיותרפיסט מקצועי, שכן התייחסה לשיקום היה בכך יתרון לממסד הרפואי שכן שיטה זו דרשה מספר קטן של פיזיותרפיסטים, שתפקידם העיקרי היה הדרכה, וחסכה בכוח האדם המקצועי שממילא לא היה בנמצא. כך יכלו הפיזיותרפיסטים לטפל בנפגעים בשלבים היותר קריטיים כמו אחרי ניתוחים, 100 כשהיה צורך ללמדם להשתמש בקביים וכדומה. שיטת טיפול זו שהונהגה עם פרוץ המגיפה, נמשכה גם לאחר שהוקם מרכז השיקום בשנת 1158. 101 ד"ר אנטול אקסר, מנהל המחלקה האורטופדית בבית החולים 'אסף הרופא', הוא שהנהיג שיטה זו שהטילה את מרבית האחריות על הטיפול על ההורים, כיוון שלא ראה טעם בטיפול אקטיבי בתינוקות ובילדים קטנים בשל חוסר שיתוף פעולה מצידם. לדעתו הדבר הנכון לעשותו, לאחר חלוף ההתקף החריף הוא תנוחה נכונה במיטה, תמיכה על ידי סדים פשוטים ותנועות פסיביות במפרקי הגפיים המשותקות. כל זה כאמור, יכול להתבצע בבית על ידי אם שמשתפת פעולה והודרכה כראוי. לדעתו, הדבר נכון גם מסיבה פסיכולוגית. לילד עדיף להיות בסביבתו 102 הטבעית במחיצת משפחתו. אידיאליזציה זו של אקסר לגבי שיטת הטיפול, עמדה לעיתים קרובות בסתירה למציאות. במקרים רבים התגוררה המשפחה, שהייתה מרובת ילדים, במעברה או במחנה עולים, בצפיפות ובתנאים סניטריים גרועים שהיוו מקור למחלות מדבקות. התזונה במעברות ובמחנות הייתה דלה 103 וכתוצאה מכך עלה שיעור התחלואה הכללי למימדים מדאיגים. לא כל שכן כשמדובר בילד נכה החשוף למחלות מדבקות, במידה רבה יותר מילד בריא. לא אחת צפיפות המגורים לא אפשרה תנאים מינימאליים לביצוע הטיפול במסגרת הבית. 98 99 100 101 102 103 אקסר, עמ' 11-10. מכתב מד"ר אנטול אקסר אל דיאנה קיד. אקסר, עמ' 11. ד"ר אקסר יליד גליציה שבאימפריה האוסטרו-הונגרית, למד רפואה בלבוב, לא הספיק לקבל הסמכה בגלל פלישת הנאצים לגליציה ונאלץ לברוח לרומניה. הגיע לארץ ב- 1181 ושירת בצבא הפולני בארץ. השלים את לימודי הרפואה באוניברסיטה הצרפתית בבירות ב- 1182. עבד במרפאת קופת חולים זמנהוף ובבית חולים בילינסון. שירת כרופא בצה"ל. ב- 1151 התמנה למנהל המחלקה האורטופדית וטראומטולוגיה בבית החולים 'אסף הרופא'. נפטר ב- 1119. מתוך: לוי ניסים ולוי יעל, עמ' 48-43. מכתב מד"ר אנטול אקסר אל דיאנה קיד, לעיל, הערה 11. רוזין, תנאים, עמ' 209, ראו גם: רוזין, חובת.

111 בשל כך, לא תמיד התקבלה שיטה זו באהדה על ידי ההורים. והבדלי מנטאליות השפיעו על היענותם לשיטת הטיפול. יתר על כן, קשיי תקשורת רבים מהם הגיעו מארצות המזרח ששפתם ותרבותם היו זרים לצוות הרפואי. לא אחת סברו ההורים שכל עוד הילד הנפגע לא הפעיל את גפיו כראוי עליו להישאר מאושפז בבית החולים. מלבד טיעון זה, משמעות הדבר בעבור חלק מן ההורים הייתה להאכיל פה אחד פחות, מקום יותר גדול בבית, שבו מצטופפת כל המשפחה 104 בחדר אחד וללא עלות, כיוון שהמדינה מימנה את הוצאות האשפוז. סיבה נוספת הייתה ככל הנראה, חששם של ההורים שלא יצליחו לטפל כראוי בילדם הפגוע ויחרצו בכך את גורלו להישאר נכה לשארית ימיו. מגיפת שיתוק הילדים בישראל הניעה גורמים בינלאומיים, כמו ארגון הבריאות העולמי 105 ויוניצ"ף להתערב ולסייע למדינת ישראל בהקמת מרכז שיקום לילדים ובית ספר לפיזיותרפיה. בקיץ 1158 בעזרת ארגונים אלה, נפתח בבית החולים 'אסף הרופא' מרכז השיקום לילדים נפגעי 106 פוליו, אשר תוכנן להיות מרכז שיקום מקצועי ארצי, בתחום זה. מטרות העל של הפרוייקט כפי שהוגדרו על ידי ארגון הבריאות העולמי היו: 1. לייסד מרכז שיקום כללי לטיפול בילדים נכים. 2. לטפל בילדים באמצעות מתודות טיפול פיזיותרפויטיות מודרניות..3 107 להקים בית ספר ראשון בארץ לפיזיותרפיה. מרכז השיקום שהוקם בשנת 1158 באסף הרופא כלל שני צריפי עץ. בצריף אחד אושפזו ילדים בגילאים צעירים, חלקם בני מספר חודשים, אשר היו בשלב החריף של המחלה. על ביתן זה היה אחראי ד"ר ש. א. וייסמן. בצריף השני אושפזו ילדים ומבוגרים אחרי השלב החריף, באחריותו של ד"ר אנטול אקסר. בשני הביתנים יחד אושפזו שמונים ילדים. הילדים נפגעו מהמחלה ולקו בשיתוקים בדרגות שונות, שגרמו לעיוותים )דפורמציות( וכיוון שהילדים היו בתקופת הגדילה, 108 משך השיקום היה ארוך. המחסור בפיזיותרפיסטים מוסמכים בכל הארץ, יצר קושי רב בהשגת צוות מתאים למרכז השיקום. בתקופה זו, היו בכל הארץ כעשרים פיזיותרפיסטים מוסמכים שהוכרו על ידי משרד הבריאות. הם רכשו את השכלתם בארצות שונות, בזמנים שונים והסטנדרטים המקצועיים לא 109 היו אחידים. נוסף להם היו פיזיותרפיסטים שעברו בארץ הכשרה קצרה, בת מספר חודשים. ב'אסף הרופא' היו שלושה פיזיותרפיסטים מוסמכים ועל בסיס זה העבודה חולקה לשלוש חטיבות: טיפול בחולים המאושפזים בבית החולים, טיפול בחולים נפגעי פוליו במרכז השיקום 104 105 106 107 108 109 מכתב מד"ר אנטול אקסר אל דיאנה קיד, לעיל הערה 11. ארגון הבריאות העולמי: )W.H.O( World Health Organization יוניצ"ף: )UNICEF( United Nations International Children's Emergency Fund, חיגר עמנואל, שנתון של האגודה הישראלית לשיקום, תל אביב, אוגוסט 1199, עמ' 12. מכתב מדיאנה קיד אל מנכ"ל משרד הבריאות, 2.1.1159, ארכיון פרטי של שולמית ורנר. בלום, השיקום, עמ' 189-185. ראו להלן, עמ' 181.

112 וטיפול בחולי חוץ. על כל חטיבה היה אחראי פיזיותרפיסט מוסמך שכפופים לו פיזיותרפיסטים 110 בלתי מוסמכים. באופן זה הובטח שהטיפולים יהיו ברמה מקצועית המניחה את הדעת. צעד נוסף שנעשה כדי להתגבר על המחסור בפיזיותרפיסטים היה הקמת בית הספר לפיזיותרפיה הראשון בארץ, שנוסד בבית החולים 'אסף הרופא' בשנת 1153. הלימודים בו נמשכו שלוש שנים, כך שהדור הראשון של פיזיותרפיסטים שלמדו והוכשרו בארץ, סיים את לימודיו בשנת 1159. תוכנית הלימודים נבנתה ועוצבה על פי המתכונת הבריטית כפי שיתואר בפרק על 111 התפתחות המקצועות הפרא רפואיים. הטיפול השיקומי בנפגעי המגיפה היה פיזיותרפי בעיקרו; כיוון שכך, שטח זה היה המפותח 112 ביותר מבין שירותי השיקום. הטיפול כלל תרגילים אקטיביים ופסיביים, עיסוי, אמבטיות חמות החולים והידרותרפיה. 'הדסה' לשיטה זו קמו מתנגדים, בתל אביב, כד"ר הנס וייזר, מנהל מערכת השיקום בבית שטען כי תנועות פסיביות ועיסוי הן בזבוז זמן וכסף והשיטה התכליתית היא תרגילים אקטיביים בלבד. לשיטתו, רק באמצעות התרגול האקטיבי ניתן ליצור 113 היפרתרופיה של השרירים הפגועים שעדיין מעוצבבים חלקית וכך לחזק אותם. וייזר סבר כי טיפול באמבטיות חמות מתאים רק לילדים ששריריהם נוקשים, ובריכות מים )הידרותרפיה( 114 נועדו לשעשוע בלבד. מתנגדי ההידרותרפיה וד"ר וייזר בתוכם, לא היו מודעים לסגולות השיקומיות של המים, בהמשך. להן הייתה חשיבות מכרעת בטיפול בנפגעי שיתוק ילדים, כפי שיפורט בשנים הראשונות, בשל מחסור בפיזיותרפיסטים מוסמכים, הטיפול ניתן כמעט כולו על ידי סטודנטים לפיזיותרפיה. מסיבה זו גם אחרי הקמת מרכז השיקום, אומצה שיטת הטיפול שהונהגה ב'אסף הרופא' עוד טרם הקמתו, שהתבססה בעיקר על הדרכת ההורים לטיפול ביתי 115 ומעקב תקופתי במרפאה לחולי חוץ. מגיפת שיתוק הילדים נבלמה ודעכה לקראת סוף שנות החמישים, אך הותירה אלפי ילדים נכים שנזקקו לטיפול במשך כל חייהם. חלקם לא איבדו תקווה להחלמה מלאה, למרות העמדה הרפואית הפסימית בדבר סיכויי ההתאוששות של שרירים בלתי מעוצבבים. על התנהלות רשויות הבריאות בארץ, באותה תקופה בה היו אלפי ילדים נכים שגורלם, לכאורה, נחרץ לחיי תלות ועליבות, ניתן ללמוד מן האירוע הבא: בשנת 1190 הגיעו לארץ שמועות על 'תרופת פלא' בשם 'ניוואלין' אשר הייתה בשימוש במזרח אירופה והשפיעה לטובה על שרירים משותקים עד כדי הבראתם; כך על פי השמועה. שמועות אלו הביאו להפעלת לחץ מצד הורי הילדים הנפגעים על משרד הבריאות לאשר את השימוש בתרופה בארץ, בתקווה למצוא בה מזור למחלה. כתוצאה מהלחץ הציבורי, הוזמן לארץ מומחה לרוקחות מסופיה שבבולגריה שהרצה בפני פורום של רופאים על האופן המשוער שבו התרופה פועלת. ההסבר שכנע שיש בדבר ממש ומשרד הבריאות דו"ח על שיקום ילדים, ע"י דיאנה קיד, ינואר 1159, ארכיון פרטי של שולמית ורנר. ראו להלן, עמ' 150. חיגר, עמ' 12. התעבות של סיבי השריר הגורמת לעלייה במסה ובכוח. וייזר הנס, "החלמת פעוטים ממחלת שיתוק ילדים, שיטת בדיקה חדשה, טיפול על ידי מנוחה ותרגילי כוח", הרפואה, 15.8.1158, עמ' 193. דו"ח על שיקום ילדים ע"י דיאנה קיד, עמ' 9, לעיל הערה 110. 110 111 112 113 114 115

113 מינה ביוני 1190, וועדה שתערוך ניסוי בתרופה זו בשני מרכזים: 'הדסה' ירושלים ו'אסף הרופא' בצריפין. האחראים על הניסוי היו פרופ' אמיל אדלר ב'הדסה' וד"ר רלף ספירא ב'אסף הרופא'. נבחרו שמונים ושלושה ילדים נפגעי שיתוק ילדים, ב'אסף הרופא', על פי הקריטריונים הבאים: א. לילד היו לפחות עשרה שרירים פגועים. ארבעים ושניים ב'הדסה' ב. הילדים היו לפחות שנה וחצי לאחר ההתקף החריף ולא יותר משלוש שנים אחריו. ג. ההורים הסכימו לשתף פעולה. של בכל מרכז חולקו הילדים לשתי קבוצות. וארבעים ואחד הם עברו בדיקות שרירים מפורטות לפני התחלת הניסוי וכחודש ימים אחריו. סך הכול חלפו שלושה חודשים בין שתי הבדיקות. התרופה ניתנה באמצעות הזרקה יום יומית, שש פעמים בשבוע, לתוך השריר. לקבוצה אחת הוזרק חומר פעיל 'ניוואלין' ולקבוצה השנייה הוזרקה תמיסה פיזיולוגית ששימשה כ'פלצבו'. הילדים קיבלו חמישים זריקות תוך שריריות מדי יום ברציפות, למעט בשבת, בחודשים דצמבר 1190 וינואר 116 1191. לשם כך נסעו הפיזיותרפיסטים, בהתנדבות, אחרי סיום עבודתם ב'הדסה' לבתי הילדים שלרוב התגוררו באזורים היותר עניים של ירושלים, והביאו את הילדים הנכים על ידיהם, לבית 117 החולים לקבלת הזריקה. תוצאות המחקר מבחינת יעילות התרופה היו מאכזבות: בכוח השרירים. בשתי הקבוצות חל שיפור מסוים השרירים שהיו חלשים במיוחד בתחילת המחקר התחזקו יחסית, אך לא היה הבדל משמעותי בין שתי הקבוצות. המסקנה הייתה שאין ל'ניוואלין' כל השפעה על שרירים 118 משותקים. עריכת המחקר בהשפעת לחץ מצד ציבור בלתי מקצועי שניזון משמועות, וללא כל ניסיון מוכח מארצות אחרות מלמדת על חוסר הביטחון שבו התנהלה מערכת הבריאות, בכל הנוגע למחלת הפוליו מצד אחד, והניסיונות הנואשים לנסות ולמצוא פתרון מהצד השני. חוסר הביטחון נבע מתחושת כישלון וחוסר ניסיון במניעת המגיפה שהפכה אלפי ילדים משחר ילדותם לנכים. יתכן שהיה פה ניסיון לרצות ולו במעט, רשויות הבריאות בארץ. את הורי הילדים שהטילו את האחריות לנכות ילדיהם, על רק כעבור חמישים שנה הכירה המדינה באופן פורמאלי בכישלונה למנוע את המגיפה. במרץ 2009 התקבל בכנסת חוק פיצוי לנפגעי פוליו שלקו במחלה אחרי תאריך 18.5.1184. על פי חוק זה נפגעי פוליו שלקו בנכות זכאים לפיצוי חד פעמי בסכום שנע בין חמישים אלף למאה ועשרים אלף שקלים חדשים, בהתאם לאחוזי הנכות, וכן לקצבה חודשית. מטרת החוק הייתה לפצות את נפגעי 119 הפוליו שלקו בישראל במחלה ובכך לבטא את מחויבות המדינה כלפיהם. 116 117 118 119 הלוי ח.ש. וגלטנר ל.,"דין וחשבון על הניסוי הקליני בניוואלין", הרפואה, כרך ס"ב, 1.2.1192, עמ' 45-43. ורנר, ראיון. הלוי וגלטנר, עמ' 45-43. http://www.old.health.gov.il/pages/default.asp?maincat=46&catid=793

118 3. שיקום ילדים נפגעי שיתוק מוחין במקביל לשיקום נפגעי מגיפת הפוליו, התפתחה ב'הדסה' תפיסה חדשה לשיקום ילדים נפגעי שיתוק מוחין, אשר הייתה שונה מתפיסת השיקום של נפגעי הפוליו. ביוני 1151 התקיים במרפאה 120 הפיסיקלית ב'הדסה' בירושלים, ביוזמת פרופ' אדלר, סימפוזיון בנושא שיתוק מוחין. עד אותה תקופה לא הייתה מודעות לצורך בטיפול רפואי לילדים שלקו בנכות זו ולא היה ידוע מספרם באוכלוסיה. אדלר הדגיש בסימפוזיון את החשיבות ברישום ומיון של כל המקרים הללו ברחבי הארץ, לצורך הקמת מערך שיקומי עבורם. להערכתו היו בארץ באותה תקופה כאלפיים ילדים שלקו בשיתוק מוחין, כ- 30% מהם ברי שיקום אך בשל חוסר מודעות לנושא מצד הקהילייה 121 הרפואית הם לא טופלו כלל. אדלר הדגיש שאבחון מוקדם של המחלה הוא קריטי לטיפול אפקטיבי מהסיבות הבאות: א. כאשר נפגעים אזורים מסוימים במערכת העצבים המרכזית, אזורים אחרים שלא נפגעו יכולים למלא את מקומם. ב. ניתן לפתח חלופות לתפקודים הלקויים באמצעות תרגילים. ג. בגיל הרך, כושר עיצוב תפקוד המוח )אלסטיות המוח( כפי שתואר בסעיפים הנ"ל, עולה על כושרו בגיל 122 המבוגר יותר. על כן יש חשיבות עליונה להתחלת הטיפול בגיל צעיר ככל האפשר. על פי תפיסתו השיקומית של אדלר, מטרות השיקום היו כדלקמן: להרגיל את הילדים הפגועים לחיים עצמאיים בהקדם האפשרי, להנחיל להם השכלה בסיסית ולהכשיר אותם לעבודה 123 במקצועות שונים לפי יכולתם. להצלחת השיקום נדרשו מספר תנאים: הכרה מוקדמת של המחלה, הבנת הסימפטומים, תפיסה נכונה של מצבו השכלי של הילד, הדרכת ההורים לטיפול בבית וטיפול שיטתי בשלב מוקדם, בכל הליקויים המוטוריים, על ידי תרגילים. באופן כזה, כך סברו אדלר ואחרים, ניתן להפוך את הילד נפגע שיתוק המוחין לאדם מועיל לחברה שחייו יהיו 124 בעלי תוכן ומשמעות. עם זאת, אדלר העריך כי לא ניתן לצפות שהמדינה תוכל לשאת בנטל הקמת שירות כזה, בשל הצרכים הרבים של התקופה ובראשם מגיפת הפוליו שהצריכה הערכות מיוחדת של מערכת הבריאות. לכן הציע להקים בירושלים, והילדים מכל רחבי הארץ יופנו אליה, במסגרת 'הדסה', על ידי רשויות הרווחה. מרפאה ייעודית שתרכז את הנושא על פי הצעתו, הצוות ב'הדסה' יבדוק את הילדים, יקבע את הטיפול, יתאים לילדים מכשירים, וידריך את האמהות כיצד לטפל 125 בילדים. במרפאה זו ישתפו פעולה מחלקות ילדים, אורטופדיה ורפואה פיסיקלית. המונח שרווח אז היה: שיתוק המוח. מתוך דו"ח על הסימפוזיון מתאריך 21.9.1151 ת, יק מרפאה לפיזיותרפיה 1151-1150, אצ"מ, 7982\J113. אדלר אמיל ופירסט ח. א., "הכרה מוקדמת של שיתוק המוח כתנאי לשיקום מוצלח", הרפואה, 1.8.1158, עמ'.189 מתוך דו"ח על הסימפוזיון, לעיל הערה 121. אדלר ופירסט, עמ' 184. מתוך דו"ח על הסימפוזיון, לעיל הערה 121. 120 121 122 123 124 125

115 הצעה זו של אדלר התקבלה על ידי הנהלת 'הדסה' ואחת לחודש, במסגרת מרפאות החוץ, הוזמנו ילדים הסובלים משיתוק מוחין לביקורת ולטיפול. במרפאה זו השתתפו פרט לרופאים 126 ופיזיותרפיסטים גם פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, מרפאים בדיבור ואנשי חינוך. בארץ משנת 1159 ואילך חלה ירידה תלולה במקרי הפוליו בארץ, בעקבות החיסון שניתן לאוכלוסיה ומחלקת שיקום הילדים ב'אסף הרופא' התרוקנה מילדים נפגעי המחלה. השיקום יכול היה כעת להתפנות ולטפל בילדים נפגעי שיתוק מוחין צוות מרכז שעד אז רק מעטים מהם טופלו ב'הדסה'. בשל התשתית המותאמת לשיקום ילדים שהייתה במקום, הפכה מחלקת 127 השיקום ב'אסף הרופא' למרכז ארצי לטיפול בילדים נפגעי שיתוק מוחין. בהתאם לכך הגדירה המחלקה את מטרותיה: ראשית, מתן טיפול רפואי כולל לשם שיפור מצב החולה, על מנת שיוכל לשרת את עצמו ולחזור לביתו ולעיסוקו, בהתאם ליכולתו. שנית, שיקום רפואי וחינוכי של ילדים עד גיל ארבע עשרה, על מנת להכין אותם לחיים עצמאיים בגבולות מגבלותיהם. המרכז כלל מחלקת שיקום ילדים ששימשה לאשפוז, מחלקת פיזיותרפיה, מכון לריפוי בעיסוק ומכון 128 להידרותרפיה, כיתות גן ובית ספר, בית ספר לפיזיותרפיה ומרכז מחקר. לצורך הטיפול בילדים עם שיתוק מוחין נפתחה במרכז השיקום ב'אסף הרופא' יחידה להערכה ולטיפול אינטנסיבי לילדים עם פגיעה מסוג זה. במקביל, המשיך המעקב אחרי ילדים נפגעי פוליו שבמשך השנים עם צמיחתם, פיתחו בעיות נוספות כמו עקמת, הבדלים באורך רגליים ועוד. ילדים אלו נזקקו לעתים קרובות, להתערבות כירורגית הדורשת שכיבה ממושכת במיטה וטיפול שיקומי 129 ארוך טווח. מרכז השיקום כלל מחלקה בת ארבעים ושתיים מיטות ויחידה יומית שקיבלה כחמישה עשר עד עשרים ילדים. יחידה זו קלטה בעיקר ילדים נפגעי שיתוק מוחין מהסביבה וילדים עם מגבלות אחרות. נפגעי שיתוק מוחין התקבלו במרפאות החוץ פעמיים בשבוע. מקרים חדשים שאובחנו 130 הופנו על ידי רופאים, עובדות סוציאליות ואחיות בריאות הציבור. בביקור הראשון במרפאה נעשתה הערכה ראשונית ועל פיה נקבע אלו ילדים זקוקים לטיפול. הללו התקבלו לאשפוז או לטיפול אמבולטורי בהתאם למצבם. צוות מרכז השיקום כלל: רופא ילדים, פסיכולוג, עובדת 131 סוציאלית, פיזיותרפיסטים, מרפאות בעיסוק, מרפאה לליקויי דיבור, גננת ומורה. מרפאות 132 החוץ היו תחת השגחת השירותים האורטופדיים והמרפאה הפיסיקלית של בית החולים. מרכז השיקום סיפק במרוצת השנים טיפולים ותכניות לטווח ארוך עבור ילדים מוגבלים. רוב הילדים שטופלו במרכז סבלו משיתוק מוחין, ומיעוטם היו ילדים עם ניוון שרירים, ספינה ביפידה 133 Bifida( )Spina ומחלות עצב-שריר אחרות. צוות המרכז אף הדריך אחיות בתחנות 'אם וילד' לביצוע בדיקות סינון לאוכלוסיית הילדים וכאשר התעורר חשד ביחס לבעיות התפתחות, הופנה 126 127 128 129 130 131 132 133 עלון הפיזיותרפיה, ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל, 1113, עמ' 20. בלום, השיקום, עמ' 189-185. שלזינגר, עמ' 51. חיגר עמ' 12. שם, שם. שם, עמ' 13. שם, שם. חוסר התגרמות של חלק מחוליה, בתקופה העוברית, הגורם לנזק עצבי מולד.

119 הילד לאבחון. במרכז פעלו כיתה טיפולית-חינוכית וארבעה גנים טיפוליים-חינוכיים. כמו כן, ניתן 134 ייעוץ גנטי במידת הצורך. מרכז השיקום פעל כמרכז רב מקצועי שטיפל בנפגעי שיתוק מוחין 135 בעיקר ברמה ארצית וניסה לתת מענה למחסור של מרכזי שיקום מסוג זה בפריסה ארצית. מרכז השיקום אף תפס מקום נכבד בהוראה ובהדרכה של סטודנטים לרפואה, רופאים ועובדים סוציאליים, בתחומים הקשורים לאבחון וטיפול בשיתוק מוחין ועבד באופן הדוק עם ארגון 136 'איל"ן'. מרכז השיקום בבית החולים 'אסף הרופא' שימש לאורך השנים כמרכז ארצי לשיקום נוירולוגי לילדים. ראשיתו בתקופה בה אמצעי מערכת הבריאות היו דלים ובמרכז נאלצו לפתח שיטת טיפול יצירתית שהעבירה את אחריות הטיפול השיקומי לידי המשפחות, ארצי בתחום שיקום הילדים. סיכום ואחריתו כמרכז ידע ראשית הרפואה השיקומית לילדים בארץ מתאפיינת ביוזמה אישית של אנשי מקצוע שהבחינו בחוסר היכולת של המערכת הרפואית, לתת מענה לצרכי השעה שהיו מרובים. כך השיקום האורטופדי לילדים ב'אלי"ן', שהוקם כמפעל פילנתרופי של אדם אחד, ד"ר הנרי קלר ומרפאות הפוליו ושיתוק המוחין שהוקמו ב'הדסה', נוסדו ביוזמתו של פרופ' אמיל אדלר. המוסדות הללו הושפעו מהמציאות הקשה של מגיפת הפוליו שיצרה צורך. היא גם העלתה את תחום שיקום הילדים למודעות הציבורית. מציאות זו השפיעה גם על התפתחות התחום וכך נפתח מרכז שיקום ארצי לנפגעי פוליו ב'אסף הרופא' שכלל את בית הספר לפיזיותרפיה הראשון בארץ. המציאות השפיעה לא רק על שיקום הילדים אלא גם על פיתוח ההכשרה של אנשי המקצוע בארץ ועל השיטה הטיפולית. בשל תקציב דל ומחסור בכוח אדם מקצועי, פותחה בתחום שיקום הילדים נפגעי הפוליו, שיטת טיפול ביתית שהתמקדה בהדרכה והעבירה את האחריות על הטיפול, אל הורי הילדים הנכים. שיטה זו שנבעה מאילוצים הוכיחה את עצמה ואומצה על ידי מרכז השיקום ב'אסף הרופא' גם מאוחר יותר. עם זאת, מרכז השיקום ב'אסף הרופא' לשיקום נפגעי שיתוק מוחין, ניווניות של עצב-שריר, לעומת ארצות הברית היה מרכז ייעודי לשיקום נפגעי פוליו ולאחר מכן ולא עסק במכלול השיקום הנוירולוגי לילדים שכלל גם מחלות מחלות גנטיות ועוד. שבה מרכז כוללני לשיקום נוירולוגי טרם הוקם בארץ, תחום זה התפתח כבר לאחר מלחמת העולם השנייה, שהייתה התקופה המכרעת בארה"ב מבחינת פיתוח הגישה, כלפי שיקום בכלל ושיקום נוירולוגי בילדים בפרט. גישה זו חלחלה אמנם אל הממסד הרפואי בארץ, אך חוסר בכוח אדם בתחום זה וקשיי מימון עכבו את יישום הדברים. בנוסף למחסור בפיזיותרפיסטים חסרו בארץ גם רופאים בתחום 137 השיקום הנוירולוגי של ילדים. בסוף שנת 1195 היו בארץ שבעה רופאים בלבד, שעסקו בשיקום נוירופדיאטרי )שיקום נוירולוגי לילדים( ואף לא אחד מהם עסק בתחום זה במשרה מלאה, אלא 134 135 136 137 שרמייסטר אריקה, "למען ילדים שהגורל התאכזר אליהם", ידיעון אסף הרופא, מרץ 1194, עמ' 11-10. במהלך שנת 1199 נבדקו במרפאות החוץ 1238 ילדים נפגעי שיתוק ילדים ו- 309 ילדים נפגעי שיתוק מוחי. מתוך: חיגר, עמ' 13. ארגון ישראלי לילדים נפגעים, ראו עמ' 220. בשנת 1192 היו בישראל 14 רופאים מומחים בשיקום בלבד. מתוך דברי פרופ' נחנזון, ארכיון ספריית בית לוינשטיין: Najenson, Sociology and Rehabilitation in Israel Presented to the 6 th International Congress of Physical Medicine, Barcelona, July 1972.

119 138 כנספח לעבודתם העיקרית. חלפו למעלה מעשרים שנה מייסוד תחום השיקום הנוירולוגי לילדים במרפאות הפוליו ושיתוק המוחין של פרופ' אדלר, עד שהוקם בשנת 1192 המרכז הכוללני הראשון בארץ בתחום זה. היה זה נדבך נוסף לתחום השיקום הנוירולוגי לילדים עם היווסדו של 'המכון להתפתחות הילד' ב'תל השומר', כמרכז אבחוני וטיפולי כוללני בתחום הנוירולוגיה של 139 הילדים. 138 139 ד"ר ג. סבו ופרופ' א. פרידמן עסקו ברפואת ילדים כללית, ד"ר נ. כהן, ד"ר לובינסקי ופרופ' א. נסאו עסקו בהיבטים השיכליים וההתנהגותיים של ילדים פגועים ופרופ' ג. מנדל שהיה מנהל מחלקת ילדים ובנוסף, ניהל את מרכז השיקום לילדים בבית החולים 'אסף הרופא'. מתוך: קוסטף, עמ' 19. קוסטף, עמ' 14-19.

114 פרק ב': התפתחות ותמורות בשיקום הנוירולוגי הכללי השיקום הנוירולוגי כולל את שיקום כל סוגי הפגיעות במערכת העצבים המרכזית, הן פגיעות מוח והן פגיעות חוט השדרה. פגיעות אלה מתאפיינות בשיתוקים בדרגות שונות של ארבע גפיים, של גפה בודדת, או של פלג גוף תחתון במקרה של פגיעת חוט השדרה, ופלג גוף ימני או שמאלי במקרה של נזק מוחי. פגיעות מוטוריות נוספות אפשריות הן במערכת שווי המשקל. בפגיעות מסוגים אלה יש לעיתים מעורבות של מערכות נוספות, התנהגותיים ו 9 או נפשיים. הבאה לידי ביטוי בנזקים קוגניטיביים, שפתיים, כאמור, האקלים המדעי בתחום השיקום בעולם אשר נקבע במידה רבה על פי האקלים המדעי בארה"ב נקט עד שנת 1185 גישה פטליסטית לגבי נכויות נוירולוגיות בפרט ולגבי מחלות כרוניות בכלל. במילים אחרות, הסברה עד שנת 1185 הייתה שלא ניתן לשקם פגיעות נוירולוגיות. גישה זו 140 הייתה נחלתו של הממסד הרפואי בארץ ובעולם באותה השעה, ללא עוררין. בעולם הרחב החל השיקום הנוירולוגי להתפתח סמוך למחצית שנות הארבעים, בשני מוקדים: 141 מרכז השיקום לנפגעי חוט השדרה בסטוק מנדוויל שבאנגליה שהוקם על ידי פרופ' לודוויג גוטמן בשנת 1188 ומחלקת השיקום בבית החולים בלוויו בניו יורק, שנפתחה בשנת 1189 בראשותו של פרופ' הווארד ראסק. שיקום נפגעי חוט השדרה התפתח בנפרד מהשיקום הנוירולוגי 142 בשל הבעיות הייחודיות לו הדורשות שיטת טיפול שיקומית שונה משיטת השיקום הנוירולוגי. בבית החולים בלוויו השיקום הנוירולוגי התקיים בד בבד עם תחומי שיקום אחרים כפי שהיה 143 מקובל באותה תקופה. מוסדות אלו פרצו את הדרך והשפיעו על הרפואה השיקומית בעולם ובכלל זה גם בארץ ישראל, כפי שיתואר להלן. הרפואה השיקומית, החמישים כיעד מרכזי, כדיסציפלינה חדשה בתחום הרפואה בארץ, את הציבה לעצמה בשנות שיפור היכולת התפקודית שנפגעה כתוצאה מן המחלה. בשונה מהרפואה הקלאסית ששלחה נכים למוסדות סיעודיים, סברו חלוצי השיקום שיש לנקוט בגישה אחרת, משקמת, שתאפשר את חזרת הנכים לחברה ולמשפחה, כמו למשל שיפור עצמאותם האישית כתנאי יסודי. אולם הפנמתה של תפיסה חדשנית זו בקרב הקהילייה הרפואית בארץ לא 144 הייתה מובנת מאליה. בתחילת שנות החמישים עדיין רווחה בקרב הקהילייה הרפואית בארץ, גישה פסימית לגבי סיכויי ההחלמה של חולי המיפלגיה. גישת הרופאים הייתה שחולים אלו גם לאחר שיקומם לא יגיעו לעצמאות מלאה וימשיכו ליפול למעמסה על בני משפחותיהם. אך רופאים שעסקו בשיקום, 145 כמו ד"ר הנס ויזר, ד"ר לודויג גינצבורג ואחרים, יצאו נגד גישה זו והצביעו על כך שעל ידי 140 141 142 143 144 145 קוסטף, עמ' 19. ראו עמ' 85. באופן בסיסי ניתן לומר שההבדל העיקרי נובע מהעובדה שבשיקום הנוירולוגי הטיפול הוא באיברים שנפגעו משיתוק שמאפיין נזק מוחי מרכזי ובשיקום פציעת חוט השדרה הטיפול מתמקד בחיזוק שרירים שלא ניזוקו או ניזוקו חלקית. כמו כן ישנן כאמור, מספר בעיות ייחודיות לפציעת חוט השדרה כמו שלפוחית שתן שאיננה מתפקדת, נטייה מוגברת לפצעי לחץ עקב חוסר תחושה ועוד. ראו עמ' 82. סורוקר נחום, "שיקום נוירולוגי", בתוך: איסקוב ורינג, עמ' 1. ראו עמ' 112.

111 טיפול שיקומי מתאים ואינטנסיבי אפשר להחזיר ליותר מ- 80% מחולי המיפלגיה את האפשרות 146 לעבודה עצמאית מפרנסת, ול- 45% אפשר להחזיר לפחות את כושר ההליכה. החזרת כושר ההליכה תאפשר עצמאות מסוימת בתפקוד היום יומי והיכולת לפרנס תאפשר עצמאות כלכלית. לשני הדברים הללו יש השלכות מרחיקות לכת על מצבו הנפשי-חברתי של הנכה ועל מעמדו בתוך המשפחה הסובבת אותו ויאפשרו את חזרתו לביתו, תחת אשפוזו במוסד. לנגד עיניהם של חלוצי השיקום עמדה גישה עקרונית שהעמידה את החולה במרכז וראתה את תפקידה של הרפואה, לא רק בריפוי, שלעיתים נכשל, אלא גם בנקיטת כל האמצעים כדי לשפר את מצבו של החולה 147 ולהביאו למיצוי הפוטנציאל התפקודי האפשרי. בשלהי שנות החמישים ניתן להבחין בתמורה המשמעותית שחלה בגישה השיקומית על פי מספר חולי ההמיפלגיה שטופלו ב'בית לוינשטיין': בין השנים 1151-1188 טופלו 519 המיפלגים )בממוצע על לשנה(, 38 בעוד שבמשך שנה אחת בלבד, 1151, ועד מ- 1154 181 טופלו המיפלגים. כלומר, מספרם גדל פי ארבע ויותר. התמורה נבעה ככל הנראה משילוב של שני גורמים: המודעות הגוברת בקרב הרופאים הנוירולוגיים לגבי הגישה השיקומית הנ"ל, שהתבטאה בהפניית מספרים גדולים יותר של נפגעי המיפלגיה לשיקום והנכונות של צוות 'בית לוינשטיין' לקבל לשיקום גם חולי המיפלגיה קשים שבעבר נראו כחסרי פוטנציאל שיקומי. נכונות זו הייתה פועל יוצא של גישתו של מנהל המוסד, פרופ' לודוויג גינצבורג שעיצבה את הגישה של 'בית לוינשטיין', לפיה יש לטפל בכל הנכים ולנסות לשפר את תפקודם, אך לא להסתפק רק בתפקוד יום יומי עצמאי אלא 148 לשאוף להחזירם לחיי עבודה פעילים ולראות ביכולת לעבוד בעבודה מפרנסת, את מטרת העל. אך בראשית שנות השישים עדיין היו חילוקי דעות בין מומחי השיקום. רשויות הבריאות בישראל וכ- 10% מהם נשארים העריכו שבכל שנה נוספים כאלפיים וחמש מאות נפגעי 149 CVA עם המיפלגיה קשה. הדעות לגבי סיכויי שיקומם היו חלוקות: חלק מהמומחים סברו שיש לקבל לשיקום המיפלגים, רק לאחר הערכה מדויקת של סיכויי שיקומם האישיים ואז שיעורם לא יעלה.20% לעומתם, היו שדגלו בניסיון לשקם כל מקרה של המיפלגיה. ההבדל בדעות נבע מההבדלים במטרות השיקום; יש שגרסו שמטרת השיקום היא החזרת הנפגע לעבודה מפרנסת 150 ואחרים הגדירו את מטרת השיקום, כהחזרת החולה להליכה ועצמאות בפעולות יומיומיות. בהיעדר מוסדות שיקומיים, אשר נתנו מענה מספק, ובהתחשב בתקופת ההמתנה למיטת שיקום, סברו הראשונים שיש לטפל אך ורק בנכים שנפגעו באורח קל ויש סיכוי טוב להחזירם לחיי עבודה פעילים ומפרנסים. לעומת השיקום ב'בית לוינשטיין', ב'הדסה' בירושלים עד שלהי שנות החמישים, הניסיון בשיקום נפגעי CVA היה מצומצם. מספר מיטות האשפוז הזעום, תשע מיטות בלבד ב'הדסה' ה', ומאוחר יותר שתים עשרה מיטות בלבד ב'הדסה' עין כרם, אפשר קליטת חולים מעטים בלבד אשר נזקקו לטיפול במסגרת של אשפוז. בין השנים על כן, 1190-1159 טופלו במרכז השיקום 146 147 148 149 150 ויזר הנס, "נופך לבעיות שיקום חולי פלגה )המיפלגיה(", הרפואה, עמ' 92-91. גינצבורג, בעיות, עמ' 355-351 שם, עמ' 352. Cerebrovascular accident ארוע מוחי. גינצבורג, בעיות, עמ' 355-351. כרך מ"ג, י"א באלול תשי"ב )להלן: ויזר, נופך(,

120,CVA ב'הדסה', ארבעים ושמונה חולים בלבד נפגעי שסבלו משיתוק בפלג גופם הימני או השמאלי. בדומה לגישה ב'בית לוינשטיין' שראתה בתפקוד העצמאי ובשיקום המקצועי את מטרות העל, כך היה גם ב'הדסה'; שהחולה יכול היה לבצע באופן עצמאי, המסד האבחוני והטיפולי היה בדיקת הערכה של הפעולות היום יומית בתחילת האשפוז, והשוואה לבדיקות חוזרות במהלך האשפוז. הבדיקה נעשתה על פי טופס מיוחד שהכיל תשעים ותשע פעולות כמו רחצה, הלבשה 151 הנעלה וכדומה. שימת הדגש על פעולות יום יומיות בסיסיות מעידה על תפיסה שיקומית רחבה, המכוונת גם לנפגעים שהפוטנציאל השיקומי שלהם מוגבל לעצמאות במסגרת הבית ולא רק לנפגעים קלים ששיקומם יתמקד בחזרה לעבודה. על סמך הבדיקה נקבע הטיפול הפיזיותרפי שכלל תרגילים פסיביים ואקטיביים, ובמקביל, הטיפול בריפוי בעיסוק התמקד בהכוונה לשיקום מקצועי. צוות השיקום ב'הדסה' הבין שמצבו הנפשי של החולה הוא המפתח לשיקום ועשה מאמצים לעודד את רוחם של החולים, אך רק במקרים קיצוניים השתתף בטיפול פסיכיאטר או פסיכולוג קליני. הטיפול הפסיכולוגי המקצועי לא נתפס בעיני מומחי השיקום כחלק אינטגראלי מהשיקום הפיסיקלי. הטיפול השיקומי העניק עדיפות ראשונה לשיקום המוטורי ולכן הרוב המכריע של המטופלים קיבל פיזיותרפיה, בעוד שרק המיעוט קיבל טיפול פסיכולוגי. כמו כן, ריפוי בדיבור למשל, לא נתפס עד ראשית שנות השבעים כטיפול משמעותי והצוות סבר שברוב המקרים יש לטיפול בדיבור ערך פסיכולוגי לחולה 152 ולמשפחתו, אך אין בו תועלת מעשית. 1193 בשנת נפתחה ב'תל השומר' המחלקה לשיקום נוירולוגי שבדומה ל'בית לוינשטיין', התמקדה בשיקום נפגעי.CVA המחלקה שכנה בביתן משותף עם השיקום האורטופדי. בשונה מהגישה ב'בית לוינשטיין' וב'הדסה' הגישה הטיפולית ב'תל השומר' התבססה על טיפול הוליסטי אשר הביא בחשבון את כל האספקטים של המטופל: ביולוגי, פסיכולוגי, חברתי וכלכלי. הטיפול נעשה על ידי צוות רב מקצועי שכלל: רופאים, אחיות, פיזיותרפיסטים, מרפאים בעיסוק ועובדים סוציאליים. הרופא היה המתאם בן אנשי הצוות וריכז את המידע הרפואי. תפקיד הפיזיותרפיסט היה להעריך את היכולות המוטוריות של החולה ולתרגל איתו תרגילים שמטרתם להגיע למקסימום הפוטנציאל השיקומי המוטורי שלו. תפקיד המרפאה בעיסוק היה להעריך את התפקוד, להתאים לחולה את העבודה המתאימה לו ולהוכיח לו שהוא מסוגל לעבודה יצרנית, כצעד לקראת השיקום המקצועי. תפקיד נוסף של המרפאה בעיסוק היה עידוד עצמאות בתפקוד 153 היום יומי כמו רחצה, אכילה ולבוש. העובד הסוציאלי למד על הרקע המשפחתי של המטופל ועל הבעיות הכלכליות, אם היו. תפקידו היה לתאם את חזרתו של הנכה לביתו ולהיות בקשר עם שרותי הרווחה לשם כך. כל אנשי הצוות שיתפו פעולה בעידוד המטופל לעצמאות ולהמעטה, ככל 151 152 153 אדלר אמיל ואלקן ציפורה, "מספר תצפיות על השיקום בפלגה", הרפואה, כרך ס"ג, חוברת ד', 15.4.1192, עמ'. 125-121 שם, שם. Radt P., "The Physician in Rehabilitation, Looking at Hemiplegia", Chaim Weizmann Rehabilitation Center, July 1964, pp. 5-11.

121 האפשר, בשימוש באביזרי עזר כמו כסא גלגלים. יחד עם זאת, הקפידו לתאם ציפיות ולהבהיר לו 154 שיתכן ויהיו מספר מגבלות פיזיות שיוותרו לו. בדומה לגישה שהייתה מקובלת בשיקום עד אמצע שנות השישים, ב'תל השומר' לא הייתה חלוקה למחלקות ייעודיות על פי סוגי הנכות אלא כל הנכים שסבלו ממחלות נוירולוגיות, אושפזו במחלקה אחת. המחלקה כללה עשרים ושש מיטות לטיפול בנפגעי חוט השדרה, שש מיטות לטיפול נמרץ, נפגעי ראש,TBI וחולים עם מחלות עצב-שריר. כמו כן, המחלקה כללה מעבדה לאבחון וטיפול בבעיות שלפוחית נוירוגנית, שהייתה אחת הבעיות המרכזיות של נפגעי חוט 155 השדרה, ומרפאת חוץ למעקב אחר נפגעי חוט השדרה, אשר שוחררו מאשפוז לבתיהם. החלו שנתיים מאוחר יותר, בשנת 1195, ב'בית לוינשטיין' לאשפז נפגעי 156 כאשר התמנה ד"ר תאודור נחנזון למנהל בית החולים, CVA במחלקות ייעודיות. שינוי זה היווה נדבך נוסף בהתפתחות ובהתמקצעות הרפואה השיקומית. עד אז היה מקובל לערב חולים עם מגוון בעיות נוירולוגיות ואורטופדיות באותה מחלקה ובגישה זו המשיכו לנקוט ב'תל השומר' וב'הדסה'. ד"ר נחנזון סבר שהפרדת המטופלים לפי סוג הפגיעה תאפשר התמקצעות של הצוות ותשביח את הטיפול השיקומי, היות שבכל מחלקה ייעודית יתמחה הצוות בשיקום הספציפי לה. גישה זו לא הייתה מקובלת על הכול ושנים רבות לאחר מכן, היו במוסדות שונים, מחלקות מעורבות עם מגוון של נכויות. השיקום. הרופאים מצדדי גישה זו האמינו כי על רופא השיקום להיות מומחה בכל תחומי שותף לגישתו של נחנזון היה ד"ר פבלו סולסי שעלה לארץ בשנת 1159 ומאוחר יותר בשנת 1113 היה למנהל 'בית לוינשטיין'. בשנים הראשונות לאחר עלייתו, עסק ברפואת משפחה ורפואה מנהלית בדרום הארץ. ל'בית לוינשטיין' הגיע בשנת 1195 והחל לעבוד כרופא שיקומי. בעקבותיו, הצטרפו ל'בית לוינשטיין' בשנות השישים והשבעים, רופאים אשר ראו בשיקום את ייעודם 157 המקצועי ובחרו להתמחות באחד מהתחומים הייעודיים שבהם עסק השיקום ב'בית לוינשטיין'. מגמה זו הלכה והתגברה לאחר מלחמת יום הכיפורים, כפי שיתואר בהמשך. סיכום ראשית השיקום הנוירולוגי של מבוגרים התאפיין בספקנות מצד הצוות השיקומי, לגבי סיכויי השיקום של נפגעי.CVA בהדרגה עם השנים והניסיון, נקבעה מטרת השיקום ששאפה להחזיר את החולה לחיי עבודה, אך ראתה גם בשיבה לבית ועצמאות בחיי היום יום מטרה חשובה. במהלך השנים התפתחו שתי תפיסות שיקום. אשפוז שונות, הכוללני מקשה אחת, אחת האמינה שהפרדת סוגי הנכות השונים למחלקות תתרום להתמקצעות ותשביח את הטיפול השיקומי והאחרת שראתה בשיקום ממשיכות להתקיים זו בצד זו, עד היום. והעדיפה שרופא השיקום יטפל בכל סוגי הנכויות. שתי הגישות הללו Radt, pp. 5-11. מרכז השיקום, דף רשמי של 'תל השומר' ללא ציון תאריך ושם הכותב, ארכיון ספריית תל השומר. לימים פרופסור באוניברסיטת תל אביב, ראש החוג לשיקום ויו"ר האיגוד הישראלי לרפואה שיקומית. סורוקר, שיקום נוירולוגי, עמ' 1. 154 155 156 157

122 פרק ג': ממוות ודאי לחיים בעלי משמעות שיקום נפגעי חוט השדרה עד מלחמת העולם השנייה, ואף במהלכה, פציעה בחוט השדרה נחשבה כפציעה אנושה הגורמת למוות מיידי. כ- 40% מהנפגעים בחוט השדרה מתו סמוך לפציעה ואחרים נפטרו במהלך השנה הראשונה לאחר הפציעה. הסיבוכים העיקריים שגרמו לתמותה הגבוהה היו זיהומים, פצעי לחץ ובעיות נשימה. בשנת 1188 הקימה ממשלת בריטניה מרכז לטיפול בנפגעי חוט השדרה, בסטוק מנדוויל שליד לונדון, בראשות פרופ' לודוויג גוטמן. גוטמן טיפל בפצועים על פי שיטה ייחודית ומהפכנית שהתבססה על ידע נוירו פיזיולוגי נרחב וגישה רב מקצועית, כפי שתואר בפירוט במבוא. תכנית טיפול זו הביאה לירידה דרסטית בתמותה ולשיפור באיכות החיים של נפגעי חוט 158 השדרה. גישה זו השפיעה על המתודה הטיפולית שפותחה ב'בית לוינשטיין'. כאשר הוקם 'בית לוינשטיין' ברעננה בשנת 1151, אושפזו בו נפגעי חוט השדרה יחד עם חולים במחלות 159 אקסטרהפירמידליות, בעיקר חולי פרקינסון וחולים נפגעי ראש. כולם שהו באותה המחלקה וטופלו על ידי רופאים שבאו מתחומי רפואה שונים ולא היו מומחים ברפואת שיקום. בשנת 1198 הצטרף למחלקה ד"ר לזר מנדלסון, רופא פנימי שהתמחה בשיקום וניהל את המחלקה במשך עשרים ושמונה שנים. מנדלסון למד את הבעיות הייחודיות של נפגעי חוט השדרה כגון: הפרעות נשימה, הפרעות במערכת העיכול והשתן, פצעי לחץ והפרעות התנהגותיות, שלא היו מתוארות אז בספרות המקצועית. פעמים רבות הסתמך על האינטואיציה כשנדרש להתמודד עם תופעות לא 160 מוכרות. תחת ניהולו הפכה המחלקה לשיקום נפגעי חוט השדרה למחלקה מקצועית, בעלת 161 מתודה טיפולית מגובשת בתחום זה. פלגיה, צה"ל. מתודה טיפולית זו יושמה בקיץ פצועי מלחמת ששת הימים. 1199 כאשר הגיעו אל בית החולים השיקומי הייתה זו התמודדות ראשונה של 'בית לוינשטיין' נפגעי פארא עם נכי מכיוון שהיה מדובר בבחורים צעירים שפציעתם הקשה הפכה אותם לנכים התלויים בזולתם, על כל המשתמע מכך מבחינה פיסית ונפשית 'בית לוינשטיין' העניק להם פתח של תקווה ועידוד לגבי עתידם. כך החל 'בית לוינשטיין' לחדור לתודעה הציבורית, כנכס לאומי; סמל 162 לתקוות החיילים ומשפחותיהם. 163 במרכז השיקום ב'תל השומר' טיפלו לראשונה בנפגעי חוט השדרה, במהלך מלחמת ההתשה. 165 164 במלחמה זו נוספו קרוב לאלפיים נכים, כאשר הגידול הבולט היה בפציעות חוט השדרה. בית החולים 'תל השומר' אשר היה הראשון לקלוט את הנפגעים, ולתת את הטיפול הרפואי במצב ראו עמ' 89-85. מחלות ניווניות שמקורן במערכת העצבים המרכזית, הגורמות לפגיעה מוטורית. כ"ץ עמירם והלר אריה, "שיקום נפגעי השדרה", בתוך: איסקוב ורינג, עמ' 19. במחלקה זו לא טיפלו על פי גישתו של פרופ' גוטמן. עד מחצית שנות השבעים טיפלו בשלפוחית הנאורוגנית באמצעות צינתור קבוע, לעומת גוטמן שכבר בשלהי שנות הארבעים הוכיח שטיפול באמצעות צינתור לסירוגין, מונע זיהומים, אבני שתן ועוד. ראו כ"ץ והלר, עמ' 14. שם, עמ' 14. כפי שהוזכר בפרק הקודם, נפגעי חוט השדרה טופלו ב'תל השומר' כבר במלחמת העצמאות אך זה לא היה במסגרת מרכז שיקום. בונדי, עמ' 389-385. נדב דניאל, "בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים", בדרכי שיקום, אגף השיקום במשרד הביטחון,,2119-1591 ישראל,,2004 עמ'.182 158 159 160 161 162 163 164 165

123 האקוטי, המשיך גם את הטיפול השיקומי בהם; אך כתוצאה מחוסר התנאים במרכז השיקום 166 ששכן במבנים מיושנים ובלתי הולמים, התרבו תלונות הפצועים ובני משפחותיהם על התנאים 167 הפיסיים הקשים ועל טיפול בלתי נאות במשותקים. תלונות אלה הופיעו בסדרת כתבות שפורסמה בעיתון 'מעריב' בחודשים נובמבר דצמבר,1190 על ידי מנחם תלמי, תחת הכותרת: "הפצועים צעקו חמס". הכתבות הצביעו על המצב הפיזי הגרוע של הביתנים ששרצו עכברים ותיקנים, על המחסור במים חמים, על הביוב שעלה על גדותיו ועוד. הכתבות גם טענו ליחס רע כלפי הנכים. הביקורת הופנתה במיוחד אל ד"ר ארנסט ספירא, שעמד בראש המרכז, וההתקפה עליו התפרשה כפגיעה בד"ר חיים שיבא ובבית החולים 168 'תל השומר' כולו. אך התנאים הפיזיים הקשים ששררו בביתנים הישנים ב'תל השומר', היוו את עיקר הטענות. הנהלת בית החולים הכירה בטענה לגבי התנאים הפיזיים, אך דחתה את 169 הטענות בדבר הטיפול הלקוי. טענתה הייתה שנכים רבים ששוקמו ב'תל השומר' עברו במהלך 170 השיקום חוויות חיוביות ועל כך יעידו מכתבי התמיכה הרבים. בצד ההתקפה על 'תל השומר' נכתבו דברי שבח על השיקום ב'הדסה' בירושלים ועל המחלקה הכירורגית בבית החולים בבאר שבע, מה שהוסיף שמן למדורה והגביר את עוגמת הנפש של שיבא וספירא. לעיתון 'מעריב' הגיעו עשרות תגובות שחלקן צידדו בנאמר בכתבות וחלקן חלקו 171 עליהן. שיבא שנפגע באופן אישי שלח לשרים, חברי כנסת ועיתונאים כל מכתב תמיכה שהגיע לידיו, ותבע את עלבונו של בית החולים. שיבא היה מזוהה לחלוטין עם 'תל השומר', כמי שהקים וניהל אותו מראשיתו בשנת 1184. במיוחד פגעה בו הטענה שפצועי צה"ל אינם מקבלים טיפול נאות. במכתב לעיתון, סקר שיבא את השתלשלות הטיפול בנכים, מראשית ימי המדינה, וטען 172 שאם אכן נכשל מרכז השיקום, הוא מקבל עליו את האחריות. לספירא העניק שיבא גיבוי מלא. סדרת הכתבות הלא מחמיאה למרכז השיקום ב'תל השומר' נבעה כנראה מן העובדה שבמרכז שיקום זה שוקמו מרבית נפגעי מלחמת ה'התשה', בהיותו מרכז שיקום צבאי. הסערה התעוררה בשל המקום החשוב והמשמעותי שהיה לצה"ל, לוחמיו ופצועיו, בחברה הישראלית, כולל בקרב הרופאים ומנהלי בתי החולים. דעת הקהל לא סבלה את האפשרות שפצועי צה"ל אינם מקבלים טיפול נאות ולכן סדרת כתבות זו זכתה לתהודה רבה. הסערה הציבורית שחוללו דברי הביקורת הללו הגיעה אל הכנסת וועדת השירותים הציבוריים של הכנסת קיימה מספר ישיבות מיוחדות בנושא זה וזימנה את ראשי משרד הבריאות ובית החולים 'תל השומר', ד"ר שני וד"ר פדה, לספק תשובות לשאלות הנוקבות שהעלו חברי 173 הוועדה. בישיבות הללו טענו נציגי 'תל השומר' כי הנהלת המוסד הייתה מודעת לליקויים מרכז השיקום דאז, היה נפרד מבית החולים הכללי וכלל שני צריפי אשפוז, אולם פיזיותרפיה, מרפאות ובית מלאכה. משנת 1159 מרכז השיקום הועבר למשרד הבריאות, כיחידה עצמאית, ונוהל במשותף עם משרד הביטחון, משרד העבודה והמוסד לביטוח לאומי. בונדי, עמ' 389-339. שם, עמ' 389-339. פינק, תמונות, עמ' 259. בונדי, עמ' 389-339. שם, עמ' 389-339. שם, עמ' 389. פרוטוקול מס' 95 של ישיבת ועדת השירותים הציבוריים של הכנסת ה- 9, מיום 21.9.1191, ארכיון הכנסת. 166 167 168 169 170 171 172 173

128 הפיזיים ומזה זמן רב תוכננו שיפוצים במרכז השיקום, שעדיין לא יצאו לפועל מסיבות תקציביות. לטענתם, הסיבה העיקרית לתלונות שהועלו כנגד 'תל השומר' נובעת מהתמרמרותם של הנכים על מצבם הפיזי, בעוד שבית החולים מלבד טיפול רפואי מעולה, עשה מעל ומעבר כדי להעניק להם גם 174 תנאים נוחים, מזון משופר ומופעי תרבות ובידור. הוועדה העניקה גיבוי לצוות הרפואי, אך יחד עם זאת מתחה ביקורת על הנהלת 'תל השומר' בנושא התנאים הפיזיים וסיכמה את הנושא בהמלצות הבאות: "הוועדה נוכחה בתנאים הקשים של מרכז השיקום...הוועדה סבורה כי יש להפנות משאבים מיוחדים לנושא זה כדי לשפר ככל הניתן את תנאי השיקום והטיפול בנכי צה"ל ובנכים אחרים...בית החולים 'תל השומר' עומד בפני ביצוע פרויקט בנייה בסכום העולה על ארבעה מיליון לירות שיוסיף למרכז השיקום מחלקה לטיפול במשותקים. במקביל ישקיעו השנה מיליון לירות בשיפוץ והרחבת הביתנים הקיימים... הוועדה מציינת את עבודתו המסורה של הצוות הרפואי והמוניטין שיצאו לרמתו המקצועית... הוועדה קובעת כי בנושא זה של טיפול ושיקום נכי צה"ל, אין לחסוך במשאבים ובמאמצים כדי 175 להגיע למרב ההישגים מעל ומעבר למה שמקציבים בנושאי טיפול אחרים". במילים אחרות, הוועדה אימצה את הביקורת על התנאים הפיזיים הקשים, הביעה אמון בצוות הרפואי, הדגישה את ההכרח להעניק לנכי צה"ל טיפול ושיקום מועדפים והמליצה להקים מחלקה מיוחדת לשיקום משותקים, נכי צה"ל. במשרד הביטחון, הגוף האחראי על שיקום נכי צה"ל, היו מודעים לבעיות הללו ולא רצו להצטייר כמי שאינם דואגים כראוי לטיפול בנכי צה"ל שכאמור, נתפסו על ידי הציבור כגיבורים שהחברה הישראלית חבה להם חוב כבד. כתוצאה מסדרת מאמרים זו והסערה שהתעוררה בעקבותיה, התגבשה ההחלטה לפעול לחיזוק ההיבט הרפואי של השיקום ולהקים מחלקה 177 176 מיוחדת לשיקום נפגעי חוט השדרה, ברוח המלצותיו של פרופ' גוטמן מהשנים 1181 ו- 1159. מחלקה זו עתידה להתמקצע בשיקום נפגעי חוט השדרה ולפעול בהתאם לשיטתו של פרופ' גוטמן, שהייתה השיטה המוכחת והמקובלת במרכזי השיקום המתקדמים בעולם. נראה שאגף השיקום במשרד הביטחון היה רגיש לדעת הקהל; למרות שהייתה מודעות לבעיות, עוד לפני פרסום 178 הכתבות, הרי שהדיון הציבורי שהתעורר עם פרסומן, הכריע את הכף. יישום החלטה זו של משרד הביטחון נתקל בקשיים מצד הנהלת 'תל השומר'. ד"ר ספירא התנגד נחרצות להקמת מחלקה לשיקום נפגעי חוט השדרה, שתהיה נפרדת ממסגרת השיקום האורטופדי, וקיבל גיבוי לכך מהנהלת המוסד. במשרד הביטחון, לעומת זאת, היו נחושים להקים מחלקה כזאת משום ביטחונם שהדבר ישביח את הטיפול השיקומי בנפגעי חוט השדרה, ועל כן בחנו את האפשרות להקים מחלקה של נפגעי חוט השדרה, בבתי החולים 'אסף הרופא', 'רמב"ם' או בחיפה, 'בילינסון'. 1191, ביוני זמן קצר לפני פטירתו, להקמת היחידה הנפרדת לשיקום נפגעי חוט שדרה ב'תל השומר'. נתן שיבא את הסכמתו העקרונית בשלב זה, ספירא כבר פרש דברי מר פרידחי )לא מופיע שם פרטי(, נציג 'תל השומר', פרוטוקול מס' 98 של ישיבת ועדת השירותים הציבוריים של הכנסת ה- 9, מיום 22.9.1191, ארכיון הכנסת, עמ' 10-1. פרוטוקול מס' 99 של ישיבת ועדת השירותים הציבוריים של הכנסת ה- 9, מיום 9.9.1191, ארכיון הכנסת, עמ' -2.3 ראו עמ' 89-85. פינק, עמ' 259. ראיון עם אריה פינק, תל אביב, 28.5.2010. 174 175 176 177 178

125 מתפקידו וכך נסללה הדרך להקמת המחלקה. המלצת קצין רפואה ראשי, ד"ר ראובן אלדר, שתמך בזה, הובאה בפני הרמטכ"ל, אשר אישר שלושים וארבעה תקנים צבאיים לאיוש היחידה. בנובמבר 1191 נחתם בין מנכ"ל משרד הביטחון ומנכ"ל משרד הבריאות, סיכום דברים שקבע את 179 המסגרת להפעלת היחידה לשיקום נפגעי חוט השדרה, ב'תל השומר'. פרופ' 180 רפאל רוזין נבחר לעמוד בראש המחלקה החדשה. באותם ימים היה רוזין רופא צעיר בן 39, שהתמחה משנת 1199 במחלקה לשיקום בבית החולים 'הדסה' בירושלים. רוזין, לימים פרופסור באוניברסיטת תל אביב, ראש החוג לרפואה שיקומית, ממקימי בית הספר לפיזיותרפיה באוניברסיטת תל אביב ומנהלו, נולד בירושלים בשנת תרצ"ו )1139(. רוזין שירת בצה"ל במסגרת הנח"ל, ועם סיום שירותו הצבאי פנה ללימודי רפואה באוניברסיטה העברית ובחר להתמחות ברפואת ילדים בארה"ב. רוזין סבל מילדות ממחלת 'גושה' הפוגעת בחילוף החומרים בגוף וגורמת בין היתר, לחולשת העצמות עד כדי סכנה לשברים. בשל כך היה רגיש ונדבק פעמים רבות במחלות זיהומיות, דבר שאילץ אותו לוותר על התמחות ברפואת ילדים. כך פנה להתמחות בשיקום, תחום 181 שאין בו סכנה מסוג זה. במסגרת התמחותו ב'הדסה' רכש רוזין ניסיון בטיפול בנכי צה"ל, נפגעי חוט השדרה ממלחמת ששת הימים; ניסיון שסייע לו מאוחר יותר בתפקידו ב'תל השומר'. במהלך שנות עבודתו, השאיר רוזין חותם היסטורי ומקצועי על הרפואה השיקומית, הן בהקמת מחלקה ייחודית לנפגעי חוט השדרה והן מבחינה אקדמית. רוזין פרסם קרוב לארבעים עבודות ונתן 182 הרצאות רבות בכנסים בינלאומיים. הללו היו פירות עבודתו המקצועית. רוזין הפגין רגישות רבה כלפי המטופלים וחרג מן ההתנהגות הפורמאלית שמקובלת ביחסי רופא-חולה. הוא נהג לבקר את הנכים במרכז השיקום, לעיתים אף בשעות הערב המאוחרות, 183 הרבה מעבר לשעות עבודתו, התעניין בספרים שקראו ובפעילות הפנאי שלהם. כאמור, 1191 בשנת המחלקה לשיקום נפגעי התבקש על ידי משרד הביטחון, חוט השדרה ב'תל השומר'. צה"ל ומשרד הבריאות להקים את רוזין השיב בחיוב ויצא לסיור השתלמות ממושך במחלקה לשיקום נפגעי חוט השדרה בלונג ביץ' קליפורניה, ובמרכז לנפגעי חוט השדרה 184 בסטוק מנדוויל בבריטניה, בראשותו של פרופ' לודוויג גוטמן. מחלקה זו, של שיקום נפגעי חוט השדרה, בראשותו של פרופ' רוזין, הפכה אחרי מלחמת יום הכיפורים למרכז ארצי שטיפל בנפגעי חוט השדרה ואשר הוביל מחקרים בתחום זה. ממחקרים שפורסמו בספרות הרפואית, בקרב הקהילייה השיקומית העולמית עולה כי מרכז זה היה סמל של 185 מומחיות, ידע ויוקרה מקצועית. פינק, עמ' 251. באותם ימים רוזין היה עדיין דוקטור. סדן )לא מופיע שם מלא(, "פרופ' רפאל רוזין מוסד של שיקום", בטאון חיל הרפואה, דצמבר 2001, עמ' 82-80. עורי אבי, "פרופסור רפי רוזין", מבוא לתולדות הרפואה השיקומית בישראל, תל השומר, 1119, עמ' 81-84. שם, עמ' 53. מתוך מכתב ממזכירת המחלקה לשיקום נוירולוגי, אורה, אל י. מעוז מארגון נכי צה"ל, 9.5.1145. ארכיון פרטי של פרופ' אבי עורי. עורי אבי, מבוא לתולדות הרפואה השיקומית בישראל, עמ' 50. להלן דוגמאות מתוך עשרות מחקרים ומאמרים שהופיעו בחזית המחקר בספרות הרפואית העולמית בשנות השבעים ואשר נערכו במחלקת נפגעי חוט השדרה ב'תל השומר': Ohry A., Molho M., Rozin R.," Alterations of Pulmonary Function in Spinal Cord Injury Ohry A., Rozin R.," Late Neoplasia after וגם:,Patients", Paraplegia, 1975 August, 13(2): 101-108. Melzer M., Ohry A., Hertz M., Rozin R., "The וגם: Poliomyelitis", Lancet, 1975 October 25, 2(7939): 823. 179 180 181 182 183 184 185

129 את הניצנים של שיקום נפגעי חוט השדרה ניתן אפוא לראות כבר במחצית השנייה של שנות השישים, הן ב'בית לוינשטיין', שבו הייתה התחלה של התמקצעות והקמת מחלקה ייעודית לנפגעי חוט השדרה והן ב'תל השומר', שבו התקבלה החלטה עקרונית להקים מחלקה כזו. נכי מלחמת ה'התשה' היו זרז להתפתחות התחום השיקומי, הן בשיקום בפועל והן מבחינת התודעה הציבורית כלפיו. יחד עם זאת, הטיפול היה עדיין ניסיוני וללא מתודה מגובשת וגם הניסיון לא היה רב. כך שערב מלחמת יום הכיפורים, מרכזי השיקום בארץ עדיין לא היו ערוכים לטפל באופן מיטבי בנכים נפגעי חוט השדרה. Status of the Urinary Tract in a Survey of 92 Cases with Neurogenic Bladder", Paraplegia, 1976 November, 14(3): 213-9.

129 פרק ד': מייאוש להתמודדות שיקום נפגעי חבלות מוחיות שיקום נפגעי ראש כולל את נפגעי המוח כתוצאה מחבלה Injury(.)Traumatic Brain תחום זה נבדל מהשיקום הנוירולוגי בשל אופי הפגיעה המוחית אשר בדרך כלל כוללת נזק נרחב, רב מערכתי, עם מרכיב התנהגותי משמעותי. התמונה הקלינית שונה מנפגע אחד למשנהו. חולים אלה סובלים משילוב של שיתוק באיברים שונים עם הפרעות תחושתיות, הפרעות בשיווי משקל, הפרעות בדיבור ובהבנה, הפרעות אישיות ועוד. לא אחת מקדימה את שיקומם תקופה של חוסר הכרה. הצוות השיקומי המטפל בהם הוא רב מקצועי ומטרת השיקום נקבעת לפי חומרת 186 הפציעה. במהלך שנות השישים הפך 'בית לוינשטיין' למרכז שיקום לנפגעי מוח. באותן שנים, התחום בכל העולם היה בלתי מפותח לחלוטין ולא ניתן היה ללמוד רבות מהספרות הרפואית הבינלאומית, שהייתה דלה, כיוון שלא היה בתחום זה מחקר משמעותי. כתוצאה מכך, מרבית נפגעי המוח הקשים לא שוקמו אלא אושפזו במוסדות לחולים כרוניים 187 פסיכיאטריים, במקרים של הפרעות אישיות חמורות. או במוסדות בין השנים 1191-1195 טופלו ב'בית לוינשטיין' 191 נפגעי ראש, רובם נפגעי תאונות. מוסד זה היה היחיד ב'קופת חולים' ולמעשה היחיד בארץ באותה תקופה, אשר טיפל ושיקם חולים עם 188 חבלת ראש חמורה. ריכוז החולים הללו במרכז שיקום אחד הביא במשך השנים, לידי צבירה 189 הדרגתית של ניסיון ובניית תשתית טיפולית מקפת. בהיעדר ספרות מקצועית רלוונטית, נדרש צוות 'בית לוינשטיין' לבנות בעצמו כלים ליצירת דרכי טיפול בנפגעי מוח ולבסס את הדברים 190 במחקרים כתובים. בעקבות מלחמת ששת הימים ונפגעיה החל צוות 'בית לוינשטיין' לטפל בחולים אלה, ותוך זמן קצר הבינו אנשיו שאין החולה בעל הפגיעה המוחית דומה לחולה עם 191 מחלה נפשית ולכן אין לאשפז נפגעי חבלת ראש במוסדות פסיכיאטריים. תוצאות השיקום של 191 נפגעי הראש ששוקמו בבית לוינשטיין פורסמו בשנת 1198, בקרב הקהילייה השיקומית הבינלאומית, בכתב העת: Scandinavian Journal of Rehabilitation 192.Medicine היה זה מחקר חלוצי והיווה אבן דרך בתחום הרפואה הפיסיקלית והשיקומית בעולם. מסקנת הצוות המשקם במאמר זה הייתה שחסרה גישה כוללנית כלפי שיקום נפגעי ראש; גישה כזאת הכרחית היות שדיסציפלינות שונות מעורבות בטיפול. בטיפול מעורבים תחומים כגון: כירורגיה כללית, נוירוכירורגיה, אורטופדיה ועוד ויש צורך בתיאום בין המטפלים השונים כדי 186 187 188 189 190 191 192 מלניק, עמ' 58-53. וגם: גרוסווסר זאב, "שיקום חבלות מוחיות", בתוך: איסקוב ורינג, עמ' 32-29. 5. p., Najenson, Mendelsonr, Schechter, David, Mintz and Groswasser, וכן מתוך ראיון עם פרופ' נחנזון. ראו גם: גרוסווסר זאב ושטרן יוסף מ., "שיקום נפגעי חבלות מוחיות", בתוך: עורי אברהם ושקד עמי )עורכים(, מבוא לרפואה שיקומית, ישראל, 1110, עמ' 198. Najenson, Mendelson, Schechter, David Mintz and Groswasser, pp. 5-14. גרוסווסר ושטרן, עמ' 199. גרוסווסר, עמ' 21. גרוסווסר ושטרן, עמ' 199. המחקר התפרסם אחרי מלחמת יום הכיפורים, אך לא כלל את שיקום נפגעי המלחמה.

124 193 להשיג את התוצאה השיקומית המיטבית. מסקנה נוספת הייתה שעל סמך מעקב, שנערך אחר המטופלים הללו במשך שלוש שנים מיום שחרורם משיקום, ניתן לראות שיפור בתפקודם המוטורי והאינטלקטואלי ועל כן, הגישה הפסימית שבדרך כלל רווחה בשיקום נפגעי מוח, אינה רלוונטית ויש צורך להעניק המשך טיפול רפואי וסוציאלי, במשך שלוש שנים לפחות, לאחר סיום 194 תכנית השיקום בבית החולים. הטיפול השיקומי בנפגעי ראש היה ייחודי ופורץ דרך בקנה מידה עולמי. עד אשר התפרסם בראשית שנות השבעים, בכל העולם לא נערך מחקר משמעותי ולא הייתה ספרות מקצועית בנושא. מסקנת המחקר שנערך ב'בית לוינשטיין' לגבי היתכנות שיפור במצב נפגעי הראש, במהלך שלוש השנים לאחר סיום השיקום, וכמשתמע מכך החשיבות בהמשך הטיפול בתקופה זו, הייתה חדשנית והשפיעה על שיקום נפגעי הראש בארץ ובעולם. 193 194 מאמר זה היה הראשון בנושא שיקום פגיעות ראש, שפורסם על ידי בית לוינשטיין וסימן את פריצת הדרך בתחום זה שבאה לידי ביטוי בעשרות מחקרים שבוצעו ופורסמו על ידי המחלקה, משנת 1198 ואילך. Najenson, Mendelson, Schechter, David, Mintz and Groswasser, p. 13.,

121 פרק ה': ללמוד ללכת שוב - השיקום האורטופדי השיקום האורטופדי כולל את שיקום הפציעות במערכת השרירים והשלד, כאשר אין מעורבות של מערכת העצבים. מדובר בשיקום לאחר נזקים לרקמות גרמיות כמו שברים בעצמות ונזקים לרקמות רכות כמו שרירים, גידים ורצועות. הפציעה הקשה ביותר בתחום זה היא קטיעת גפה יד או רגל או במקרים קשים, יותר מגפה אחת. הפגועה, הטיפול השיקומי בפציעה מסוג זה מתמקד בהשגת טווח תנועה מקסימאלי במפרקי הגפה חיזוק שרירים, השגת שיווי משקל ותפקוד פונקציונאלי. במקרה של קטיעת גפה, יש צורך גם בהתאמת תותב, בהסתגלות אליו, ובלימוד השימוש בו. בשונה מפציעה נוירולוגית או פציעת חוט השדרה, שיקומו, לרוב נראה ככל האדם, 195 משמעותיות. שבהן הנכות ניכרת גם לאחר השיקום, הנכה קטוע הרגל או היד לאחר הולך על רגליו ויכול להשתלב בקהילה ללא הגבלות שיקום קטועי גפיים בישראל עשה את צעדיו הראשונים עוד לפני קום המדינה. בניית תותבות הייתה מופקדת בידי טכנאים אשר עלו ארצה בעיקר מגרמניה ומהונגריה. טכנאים אלה עשו את 196 מלאכתם מתוך תחושת שליחות והיו מעורבים רגשית, בשיקום הקיטע. הצוות הרפואי באותם ימים, היה חסר ידע וניסיון בתחום השיקום של קיטעים. הרופאים לא השתתפו כלל בתהליכים המקצועיים, הנוגעים לשיקום הקיטע, ולא יכלו לבקר או לשפר את איכות התותבת שהתאימו 197 הטכנאים. במהלך שנות השבעים התחולל מפנה בתחום שיקום הקטועים שראשיתו בשנת 1191 כאשר הגיע ד"ר זאב סוסק ל'בית לוינשטיין', לצורך בדיקת EMG בידו הימנית, אשר נפגעה עצבית. פציעה זו שללה ממנו את היכולת לעבוד ככירורג. פרופ' נחנזון, מנהל 'בית לוינשטיין', ניצל את ההזדמנות ושכנע את סוסק, שהנסיבות הועידו אותו למצוא את עתידו בתחום שיקום קטועי 198 הגפיים. ד"ר סוסק הצטרף לשבעה רופאים שהיוו את הצוות הרפואי של 'בית לוינשטיין'. המחלקה בראשותו של סוסק החלה בתהליך הדרגתי של התמקצעות ששיאו היה במלחמת יום הכיפורים, כפי שיתואר בהמשך. רופאי המחלקה לשיקום קטועים, עד ראשית שנות השבעים, טיפלו בבעיות הרפואיות השוטפות של החולים ובפצעי הגדמים בלבד ולא התערבו בשיקום עצמו. החלטות מקצועיות, 199 בעניין התותבות, היו בידיה של הפיזיותרפיסטית האחראית, נילי ברגהאוס. ברגהאוס עתידה לימים להעניק תנופה מקצועית למחלקת הפיזיותרפיה, להלן. לברגהאוס הייתה הסמכות הבלעדית להתאים את התותבות ולאשר את איכותן. היא מתארת ממרחק של זמן, כיצד ערכה התייעצויות עם הטכנאים שבנו את התותבות וההחלטות נפלו בינה 195 196 197 198 199 מלבד במקרים קשים שבהם יש חוסר ביותר מגפה אחת, או קטיעת הגפה כולה. איסקוב אלי, "שיקום אורטופדי והמעבדה לביומכניקה", בתוך: איסקוב ורינג, עמ' 31. שם, שם. באותה תקופה הצוות הרפואי של בית לוינשטיין כלל שבעה רופאים: פרופ' תאודור נחנזון, ד"ר בקר, ד"ר זאב מנדלסון, ד"ר פבלו סולסי, ד"ר וולוויאנסקי, ד"ר יעקובוביץ' וד"ר זאב גרוסווסר, ראו: איסקוב עמ' 31. שם, שם.

130 לבינם, ללא התערבות של רופאי המוסד. בהיעדר מכשור מקצועי מתאים, הפגינה יוזמה וכושר אלתור וכדי לאפשר למטופל לקבל את תחושת נשיאת המשקל, עשתה במו ידיה, תותבות זמניות מגבס, מחלקי תותבות ישנות, מנעליים ישנות ומכשירי הליכה. כל זאת, על מנת לאפשר למטופל 200 לעמוד על רגליו ולתרגל את הדריכה וההליכה, מוקדם ככל האפשר. עד ראשית שנות השבעים תחום שיקום קטועי הגפיים סבל מליקויים שונים: פרוצדוראליים, טכניים ורפואיים מקצועיים. מבחינה פרוצדוראלית, תהליך קבלת התותב היה מסורבל וארוך. לאחר שהגדם החלים והיה מוכן למידות, נשלח מכתב המלצה למשרד הבריאות, באזור מגוריו של הפצוע. הוועדה שדנה בבקשות לתותבות נהגה להתכנס אחת לחודשיים, כך שפעמים רבות כבר בשלב זה, חל עיכוב בתהליך. לאחר שאושרה התותבת, החל תהליך הבניה, ההתאמה וקבלת התותבת. בית המלאכה של 'קופת חולים' שכן ברחוב זמנהוף בתל אביב ולשם נשלחו המטופלים 201 ברכב, בימי שישי בלבד. באותה תקופה טכניקת הבניה של התותבות הייתה מיושנת והתהליך היה ארוך. בית הגדם וגוף התותבת היו בנויים מצירי מתכת ומעור. מנגנון התליה של תותבת, לקטיעה מתחת לברך, היה מחוך )CORSET( שהיה מסורבל ללבישה והוסיף משקל לתותבת, 202 הכבדה ממילא. כל הבעיות הללו הובילו לחוסר יעילות, לסחבת בהתאמת התותבת ולתהליך שיקומי ארוך. בעיות שהגבירו את סבל הנכה והשפיעו לרעה על יכולתו להשתקם. זה. גם נושא הרישוי של תחום האורטוטיקה )ייצור והתקנת תותבות( בארץ היה בחיתוליו עד ראשית שנות השבעים, לעומת ארצות הברית שכבר במהלך שנות השישים הייתה מפותחת בתחום עד ראשית שנות השישים בארה"ב האורטוטיסט רכש את מקצועו באופן מעשי בבית המלאכה, תוך כדי עבודה. בראשית שנות השישים נוסדה בארה"ב וועדה מיוחדת לפיקוח מקצועי ורישוי של מקצוע האורטוטיקה. המועמד נדרש להוכיח כי עבד בפיקוח אורטוטיסט מוסמך במשך ארבע שנים לפחות, לעמוד בבחינה בכתב, בחינה בעל פה ובחינה מעשית, בה הוא נדרש להוכיח את יכולתו לתכנן ולבנות סוגים שונים של מכשירים. הוועדה אף פיקחה על טיב 203 המכשירים וערכה מחקרים וקורסי השתלמויות בתחום זה. במחצית הראשונה של שנות השישים תחום זה בארץ עדיין לא היה מפותח ועובדה זו נתנה את אותותיה בתחום שיקום הקטועים כולו. מתוך מודעות לבעיות אלו התעוררה דרישה בקרב הקהילייה הרפואית בארץ, 204 לאמץ שיטת פיקוח זו מארצות הברית. הללו התווספו לבעיות נוספות, רפואיות-מקצועיות שניכרו עד שנת 1198 ובראשן - הצוות הרפואי בבית החולים הכללי שטיפל בקיטע אך היה חסר ידע מקצועי בשיקום. הרופא השיקומי כאמור, לא היה מעורב בתהליך השיקום, ובתהליך התאמת התותבת לקיטע, לא הייתה עבודת צוות רב מקצועי, אשר פעל יחד והגיע להחלטות מקצועיות במשותף. הקשר של יתר על כן, מחלקת השיקום האורטופדי ב'בית לוינשטיין' עם המחלקות הכירורגיות שביצעו את הקטיעות, היה רופף. כתוצאה מכך, לא נערכו התייעצויות בין צוותי המחלקות הללו לגבי סוגיות הנוגעות ראיון עם נילי ברגהאוס, רמות השבים, 10.11.2001. איסקוב, עמ' 31. שם, שם. ויסמן ש. א.,,ORTHETICS, ORTHOSIS, ORTHOTICS הרפואה כרך ס"ה, חוברת ב', 15.9.1193, עמ' 298-293. שם, שם. 200 201 202 203 204

131 לקטיעה עצמה, הטכניקה הכירורגית פעמים רבות לא הייתה מוצלחת ובמקרים רבים התבטאה באיכות ירודה של הגדמים; תהליך ההתקנה והתאמת התותבת היה מסורבל וממושך והאשפוז השיקומי היה ארוך, לעיתים עד שנה. בעיה נוספת שמנעה את שיפור והתפתחות התחום הייתה 205 היעדר מחקר רפואי שיכול לקדם את הנושא. בין השנים 1191-1191, טופלו במחלקה לשיקום אורטופדי בבית לוינשטיין 115 חולים קטועי רגלים; כמחציתם שוקמו והיו עצמאים מחוץ לבתיהם או במסגרת הבית. ההתקדמות הטכנית שחלה במהלך השנים, בייצור תותבות, השפיעה לטובה על הקטועים. הללו הגיעו במהירות 206 יחסית, לעצמאות מלאה וחזרו לתנאי חייהם הקודמים, שמלפני הקטיעה. כיוון ש'בית לוינשטיין' טיפל בעיקר בנכים 'אזרחיים', חלק ניכר מהקטועים ששיקומם לא היה מלא סבלו ככל הנראה ממחלות רקע במערכת הלב וכלי הדם והגורם העיקרי לקטיעה הייתה מחלה חסימתית בכלי הדם. נקודה חשובה שיש לקחת בחשבון היא שהצלחת השיקום תלויה רבות באטיולוגיה. קטועים כתוצאה מחבלה, משתקמים מהר יותר ובאיכות טובה יותר מקטועים כתוצאה מחסימות בכלי הדם בגפיים. הראשונים, בריאים בדרך כלל, פרט לנזק המקומי בגפה, ולכן מחלימים מהר יותר לעומת האחרונים שתהליך חסימת כלי הדם מעכב את החלמת הגפה הקטועה ומלבד זאת, זהו תהליך רב מערכתי הגורם לבעיות רפואיות נוספות המעכבות את 207 ההחלמה, ומונעות את השיקום. מחלקה נוספת לשיקום קטועים הייתה גם ב'תל השומר'. מחלקה זו הייתה חלק מהשיקום האורטופדי ונוסדה על ידי ד"ר ארנסט ספירא. תחום זה 'עלה מדרגה' בשנת 1198 כשהצטרף אליו ד"ר טולי ולרי שטיינבך. שטיינבך נולד ברומניה בשנת 1131, למד רפואה בבוקרשט שברומניה והתמחה באורטופדיה. בשנת 1191 עלה לארץ. ד"ר שטיינבך הכניס את הניתוחים המשקמים, 208 כחלק מעבודת השיקום. באופן זה, התגברו על הבעיה שהטרידה את הצוות השיקומי ב'בית לוינשטיין', אשר נאלץ להתמודד עם בעיית הגדמים שנוצרו, כתוצאה מקטיעות בלתי מתאימות לתותבות, והקשו על השיקום. בשיטתו של שטיינבך ניתחו במידת הצורך, את הגדמים והתאימו אותם לתותבות. בשלהי שנות השישים כללה המחלקה לשיקום אורטופדי ב'תל השומר', מיטות וטופלו בה קטועים וחולים עם בעיות אורטופדיות קשות, שלושים ושתיים הדורשות טיפול ארוך טווח. המטופלים התקבלו מיד לאחר הפציעה או הניתוח ולאחר שחרורם ממרכז השיקום, למעקב. הטיפול הפיזיותרפי לקטועים, בשלב המוקדם, כלל חבישת הגדם בצורת קונוס, הגיעו כדי להתאימו לתותבת, הדרכה להפעלת המפרקים שלא נפגעו, כדי להשיג טווח תנועה מלא ההכרחי לשימוש בתותבת, הפעלה אקטיבית של הגדם ותרגילים נגד התנגדות, לחיזוק הגפה. בהמשך, המטופל ביצע תרגילי שיווי משקל, ללא התותבת, כדי לשפר את יציבותו. לצורך ניידותו ברחבי מרכז השיקום, השתמש המטופל בקביים. כאשר הותאמה התותבת, התרגול בוצע ללא קביים, בעמידה בין מקבילים, לצורך ביטחונו. התרגילים הבאים כללו בעיטות בכדור, מעבר מכשולים איסקוב, עמ' 80. נחנזון תאודור, לוי מלי וברגהאוס נילי, "שיקום קטועי רגל", בתוך: רופא המשפחה, 1191, עמ' 9-1. שם, שם. עורי, מבוא לתולדות הרפואה השיקומית בישראל, עמ' 41. 205 206 207 208

132 ותרגול הליכה בין מקבילים. לבסוף, המטופל עבר להליכה ללא תמיכה, עליה במדרגות והליכה 209 במדרון ובחול. המטופל אף למד לטפל בגדם, עד להחלמתו. במלחמת ששת הימים 210 נוספו לחברה הישראלית כשבע מאות נכי צה"ל. פציעותיהם של רבים מהם היו קטיעות גפיים. המספר הגדול של קטועים, נפגעי המלחמה, הביא ככל הנראה, לפריצת דרך כשפותחה ב'תל השומר' תותבת זמנית, שדגם דומה לה היה בשימוש בצבא ארה"ב, לפצועים ממלחמת קוריאה. תותבת זו אפשרה תרגול הליכה בשלב מוקדם וזירזה את השיקום. בשלב הבא הייתה התקדמות לתותבת קבועה שיוצרה בבית המלאכה ב'תל השומר'. תותבות אלו הותאמו 211 לכל הנפגעים שפצעי הקטיעה שלהם החלימו ומצבם הפיזי אפשר זאת. יעקב העליון, קטוע רגל ממלחמת ששת הימים, תיאר ברגש בינואר בהיותו במרכז 1194, השיקום בתל השומר, את תחושותיו כאשר קיבל תותבת וסוף סוף יכול היה לעמוד על שתי רגליו, ככל האדם: "היום כשהעמידוני על רגלי אחת 'אמיתית' אחת פרוטזת גבס ומתכת זמנית העפתי שוב מבט גנוב אל הצל שהילך לפני והוא הזכיר לי את עצמי בימים שלפני המלחמה. לפני 'המפגש האישי' עם הפגזים. האחת מגבס ומתכת...אבל, לשדים! למי זה חשוב ע ת ה שאינה עשוית בשר ודם ואין בה גידים ועצמות. העיקר ששוב דורך אני בשתיים על האדמה הזו ולו גם נסמך על קביים ובולע בנשיכת שפתיים אנחות כאב שמשגרת הרגל שפצעיה טרם הגלידו. ידעתי: זו תחילת הדרך החוצה, מחדש, אל החיים... יום אחד מודיעים כי חדל אני להיות 'לקוח' של בית החולים. מעבירים אותי למחלקת השיקום. עתיד אני לפגוש שם חבורה מוזרה. נפגעי מוקשים אכזריים, רימוני רסק פגזים שעשו דרכם במישרין אל גופות לוחמים. אדם מן החוץ כי יקלע לכאן מזומן לו זעזוע נורא. מראה שאינו מלבב כלל. אולי יגרום אף בלהות לילה: קיטעים, גידמים ומשותקים. אך זהו רושם של אדם מבחוץ. לגבי הנמצאים בפנים, אין השיקום אלא בית התקוות הגדולות. מוקד של המאמצים הכבירים, על גילויי כוח רצון שדומה אין לו גבולין, של אנשים שהעלו 'קלף שחור' במלחמה ונתקפחו איברים, אך נחושה החלטתם לחזור אל החיים הרגילים מהר ככל האפשר ובמצב תקין ככל האפשר... בשיקום פועלים בשיטת ה'הלם'. כבר אינך חולה שיש לפנקו... כאן מבשרת לך האחות הראשית מיד בבואך, כי ראוי שתתכבד ותדדה בכוחות עצמך עד לחדר האוכל. תחילה אתה נדהם, אחר כך מתברר לך, כי בעצם האכילה ליד שולחן יש משום טעמם של החיים לפני הפציעה...ואז בא היום הנפלא, היום הגדול שבו ירכיבו על רגלך הקטועה את הפרוטזה הזמנית מגבס ומתכת...הרהורים של אושר חולפים במהירות. אלהים! 212 אני עומד! אני יכול ללכת!" תחושות דומות תאר מעוזיה סגל, מהפצועים הקשים של מלחמת יום הכיפורים, בספרו: 'להתחיל הכול מחדש'. סגל, איבד את שתי רגליו, ידו ועינו בימי ההתשה שהתחוללה ברמת הגולן, מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, ושוקם ב'תל השומר' בשנת 1198; וכך כתב: "הייתי קצר רוח להתחיל את תהליך ההליכה. לא היה אכפת לי לעמוד על רגל אחת, העיקר שאראה את עצמי Schoenfeld Ruth, "Stump Treatment and Instruction in Walking with Prosthesis"' Chaim Weizman Rehabilitation Center, January 1967, pp. 2-6. בונדי, עמ' 389-339. ספירא ארנסט, "בשער החוברת", מרכז השיקום תל השומר, ינואר, 1194. העליון יעקב, "בית התקוות הגדולות", מרכז השיקום, ינואר 1194, עמ' 11-13. 209 210 211 212

133 מחוץ לכסא הגלגלים... כה רבה הייתה סלידתי ממכשיר זה... לפתע נראה העולם אחרת. רק לפני שנייה הייתי קטן ומגומד על כסא הגלגלים, מביט על כולם מלמטה למעלה והנה לפתע פתאום 213 מביט אני על כולם מלמעלה למטה. הגאווה וההתרגשות עצומות"... לאחר התאמת התותבות והשלמת תהליך השיקום, העיד סגל על עצמו: "ההתרגשות הייתה גדולה, כשהופעתי בגודל 214 טבעי...הרגשתי שאני אדם חדש". דברים אלה של העליון וסגל, אשר נכתבו בזמן אמת, תוך כדי חווית ההתמודדות עם הפציעה והשיקום, ממחישים את הכמיהה של הנכה קטוע הרגל לעמוד, לחוש את האדמה תחתיו, לראות את העולם מגובה העיניים ולא ממצב של ישיבה הגורמת לתחושת נחיתות, ויותר מכל להיראות כלפי חוץ כמו כולם ולא כנכה. התותבת מסמלת עבורו את התחלת החזרה לחיים רגילים ובכך חשיבותה. תותבת. בדבריהם ביטאו את החשיבות הנפשית, ולא רק הפיסית, של השיקום באמצעות יעקב העליון אף התייחס לגישתה של החברה הישראלית כלפי נכי צה"ל: "אתה מעיף מבט לצדדים אל חבריך סביב...אני מסתכל ברב סרן ישראל שרימון בוגדני ארור התפוצץ בידיו, קטע את שתיהן, עיוור את עינו האחת והחדיר רסיסים מספר בעין האחרת...כוח רצון אדיר, דחייה מוחלטת של הייאוש שעשוי היה להשתלט עליו בקלות, הפכו את ישראל לאדם שתוך זמן קצר להדהים למד לעשות כמעט כל פעולה בפרוטזות שלו...ציונים לשבח מחלקים רק לגיבורי הקרבות. חבל. הגבורה, גבורתם של ישראל ואורי אינה פחותה מזו של הלוחם הנועז ביותר. לגיבורי המלחמה יש כוח דחף של להט וכורח הקרב, אך הם אינם צריכם להתמודד עם ייסורים, עם ייאוש אורב בפתח, עם משברים נפשיים... גיבורי השיקום הנלחמים על הקשה מכל על החזרה לחיים רגילים, מלחמה שאדם שלם ובריא לא יוכל אולי להבינה לעולם...לא! מחלקת 215 השיקום אינה 'בית אינוולידים', היא ביתם של הלוחמים הנועזים ביותר". דבריו של העליון משקפים את היחס לנכים בישראל של אותם הימים, מנקודת ראותו של הנכה. מדבריו עולה כאב על כך שעל פי תפיסת הגבורה של ישראל בשנת 1194, לאחר הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים, נכי המלחמה לא נחשבו גיבורים, וציונים לשבח ניתנו רק לגיבורי הקרבות. מנקודת מבטו, נכי צה"ל המתמודדים עם פציעתם בשדה הקרב ולאחריו, ראויים אף הם ליחס כאל גיבורים, אך לטענתו הם הודרו מפנתיאון הגבורה הלאומי. סגל, עמ' 109-105. שם, עמ' 125-128. העליון, עמ' 11-13. 213 214 215

138 סיכום תחומי השיקום והתפתחותם ליוזמה הפרטית של האישים המעורבים בתחום השיקום, היה תפקיד חשוב בייסוד תחומי השיקום השונים. כך ייסד ומימן ד"ר הנרי קלר לפני הקמת המדינה, את השיקום האורטופדי לילדים ב'אלי"ן', ופרופ' אמיל אדלר ייסד את מרפאות הפוליו ושיתוק המוחין ב'הדסה', לאחר הקמת המדינה, כאשר מערכת הבריאות הממוסדת הפגינה אוזלת יד בתחום זה בשל מחסור במימון. לגישה זו של אלטרואיזם ונטילת אחריות אישית היו שותפים גם אנשי הצוות השיקומי ב'אלי"ן' אשר עבדו לעתים, בשכר זעום או ללא שכר כלל. מתוך גישה זו מוסדות השיקום הראשונים כ'אלי"ן' ו'הדסה' שאפו להשפיע על עיצוב דיוקנה של החברה המתהווה בישראל, כאשר הגדירו בין מטרות השיקום את הקניית היכולת לנכים להשתלב בחברה הכללית ולחיות חיים עצמאיים, הן מבחינה פיזית והן מבחינה כלכלית. שיקום הנכים היה מבחינת המוסדות הללו הן מטרה והן אמצעי לעיצוב החברה והמדינה. היבט נוסף של השיקום בא לידי ביטוי בבית החולים 'אלי"ן' אשר התאפיין בשיתוף פעולה יהודי-ערבי מהקמתו ועד פרוץ מלחמת העצמאות, גם בתקופות שבהן הסכסוך בין העמים הגיע לשיאו כמו בשנות המרד הערבי )מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט(. המטרה המשותפת לשקם ילדים נכים משני העמים, גישרה על פני הסכסוך היהודי-ערבי ואפשרה את המשך שיתוף הפעולה ביניהם עד להקמת המדינה שהייתה נקודת האל-חזור ביחסים שבין העמים. הקמת המדינה ואירועים היסטוריים נוספים קשורים באופן הדוק עם התפתחות תחומי השיקום השונים בארץ. מלחמת העצמאות הביאה להכרה בשיקום בכלל, מגיפת הפוליו ביססה את תחום שיקום הילדים ופיתחה את הפיזיותרפיה בארץ, עם הקמת בית הספר הראשון לפיזיותרפיה. בעקבות מלחמת ששת הימים ומלחמת 'ההתשה' החלו להתפתח בארץ תחומי שיקום קטועים, נפגעי חוט השדרה ונפגעי ראש. המסד של הרפואה הפיסיקלית והשיקומית נוצר בשנות החמישים והשישים. בשנים שלאחר מכן התרחב המחקר בתחומים אלה וביסס את המתודות הטיפוליות שפותחו.

135 פרק ו': מעורבות המקצועות הפרא-רפואיים בהליך השיקום, בשנים 1513-1591 המקצועות הפרא רפואיים המהווים את ליבת מלאכת השיקום הם הפיזיותרפיה והריפוי בעיסוק. המקצועות הללו ובמיוחד הפיזיותרפיה, והשיקומית. הפיזיותרפיה בארץ נוסדה והתפתחה התפתחו בארץ כחלק מן הרפואה הפיסיקלית כאמור ב'הדסה', בד בבד עם הרפואה הפיסיקלית, וכחלק אינטגראלי ממנה, החל משנת 1135 כאשר החלה לעבוד ב'הדסה' גב' ארנה 216 וילר, שהייתה אז הפיזיותרפיסטית המוסמכת היחידה בארץ. בעקבות הפיזיותרפיה נוסד בארץ 217 במחצית הראשונה של שנות הארבעים, השירות לריפוי בעיסוק, אף הוא ב'הדסה'. ראשיתו כאמצעי לתעסוקת המאושפזים, בארץ, כפי שיתואר להלן. כפי שהתרחשה בשני מוקדים עיקריים, בפרק זה תנותח התפתחות הפיזיותרפיה שהיו המרכזים המובילים בתחום זה עד שנות השבעים. בית החולים 'הדסה' בירושלים ו'בית לוינשטיין'. ההתפתחות תנותח מראשיתה בשנות השלושים ועד מלחמת יום הכיפורים, הללו ותוך השוואה לתהליך התפתחות המקצוע בחוץ לארץ. 1. פיזיותרפיה לוז השיקום לאור תהליכים היסטוריים ומגדריים שהתרחשו בשנים "פיזיותרפיה היא מקצוע המספק שירותים שמטרתם לשמר תנועה מקסימאלית ויכולת תפקודית במהלך החיים. הפיזיותרפיה מטפלת בפגיעות בתפקוד ובתנועה מסיבות של גיל, פציעה, כאב, מחלה או ליקוי. הפיזיותרפיה ממצה את איכות החיים ואת הפוטנציאל התנועתי של האדם על 218 ידי קידום, טיפול, התערבות, קימום ושיקום." כך מוצג בימינו המקצוע על ידי ארגון הפיזיותרפיה העולמי, באופן המבטא את מכלול ההיבטים של הפיזיותרפיה בשנות האלפיים, על תחומיה השונים. במילים אחרות הפיזיותרפיה היא מקצוע המטפל באמצעים פיסיקליים ומכאניים במערכת התנועה של האדם, במקרים של פגיעה כתוצאה מפציעה, מחלה או כאב 219 ומטרתה להביא לתפקוד מקסימאלי של האדם בהתחשב במגבלותיו. הפיזיותרפיה מראשיתה, שימשה כזרוע המבצעת של רופאי השיקום. הוראותיהם הרפואיות-כלליות לתרגול גופני מעשי, היא לשיפור טווחי תנועה מוגבלים, המתרגמת את לחיזוק שרירים, לתרגול שיווי משקל ולעבודה על תפקוד פונקציונאלי, בשיטות שפותחו על רקע מתודות 220 טיפוליות מבוססות מחקר וידע פיזיולוגי נרחב. המקצוע שנוצר ועוצב ברחבי העולם במהלך המאה העשרים, פיזיותרפיה שיקומית המיועדת למאושפזים במרכזי שיקום, כולל את התחומים הבאים: פיזיותרפיה בבית חולים כללי 216 217 218 219 220 ראו להלן, עמ' 131. בימים אלה נכתבת עבודת דוקטור על התפתחות הריפוי בעיסוק בארץ, על ידי טובה מרגליות, תלמידת המחלקה ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר אילן. על כן תינתן בפרק שלהלן סקירה קצרה בלבד. http://www.wcpt.org/policy/ps-descriptionpt להרחבה על מהות המקצוע ראו: Bryant B., "Physiotherapy: The Roots of a Profession", Health Society Barclay J., "The Story Behind 'In Good Hands'", וגם: Service Journal, 6:90, June 1980, pp. 746-748. Physiotherapy, 1994, 80(12), pp. 857-860. ראיונות עם שולמית ורנר, אליה פנטורין ונילי ברגהאוס.

139 המיועדת לחולים לאחר ניתוחים, מרותקים למיטה וזקוקים להפעלה, ופיזיותרפיה המיועדת למטופלים שתפקודם ועצמאותם לא נפגעו והם אינם זקוקים לאשפוז, 221 בקהילה ומתבצעת במכונים ובמרפאות. כל אחד מהתחומים הללו הוא בעל מטרות טיפול שונות ואמצעי טיפול 222 שונים. במרכז השיקום הדגש הושם על שיקום פונקציונאלי וחזרה לתפקוד שהיה לפני הפגיעה עד כמה שניתן; במרפאה בקהילה הטיפול היה באנשים הסובלים מליקויים במערכת השלד והשרירים, אך מתפקדים במסגרת הקהילה, ובבית החולים הכללי מטרת הפיזיותרפיה הייתה הפעלה מוקדמת למניעת סיבוכים רפואיים ולאפשר ניידות. עם השנים התפתחו תחומים נוספים המטפלים בקשת רחבה של מטופלים, מפגים בני יומם ועד קשישים. הפיזיותרפיה כיום מטפלת בבני אדם הלוקים במגוון רב של פתולוגיות: מפתולוגיות של המערכת השרירית-שלדית, המערכת הנוירולוגית, מערכת הלב וכלי הדם ועד לבני אדם בריאים אשר כל מטרת ההתערבות הפיזיותרפית היא למנוע תחלואה, לקדם בריאות ולשפר איכות חיים. הפיזיותרפיה נמצאת גם בחזית הטיפול בעת התהליך השיקומי של חולים לאחר ניתוחים, אחרי שבץ מוחי ובשיקום חולי 223 לב. א. התפתחות הפיזיותרפיה בעולם חלוצת הפיזיותרפיה בעולם הייתה בריטניה, בשלהי המאה התשע עשרה. מקורה בארבע אחיות מקצועיות ומיילדות, לוסי רובינסון, רוזלינד פאג'ט, אני מאנלי ומרגרט פאלמר, אשר השתלמו בעיסוי שנחשב אז לטכניקה טיפולית-רפואית שמטרתה לשפר את זרימת הדם, לשחרר שרירים 224 ולהפחית כאבים. בפברואר 1415 הוקם על ידן 'איגוד המעסים' שמטרותיו היו לשמור על השם המקצועי של העיסוי כצורת טיפול רפואית מוכרת בחולים ופצועים, להקים תכניות הכשרה 225 ולהפוך את העיסוי למקצוע מכובד שהאישה הבריטית תוכל לעסוק בו. בראש מעייניהן הייתה אפוא השאיפה לדאוג לתעסוקה לנשים ולקידומן ואכן, עד שנת 1120 המקצוע בהגדרתו היה 226 מקצוע 'נשי' ועסקו בו נשים בלבד. משנה זו ואילך החל האיגוד לקבל לשורותיו גם גברים. עם זאת, למרות שמדובר בדיסציפלינה נשית, כל נשיאי האיגוד עד שנת 1190 היו גברים, בעלי תואר 227 סיר, לורד או דוקטור, בעוד שהרוב המכריע של חברות הוועד המנהל היו נשים. לגברים שכיהנו כנשיאי האיגוד לא היו תפקידים ביצועיים אך הם שיוו למקצוע אופי בין-מגדרי, מצד אחד, כשתוארי האצולה שלהם העניקו לו יוקרה מצד שני, בעוד שאת תפקידי הניהול הביצועיים, לרוב מילאו נשים. התקופה. היה בכך משום חיזוק להיררכיה המגדרית שניכרה בשדה התעסוקה באותה במהלך מלחמת העולם הראשונה ולאחריה, התגברה הדרישה למעסים מיומנים בעלי רקע תיאורטי נרחב, כך נוספו לתכניות ההכשרה, תחומי לימוד כמו חשמל רפואי טיפולים באמצעות 221 222 223 224 225 226 227 בניגוד מיועדת לאוכלוסיה הנמצאת בביתה ומטופלת במרפאה, פיזיותרפיה בקהילה כמו רפואה בקהילה, לפיזיותרפיה בבית חולים שמיועדת לאוכלוסיה שמאושפזת בבית החולים. הדברים נכונים גם בהווה, אך מטעמי נוחות אני נוקטת לשון עבר. לפיזיותרפיה המחלקה אתר,http://in.bgu.ac.il/welcome/Pages/degree_1/Physiotherapy_degree_1.aspx באוניברסיטת בן גוריון שבנגב. Young P., "A Short History of the Chartered Society of Physiotherapy", Physiotherapy, 1969; 55(7): p. 272. הקמת האיגוד באה כתגובה לכך שתחום העיסוי היה פרוץ ועסקו בו גם נשים בעלות אופי 'לא מוסרי'. Young, p. 275. שם, עמ' 294.

139 חשמל, חולים, 228 התעמלות רפואית והידרותרפיה טיפול במים. 229 עובדה שעיצבה את האופי הרפואי של המקצוע. תכניות ההכשרה התקיימו בבתי בעקבות הרחבת תכניות ההכשרה והעמקת הידע הרפואי התיאורטי, השתנה בשנת 1182 שם המקצוע ל'פיזיותרפיה'; כלומר: טיפול באמצעים פיסיקליים, וזאת מתוך הכרה בכך שעם השנים המקצוע התפתח, 'עלה בדרגה' והתרחב לתחומי ידע רבים בתחומי הרפואה הפיסיקלית, מלבד 230 העיסוי. התפתחות מקצועית זו הביאה בשנת 1181 אף להרחבת תכנית הלימודים לשלוש שנות 231 לימוד. כאמור, כבר במהלך מלחמת העולם הראשונה, החל שילוב המקצוע בבתי חולים, אך במהלך מלחמת העולם השנייה נעשה צעד נוסף להכרה בו. החל ממאי גויסו 1182 פיזיותרפיסטים ופיזיותרפיסטיות באופן נרחב לצבא הבריטי לשרת בבתי חולים צבאיים הקרובים לחזית. בכך 232 הפך המקצוע לחלק אינטגראלי מהמערכת הרפואית-הצבאית אשר טיפלה בפצועי מלחמה. התפתחות המקצוע בבריטניה השפיעה על התפתחותו ברחבי העולם, ובמיוחד במדינות חבר העמים הבריטי. כך למשל, מעסים שהיגרו מבריטניה לאוסטרליה בשלהי המאה התשע עשרה, השפיעו על התפתחות המקצוע בארץ החדשה. תכניות ההכשרה באוסטרליה נפתחו בשנת 1109 וארכו שנתיים. בשונה מבריטניה, שם התקיימו תכניות ההכשרה בבתי חולים, ההכשרה באוסטרליה התקיימה באוניברסיטאות ויקטוריה, דרום אוסטרליה, מערב אוסטרליה, ניו סאות' 233 ווילס וקווינסלנד, בשיתוף פעולה עם בתי הספר לרפואה וכללו נושאים מדעיים כמו אנטומיה, 234 פיזיולוגיה, תרגילים רפואיים ודיסקציה. העבודה המעשית התקיימה בבתי חולים. שיתוף הפעולה עם האוניברסיטאות העניק למקצוע שעדיין נקרא 'עיסוי', פוטנציאל של התפתחות 235 כמקצוע הדורש השכלה גבוהה, דבר שתרם ליוקרתו. למרות זאת, הרוב המכריע של התלמידים לפיזיותרפיה באוסטרליה היה תלמידות ומדענים. אליהן. במשך השנים, כשצוות ההוראה הורכב ברובו מגברים שהיו רופאים כאשר גדל מספר הנשים שהוסמכו מקצועית, מתוך חמישה בתי ספר לפיזיותרפיה שהוקמו במחצית הראשונה הוראת המקצוע עברה של המאה העשרים, ארבעה נוהלו מתחילתם, על ידי נשים. שלושה מתוך בתי הספר הללו הוקמו בעשור הראשון של המאה העשרים; כך בית הספר בויקטוריה הוקם בשנת 1109 ונוהל על ידי פטריסיה קוש, בית הספר בניו סאות' ווילס הוקם בשנת 1109 ונוהל על ידי ג'נט בן, ובית הספר בדרום אוסטרליה הוקם בשנת 1104 ונוהל ע"י אלמה קייסלי. מאוחר יותר הוקמו בתי הספר בקווינסלנד, בשנת 1134 שנוהל על ידי אאורה פוסטר ומערב אוסטרליה שהוקם ב- 1151 ונוהל על ידי הגבר היחיד עד 236 אז בתפקיד זה, תום ליאל. שם, עמ' 299-295. שם, שם. שם, עמ' 299. שם, שם. שם, שם. Chipchase L., Galley P., Jull G., McMeeken J., Refshauge K., Nayler M., Wright A.,"Looking Back at 100 Years of Phtsiotherapy Education in Australia", Australian Journal of Physiotherapy, 2006, Vol. 52, p. 3. ניתוח גופות. Chipchase, p. 3. שם, שם. 228 229 230 231 232 233 234 235 236

134 בדומה לבריטניה, ורבים התגייסו לשירות צבאי. גם באוסטרליה הדרישה למעסים גדלה במהלך מלחמת במהלך המלחמה, העולם השנייה בעקבות איגוד הפיזיותרפיסטים הבריטי, גם האיגוד האוסטרלי שינה את שמו ל'איגוד הפיזיותרפיה האוסטרלי'. הדרישה לפיזיותרפיסטים 237 גדלה בשנות הארבעים, עקב מגיפת הפוליו שהתחוללה באוסטרליה, בשנים הללו בדומה למה שהתרחש בארץ, כפי שיתואר בהמשך. באמצע שנות השישים התקדם מעמד המקצוע ו'עלה בדרגה' כאשר קיבל הכרה לתואר אקדמי ראשון. הפיזיותרפיה באוסטרליה הפכה לדיסציפלינה 238 אקדמית וקלינית, עם תכניות מחקר מצד אחד, ועם יישומים מעשיים, מצד שני. בארצות הברית מלחמת העולם הראשונה, גורגס, נפתחו באפריל החלה הפיזיותרפיה להתפתח כמקצוע 1114 מאוחר יותר ובאופן שונה. במהלך ביוזמתו של ראש המחלקה הרפואית של צבא ארה"ב, גנרל ויליאם תכניות הכשרה לפיזיותרפיה בשש ארה"ב. התכניות נועדו להכשרת נשים שהוסמכו בהוראת החינוך גופני. המטרה מכללות לחינוך גופני ברחבי הייתה שהללו יוכשרו כפיזיותרפיסטיות לשיקום חיילים פצועים, אשר חזרו משדות הקרב באירופה. בהכשרתן עברו בוגרות החינוך הגופני הסבה והתאמה של הידע שרכשו בתרגול גופני וחיזוק שרירים, ממטרות ספורטיביות-חינוכיות למטרות רפואיות-שיקומיות. על החשיבות שצבא ארה"ב ייחס למהלך תעיד העובדה שלראשונה הוביל הצבא מהלך מאסיבי שבו גויסו נשים לשירות צבאי, 239 במסגרת זו, במהלך מלחמת העולם הראשונה. בעבור הנשים היה זה חלון הזדמנויות; הייתה זו הזדמנות לנשים לפתח קריירה חדשה, שלא הייתה קיימת לפני כן, בעולם המקצועות 240 האזרחיים. יתר על כן, הפיזיותרפיסטיות בארצות הברית ראו במקצוען שילוב ייחודי של 'מוח וכוח' ואתגרו את הגישה שרווחה בארה"ב בראשית המאה העשרים, לפיה המין הנשי הוא חלש 241 וחסר דעה. כאמור, בשונה מבריטניה, בארה"ב התפתח מקצוע הפיזיותרפיה מן החינוך הגופני. כ- 10% מהפיזיותרפיסטיות בתקופה זו היו בוגרות חינוך גופני שעברו הסבה לפיזיותרפיה. במהלך שנות העשרים, זכתה הפיזיותרפיה בארה"ב להכרה ציבורית מסוימת, בעקבות מחלתו של פרנקלין דלאנו רוזוולט, לימים נשיא ארצות הברית, בפוליו. רוזוולט רכש והפעיל מרכז לשיקום בוורם ספרינגס ג'ורג'יה, שהפך למרכז שיקום לנפגעי פוליו. במרכז זה שמו דגש על 242 טיפולים פיזיותרפיים שעד אותה תקופה לא היו מוכרים. מלחמת העולם השנייה תרמה להכרה הציבורית בפיזיותרפיה כשזו התמודדה עם האתגר הכפול של שיקום נכים נפגעי המלחמה, יחד עם הצורך לשקם מספר גדול של נפגעי פוליו כתוצאה 237 238 239 240 241 242 שם, עמ' 8. שם, עמ' 9. Linker Beth, "Strength and Science: Gender, Physiotherapy and Medicine in Early-Twentieth-century America", Journal of Women's History, 17,3,2005, p. 106. שם, שם. Linker Beth, "The Business of Ethics: Gender, Medicine and the Professional Codification of the American Physiotherapy Association, 1918-1935", Journal of the History of Medicine and Allied Sciences, Volume 60, N. 3, 2005, p. 324. Neumann Donald A., "Polio: It's Impact on the People of the United States and the Emerging Profession of Physical Therapy", Journal of Orthopedic & Sports Physical Therapy, Volum 34, N. 8, August 2004, p. 482.

131 מהמגיפה שהתחדשה בשנת 1181. הקרן הלאומית לשיתוק ילדים NFIP תמכה כספית בפיתוח 243 הפיזיותרפיה ובהקמת איגוד מקצועי לתחום זה. שנת 1152 הייתה שנת שיא מבחינת מקרי הפוליו שאובחנו בארה"ב; למעלה מחמישים ושבעה אלף איש חלו במחלה. בשנה זו גייסה הקרן הלאומית לשיתוק ילדים, פיזיותרפיסטים שהתנדבו לעבוד במשך שלושה עד שישה חודשים במרכזי שיקום לנפגעי פוליו. במרכזים הללו שהו משותקים שהיו במצב קשה. חלקם היו מרותקים ל'ריאת ברזל' מכשיר שאפשר נשימה לחולים שלקו בשיתוק שרירי בית החזה, ולא יכלו לנשום בכוחות עצמם. הייתה זו שעתם היפה של כאלף פיזיותרפיסטים שנרתמו למשימה, שבטווח הארוך הביאה להשקעת משאבים בפיתוח המקצוע, באיגוד המקצועי ובכתב העת שלו, על ידי הקרן הלאומית לשיתוק ילדים והמכון הלאומי 244 לבריאות. בדומה להתפתחות הפיזיותרפיה בארה"ב, גם בארץ התפתח המקצוע במהלך מלחמה; מלחמת העצמאות, כאשר לא הייתה בארץ מערכת שיקום כלל ומספר הפיזיותרפיסטים המוסמכים שרכשו את מקצועם בחו"ל היה זעום. בתקופה הראשונה כאמור, מילאו את התפקיד מורים 245 לחינוך גופני שעברו 'הסבה' לפיזיותרפיה בדומה לארה"ב, ואחיות ומעסים בדומה לבריטניה. כמו כן באמצעות קורסי הכשרה קצרים, מעשית. בני מספר חודשים, אך את הדחיפה העיקרית לפתיחת בית ספר מקצועי, הוכשרו פיזיותרפיסטים לעבודה תלת שנתי, כמקובל בארצות מפותחות, העניקה מגיפת הפוליו בראשית שנות החמישים. גם במקרה זה כורח המציאות קבע את ההתפתחות המקצוע. ב. שנות השלושים-ארבעים: ראשית הפיזיותרפיה בארץ 'ערב רב' של מקצועות ופיזיותרפיסטית מוסמכת אחת עד פרוץ מלחמת העצמאות הרפואה השיקומית ובכלל זה הפיזיותרפיה, לא נחשבה תחום רפואי חיוני ולא היוותה חלק אינטגראלי ממחלקות בתי החולים בארץ. מלחמת העצמאות הגבירה את הדרישה לפיזיותרפיה בשל המספר הגדול של נפגעים שנזקקו לטיפול, אך פיזיותרפיסטים 246 מקצועיים כמעט שלא היו בנמצא. הפיזיותרפיסטית המוסמכת הראשונה בארץ, ארנה וילר, עבדה כאמור לעיל ב'הדסה' החל 247 משנת 1135 והקימה יחד עם פרופ' אדלר בשנת 1180, את המרפאה הפיסיקלית בבית החולים. וילר נולדה בשנת 1108 בצ'כיה ועברה בבגרותה להתגורר בלונדון, שם התקרבה לחוגים ציוניים. בהשפעתם, בחרה ללמוד פיזיותרפיה, מקצוע שהתפתח בבריטניה באותן השנים, מתוך הבנה כי מקצוע זה חסר אז בארץ ישראל ומאחר שבאמצעותו הייתה אפשרות לקבל סרטיפיקט ולעלות 248 לארץ. וילר למדה בבית הספר לפיזיותרפיה קינג'ס קולג' )King's College( בבריטניה בין Neumann, p. 482. שם, עמ' 843-842. "הרקע להקמת בית הספר", חוברת 'שנים מספרות' לרגל 50 שנה להקמת בית הספר לפיזיותרפיה ב'אסף הרופא', ישראל, 2003, עמ' 14, נמסר לי על ידי חוה ליברטי באדיבותה הרבה. שם, עמ' 14. שם, שם. ליברטי, ראיון. 243 244 245 246 247 248

180 השנים 1121-1129 ורכשה ניסיון מקצועי בעבודה בבית החולים West Kent General Hospital 249.Maidstone 1133 בשנת 250 עלתה ארצה ובשנת 1135 251 'הדסה'. חיים יסקי, התקבלה לעבודה בבית החולים השכלתה וכישוריה הייחודיים בפיזיותרפיה הרשימו את מנהלי בית החולים, פרופ' משה רחמילביץ' ופרופ' ישראל דוסטרובסקי, ד"ר שקיבלו אותה לעבודה כפיזיותרפיסטית. כפיזיותרפיסטית הראשונה בארץ הייתה ממניחי היסודות למקצוע. וילר הפכה את הפיזיותרפיה לחלק אינטגראלי מעבודת בית החולים. ראשית עשייתה התאפיינה בטיפול בחולים לאחר ניתוחים שאושפזו במחלקות השונות, בחולים שהיו מרותקים 252 למיטה לזמן ארוך, ובחולים שסבלו מבעיות אורטופדיות. המשך פעילותה של וילר היה כאמור, במרפאה הפיסיקלית שהקימה יחד עם פרופ' אדלר, ובמרכז השיקום שנפתח באוגוסט 1184 253 ב'הדסה' ג', תוך כדי קרבות מלחמת העצמאות מה שמיצב את הרפואה הפיסיקלית כדיסציפלינה חיונית בשל פצועי המלחמה הרבים שנזקקו לשירותיה. לפיזיותרפיה שהייתה ליבת הרפואה הפיסיקלית, היה בכך תפקיד מרכזי. פרופ' אדלר ניהל את מרכז השיקום ופרט לכך גם את המרפאה לפיזיותרפיה שפעלה ב'הדסה' א' ושירתה הן את החולים המאושפזים במחלקות 254 בית החולים הכללי והן את חולי החוץ. תוך זמן קצר מרכז השיקום ב'הדסה' שקק פעילות. שני שליש מהמטופלים היו חיילים שנפצעו 255 במלחמה והשאר היו אזרחים. פרופ' אדלר מילא שני תפקידים: מנהל שיקום אורטופדי, תפקיד 256 שמילא בשיתוף פעולה עם ד"ר אדגר היילברונר ומנהל המכון לפיזיותרפיה. צוות המכון לפיזיותרפיה כלל: פיזיותרפיסטיות ומעמל אחד רופא מומחה במשרה מלאה, )ככל הנראה, אחראי על הפיזיותרפיה )פרופ' אדלר(, שתי 257 מורה להתעמלות(. פרט לוילר, צוות הפיזיותרפיסטים לא היה בעל השכלה פורמאלית, אך תחת פיקוחה ובהדרכתה של וילר נקבעו שיטות עבודה שהיו מקובלות בבריטניה, והטיפולים במחלקת הפיזיותרפיה ניתנו באופן מקצועי עד כמה שניתן. מרכז השיקום כאמור, נסגר בספטמבר 1181 כפי שתואר בהרחבה, בשער הראשון. השירות הפיזיותרפי המשיך לפעול בבית החולים במסגרת המרפאה הפיסיקלית, בניהולו של פרופ' אדלר ובמסגרת הטיפולים שניתנו במחלקות. גם במסגרת הזאת האחראית על הפיזיותרפיסטים הייתה 258 ארנה וילר. מתוך קורות חיים, דברים שכתבה גב' וילר לפרסום בספר, )לא ידוע שמו של הספר(, באדיבות ביתה, גב' חוה ליברטי. ליברטי, ראיון. הרקע להקמת בית הספר, חוברת שנים מספרות, עמ' 14. פרוטוקול הוועדה הקונקורסית, לעיל, עמ' 53, הערה 29. ראו עמ' 90. ראו עמ' 90. מכתב מד"ר דייוויס אל וועדת השיקום של 'הדסה' מיום 20.3.1181, תיקי שיקום פצועים 1150-1181, אצ"מ,.J113\1984 תכנית לרהביליטציה לפצועי המלחמה בירושלים, תיקי הדסה, מחלקה לפיזיותרפיה ריפוי פיסיקלי, אצ"מ,.J113\7983 שם, שם. מכתבו של פרופ' אדלר אל פרופ' מייקל דקסו, עמ' 99, הערה 109. 249 250 251 252 253 254 255 256 257 258

181 השירות הפיזיותרפי שנוסד בארץ נסמך אם כן על ידע והכשרה מבריטניה שנחשבה באותה תקופה ל'מעצמה' בתחום זה. הנהלת 'הדסה' הכירה בידע המקצועי של ארנה וילר ואפשרה לה לייסד לראשונה בארץ, את השירות הפיזיותרפי בבית החולים. שירות זה התרחב עם הקמת מרכז השיקום במהלך מלחמת העצמאות, ולמרות שבאותה תקופה לא היו פיזיותרפיסטים מוסמכים נוספים בהדסה, הצליחה וילר להנחיל לצוות הבלתי מקצועי והבלתי מיומן, את הסטנדרטים המקצועיים ונהלי העבודה שרכשה בבריטניה. ג. ראשית שנות החמישים: השלב הראשון בהכשרה המקצועית בארץ - פיזיותרפיסטים מעשיים הכשרת בשלהי שנות הארבעים היו בארץ פחות מעשרה פיזיותרפיסטים מוסמכים. מתוכם כחמישה עבדו 259 במוסדות 'קופת חולים' של ההסתדרות. על רקע הנפגעים הרבים במלחמת העצמאות נוצר צורך דחוף בהכשרת פיזיותרפיסטים. בשל כך ערך מרכז 'קופת חולים' בראשית שנות החמישים, קורסי הכשרה קצרים לפיזיותרפיה שנמשכו בין שלושה לשישה חודשים. הקורסים הללו ניתנו על ידי רופאים פיסיקליים של קופת חולים, 260 ד"ר הן 261 וד"ר אשר גיורא ונועדו להכשיר פיזיותרפיסטים מהר ככל האפשר. באותה תקופה הידע המדעי והסמכות המקצועית היו בידי הרופאים הפיסיקליים; הפיזיותרפיסטים היו כפופים להם וחסרי עצמאות מקצועית, בשל תקופת הכשרתם הקצרה שהייתה בהכרח, מוגבלת בידע רפואי ומדעי. בשנת 1155 נפתח במסגרת 'קופת חולים' קורס הכשרה לפיזיותרפיסטים שנמשך שנה וחצי ונוהל על ידי ד"ר דב אלדובי שהיה פיזיותרפיסט ודוקטור לאנטומיה ופיזיולוגיה. אלדובי, יליד,1120 עלה לארץ מפולין, למד בניו יורק חינוך גופני, חזר לארץ במלחמת העצמאות ונפצע במהלכה. על פי זכרונו, הוא טופל בפיזיותרפיה וכך התוודע למקצוע. בשנת 1150 חזר לניו יורק, סיים תואר ראשון בחינוך גופני ותואר שני בפיזיותרפיה. מששב ארצה כיהן אלדובי כראש ענף חינוך גופני בצה"ל. הוא סיים בארה"ב דוקטורט באנטומיה ופיזיולוגיה ובשנת 1191 התמנה הקים את בית הספר 1193 בשנת של ההסתדרות. למפקח על הפיזיותרפיה ב'קופת חולים' 262 לפיזיותרפיה במכון וינגייט. אלדובי בנה את תכנית הלימודים בדומה לחלק המעשי של תכנית הלימודים האמריקאית. תכנית זו כללה לימודים כלליים במשך שנה וחצי, ולאחר מכן לימודים מעשיים במשך שנה וחצי נוספות. הקורס שלימד אלדובי 'דילג' על שלב הלימודים הכלליים, והתבסס על החלק המעשי של 263 תכנית הלימודים האמריקאית. הקורס היה מדעי ומקצועי יותר מהקורסים הקצרים ובסיומו 264 נבחנו התלמידים על ידי פרופ' אמיל אדלר מ'הדסה', שנתן את הגושפנקא הרשמית. שיתוף הפעולה בין אלדובי הפיזיותרפיסט ואדלר הרופא בהוראת הקורס, 'העלה את הפיזיותרפיה 259 260 261 262 263 264 הרמן שושנה, "התפתחות הפיזיותרפיה בקופת חולים", )ללא תאריך(, ארכיון פרטי של שולמית ורנר. ד"ר הן )לא מופיע שמו הפרטי( עלה לארץ מאוסטריה, שם למד רפואה, עבד במרפאת קופת חולים ברמת גן, עסק רבות באלקטרו תרפיה ואף חיבר ספר בנושא. מתוך: בלום, עבודת דוקטור, עמ 283. ד"ר אשר גיורא למד רפואה בהונגריה, עלה לארץ ועבד תקופה מסוימת בהדסה בירושלים, תחת ניהולו של פרופ' אדלר, לאחר מלחמת העצמאות התמחה ברפואה פיסיקלית בארה"ב וניהל את הרפואה הפיסיקלית במרפאת גיורא בתל אביב. מתוך: בלום, עבודת דוקטור, עמ' 283. מתוך ראיון עם ד"ר דב אלדובי, רמת אביב, 1.1.2004. שם, שם. שם, שם.

182 בדרגה' והמחיש את הקשר הסימביוטי בין שתי הדיסציפלינות. הפיזיותרפיסטים מצידם, נזקקו לרופאים שיאבחנו את המטופלים ויפרשו את אחריותם על הטיפול, והרופאים מצידם, לפיזיותרפיסטים להוצאת הוראותיהם מן הכוח אל הפועל, על ידי תרגול מעשי עם המטופלים. נזקקו בוגרי הקורסים הללו )הן התכנית של אלדובי והן הקורסים בני השלושה עד שישה חודשים( נחשבו לפיזיותרפיסטים מעשיים יחסית(, והם )בדומה לאחיות מעשיות שתקופת הכשרתן התחייבו לעבוד בכל מקום אליו ישלחו מטעם 'קופת חולים'. הייתה קצרה לאחר תקופת התחייבותם עבדו בוגרי הקורסים הקצרים הללו, עשרים ותשעה במספר, במוסדות שונים והיוו 265 את התשתית להתפתחות הפיזיותרפיה בארץ. לאחר סיום הקורס בן השנה וחצי, לא הוכשרו פיזיותרפיסטים מעשיים נוספים כיוון שבשנת 1159 סיים את לימודיו המחזור הראשון של 266 פיזיותרפיסטים מוסמכים, בבית הספר לפיזיותרפיה ב'אסף הרופא', ולא היה עוד צורך דחוף בהכשרה מהירה של אנשי מקצוע, כפי שיתואר בהמשך. ד. העשור הראשון: ניסוי וטעייה - שיטות הטיפול בפיזיותרפיה בתחילת הדרך הטיפול הפיזיותרפי במרכז השיקום ב'הדסה', הקליני-תפקודי והן את ההיבט החברתי, שפעל במלחמת העצמאות, כלל הן את ההיבט מתוך ראיה טיפולית רחבה שדאגה גם לשיקום הסוציאלי. כך השתתף כל מטופל, לפחות פעם ביום, בהתעמלות קבוצתית ובמשחקים קבוצתיים. האימון הקבוצתי דרש שיתוף פעולה מחברי הקבוצה, יצר קבוצת תמיכה רגשית ותחושת שותפות 267 גורל וכך סייע בפיתוח כישורים חברתיים. בצד הטיפולים הקבוצתיים ניתנו גם טיפולים 268 פרטניים שכללו חימום מסוגים שונים, גלווניזם, ועיסוי שמטרתם הייתה הפחתת כאבים ושחרור שרירים, וכן התעמלות אישית ותרגילי הליכה לחיזוק שרירים, שיפור שיווי משקל 269 ותפקוד פונקציונאלי. חשיבות רבה לפיזיותרפיה הייתה בקרב קטועי הגפיים הרבים, מבין פצועי מלחמת העצמאות. הללו קיבלו תוך זמן קצר, תותבות זמניות ולאחר זמן מה עם התייצבות הגדם, קיבלו תותבות קבועות. החיילים מבין הפצועים נשלחו ליפו, למרכז שיקום צבאי לחיילים קטועי גפיים. שם קיבלו תותבות קבועות וחזרו אל מרכז השיקום ב'הדסה', כדי ללמוד ולתרגל את השימוש בהן, 270 בהדרכת הפיזיותרפיסטים. ינואר פצועים נוספים שטופלו במרכז השיקום היו נפגעי עצבים היקפיים. מספטמבר 1184 ועד סוף 1150 טופלו ב'הדסה' שלושים ושניים נפגעי עצבים היקפיים שנפצעו במהלך המלחמה. הטיפול העיקרי בפציעות הללו היה הטיפול הפיזיותרפי שניתן באופן מיידי ושם דגש על עידוד המוטיבציה לשיתוף פעולה מצד הנפגע, מתוך הבנה שהיא קריטית להצלחת השיקום. הטיפול בלום, עבודת דוקטור, עמ' 283-282. אלדובי, ראיון. גיורא אשר, "שיקום נפגעי עצבים היקפיים", הרפואה, 15.3.1151, עמ' 43. שימוש בזרמים חשמליים לגירוי שרירים. תכנית לרהביליטציה לפצועי המלחמה בירושלים, תיקי הדסה, מחלקה לפיזיותרפיה ריפוי פיסיקלי,.J113\7983 בלום, עבודת דוקטור, עמ' 132. אצ"מ, 265 266 267 268 269 270

183 יביא 271 הפיזיותרפי התבסס על שיטות שהיו מקובלות במרכזי שיקום מתקדמים בעולם. השיטות הללו 272 כללו: מניעת כויצות ודפורמציות על ידי סדים, עיסוי, תרגילים אינדיבידואליים, גירויים 274 273 חשמליים לשרירים למניעת ניוונם, יונטופורזיס לשחרור עצבים מהצטלקויות ועידוד תנועה. הטיפול הפיזיותרפי ייחס חשיבות גם למקצועו של המטופל ולסיכוייו לשוב ולעסוק בו. סיסמת הצוות ב'הדסה' הייתה: "בראש ובראשונה, להתאים את העובד לעבודה ורק אם זה בלתי אפשרי, 275 להתאים את העבודה לעובד". כלומר, האסטרגיה הטיפולית של הפיזיותרפיה שאפה להחזיר את האדם לתפקודו הקודם, עד כמה שניתן. במידה ולא ניתן, שונתה האסטרטגיה כך שהטיפול לידי מימוש את הפוטנציאל השיקומי המוגבל. לדוגמא, במקרה של פגיעה בעצב היקפי, שגרמה לשיתוק בגפה המעוצבבת על ידו, המטופל, בניסיונו לבצע תנועה, הניע את הגפה באופן לא תקין. אחת הדילמות עימן התמודד הצוות הפיזיותרפי הייתה השאלה עד כמה למנוע מהפצוע לעשות בגפה הפגועה 'תנועה תחבולתית' Movement) (Trick - תנועה בתבנית פתולוגית הנובעת משימוש בשרירים אחרים המפצים על היעדר תנועה בשריר הפגוע. הגישה שנקבעה בשיקום ב'הדסה' הייתה שכל עוד הייתה תקווה שתהיה התאוששות של העצב ותנועה מסוימת תחזור, על הפיזיותרפיסט למנוע את הנטייה של המטופל לעשות 'תנועה תחבולתית', כדי למנוע מממנו לאמץ תנועות בתבנית פתולוגית. אך במקרה שבו אפסה התקווה שהתנועה תחזור, במיוחד אם היא נדרשה לעבודתו של המטופל, הצוות הפיזיותרפי שינה את הגישה הטיפולית ועודד אותו לעשות 276 'תנועה תחבולתית' כדי שיוכל לתפקד באופן מקסימאלי. במהלך שלוש השנים הבאות, תוך כדי העבודה השגרתית, התרחבה המחלקה לפיזיותרפיה ובשנת 1152 עבדו בה שבעה אנשי צוות. מתוכם רק שניים היו פיזיותרפיסטים מוסמכים, שניים היו מורים להתעמלות, אחות אחת בתפקיד סייעת וסייעת אחת בלתי מוסמכת. למרות חסרונם של בעלי מקצוע מוסמכים בכל הארץ, ב'הדסה' נדרשה מקצועיות. כדי להתקבל לעבודה ב'הדסה', 277 פיזיותרפיסט נדרש להיות בעל הכשרה בעיסוי, התעמלות רפואית ואלקטרו תרפיה. בשנים הללו, ככל הנראה בהשפעת העבודה המקצועית שנעשתה במרכז השיקום קצר הימים, ולמרות שחלק מהפיזיותרפיסטים לא היו מוסמכים, התרחבה הכרת רופאי בית החולים 'הדסה' בנחיצות הפיזיותרפיה, כחלק אינטגראלי מהטיפול הרפואי. הדרישה לטיפולים הללו גדלה 278 והפיזיותרפיסטים נכנסו לכל מחלקות בית החולים. הכרת הרופאים והנהלת 'הדסה' בחשיבות המקצוע התבטאה בכך שבמשך שנה אחת, מ- 1151 עד 1152 גדל פי שלושה ויותר מספר הטיפולים 280 279 הפיסיקליים בבית החולים והמחלקה לריפוי פיסיקלי צוידה במכשירים חדשים ומתקדמים. בלום, שורץ ועורי, עמ' 999. כויצה קונטרקטורה, התכווצות של רקמה, דפורמציה עיווג, התפתחות עיוות בגפה. החדרת תרופה דרך העור באמצעות זרם חשמלי. גיורא, עמ' 43. שם, שם. שם, שם. מודעה שפורסמה בעיתונים בחיפוש אחר פיזיותרפיסט עם פירוט הדרישות הנ"ל, חודש יוני 1151, תיק מרפאה לפיזיותרפיה 1152-1151, אצ"מ, 7982\J113. מתוך התזכיר לוועדת ברוך, עמ' 99. בשנת 1151 טופלו בבית החולים 810 מטופלים ומספר הטיפולים היה 3911. בשנת 1152 טופלו 192 חולים ומספר הטיפולים היה 11,994. מתוך מכתבו של פ. חן, מנהל השרותים האדמיניסטרטיביים של הדסה אל ד"ר אדלר מתאריך 31.12.1153, תיק מרפאה לפיזיותרפיה 1158-1153, אצ"מ, 7981\J113. 271 272 273 274 275 276 277 278 279

188 1154 המחסור בפיזיותרפיסטים מקצועיים נתן את אותותיו גם ב'בית לוינשטיין', שמהקמתו בשנת הוגדר כבית חולים שיקומי, וכך בשנים הפיזיותרפיה השיקומית על תחומיה השונים. הבאות היווה קרקע פורייה להתפתחות המחלקה לפיזיותרפיה נפתחה ב'בית לוינשטיין' כבר בימיו הראשונים כאשר המתודה הטיפולית עדיין לא הייתה קיימת והספרות המקצועית בתחום זה, הייתה דלה. המטפלים הסתמכו בעיקר על אינטואיציה ולא על מתודה מבוססת מחקר. כך למשל, הדרך המקובלת לטיפול בשיתוקים בגפיים התחתונות הייתה הולכת המטופל, 281 ללא התייחסות לאיכות הליכתו. הטיפול על סמך אינטואיציה גרם לעיתים נזקים בלתי הפיכים. בשנות החמישים, הטיפול הפיזיותרפי בהמיפלגיה החל עשרים וארבע שעות לאחר התקף ה- CVA כשהדגש בתחילה היה על שמירת טווחי התנועה ושווי המשקל. אך על פי שיטת הטיפול שהייתה מקובלת אז, עבר הטיפול במהירות לתרגול הליכה, כשהמעבר להליכה נעשה כמעט בכל מחיר, בלי תשומת לב לאיכותה. 282 הרגל המשותקת לא פעם התחככה ברצפה, בשל ההליכה המעוותת וכדי למנוע זאת, נהגו 283 הפיזיותרפיסטים להגביה בשני ס"מ את סוליית הנעל ברגל הבריאה. לא פעם הגבהה זו 284 החמירה את האסימטריה בעמוד השדרה שיצר הספזם, בשרירי הגו הפגועים וגרמה לעיוות ולכאבי גב. בשנות השישים השתכללו שיטות הטיפול כיוון שבשנים הללו נהגו הפיזיותרפיסטים לצאת 285 לתקופות ממושכות לעבוד בחו"ל, ולהשתלם בשיטות טיפול שלא היו מוכרות בארץ. כך הביאו הפיזיותרפיסטים שיטות טיפול מחו"ל כמו שיטת הפסיליטציה הושם דגש על עידוד תנועה תקינה. 286 ;)Facilitation( שיטה שבה אך עדיין עיקר ההתמקדות הייתה בהולכת המטופל. כדי להתגבר על בעיות כגון הליכה בתבנית פתולוגית, קריסה של הברך, ישור יתר של הברך והישמטות של כף הרגל, נעזרו במכשיר ארוך או בסד גבס. בהדרגה, על פי ההתקדמות, הפחיתו את 287 המכשירים ואת התמיכה. לא פעם נקטו באלתורים והוליכו את המטופלים ההמיפלגים באופן 288 כזה, שהפיזיותרפיסט משך את הרגל המשותקת, בעזרת גומייה. הפיזיותרפיה בארץ בשלהי שנות הארבעים, התאפיינה אפוא בקבלת הכרה מצד הממסד הרפואי בנחיצות המקצוע מחד גיסא, אך גם במצוקת כוח אדם קיצונית שהוחרפה על רקע הצורך בשיקום פצועי מלחמת העצמאות, מאידך גיסא. המקצוע התבסס על פיזיותרפיסטים מוסמכים ספורים שרכשו את מקצועם בחו"ל, ובעיקר על בעלי מקצועות שונים כגון: מורים להתעמלות, אחיות ומעסים שהוכשרו לבצע טיפולי פיזיותרפיה תוך כדי עבודה. אליהם הצטרפו פיזיותרפיסטים מעשיים שהוכשרו בקורסים קצרים. חסרונם של פיזיותרפיסטים מקצועיים גרם 283 284 285 286 287 288 280 מתוך חוברת Physiotherapy and Ocupational Therapy in Israel, Youth and Hechalutz Department Zionist.J113\7982 תיקי הדסה, מרפאה לפיזיותרפיה, אצ"מ,,Organization P.O.B 92 Jerusalem, Israel, 1952, PP. 6-7, 281 סנדר איריס, כהן סיגלית, וטבקרו איתנה, "פיזיותרפיה", בתוך: איסקוב ורינג, עמ' 48. 282 בדרך כלל בתבנית אקסטנסורית. ויזר, נופך, עמ' 92-91. מתח שרירים מוגבר. ברגהאוס, ראיון. מתן גרויים תחושתיים ומוטוריים כדי לעודד תנועה איכותית. גינצבורג, עמ' 353-351. ברגהאוס, ראיון.

185 לא אחת להתבססות הטיפול על אינטואיציה ועל שיטות בלתי מקצועיות, שלא הועילו במקרה הטוב ושגרמו נזק במקרה הרע. התחומים השונים והונחו היסודות לטכניקות הטיפוליות. השנים הללו היו שנים מעצבות של המקצוע שבהן עוצבו מוסמכים ובשל מגיפת הפוליו שהתחוללה בארץ במהלך שנות החמישים, 1153 בשנת בית ספר תלת-שנתי לפיזיותרפיה, ויבסס את מעמד המקצוע, כפי שיתואר בהמשך. ה.שלהי שנות החמישים ואילך: התפתחות והתמקצעות בשל המחסור בפיזיותרפיסטים עתיד היה להיפתח שיוסיף נדבך להתמקצעות הפיזיותרפיה בארץ במחצית הראשונה של שנות החמישים התחוללו בארץ בכלל וב'הדסה' בפרט, שינויים בתפיסת 289 השיקום שהתבטאו בהכרה אקדמית ובהתרחבות התחום והמחקר. שינויים אלו הביאו לכך שבשנת 1159, שבע שנים לאחר סגירת מרכז השיקום, נפתח ב'הדסה' שוב מרכז שיקום, מצומצם אמנם, שכלל תשע מיטות אשפוז. הריפוי הפיסיקלי והשיקום במרכז זה, פעלו בשני מוקדים: האחד, במרפאה פיסיקלית שטיפלה בחולי חוץ ב'הדסה' ה' )שנקראה גם 'בית חולים זיו'( והשני, במכון לרפואה פיסיקלית בבית החולים, שהתמקד בטיפול בחולים המאושפזים במחלקות השונות. ההפרדה בין המטופלים המאושפזים לבין חולי החוץ הייתה תוצאה של תהליך התגבשות שלושה תחומים מקצועיים בפיזיותרפיה: פיזיותרפיה בבית חולים כללי, פיזיותרפיה בקהילה ופיזיותרפיה שיקומית. הפיזיותרפיה בבית החולים הכללי שהתמקדה בטיפול בחולים המאושפזים במחלקות, הייתה מגוונת ועסקה בכל הקשור להפעלה מוקדמת של החולים, במטרה למנוע סיבוכים; למשל: הפיכת 290 החולים למניעת פצעי לחץ והורדתם מהמיטות, הפעלת הגפיים לאחר ניתוחים שונים, למניעת סיבוכים עקב השכיבה הממושכת, וכן הדרכת יולדות בתרגילי נשימה שמסייעים במהלך הלידה. כיוון שמחלקות בית החולים היו מפוזרות ברחבי ירושלים, ב'הדסה' א' היו מחלקות נוירולוגיה, עיניים ויולדות, ב'הדסה' ד' - מחלקות פנימיות וב'הדסה' ה' - מחלקה כירורגית והמכון 291 לפיזיותרפיה, הפיזיותרפיסטים, על פי עדותה של הפיזיותרפיסטית שולמית ורנר, לימים מנהלת בית הספר לפיזיותרפיה ב'תל השומר', בילו חלק ניכר משעות עבודתם בהתרוצצות ברחובות העיר בין בתי החולים השונים, דבר שגרם לבזבוז זמן ובא על חשבון הטיפולים. בעיה זו באה על פתרונה עם הקמת המרכז הרפואי 'הדסה עין כרם' בשנת 1191 שבו רוכזו כל מחלקות בית החולים תחת קורת גג אחת. עם המעבר של בית החולים 'הדסה' למבנה החדש בעין כרם בשנת 1191, נפתח מרכז השיקום בפעם השלישית והתרחב לשתים עשרה מיטות אשפוז. בשלושה תחומים מקצועיים: במרכז השיקום, השירות הפיזיותרפי המשיך להתנהל במחלקות בית החולים ובמרפאה לחולי חוץ. במרפאה לפיזיותרפיה טופלו באופן אמבולטורי קטועי גפיים, נפגעי שיתוק מוחין ושיתוק ילדים, בצד מטופלים חדשניים כמו אולטרסאונד עם בעיות אורטופדיות ונוירולוגיות. וטיפולים מוכרים כמו תרגילים, הטיפולים הפיזיותרפיים כללו גלים קצרים, טיפולים זרמים חשמליים, 289 290 291 ראו עמ' 90. ניצן איריס, שירות הפיזיותרפיה בהדסה כארגון, עבודה סמינריונית במסגרת התכנית לתואר שני, האוניברסיטה העברית, בית הספר לבריאות הציבור, 25.9.1111, עמ' 2. ורנר, ראיון.

189 חימום ופרפין. כמו כן, לעיתים טופלו במרפאה גם חולים מאושפזים שנזקקו לציוד מיוחד שהיה רק במרפאה, כמו נפגעי כוויות שהטיפול בהם התבצע בתוך - Habbard Tank אמבטיה בצורת פרפר, שאפשרה תנועות מלאות בגפיים. 292 )כויצות(. הטיפול בתוך מטרת הטיפול הייתה מניעת היווצרות קונטרקטורות 293 המים נועד להקל על התנועה ולהפחית את הכאב. 294 ניתנו בממוצע, כאלף ושמונה מאות טיפולים פיזיותרפיים בחודש. ב'הדסה עין כרם' נקטו בשיטות טיפול מתקדמות העולם. כך טופלו נפגעי שיתוק מוחין בשיטת בובאת נוירופיזיולוגית. בכל בית החולים שפותחו במרכזי שיקום ידועים ברחבי 295 )BOBATH( המבוססת על גישה מדעית- שיטה זו נחשבת כפורצת דרך בכל הטיפולים הנוירולוגיים, השיטה חותרים לבנות באמצעות תרגול גופני מתאים, רפלקסים ספונטניים מתקופת הינקות, שבהתפתחות תקינה נעלמים, עד היום. עיקרי מערכת מעצורים שתפקידה לדכא וכך לבנות יציבה תקינה ככל האפשר. בהתפתחות פתולוגית הרפלקסים הללו ממשיכים להתקיים ומונעים תפקוד מוטורי 296 תקין. שיטת טיפול זו בתחילת דרכה, נועדה לטיפול בילדים נפגעי שיתוק מוחין ובהמשך הותאמה לטיפול במבוגרים, נפגעי CVA ופגיעות ראש טראומטיות. כלל במסגרת המרפאה טופלו גם חולי פרקינסון. בטיפול זה נקטו ב'הדסה' בשיטה ששילבה טיפול תרופתי להרפיית שרירים, פיזיותרפיה, ובמקרה הצורך, אף ניתוחים. במאמר שהתפרסם בכתב העת 'הרפואה' פירט אדלר את הטיפול הפיזיותרפי שלפי דעתו, היה האפקטיבי ביותר. הטיפול תרגול קימה מישיבה והליכה, כדי לשמור על התפקודים החיוניים לשמירת עצמאותו של החולה. תוך כדי התרגול, פיקח הפיזיותרפיסט על אופן ההליכה ואיכותה, כדי למנוע פרופולסיה 297 ורטרופולסיה שמאפיינים את חולי הפרקינסון. הטיפול כלל גם תרגילי הרפיה, ובמידה והייתה 298 נוקשות שרירים, נדרשו עיסויים והפעלה פסיבית מספר פעמים ביום. לעיתים לא היה די בכך, ובמקרים של נוקשות קיצונית נדרשה התערבות כירורגית. במקרה כזה, היה צורך בפיזיותרפיה 299 לפני הניתוח ואחריו, לצורך הפעלה מוקדמת להשגת טווח תנועה מלא. שיטת תרגול זו הייתה מקובלת במשך שנים ועקרונותיה מקובלים גם היום. שיטת טיפול ייחודית שיושמה ב'הדסה' בשלהי שנות השישים היתה ההידרותרפיה טיפול במים. שיטה זו הייתה מקובלת בארצות הברית, בעיקר בשיקום משותקים, ואף בארץ נקטו בה בשיקום ילדים נפגעי פוליו. ב'הדסה עין כרם' לא הייתה בריכה טיפולית, אך לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר אושפזו ב'הדסה' חיילים פצועי המלחמה, הוחלט לחרוג משיטות הטיפול המקובלות ולהוציא את הפצועים לטיפול הידרותרפי אל מחוץ לבית החולים. התפתחות מקצועית זו שהוסיפה לפיזיותרפיה ב'הדסה' טכניקה טיפולית חשובה, התרחשה בד בבד עם האילוץ לשקם התקצרות של שרירים הגורמת להגבלת תנועה. מרקוס, ראיון. עלון הפיזיותרפיה 1193, עמ' 20. השיטה נקראת על שם מפתחי השיטה, בני הזוג בובאת, נוירולוג ופיזיותרפיסטית בריטיים. שיטה זו מקובלת עד היום בטיפולים נוירולוגיים. אדלר אמיל, "שיטת טיפול בנפגעי שיתוק מוח לפי עקרונות הזוג בובאת", הרפואה כרך ס"ו, חוברת ב',,15.1.1198 עמ'.93-92 Propulsion הליכה תוך הטיית הגו לפנים, retropulsion הליכה תוך הטיית הגו לאחור..Rigidity אדלר אמיל, "טיפול פיסיקלי במחלת פרקינסון", הרפואה כרך ס"ה, חוברת ב', 15.9.1193, עמ 95-98. 292 293 294 295 296 297 298 299

189 את נפגעי המלחמה ולספק להם את הטיפול הטוב ביותר. לפיכך נלקחו הפצועים ממרכז השיקום 300 לבריכת 'בית הנוער העברי' בירושלים, שם הם נהנו מיתרונותיה השיקומיים של שיטה זו. שנות השישים 'בהדסה' מתקדמות שנרכשו בהשתלמויות בחו"ל, היו אפוא שנים של התבססות המקצוע, אימוץ מתודות טיפוליות התאמתן ויישומן לצרכי השיקום בארץ. מעבר בית החולים למרכז הרפואי בעין כרם אפשר לרכז תחת קורת גג אחת את מגוון טיפולי הפיזיותרפיה ולשפר ולשכלל את הטיפולים. ב'בית לוינשטיין' התחוללה פריצת דרך מאוחר יותר, וזו קשורה בדמותה של נילי ברגהאוס שהחלה לנהל בשנת 1195 את מחלקת הפיזיותרפיה. ברגהאוס סיימה את לימודי הפיזיותרפיה ב'אסף הרופא', במחזור ו' בשנת.1191 לדבריה, פנתה ללימודי הפיזיותרפיה מפני שהייתה ספורטאית ורצתה לרכוש מקצוע שישלב רפואה עם התעמלות, ובפיזיותרפיה מצאה את השילוב שקסם לה. בתחילת דרכה, עבדה ברגהאוס בבית החולים בבאר שבע במשך שנתיים, ולאחר מכן יצאה לחו"ל ועבדה שנתיים נוספות בבתי חולים אורטופדיים בבריטניה ובדנמרק. השתלמה בקורסים בתחום הנוירולוגיה PNF ו- - BOBATH בבריטניה ובתחום האורטופדיה 301 סיריאקס. בשנת 1195, במהלך שהותה בבריטניה, פנה אל ברגהאוס ד"ר דב אלדובי, מנהל הפיזיותרפיה בקופת חולים דאז, 302 הצעה שהיא נענתה לה. לטיפולים נוירולוגיים. היו והציע לה לחזור לארץ ולנהל את מחלקת הפיזיותרפיה ב'בית לוינשטיין', ברגהאוס הביאה ל'בית לוינשטיין' את התפיסה של גישה זו נחשבה למתקדמת ובעלת מתודה טיפולית, BOBATH שהתבססה על ידע נוירו פיזיולוגי נרחב. על פי גישה זו, לא העמידו מטופל אלא אם כן היה מוכן לכך, מבחינת יציבתו ושליטתו באגן, ולא הוליכו אותו עד שלא הושגה יציבות בעמידה. שיטה זו דרשה אשפוז ממושך יותר, כיוון ששמה דגש על איכות התנועה וההליכה שניבנו בהדרגה. ברגהאוס זוכרת שהדבר עורר ביקורת בקרב עמיתיה הפיזיותרפיסטים מחוץ לכותלי 'בית לוינשטיין'. טענת המבקרים הייתה ששיטה זו גורמת לנכים להישאר בכיסאות הגלגלים לצמיתות ולא להגיע להליכה עצמאית. ב'בית לוינשטיין', לעומת זאת, הבינו את העיקרון הטיפולי, תמכו בגישה זו והעניקו גיבוי לפיתוח 303 תפיסה טיפולית זו, שלימים התקבלה בכל מרכזי השיקום בארץ ובעולם. נראה כי בכל הנוגע להתפתחות הפיזיותרפיה בארץ בשנות השישים, שני המוסדות המובילים 'הדסה' ו'בית לוינשטיין', שהשלימו זה את זה. לפיזיותרפיה ב'הדסה' היה תפקיד מכריע בייסוד המקצוע, בהתבססותו ובהתפתחות תחומי המקצוע השונים. ב'הדסה' רוכזו לראשונה, 304 תחת קורת גג אחת הפיזיותרפיה השיקומית, הפיזיותרפיה הקהילתית והפיזיותרפיה בבית החולים הכללי. התחומים הללו התפתחו במהלך השנים והפכו לתחומי התמחות והתמקצעות, כל תחום בפני עצמו. 300 301 302 303 304 מרקוס, ראיון. ברגהאוס, ראיון. שם, שם. שם,שם. במסגרת המרפאה לחולי חוץ.

184 במקביל, התפתח ב'בית לוינשטיין' מרכז הכובד של המקצועות השיקומיים. בתחילת הדרך, בהיעדר פיזיותרפיסטים מוסמכים התבסס הטיפול על אינטואיציות ועל ניסוי וטעייה, ובהדרגה, עם התמקצעות הצוות המטפל, הוכנסו לשימוש מתודות טיפוליות מדעיות שהציבו את המוסד בשורה אחת, עם המוסדות השיקומיים המתקדמים בעולם. מעצם הגדרתו, 'בית לוינשטיין' נוסד כבית חולים שיקומי וכבר מתוך כך, העניק תנופה להתפתחות הפיזיותרפיה השיקומית. מרבית המטופלים שאושפזו ב'בית לוינשטיין' נפגעו במערכת המוטורית וניידותם נפגעה. כיוון שכך, יכולתם לחזור לבתיהם הוכרעה במידה רבה על ידי הטיפול הפיזיותרפי. עובדה זו מיצבה את הפיזיותרפיה כדיסציפלינה החשובה ביותר מבין מקצועות השיקום, והפיזיותרפיה השיקומית הפכה לתחום המרכזי והחשוב של המקצוע. ו. שנת 1593: הקמת בית הספר לפיזיותרפיה בבית החולים 'אסף הרופא' - לעצמאות מקצועית מעבר מתלות היוזמה להקמת בית הספר לפיזיותרפיה הראשון בארץ, הועלתה לראשונה בפני משרד הבריאות בפברואר 1152, על ידי ד"ר חיים שיבא מנכ"ל משרד הבריאות דאז. היוזמה עלתה בסמוך לפרוץ מגיפת הפוליו בארץ, מתוך הכרה בנחיצות הטיפול השיקומי בנפגעי המגיפה, ועל פי המלצת ארגון 305 הבריאות העולמי. כמי שהקים וניהל את בית החולים 'תל השומר', שאף שיבא לראות את בית החולים שותף בעיצוב תפיסה שיקומית חדשה שתקדם את הרפואה השיקומית בארץ, דבר שיוסיף ידע, מקצועיות ויוקרה למוסד תחת ניהולו. בית הספר, על פי יוזמה זו, תוכנן לקום 307 306 בשיתוף עם ארגון הבריאות העולמי ויוניצ"ף. גורם נוסף ששותף ביוזמה היה חיל הרפואה 308 של צה"ל, בשל היותו הגוף שבאחריותו פעל 'תל השומר' כבית חולים צבאי. שיבא העלה את הצעתו במכתב למשרד הבריאות ולד"ר ארנסט ספירא, ראש ענף אורטופדיה 309 ב'תל השומר'. הצעתו כללה גם הקמת תכנית הכשרה משותפת לפיזיותרפיה וריפוי בעיסוק 310 באותה מסגרת. במקביל, הגיעה אל שיבא הצעה מהפדרציה הציונית בדרום אפריקה, לסייע 311 בהקמת בית ספר לפיזיותרפיה. ההצעה כללה תכנית לימודים מובנית, כוח הוראה וציוד. באותה תקופה הייתה השפעה חזקה של האסכולה הבריטית הנחשבת, על הפיזיותרפיה בדרום אפריקה והצעה זו נחשבה להצעה מפתה. שיבא וספירא השיבו בחיוב לתכנית, וספירא ציין שביכולתו להבטיח את השתתפותן של פיזיותרפיסטיות מוסמכות שרכשו את הכשרתן בלונדון, 305 306 307 308 309 310 311 הרקע להקמת בית הספר, חוברת 'שנים מספרות', עמ' 14.,World Health Organization על פי זכרון דברים מפגישה שהתקיימה במשרד הבריאות בתאריך 19.9.1152, בנוכחות ד"ר זימן, ד"ר נושא חן, ד"ר ר. ספירא, ד"ר א. ספירא, גב' מ. הירשברג, סגן ר. שיינפלד וסג"מ ל. לוי, האו"ם הציע מימון להשתלמות פיזיותרפיסטים בישראל וכן ציוד ועזרי לימוד, תיק משרד ראשי בית ספר לפיזיותרפיה, כרך ב', אמ"י, ג- 821092.. United Nations International Children's Fund מכתב מד"ר חיים שיבא אל ד"ר ארנסט ספירא ומשרד הבריאות, 13.2.1152, תיק משרד ראשי, בית ספר לפיזיותרפיה, כרך ב', אמ"י, ג- 821092. שם, שם. הצעת ד"ר שיבא לפתיחת בית ספר לפיזיותרפיה, 3.2.1152, תיק משרד ראשי, בית ספר לפיזיותרפיה, כרך ב', אמ"י, ג- 821092. מכתב מאת מרי גורדון אל ד"ר שיבא, ללא תאריך, תיק משרד ראשי, בית ספר לפיזיותרפיה, כרך ב', אמ"י, ג-.821092

181 312 בצוות ההוראה. שיבא אף ניסה לתגבר את צוות ההוראה של בית הספר העתידי על ידי צירופו 313 של ד"ר דב אלדובי, ששהה אז בארה"ב ללימודי הדוקטורט. אך אלדובי הבהיר שהוא התחייב 314 לחזור לצבא, עם שובו לארץ. מוסד נוסף שהיה מעוניין בהקמת בית ספר לפיזיותרפיה בתחומו, היה בית החולים 'אסף הרופא'. בית חולים זה ששימש מרכז לטיפול בילדים נפגעי פוליו, הפעיל תכנית לטיפול ומעקב 315 אחר נפגעי המחלה. היה זה אך טבעי שבהמשך לטיפולו בנפגעי המגיפה, יוקם בתחומו גם מרכז שיקום לנפגעי פוליו שיכלול בית ספר לפיזיותרפיה, תיאורטי ומעשי בתחום זה. וכך ישמש המקום מרכז של ידע מקצועי, נראה כי הגורם שהשפיע על השאיפה להקמת בית הספר הייתה תדמיתו של בית החולים. בית החולים 'אסף הרופא' סבל בשנות החמישים מתדמית ירודה. הוא נתפס כבית חולים נחות יחסית, בלתי מפותח מקצועית והמשאבים שהוקצו לפיתוחו היו זעומים. מנהל 'אסף הרופא', ד"ר אליעזר גלטנר, החולים שעשוי לשפר את תדמיתו. ראה בבית הספר לפיזיותרפיה מקור עוצמה לבית עצם העובדה שבתחומי בית החולים יפעל בית ספר לפיזיותרפיה יחייב את אנשי הצוות להקפיד על רמה מקצועית נאותה, כדי להיות ראויים להוראה 316 ולהדרכה. שני המוסדות הללו, 'תל השומר' ו'אסף הרופא', התמודדו על הקמת בית הספר בתחומם. לבסוף הוחלט במשרד הבריאות להקים את בית הספר לפיזיותרפיה בבית החולים 'אסף הרופא'. מה שהכריע את הכף הייתה התנגדותם של ארגון הבריאות העולמי ויוניצ"ף להקמת בית הספר במסגרת בית חולים צבאי. התנגדות הארגונים הבינלאומיים לשיתוף פעולה עם בית חולים צבאי נבעה ככל הנראה, מהיותם ארגונים הומאניטריים שפעלו תחת חסותו של ארגון האומות המאוחדות, אשר הקפידו לשמור על ניטראליות וקיימו את מפעליהם אך ורק למטרות אזרחיות. שיתוף פעולה עם גורם צבאי עלול היה להתפרש כנקיטת עמדה בסכסוך היהודי-ערבי, ישראל. לצד התנגדות זו נאמרה במפורש על ידי נציגי הארגונים הללו למנכ"ל משרד הבריאות דאז, ד"ר שאול זימן, ולא הותירה ברירה בידיו אלא להחליט על הקמת בית הספר לפיזיותרפיה ב'אסף הרופא'. זימן הדגיש שההחלטה היא פורמאלית בלבד ואיננה מונעת שיתוף פעולה בין 317 המוסדות. בדצמבר 1153 נוסד בבית החולים 'אסף הרופא' 318 בית הספר לפיזיותרפיה הראשון בארץ, כחלק מן המאמץ הלאומי להתמודד עם השלכות מגיפת הפוליו, ובראשן אלפי ילדים שנותרו נכים ונזקקו לשיקום. בית הספר הוקם בעזרת ארגון הבריאות העולמי ויוניצ"ף, ששלחו שליחים 319 מטעמם, על מנת לקדם את הרפואה במקומות שנתפסו כזקוקים לכך. לפיכך, בשנתיים 312 313 314 315 316 317 318 319 מכתבו של ד"ר ספירא אל ד"ר שיבא, 11.2.1152, תיק משרד ראשי, בית ספר לפיזיותרפיה, כרך ב', אמ"י, ג-.821092 אלדובי, ראיון. שם, שם. ראו עמ' 110-101. ד"ר ב. דוידזון מנהל המרכז הרפואי, חוברת שנים מספרות, עמ' 5, ארכיון פרטי של חוה ליברטי. מכתב מד"ר זימן, אל ד"ר ספירא, 4.10.1152, תיק משרד ראשי, בית ספר לפיזיותרפיה, כרך ב', אמ"י, ג- 821092. השנים הראשונות, חוברת שנים מספרות, עמ' 11. חיגר, עמ' 12.

150 הראשונות ניהלה את בית הספר ואת המחלקה לפיזיותרפיה בבית החולים 'אסף הרופא', מיס 320 דיאנה קיד, פיזיותרפיסטית בריטית שקיבלה את התפקיד כשליחות מקצועית-הומניטארית 321 ותפקידה הרשמי היה: 'יועצת לפיזיותרפיה של ארגון הבריאות העולמי'. באותן שנים, עקב התפרצות מגיפת הפוליו, המחסור בפיזיותרפיסטים ושלל הבעיות שעימן התמודדה המדינה שאך קמה, נתפסה ישראל כיעד לפעילות הומניטארית. דיאנה קיד לא הייתה היחידה; תופעה זו של בשנים שלאחר מלחמת הייתה מקובלת ברחבי העולם נשים שיצאו לפעילויות הומניטאריות 322 העולם השנייה. בית הספר הוקם ופעל על פי הדגם הבריטי שנחשב אז לדגם מוביל בעולם בהכשרת 323 פיזיותרפיסטים. קיד המנוסה, שמילאה קודם לכן תפקידים דומים במקומות שונים בעולם, 324 קבעה את תכני הלימוד ואת שיטת ההוראה. בשל מיעוט מורים מקומיים בעלי השכלה מתאימה, לימדה קיד את מרבית המקצועות בעצמה. אולם שליחותה הייתה זמנית בלבד. כעבור שנתיים, משסיימה את תפקידה בארץ, המשיכה מיס קיד ליעד הומניטארי נוסף, פקיסטן, למלא 325 תפקיד דומה. בשנת קיד העבירה את התפקיד לידי סנדרה סייבר-אילן, 1150 מדרום אפריקה, בשליחות הפדרציה הציונית, פיזיותרפיסטית-מתנדבת שהגיעה לארץ והייתה בעלת הסמכה להוראה. במסגרת התנדבותה טיפלה בנפגעי מחלת הפוליו. קיד התרשמה מכישוריה ומתפקודה של סייבר- 326 אילן והפקידה בידיה את ניהול בית הספר ואת המחלקה לפיזיותרפיה. מורה נוספת במוסד הייתה מינה הירשברג, לימים בר סיני, פיזיותרפיסטית יהודיה מבריטניה שהוסמכה להוראת 327 המקצוע והייתה בעלת ניסיון בתחום זה. הרוב המכריע של התלמידים היה נשי. את המחזור הראשון של בית הספר לפיזיותרפיה סיימו שמונה עשר תלמידים, מתוכם שבע עשרה נשים וגבר אחד, וגם את המחזור השני סיים גבר אחד 328 בלבד לצד שתים עשרה נשים. יש בכך כדי להעיד על תדמיתו של המקצוע בראשיתו, כמקצוע 'נשי' כפי שיתואר בהמשך. טווח הגילאים נע בין שבע עשרה וחצי לשלושים ונדרשה השכלה 329 קודמת של שתים עשרה שנות לימוד. מצוקת כוח האדם והצורך להכשיר פיזיותרפיסטים במהירות, הכתיבו את תוכנית הלימודים של שני המחזורים הראשונים. בלבד, התלמידים למדו בבית הספר לימודים עיוניים במשך שנתיים בשל הצורך לצאת מוקדם ככל האפשר לעבודה בשטח. לאחר מכן יצאו לשנת עבודה מעשית במקומות שונים, שבהם היה שירות פיזיותרפי שביכולתו לספק הדרכה נאותה. בתום שנה שולמית ורנר זוכרת את הריחוק שנהגה כלפי התלמידים אשר הקפידו לקרוא לה 'מיס קיד'. מכתב מדיאנה קיד אל מנכ"ל משרד הבריאות, 2.1.1159, ארכיון פרטי של שולמית ורנר. על נשים שליחות לריכוזי שארית הפליטה באירופה ראו: רוזנברג-פרידמן לילך, "זהויות בקונפליקט בין שואה לתקומה: שליחות היישוב בריכוזי שארית הפליטה באירופה", בתוך: ישראל 2009, 11, עמ' 155-121. ורנר שולמית, "תמורות בחינוך", פיזיותרפיה, חוברת 31 במרץ 1141, עמ' 81. שם, שם. מתוך חוברת שנים מספרות, עמ' 1, ארכיון פרטי של חווה ליברטי. מכתב מדיאנה קיד אל מנכ"ל משרד הבריאות, 2.1.1159, ארכיון פרטי של שולמית ורנר. Werner Shulamith," The Development of Physiotherapy in Israel", Physiotherapy Practice, 3.1987, pp. 1-4. רשימת הבוגרים, חוברת שנים מספרות, עמ' 59. דרישות קבלה לבית הספר לפיזיותרפיה, תיק משרד ראשי, בית ספר לפיזיותרפיה, כרך ב', אמ"י, ג- 821092. 320 321 322 323 324 325 326 327 328 329

151 זו חזרו התלמידים להיבחן בבחינות ההסמכה של משרד הבריאות. כאשר הייתה רווחה מסוימת מבחינת כוח האדם המקצועי בארץ, החל מן המחזור השלישי, ניתן היה להאריך ברקע התיאורטי, ותכנית הלימודים התארכה לשלוש שנות לימוד, שבתומן התקיימו בחינות 330 ההסמכה. הלימודים היו ללא תשלום, כדי לעודד תלמידים לרכוש את המקצוע, ובסיומם, 331 התחייבו הפיזיותרפיסטים לעבוד במשך שנה בכל מקום בו יידרשו. כך ניתן היה לקיים שירותי פיזיותרפיה גם בישובים מרוחקים ובבתי חולים שלא ניתנו בהם שירותי פיזיותרפיה עד אז. במקביל לפתיחת בית הפיזיותרפיה בכל הארץ, הספר ב'אסף הרופא', הביא את הנהלת 332 לפתוח קורס לפיזיותרפיה במסגרתה. פרופ' 'הדסה' לעמוד בראש בית הספר לפיזיותרפיה שעתיד לקום במסגרת מימוש כיוון שבתחילת חודש מאי המחסור בכוח בתחילת שנת האדם,1158,1158 המקצועי בתחום לבחון את האפשרות 333 אדלר אף פנה אל סנדרה סייבר-אילן לאחר בחינת הנושא, והציע לה 334 'הדסה'. יוזמה זו לא הגיעה לידי החליטה הנהלת 'הדסה' שלא לפתוח קורס לפיזיותרפיה. מתוך מסמכי הארכיון והתכתובות בין פרופ' אדלר להנהלת 'הדסה' עולה כי הסיבה העיקרית הייתה כלכלית. החלטה זו גררה תגובה חריפה מצד פרופ' אדלר שבמכתבו להנהלה מתח ביקורת על 'הדסה' שמתוך חישובים תקציביים, כך טען, מחמיצה את ההזדמנות להיות גורם מרכזי ומשפיע בתחום החינוך הרפואי, הנחוץ כל כך בארץ. אדלר אף 335 הזהיר כי החלטה קצרת ראות זו תפגע במוסד בעתיד. אולם בית הספר לא נפתח ו'אסף הרופא' 336 היה המקום היחיד בארץ להכשרת פיזיותרפיסטים, במשך עשר השנים הבאות. מלחמת העצמאות ומגיפת הפוליו, הכתיבו אם כן הכשרה מזורזת של פיזיותרפיסטים מעשיים שאליהם נוספו כעבור מספר שנים, פיזיותרפיסטים מוסמכים; כך שתוך שש שנים, מ- 1150 עד 337 1159, הוכשרו שישים פיזיותרפיסטים, מעשיים ומוסמכים גם יחד, שאפשרו מתן שירותי פיזיותרפיה ברוב חלקי הארץ. האסכולה הבריטית המעשיים, הפיזיותרפיסטים המוסמכים היו בוגרי בית הספר, שלפיה עוצבה תוכנית הלימודים ב'אסף הרופא', בוגרי הקורס בן השנה וחצי, היו תוצרי האסכולה האמריקאית. תוצרי בעוד שהפיזיותרפיסטים המפגש בין שתי האסכולות הללו והשילוב עם האסכולות האירופיות שהביאו עימם הפיזיותרפיסטים שעלו מארצות מרכז אירופה, יצר את הייחודיות המקצועית של הפיזיותרפיה בארץ. 1153 משנת התאגדו הפיזיותרפיסטים במסגרת איגוד מקצועי, שכעבור שלוש שנים מנה מאה ושלושים 338 חברים, מעשיים ומוסמכים. מצבת כוח האדם הפיזיותרפויטית בשנות החמישים הייתה במידה השנים הראשונות, חוברת שנים מספרות, עמ' 11. ורנר, ראיון. את ההצעה לפתוח קורס לטכנאים בפיזיותרפיה )פיזיותרפיסטים( העלה ד"ר אמיל אדלר כבר בשנת 1181. מתוך תזכיר על שיחתו של ד"ר עלי דייויס עם ד"ר אדלר מתאריך 5.1.1181, תיק מחלקה לפיזיותרפיה וריפוי פיזיקלי,,1181-1131 אצ"מ,.J113\7984 ראו עמ' 181. בשנת 1151 נסעה סייבר-אילן לבריטניה כדי ללמוד ולרכוש תעודת הוראה ושבה לארץ בשנת 1153 עם הקמת בית הספר לפיזיותרפיה ב'אסף הרופא' והשתלבה בצוות ההוראה. התמנתה בשנת 1155 למנהלת בית הספר. נפטרה בשנת 1143. מתוך: חוברת שנים מספרות, עמ' 10. מכתבו של ד"ר אדלר אל סנדרה סייבר מתאריך 14.3.1158, תיק מרפאה לפיזיותרפיה 1158-1153, אצ"מ,.J113\7981 מכתבו של פרופ' אדלר אל ד"ר מן מיום 5.5.1158, תיק מרפאה לפיזיותרפיה 1158-1153, אצ"מ, 798\J113. עד שנפתח בשנת 1193 בית הספר לפיזיותרפיה במכון וינגייט, בשיתוף עם קופת חולים של ההסתדרות. ב- 2 המחזורים הראשונים באסף הרופא הוסמכו 31 פיזיותרפיסטים שנוספו ל- 21 פיזיותרפיסטים בוגרי הקורסים הקצרים. מתוך: רשימת שמות הבוגרים, חוברת שנים מספרות, עמ' 59. בלום, עבודת דוקטור, עמ' 231. 330 331 332 333 334 335 336 337 338

152 רבה, תוצאה של האירועים ההיסטוריים אשר יצרו את המציאות בארץ. יחד עם זאת, המתודה הטיפולית הייתה תוצר של השפעה בינלאומית שהותאמה למציאות המקומית. ניתן ללמוד על התפתחות מעמד הפיזיותרפיה במשך השנים, לפי תפיסת הנהלת 'הדסה' את הירארכיית התפקידים בתחום השיקום, תפקידי הצוות השיקומי. שהתבטאה בטרמינולוגיה בה נקטו במוסד, להגדרת בשנות הארבעים וראשית שנות החמישים רופאי המרפאה ומרכז השיקום נקראו רופאים 'מומחים לפיזיותרפיה' בשל תפקידם שהיה בתחום הרפואה הפיסיקלית, למרות שבמהותם היו מומחים לאורטופדיה או לנוירולוגיה. הפיזיותרפיסטים לעומתם, נקראו 339 'טכנאי פיזיותרפיה'. המינוח נועד ליצור הבחנה הירארכית בין הפיזיותרפיסטים לבין הרופאים ואף להעיד על העובדה שהשכלתם של הפיזיותרפיסטים, הן המוסמכים והן הבלתי מוסמכים, הייתה נחותה מקצועית, מזו של הרופאים. טרמינולוגיה זו מקורה בארה"ב שם נקבע בשנת 1133 על ידי - 340 APA האיגוד המקצועי של הפיזיותרפיסטים, בהשפעת - 341 AMA ההסתדרות הרפואית האמריקאית, כי הפיזיותרפיסטים יקראו 'טכנאים' ויוותרו על האוטונומיה המקצועית 342 שלהם בכך שיוכפפו להוראת הרופא. בארץ, לעומת זאת, בשלהי שנות הארבעים התואר 'טכנאי' הלם את המקצוע שכלל בעיקר אחיות, מורים להתעמלות ופיזיותרפיסטים 'מעשיים' שהרקע התיאורטי שלהם לקה בחסר. עם השנים השתנה המקצוע, הפך להיות בעל רקע רפואי- מדעי נרחב ועימו השתנתה הטרמינולוגיה. 'פיזיותרפיסט' והרופא נקרא: הביטוי 'טכנאי' 'מומחה לרפואה פיסיקלית ושיקום'. נעלם, בעל המקצוע נקרא יש בכך להעיד על קידום מעמד הפיזיותרפיה שנחשבה מאז ואילך כמקצוע עצמאי, לא טכני בלבד, המבוסס על ידע רפואי ומדעי נרחב. מכתב מד"ר דייוויס אל וועדת השיקום של הדסה מיום 20.3.1181, תיקי שיקום פצועים 1150-1181, אצ"מ,.J113\1984.American Physiotherapy Association.American Medical Association Linker, pp. 105-132, 192. 339 340 341 342

153 ז. הפיזיותרפיה בישראל בראי המגדר הקמת בית הספר לפיזיותרפיה ב'אסף הרופא' כמקצוע רפואי שדרש השכלה גבוהה. בשנות החמישים תרמה למיצובו של המקצוע בד בבד היו אלה שנים שבהן עוצבה דמותה של האישה העובדת במדינת ישראל. תפיסת המקצוע, מאפייניו ותדמיתו היו כר פורה לשילוב נשים בשוק העבודה במדינה, המקצועי והאישי. כשהתמקצעותו של התחום הייתה עבור הנשים קרש קפיצה לשינוי במעמדן כפי שהוצג לעיל, הפיזיותרפיה בבריטניה, אוסטרליה וארה"ב נתפסה מראשיתה תחום נשי, שהתאפיין ביוזמה של נשים שייסדו את המקצוע, איישו תפקידי ניהול ביצועיים בארגון המקצועי ורוב מוחלט של מנהלות ותלמידות במוסדות ההכשרה המקצועית. 343 תחום הסיעוד והטיפול היה נחלתן של נשים מקדמת דנא. גם בארץ ישראל במאה התשע עשרה, נשים בנות היישוב הישן עסקו לצד מילוי תפקידן 'הטבעי' דהיינו עיסוק בצרכי הבית גם 344 בטיפול בחולים, במיילדות ובסיעוד. לעיתים היה עיסוק זה במסגרת התנדבותית, כמו נשי 345 מזרחי בירושלים בשנות העשרים שטיפלו בחולים עניים וחילקו מוצרי מזון ותרופות. לעיתים 346 עסקו לפרנסתן בהכנת תשמישי קדושה כמו הכנת ציצית ורקמת פרוכת. נשות העלייה הראשונה בשלהי המאה התשע עשרה היו בעיקר עקרות בית ומעטות עסקו בחקלאות 347 במושבות. תחום בולט שבו ניכרה תעסוקת נשים מחוץ לביתן היה ההוראה והגננות. הללו 348 נתפסו הרחבה לתחומי עיסוקן המסורתיים של נשים, הטיפול בילדים וחינוכם. נשים מילאו 349 תפקידי סיעוד גם בתקופה זו, ובודדות בשלהי התקופה העותמאנית אף היו רופאות. גם בתקופת היישוב התאפיין שוק העבודה בחלוקת שצוינו לעיל הוסיפו להיות במוקד עבודת נשים מחוץ לביתן התפקידים המגדרית המסורתית כשהעיסוקים דפוסי התעסוקה שהתפתחו בארץ 350 בתקופת היישוב הצביעו על כך שרוב הנשים עבדו כפועלות והתרכזו בעיסוקים נשיים 351 מסורתיים, בהם ניקיון, הזנה, תפירה וסיעוד, תחומים שהיו הרחבה לתחומי העיסוק הביתיים 352 של הנשים. זאת ועוד, עבודת הנשים הייתה בדרך כלל זמנית ובלתי מקצועית והכנסתה 353 זעומה. 343 344 345 346 347 348 349 350 351 352 353 שובל ט. יהודית, "עניין מקצועי ותפקידי מין", מגמות י"ב, 3, אדר תשכ"ג, עמ' 288. שילה מרגלית, נסיכה או שבויה, החויה הנשית של היישוב הישן בירושלים, 1519-1191, חיפה, תשס"ב, עמ'.159-153,185-188 רוזנברג-פרידמן לילך, מהפכניות בעל כורחן, נשים ומגדר בציונות הדתית בתקופת היישוב, ירושלים, תשס"ה, עמ' 49. שילה מרגלית, "חוויית העלייה לארץ של נשים ב'יישוב הישן' בירושלים", בתוך: ירושלים וארץ ישראל, תש"ס, עמ' 222. להרחבה על חיי נשות היישוב הישן ראו: שילה מרגלית, נסיכה או שבויה. שילה מרגלית, "האישה "עובדת" או "חברה" במפעל התחייה? על מקומה של האישה בעלייה הראשונה )-1442 1103(", יהדות זמננו 1, תשנ"ה, עמ' 123-122. שם, עמ' 133. ראו: שחורי-רובין,ד"ר בת שבע, עמ' 292-231 וגם: שחורי-רובין ושורץ, אלכסנדרה. להרחבה על הפועלת העברית ראו: פפרמן טליה ודה פריס דוד, "היווצרותה של פועלת", בתוך: חיי פועלת בארץ, באר שבע, 2009, עמ' 219-111. על עבודתן של נשים בארץ, בתקופת היישוב במיוחד בתחום הטקסטיל ראו: מרגלית-שטרן בת שבע, גאולה בכבלים, תנועת הפועלות הארץ-ישראלית 1535-1521, ירושלים, 2009, עמ' 323-244. ברנשטיין דבורה, "אישה בארץ ישראל", השאיפה לשוויון בתקופת היישוב, ניו יורק, 1149 )להלן: ברנשטיין, אישה בארץ ישראל(,, עמ' 1 שם, עמ' 11.

158 אולם בין הנשים שהגיעו לארץ החל משלהי המאה התשע עשרה ולאורך שנות המנדט הבריטי, היו ששאפו לשנות את המעמד המסורתי הנחות של האישה. מהן חלוצות ששאפו להשתלב במפעל 354 ההתיישבותי ובחקלאות מתוך שאיפה לשוויון מגדרי, מהן אזרחיות עירוניות. השאיפה הנשית לשינוי התבטאה בזירה הפוליטית; למשל בהקמת התנועה: 'התאחדות נשים עבריות לשווי זכויות בארץ ישראל', שראתה את ייעודה בהשגת שוויון פוליטי לנשים, דהיינו הזכות לבחור ולהיבחר, 355 ובתיקון מעמדה המשפטי של האישה ביישוב היהודי. כן ניכרה השאיפה לשיווי זכויות ביציאתן לשוק העבודה ובהתמקצעותן בו. לקראת שנות השלושים גדל בארץ מספר הנשים העירוניות שהועסקו בשוק העבודה ומספרן הוערך ביו 2100 ל- 3500. בשנת 1139 גדל מספרן של הנשים המועסקות בשוק העבודה העירוני ל- 356 14,000; רובן היו צעירות לא נשואות. שינוי חשוב במעמדן של הנשים בכוח העבודה ניכר בשלהי שנות השלושים, עם התבססותן של נשים במקצועות חופשיים, כמו עריכת דין, אך בעיקר עובדות הוראה וסיעוד. בשנת 1139 נמצאו 30% מהנשים העובדות בשתי קבוצות אלה. אולם גם הנשים במקצועות החופשיים נטו להתרכז בעיסוקים מסוימים ולא חדרו לתחומים שדרשו יתר מקצועיות והקנו מעמד והכנסה יותר גבוהים. הן בחינוך והן ברפואה, נמצאו הנשים בדרגות הנמוכות יותר. רק 9% מהנשים בתחום הרפואה היו רופאות, כ- 50% מהנשים שעסקו בחינוך היו מורות, 21% היו גננות ו- 28% טיפלו בילדים. יתר הנשים עסקו בעבודות שרות כגון: עוזרות בית, טבחיות, מלצריות וכובסות, ובתעשייה זעירה, טכסטיל ומזון. 357 אך גם בשנים הבאות ואף לאחר קום המדינה נשים רבות לא הצטרפו לשוק העבודה. בשנת 1190 השתתפו בכוח העבודה רק 24% מקרב הנשים מעל גיל 358.15 הפיזיותרפיה שהייתה מקצוע חדש בארץ שהתפתח בשנים אלה ונתפס כתחום נשי במהותו פתחה אפוא, אפשרות לנשים לרכוש מקצוע נדרש שיאפשר להן ליטול חלק בשוק העבודה, ולא רק להתפרנס אלא גם להתמקצע. ברנשטיין, אישה בארץ ישראל, עמ' 10, ניר הנרי, "מה העיק עליהן? האישה בהתיישבות העובדת בתקופת היישוב" בתוך: העבריות החדשות: נשים ביישוב ובציונות בראי המגדר, שילה מרגלית, קרק רות וחזן-רוקם גלית )עורכות(, ירושלים, תשס"ב, עמ' 198-192. על הזהות הנשית של הפועלות והאזרחיות ראו: שילה מרגלית, אתגר המגדר נשים בעליות הראשונות, תל אביב, תשס"ז. כתבן איל, שילה מרגלית והלפרין-קדרי רות, חוקה אחת ומשפט אחד לאיש ולאישה: נשים, זכויות ומשפט בתקופת המנדט, ירושלים, תשע"א, עמ' 10. ברנשטיין דבורה, "בשוק העבודה ובחנות, בבית ובחוץ: חיי עבודה של נשים מהגרות בשוק העבודה הפורמלי והלא פורמלי", בתוך: מורג-טלמון פנינה ועצמון יעל )עורכות(, נשים מהגרות בישראל, ירושלים, תשע"ג, עמ' 41. על השתלבותן של נשים בתחום עריכת דין ראו: כתבן אייל, "כשהאשה נעשית עורך דין: "על התפתחותה של זהות פמיניסטית", בתוך: כתבן אייל, שילה מרגלית והלפרין-קדרי רות )עורכים(, נשים זכויות ומשפט, עמ' -253 212, וגם: כתבן אייל, "נשים בטוגה של גבר, נתיב השתלבותן של נשים בפרופסיה המשפטית בארץ ישראל ובמדינת ישראל", בתוך: שילה מרגלית וכ"ץ גדעון )עורכים(, מגדר בישראל, כרך א', מהדורה שנייה, שדה בוקר, 2018, עמ' 305-293. על הרופאות העבריות בארץ ישראל בתקופה העות'מאנית ובתקופת המנדט ראו: שחורי- רובין ושורץ, אלכסנדרה, וגם: שחורי-רובין,ד"ר בת שבע, עמ' 292-231. להרחבה על הגננות העבריות ראו: סיטון שושנה, "בין פמיניזם לציונות: מאבק הגננות העבריות להכרה מקצועית", זמנים 1114-1119, 91, עמ' 39-29; ברנשטיין דבורה, "בין האישה-האדם ובין אשת הבית": אישה ומשפחה בציבור הפועלים היהודי העירוני בתקופת היישוב, בתוך: רם אורי )עורך(, החברה הישראלית, היבטים ביקורתיים, תל אביב, 1113, עמ' 19. פלג מיכל, "נשים בעולם העבודה, לקט נתונים סטטיסטיים", בתוך: מאור ענת )עורכת(, נשים הכוח העולה, קידום הנשים בעבודה, ניפוץ "תקרת הזכוכית", 1119, קיבוץ דליה, עמ' 249. 354 355 356 357 358

155 אחת התובנות העולות ממחקרים שונים היא, שגם כשנשים נטלו חלק במפעל הלאומי, כחלוצות או כלוחמות, הן עדיין נתפסו בהתאם לראייה המגדרית הסטריאוטיפית, כמי שאמורות 359 להיות אימהיות, לתמוך, ולסייע. כמו בעולם המערבי, גם בארץ התעצב מקצוע הפיזיותרפיה במהלך השנים כמקצוע נשי הן בפועל הן בתדמית. תדמית המקצוע נבעה מכך שדובר במקצוע טיפולי, משני לרפואה ומסייע לה בדומה למקצוע האחות. בכך עלה בקנה אחד עם הדימוי הנשי האימהי התומך והמסייע. מאחר שנתפס כתחום 'נשי', נשים פנו אליו; ומשום כך גברים התעניינו בו פחות. מבחינת הנשים, הפיזיותרפיה לא נתפסה כמקצוע פורץ גדר אלא כתחום הנתפס כהולם נשים. גם הן פנו אפוא למקצוע בשל תדמיתו הנשית. הייתה נטייה טבעית לראות בפיזיותרפיה מקצוע 'נשי' בשל היותו, בדומה למקצוע האחות, מקצוע פרא רפואי, הכולל מרכיבים 'נשיים' של טיפול בזולת, עדינות, 360 התחשבות, דאגה לשלום החולה וכפיפות להוראות הרופא. ריבוי הנשים בתחום, העצים את הדימוי הנשי שלו. אולם למעשה, דובר במקצוע תובעני ופיסי שהכיל מספר לא מבוטל של מאפיינים שנתפסו 'גבריים': ספורט וטיפוח תרבות הגוף, כוח פיזי וידע מקצועי מדעי תיאורטי שהיה פעמים רבות 361 נחלת גברים בלבד. בשל אמביוולנטיות זו הפיזיותרפיה בארץ, בשונה מבריטניה, לא נתפסה כמקצוע 'נשי' בלעדי. יחד עם זאת תפיסת הפיזיותרפיה כמקצוע 'נשי' הושפעה גם מהפיזיותרפיסטיות הראשונות 362 בארץ, חניכות האסכולה הבריטית, שהייתה בעלת זהות מגדרית נשית, כפי שהוזכר לעיל. אך מכיוון שהפיזיותרפיה בארץ החלה להתפתח כחמישים שנה אחרי הפיזיותרפיה בבריטניה ובארה"ב, ככל הנראה נוצרה השפעה משולבת, של מדינות שונות, שעיצבה את האופי המגדרי של המקצוע בארץ באופן שונה והוא לא נחשב כמקצוע 'נשי' מובהק. בדומה לארה"ב, שם יצרו לעצמן הפיזיותרפיסטיות בראשית המאה, זהות ייחודית שאתגרה את ההרגל לראות את הנשים כמין ה'חלש', ואפיינו את מקצוען כמשלב כוח פיזי עם ידע מדעי. כך גם על ידי הטיפול בחיילים פצועים במלחמת העולם הראשונה, הפכו הפיזיותרפיסטיות למקור של ידע וסמכות, בכל הקשור לטיפול 363 בנכי מלחמה. עד אז נושאים הקשורים למלחמה היו לרוב תחומים שלנשים לא הייתה בהם דריסת רגל, לא כל שכן ידע וסמכות. כאשר הוקם בית הספר לפיזיותרפיה הראשון בארץ, הרוב המכריע של התלמידים היה כאמור תלמידות, בדומה לארה"ב. גם צוות ההוראה בשנים הראשונות, היה כולו על טהרת המין הנשי, )פרט לרופאים שלימדו את המקצועות הרפואיים התיאורטיים(. 'גברית' מעטה אמנם, בין מייסדי המקצוע בארץ, לעומת זאת, הייתה נוכחות כמו ד"ר דוב אלדובי שלמד את המקצוע בארה"ב, הכשיר בארץ פיזיותרפיסטים מעשיים וניהל את התחום ב'קופת חולים' של ההסתדרות, וגרשון הוברמן שרכש את המקצוע בבית חולים של הצבא הבריטי בבירות והיה ממייסדי ספורט 359 360 361 362 363 ראו: עצמון יעל, אשנב לחייהן של נשים בחברות יהודיות: קובץ מחקרים ב, ירושלים, 1115. שובל, עמ' 288. Linker, p. 105. ראו עמ' 150. Linker, p. 105.

159 364 הנכים בארץ. יתר על כן, כמעט בכל מחזור היו מספר גברים שלמדו את המקצוע כמו עמוס אנגל, בוגר המחזור השני בבית הספר לפיזיותרפיה ב'אסף הרופא', שלימים הפך לסגן מנהל 365 במוסד בו למד, ואחרים. אולם הם היו בודדים לנוכח רוב התלמידות. הנוכחות ה'גברית' במקצוע על אף מיעוטה המספרית העניקה לו יוקרה ומעמד. צוות ההוראה הנשי השפיע על עיצוב התחום. בית הספר לפיזיותרפיה כאמור, עוצב על פי המתכונת הבריטית, שלא הייתה אז אקדמית, אם כי נחשבה ברחבי העולם, למקצועית ובעלת רמה לימודית גבוהה. בין השיקולים לקביעת תוכנית הלימודים על פי הדגם הבריטי הייתה העובדה שמייסדת בית הספר והמנהלת הראשונה, דיאנה קיד, רכשה את השכלתה בבריטניה, אך מה שהכריע את הכף הייתה עמדתו של פרופ' אדלר, שהתנגד לתכנית לימודים אקדמית וטען שהדגם הרצוי של פיזיותרפיסטית הוא על פי דמותה של ארנה וילר, שכאמור רכשה את השכלתה 366 בקינג'ס קולג' בבריטניה. גישה זו של אדלר מאפיינת את הגישה הרפואית הפטרנליסטית- 'גברית' כלפי המקצועות הפרא רפואיים-ה'נשיים' ההכשרה הטיפולית המעשית היא הגורם החשוב והמשמעותי, במחצית המאה העשרים. יותר מאשר לימודי לפי גישה זו, המדע התיאורטי. כיוון שכך, לא ראה אדלר חשיבות בהשכלה הרחבה ובידע התיאורטי, בתהליך הכשרת פיזיותרפיסטים, כי אם את הטיפול המעשי הידני בלבד. באופן דומה התבטא בזמנו, מנהל 367 'הדסה', ד"ר חיים יסקי בשנת 1139 לגבי מקצוע האחות. בדבריו בישיבת וועדת בית הספר לאחיות ב'הדסה', עמד יסקי על ההבדל בין הצוות הסיעודי באירופה שעיקר עבודתו הוא 'השירות 368 האישי' לעומת הצוות הסיעודי באמריקה, שם מודגש ההיבט הפרופסיונאלי. לשיטתו של יסקי יש ליצור סינתזה בין המגמות הללו כיוון ש"לימודי התיאוריה עלולים להחליש את יחס האחות 369 לחובותיה המעשיות." במילים אחרות, השכלה רחבה עלולה לגרום לאחות להזניח את הטיפול הפיזי בחולה, מתוך תפיסה שזו מטלה נחותה. הפיזיותרפיסטים הייתה דומה. טיפוליים שהם כביכול, 'נשיים' על פי גישה זו, עלול לפגוע בעבודה המעשית כי ככל הנראה, במהותם וכפופים למקצוע הרפואה ה'גברי' גישתו של אדלר לגבי הכשרת ידע תיאורטי רב הוא חיסרון לגבי מקצועות הנשים ירצו לנהל ולפקח במהותו. ולא לעבוד בפועל. יותר מידי ידע גישה זו ממקמת את האישה במעמד משני ונחות לעומת הגבר, משאירה אותה ברמת העשייה בשטח ולא מאפשרת את התפתחותה האינטלקטואלית מצד אחד, ומשאירה אותה כפופה להוראות הרופא, מצד שני. בשונה מבית הספר לאחיות הראשון בארץ שנוסד ב'הדסה' בשנת,1114 שבין מטרותיו המוצהרות הייתה מטרה מגדרית מובהקת והיא הקניית פרופסיה לנערות שתוכלנה לעבוד בו ראו עמ' 211. חוברת שנים מספרות, עמ' 15-18. ראיון עם שולמית ורנר. ראו עמ' 53, הערה 24. פרופסיה "קבוצה בעלת מעמד נבדל, הנרכש בעיקר על ידי הכשרה וטיפוח זהות ייחודית. לפרופסיה יש מסגרת ארגונית ומערכת אתית והיא תורמת תרומה שהחברה מכירה כחשובה. בעלי הפרופסיה לומדים תקופה ממושכת וסוג העשייה שלהם הוא ייחודי ומובן רק להם. הוא מורכב ומחייב מומחיות. ברטל נירה, ייסוד בית הספר לאחיות, עמ' 294. ברטל נירה, חמלה וידע, עמ' 1. 364 365 366 367 368 369

159 370 ולהיות עצמאיות כלכלית, הרי שלבית הספר הראשון לפיזיותרפיה בארץ לא הייתה מטרה מגדרית והוא כאמור, נוסד כתוצאה מהצורך הדחוף, המקצועי גרידא, להכשיר פיזיותרפיסטים 371 לטיפול בנפגעי מגיפת הפוליו. ובכל זאת, תדמיתו וקישורו לתחום הסיעוד, הפנו בעיקר נשים אליו. יחד עם זאת, המקצוע דרש הכשרה מקצועית. זו הצריכה השכלה קודמת של שתים עשרה 372 שנות לימוד ושליטה בשפה האנגלית. שפת ההוראה בשנים הראשונות הייתה אנגלית, בשל העובדה שהמורות בבית הספר, מיס קיד, מינה הירשברג וסנדרה סייבר-אילן, כולן הגיעו מארצות 373 אנגלו-סאקסיות ולא שלטו בשפה העברית. ההכשרה עצמה לוותה בלימודים תיאורטיים. הללו היו מצע לפיתוח זהותה של האישה הפיזיותרפיסטית, כאשת מקצוע. הנשים שייסדו את הפיזיותרפיה בארץ ועיצבו את המקצוע הגיעו מחו"ל. חלקן הגיעו כמתנדבות וחלקן בינלאומיים. הגיעו לתקופה מוגבלת, חלקן עלו לארץ, בשליחות הומניטארית מטעם ארגונים כולן היו בעלות השכלה מערבית-אנגלו סאקסית ועל פי אסכולה זו הכשירו את הפיזיותרפיסטים הראשונים בארץ. תלמידיהם משרטטים את דיוקנן כקפדניות ששמרו על ריחוק 374 מהתלמידים ונערצו על ידם. הדור השני של הפיזיותרפיסטים היה בוגר בית הספר ב'אסף הרופא'. הללו נהגו עם תום לימודיהם, לנסוע לעבוד בחו"ל בעיקר באירופה, במשך מספר שנים וכך רכשו ניסיון וידע במוסדות שבהם הפיזיותרפיה הייתה מבוססת. עם שובם ארצה ניהלו את שירותי הפיזיותרפיה במוסדות שבהם עבדו, תרמו להם מהידע והניסיון שרכשו, הנחילו שיטות טיפול חדשות ופורצות דרך ועיצבו את פני המקצוע בארץ. כך נילי ברגהאוס ב'בית לוינשטיין' ואליה פנטורין ב'תל השומר' נמשכה אפוא, גם בשנות השישים. שתרומתן תתואר בהמשך. השפעת חו"ל על הפיזיותרפיה בארץ הפיזיותרפיה בארץ עוצבה אפוא, כמקצוע הדורש השכלה גבוהה, בעל אוריינטציה בינלאומית, מבוסס על הדגם הבריטי הנחשב מתקדם מבחינה מקצועית, ללא זהות מגדרית מוצהרת אך עם 375 נטייה חזקה לרוב נשי. בדומה למקצועות פרא רפואיים אחרים, נשאה הפיזיותרפיה אופי מקצועי 'נשי', אך בין עמודי התווך של המקצוע היו לא מעט גברים שתרמו לביסוסו, על אף מיעוטם המספרי, בשל התפיסות המגדריות הסטריאוטיפיות, הם העניקו למקצוע מעמד ויוקרה. משום כך במשך השנים עלה מספר הגברים שפנו לרכוש את המקצוע ושיעורם גדל מ- 4% מקרב התלמידים בבית הספר לפיזיותרפיה ב'אסף הרופא' בשני העשורים הראשונים )1193-1153(, ל- 376 15% בעשורים השלישי והרביעי )1113-1198( ול 23% בעשור החמישי )2000-1118(. Seligsberg A. L." A Modern Training School for Nurses in Jerusalem", The American Journal of Nursing,.722.p,7.1921,21. להרחבה על התפתחות מקצוע הסיעוד בארץ ישראל, ראו: ברטל נירה, חמלה וידע. הרקע להקמת בית הספר, חוברת שנים מספרות, עמ' 14. על מנת להתקבל ללימודים היה רצוי שתהיה תעודת בגרות, אך זה לא היה תנאי. מתוך זיכרונותיה של יעל שליט, בוגרת מחזור א', מדברי המחזור הבכור מחזור א', חוברת שנים מספרות, עמ' 20. השנים הראשונות, חוברת שנים מספרות, עמ' 11. חוברת שנים מספרות, עמ' 1. כך עולה מרשימת שמות בוגרי המחזורים הראשונים, חוברת שנים מספרות, עמ' 89-89. חוברת שנים מספרות עמ' 93-59. 370 371 372 373 374 375 376

154 2. ריפוי בעיסוק ריפוי רוחני ושיקום מקצועי "מקצוע הריפוי בעיסוק Therapy) (Occupational הינו מקצוע טיפולי-שיקומי-חינוכי, שמטרתו לספק לאדם כלים ומיומנויות אשר יאפשרו לו להתמודד עם דרישות החיים. המקצוע מתמקד במגוון העיסוקים המבוצעים על ידי בני אדם בכל הגילאים וחשיבותם לתפקוד האדם ותחושת השייכות החברתית ורווחתו". 377 בעיסוק. במילים אחרות, כך מוגדר המקצוע על ידי אתר העמותה הישראלית לריפוי תרומתו החשובה של המקצוע לשיקום מתבטאת בסיוע להשיג ולשמור על איזון במטלות היומיומיות ותפקידי החיים הנדרשים ממנו בבית, ובשעות הפנאי, באופן המאפשר לו תפקוד והשתלבות חברתית מיטבית. למטופל בעבודה הריפוי בעיסוק הוא תחום שיקומי מובהק שהתפתח בארץ כחלק מהרפואה השיקומית. כפי שיתואר להלן, ראשיתו בבית החולים 'הדסה', הן כמקצוע טיפולי והן כמוסד להכשרת בעלי 378 מקצוע, ואחריתו כחלק אינטגראלי מכל מרכזי השיקום בארץ. פרק זה יסקור בקצרה את התפתחות הריפוי בעיסוק בארץ מראשיתו בבית החולים שהתחוללו במקצוע במהלך השנים שבהן התרחב והשתכלל. 'הדסה', תוך הדגשת התמורות התמורות הללו באו לידי ביטוי במחלקה לריפוי בעיסוק ב'בית לוינשטיין', שהפכה למחלקה מובילה בתחום ולפיכך תהווה נקודת התייחסות בסקירה זו. מקצוע הריפוי בעסוק שהחל להתפתח בארץ בשלהי שנות הארבעים, עסק הן בהיבט הפיסיקלי של השיקום, קרי שיפור מערכת התנועה, הן בהיבט הנפשי הסתגלות המבריא למצבו החדש ובילוי תקופת השיקום באופן נעים ויצרני ככל האפשר, והן בהיבט הפרקטי הכוונה מקצועית לשיקומו במסגרת החברה הכללית. ב'הדסה' ניתן לראות את ניצניו של המקצוע שהחל כאמצעי להעברת זמנם של המאושפזים והתפתח לתחומים רבגוניים המקיפים את כל תחומי השיקום: פיסיקלי, נפשי, קוגניטיבי ושיקום מקצועי. מקצוע הריפוי בעיסוק נוסד בארה"ב במרץ 'החברה לקידום הריפוי בעיסוק' 1119 בסנטוריום במערב ארה"ב כאשר נוסדה National Society for the Promotion of Occupational.Therapy המייסדים באו מדיסציפלינות שונות שהייתה להן נגיעה לנושא. ג'ורג' אדוארד ברטון, אדריכל, חולה בשחפת ששיקם את עצמו והקדיש את חייו לנושא, תומס קינדלר, אחראי בצבא קנדה על שיקום מקצועי של פצועים ממלחמת העולם הראשונה, סוזן קורקס-ג'ונסון, מרצה לאמנות, אלינור קלארק-סלאגל, עובדת סוציאלית, ד"ר וויליאם ראש דנטון, פסיכיאטר ובת זוגו איזבל ג. ניוטון. באותה שנה נפתח הקורס הראשון לריפוי בעיסוק באילינוי ותכנית הלימודים 379 כללה מדעים כגון: פיזיולוגיה, קינזיולוגיה ופסיכולוגיה, בצד אמנות ומלאכת יד. התפתחות המקצוע הייתה מהירה ובשנת בעיסוק. 1114 נפתחו בארה"ב בתי ספר נוספים לריפוי שתי מלחמות העולם העניקו דחיפה למקצוע בשל הצורך לשקם את רבבות הפצועים והנכים, נפגעי המלחמות. עם סיום מלחמת העולם השנייה עבדו בארה"ב 2295 מרפאים בעיסוק, 13442http://www.isot.org.il/emall/content.asp?cc=87596&id=54317&fid= בימים אלה נכתבת עבודת דוקטור על התפתחות הריפוי בעיסוק בארץ, על ידי טובה מרגליות, תלמידת המחלקה ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר אילן. על כן תינתן בפרק שלהלן סקירה קצרה בלבד. מרגליות טובה, עמ' 10-1. 377 378 379

151 מהם חמישים גברים. הרוב המכריע של העוסקים במקצוע היו נשים. הגברים שעבדו בשטח היו בוגרי קורסים קצרים שהתקיימו במהלך מלחמת העולם השנייה, עבדו בתחום בריאות הנפש, לא היו בעלי השכלה אקדמית וללא רישוי. המקצוע היה 'נשי' על פי הגדרת מוסדות הלימוד כך 380 שבשנות הארבעים רק בית ספר אחד, בסנט לואיס, קיבל גברים ללימודי ריפוי בעיסוק. מחקר שהתקיים בבוסטון העלה שהמרפאות בעיסוק שלמדו בשנים הראשונות נחשבו ל'נשות חברה' מן המעמד הגבוה. תנאי הקבלה היו אליטיסטים והתאימו לנשים משכילות מן המעמד הגבוה בלבד. המקצוע פתח בפני הנשים אפשרות ללמוד, להתפתח ולהשתכר, כך שמצד אחד 381 הנשים קידמו את המקצוע ומצד שני, התפתחות התחום הביאה לקידום נשים. א. השנים הראשונות תעסוקה למאושפזים להסחת הדעת בשנת 1189 נפתח ב'הדסה' בשיתוף עם קרן 'נכות' של ההסתדרות, קורס דו שנתי לריפוי בעיסוק. מייסדת הקורס הייתה עדינה בלום. בלום שעבדה ב'הדסה' בתפקיד מינהלי, ארגנה בשנת 1131 קבוצת נשים מתנדבות להעסיק במלאכות שונות את החולים המאושפזים. המטרה הייתה להסיח 382 את דעתם של המאושפזים ממחלתם ולהעביר את האשפוז באופן יצרני ונעים, ככל האפשר. בלום מצאה אצל הנהלת 'הדסה' אוזן קשבת ליוזמתה לפתוח שירות לריפוי בעיסוק במוסד, ונשלחה ללמוד את המקצוע בארה"ב. במקביל, מימנה 'הדסה' לימודי ריפוי בעיסוק, לארבע נשים יהודיות-אמריקאיות שהתחייבו לעבוד בארץ במשך שנתיים לפחות. מתוך הארבע, שלוש חזרו 383 לארה"ב בתום תקופת התחייבותן ואחת נשארה והקימה את ביתה בארץ. עם שובה בשנת 1189 פתחה בלום את המרפאה הראשונה בארץ לריפוי בעיסוק וקורס 384 להכשרת מרפאות בעיסוק, במסגרת 'הדסה'. דרישות הקבלה לקורס היו: גיל שמונה עשרה עד שלושים, השכלה של עשר שנות לימוד, אישיות מתאימה ובגרות נפשית. הקורס התחלק לשני חלקים: חלק ראשון כלל תקופת לימודים בת חמישה עשר חודשים שבהם הוקנה ידע תיאורטי בתחומי הרפואה והחברה כגון: תורת התנועה, אנטומיה, פסיכולוגיה וסוציולוגיה. פיסיולוגיה, נוירולוגיה, נוסף לכך נלמדו מלאכות יד: פסיכיאטריה, עץ, אריגה, אורטופדיה, קרמיקה, פיסול, ציור, מתכת ועור. חלק שני כלל תקופת לימודים בת תשעה חודשים נוספים של עבודה מעשית תחת הדרכה. בשנה השלישית 385 השלישית, הוענקה תעודת ההסמכה. כללה תכנית ההכשרה עבודה בשכר, ובתום השנה הקורס זכה לתמיכתו האקדמית והמקצועית של פרופ' אדלר אשר ליווה את הקורס הראשון משום שהאמין בתרומת הריפוי בעיסוק לרפואה הפיסיקלית והשיקומית. הוא היה שותף פעיל 386 בפיתוח תכנית הלימודים ובקביעת אופיו ודרישותיו של הקורס.,19.9.1152 שם, עמ' 12-10. שם, עמ' 18-13. בלום, השיקום, עמ' 82. מרגליות, עמ' 51-50. בלום, השיקום, עמ' 82. אי אלו הסברות למקצוע ריפוי בעיסוק,.J113\1977 בלום, עבודת דוקטור עמ' 254. תמליל שיחת רדיו מתאריך תיק ריפוי בעיסוק, אצ"מ, 380 381 382 383 384 385 386

190 השילוב של אמנות ומלאכת יד עם תחום טיפולי גרם לתפיסת המקצוע כ'נשי', וזאת בדומה לתפיסת המקצוע בארה"ב. בשנים הראשונות כל התלמידות היו נשים, עובדה שמעידה על תפיסות מגדריות מסורתיות שרווחו בארץ. ניכרו קווי דמיון נוספים עם המקצוע בארה"ב כמו העובדה שהתלמידות לריפוי בעסוק, הן בארץ והן בארה"ב, היו משכילות כיוון שדרישות הקבלה 387 היו אליטיסטיות. הטרמינולוגיה מלמדת כי בתחילת הדרך, המקצוע לא נתפס כתורם לריפוי אלא מציע תעסוקה לחולה על מנת להסיח את דעתו מן המחלה. על כן בוגרת הקורס נקראה: 'מעסיקה' או 'מעסקת' ולא 'מרפאה'. תפקיד ה'מעסיקה' היה בעיקר לספק תעסוקה לחולה כדי לשפר את מצב רוחו 388 ולהשכיח את מחלתו. תחום עיקרי שבו מילא הריפוי בעיסוק תפקיד היה התחום הפסיכיאטרי, כפי שנקרא אז: תחום 'חולי רוח'. בתחום זה נתפס הריפוי בעיסוק כתורם ומקדם את הריפוי וכפי שהוגדר, תפקיד המעסיקה היה: "ללמד באופן איטי והדרגתי עבודות שונות, העוזרות להחזיר את החולה 389 למציאות". הגישה הייתה שהשלמת העבודה שניתנה על ידי המעסיקה משמחת את החולה ומחזקת את אמונתו בעצמו ואת בטחונו העצמי. מטרות הטיפול שנקבעו במחלקה לריפוי בעיסוק ב'הדסה' המקצוע בפעילות פנאי, בטיפול פיזי ובשיקום במסגרת הקהילה: מלמדות על התפקיד שמילא א. לעזור למבריא להסתגל לחיים במרכז השיקום ולנצל את תקופת ההבראה לתועלת מקסימאלית. ב. לתת למבריא את האימון הדרוש לאיבר הפגוע על ידי מלאכות שונות בכדי להגיע להיקף תנועה מקסימאלי. ג. לאפשר למבריא לחזור הדרגתית. למקצועו ולסגל לו את עבודתו בגדר מגבלותיו, על ידי תכנית עבודה ד. לתת למבריא שלא התאפשר לו לחזור ולעסוק במקצועו, אפשרות להתנסות בכמה סוגי עבודות כדי שיוכל לבחור מקצוע חדש. ה. 390 להציע למבריאים אמצעים שונים לבידור. מרכז השיקום שנפתח ב'הדסה' באוגוסט 1184, היווה כר פורה לפיתוח הריפוי בעיסוק שהיה חלק אינטגראלי ממנו. הפצועים הרבים ממלחמת העצמאות שטופלו ושוקמו במקום וסמיכות העיתוי לסיום הלימודים של תלמידות המחזור הראשון, סיפקו למרפאות בעיסוק הזדמנות להתנסות ולפתח את המקצוע. המציאות הביטחונית קידמה את המקצוע בכך שסיפקה עבודה רבה לבוגרות הקורס הראשון.,1184 387 388 389 390 מרגליות, עמ' 18. תכנית להעסקת המבריאים במרכז לרהביליטציה,.J113\1983 שם, שם. שם,שם. עדינה מאת בלום, תיק שיקום הדסה ג' אצ"מ,

191 במחלקה לריפוי בעיסוק במרכז השיקום של אינדיבידואליים לחולים הסובלים מבעיות בתנועה, 'הדסה' הקדישו את הבוקר למתן טיפולים 391 על ידי תרגול פונקציונאלי של.ADL אחר הצהריים הוקדש לעבודה בקבוצות שבהן פיתחו תחביבים ומלאכות שמסיחות את הדעת ותורמות לשיפור התפקוד המוטורי, בו זמנית. המותאם לתרגול טווחי תנועה ולחיזוק שרירים חלשים. 'הסבה' למכונת ליטוש בנייר זכוכית והופעלה כושר ההמצאה של הצוות אלתר ציוד מגוון לדוגמא: באמצעות דוושת רגל, מכונת תפירה ישנה שעברה מכונות אריגה לתרגול האצבעות, לחיזוק שרירי האמות וחגורת הכתפיים כהכנה לשימוש בקביים ומקדחה ישנה של רופא שיניים המופעלת על ידי כף הרגל, שהפכה למכשיר לשיוף מתכות. משחק שחמט נבנה כדי 392 לשפר את אחיזת האצבעות הפצועות ולתרגול השימוש בתותבות של קטועי גפיים עליונות. במחלקה לריפוי בעיסוק אף נתנו את הדעת על השילוב העתידי בקהילה, לאחר עזיבת המטופל את השיקום. במטרה לפתח סובלנות מקצועית ויכולת התמדה בעבודה, נפתחו סדנאות לנגרות 393 עדינה ולעבודות מתכת פשוטות. 'קצין השיקום', ד"ר פרוינד, כחובב צילום, פתח ביוזמתו מעבדת צילום והדריך את המטופלים, לעבוד בה. המרכז הציע טיפולים נוספים כמו ריפוי בדיבור, 394 פסיכותרפיה וריפוי בעבודה. בסוף שנת 1151 התרחב השירות לריפוי בעיסוק ב'הדסה' לשתי מחלקות ששכנו ב'הדסה' א', וב'הדסה' ג' ועלתה דרישה לפתוח מחלקת ריפוי בעיסוק גם ב'הדסה' 395 ה'. על אף פעילותה של 'הדסה' בתחום זה, בתחילת דרכו וגבולותיו טרם הוגדרו. בראשית התהוותו בארץ, פרופ' במחצית שנות הארבעים. שדורש התמחות מיוחדת למדוריו השונים. בשנות החמישים תחום הריפוי בעיסוק היה עדיין אדלר ראה תחום זה כחשוב ביותר ורבגוני עוד אולם לדעתו, אדלר ראה בריפוי בעסוק תחום רב היקף הפוטנציאל הגלום בתחום זה טרם מומש כיוון שמרבית המטפלים היו הדיוטות וכוחות עזר רפואיים ש'השכלתם לקויה', כלשונו. מחמת מחסור בהנהגה רפואית הולמת, התמחות זו הייתה פגומה, לדעתו. בכנס לייסוד האגודה לרפואה פיסיקלית ושיקום שהתקיים במארס,1150 התייחס אדלר לבעיות הללו והביע את תקוותו ואמונתו, שבעקבות העבודה החלוצית שנעשתה בתחום זה, יפתח כר נרחב לפעולה 396 למימוש הפוטנציאל הטמון בריפוי בעיסוק. ב. שנות השישים: התפתחות הריפוי בעיסוק והתרחבותו לתחומי שיקום חדשים 'בית לוינשטיין' בהיותו בית חולים שיקומי, העניק כר נרחב לפיתוח המקצועות הפרא רפואיים ובתוכם הריפוי בעיסוק. במהלך השנים הפכה המחלקה לריפוי בעיסוק למחלקה המובילה והמקצועית בארץ, כפי שיתואר בהמשך. המחלקה לריפוי בעיסוק ב'בית לוינשטיין' נפתחה בשנת 1191. בראש צוות המחלקה עמדה, מיום הקמתה, רינה אבני- קרביץ שניהלה את המחלקה משנת - Activity of Daily Living פעילות של חיי היום יום. 391 392 מכתבו של ד"ר דייויס, המנהל הרפואי של 'הדסה' אל גב' אטה רוזנסון, יו"ר הוועד המנהל של 'הדסה' בניו יורק, ספטמבר 1184, תיקי שיקום 'הדסה' ג', אצ"מ, 1983\J113. בכל המסמכים לא מופיע שם פרטי. 393 מכתבו של ד"ר דייויס המנהל הרפואי של הדסה אל גב' אטה רוזנסון יו"ר הוועד המנהל של הדסה בניו יורק, 394 ספטמבר 1184, תיקי שיקום הדסה ג', אצ"מ, 1983\J113. אי אלו הסברות למקצוע הריפוי בעסוק, לעיל, הערה 345. 395 אדלר אמיל, תחומי הרפואה הפיסיקלית, עמ' 89-89. 396

192 1191 עד 1191. בשנים הללו המאפיין העיקרי של הטיפול בריפוי בעיסוק היה חיזוק היכולות שלא נפגעו ופיתוחם. המטרה הייתה להביא את המטופלים ליכולת תפקודית מרבית, על ידי פיצוי על התפקודים שניזוקו. הכלים העיקריים ששימשו למטרה זו היו מלאכות יד שמטבע הדברים, לא 397 יכלו לשמש מדדים מדויקים להערכה ולהתקדמות בטיפול. בשנות השישים לריפוי בעיסוק עדיין לא היה בסיס תיאורטי ומחקרי ברור ומוגדר, אולם בד בבד עם התפתחות המקצוע בעולם, החלו לקבוע מדדים מוגדרים להערכה ולטיפול. בין השנים 1193-1190, ניהלה את המחלקה לריפוי בעיסוק ב'בית לוינשטיין' נילי מינץ. בשנים הללו הונחו היסודות להתפתחות המקצועית שתחול בשנים הבאות. במחלקה לריפוי בעיסוק לשתי תקופות: אפשר לחלק את התמורות שחלו 1193-1191 I בתקופה זו הטיפולים התמקדו בפעולות ADL בסיסיות, כלומר, אימון המטופלים II לתפקוד עצמאי מרבי בפעולות יום יומיות בסיסיות ולימוד טכניקות שונות של פעילות עם המגבלות, באמצעות מלאכת יד. העיקרון המנחה לגבי שני ההיבטים הללו היה להחזיר למטופלים את הביטחון העצמי ואת האמונה ביכולתם. 1193 משנת ואילך נוסף נדבך לתפיסה הטיפולית של הריפוי בעיסוק. לאחר מלחמת יום הכיפורים התפתחו תחומי הטיפול הקוגניטיבי וגם בטיפול המוטורי חלו תמורות. עד שנת 1193 הטיפול הקוגניטיבי היה בחיתוליו והבסיס התיאורטי שלו היה מצומצם. אחרי מלחמת יום 398 הכיפורים התחולל שינוי בכל תחומי הריפוי בעיסוק, כפי שיתואר בהמשך. סיכום: מעורבות המקצועות הפרא-רפואיים והשפעתם על עיצוב השיקום המקצועות הפרא-רפואיים התפתחו בארץ בהדרגה לאורך השנים, כאשר הפיזיותרפיה התפתחה ראשונה, היבטים בהיותה חלק מהרפואה הפיסיקלית קריטיים לשיקומו של אדם בקהילה. במוטוריקה עדינה, לשיקום. ב- ADL ובשיקום מקצועי, שעסקה בשיקום ההליכה והמוטוריקה, שהם אחריה התפתח תחום הריפוי בעיסוק שעסק שהם היבטים של איכות חיים ופחות קריטיים למרות שמקצוע הפיזיותרפיה בארץ קדם לריפוי בעיסוק, מבחינת ההכשרה הפורמאלית המצב היה הפוך. בית הספר לריפוי בעיסוק נפתח לראשונה בארץ בשנת 1189 ומראשיתו, כלל מסלול של הכשרה מלאה, דו שנתית וקדם לבית הספר לפיזיותרפיה הראשון בארץ שנפתח רק בשנת 1153. זאת ועוד, הכשרת הפיזיותרפיסטים עד מחצית שנות החמישים הייתה קצרה, בת מספר חודשים, מעשית בעיקר, והנחילה ידע תיאורטי מוגבל. בית הספר לריפוי בעיסוק היה תוצר של פועלה של אישה אחת פורצת דרך, אתל בלום, שלמדה 399 את המקצוע בארה"ב מתוך מטרה לייסד אותו בארץ, בעוד שהקמת בית הספר לפיזיותרפיה נסמכה על סיוע הומניטארי של גורמי חוץ ולא על יוזמה מקומית. משום כך נדחתה עד שארע משבר )מגיפת הפוליו( שיצר מחסור קיצוני בפיזיותרפיסטים. 397 398 399 איצקוביץ' מלכה, אברבוך שרה ואלעזר בטי, "ריפוי בעיסוק", בתוך: איסקוב ורינג, עמ' 93. שם, שם. ראו: מרגליות.

193 בשנים הראשונות, שני התחומים התאפיינו בטיפולים שהסתמכו בעיקר על אינטואיציות ועל התמקדות בפיצוי על חוסר תנועה, בכל האמצעים האפשריים וללא מתודה טיפולית מוגדרת. לא הייתה תשומת לב מספקת לאיכות התנועה ולעידודה בגפה הפגועה. שיטות אלו השתנו לחלוטין במהלך שנות השבעים, כאשר החלו לנקוט בשיטות מתקדמות יותר ומבוססות מחקר, הן בפיזיותרפיה והן בריפוי בעיסוק, כפי שיתואר בשער הבא. שני המקצועות הללו, בדומה לארצות המערב, נוסדו בארץ על ידי נשים, ארנה וילר ואתל בלום. המקצועות הללו היו בעלי תדמית נשית והיוו אמצעי לקידום נשים על ידי רכישת השכלה, מקצוע וכושר להתפרנס. הנשים מצידן פנו לעסוק במקצועות הללו כיוון שראו בהם מקצועות שמרניים שאינם פורצים גדר מחד גיסא, ומאפשרים התפתחות ועצמאות כלכלית, מאידך גיסא. וילר ובלום ייסדו את הפיזיותרפיה והריפוי בעיסוק במסגרת בית החולים 'הדסה'. 'הדסה' נודעה באותה תקופה כמוסד רפואי מודרני שאימץ וקידם חידושים רפואיים, וככזה אפשר את התפתחות המקצועות החדשים הללו בתחומו. נוסף לכך, הנהלת הארגון שמקום מושבה היה בארצות הברית, הכירה את המקצועות הפרא רפואיים שהתפתחו שם עוד קודם לכן והייתה מודעת לחשיבותם. הגורמים הללו אפשרו את הקמת השירותים לפיזיותרפיה ולריפוי בעיסוק במסגרת בית החולים 'הדסה' בירושלים.

198 מיס דיאנה קיד, ארכיון בית הספר לפיזיותרפיה באסף הרופא סנדרה סייבר-אילן, ארכיון בית הספר לפיזיותרפיה באסף הרופא בית הספר לפיזיותרפיה באסף הרופא 1153, ארכיון בית הספר

195 צוות הפיזיותרפיסטים ב'הדסה', סוף שנות השישים נורה אלינסון עומדת שנייה משמאל, ארכיון פרטי של יהודית מרקוס ריפוי בעיסוק לפצועי מלחמת העולם הראשונה בבית חולים בארצות הברית https://www.google.co.il/search?q =ריפוי %20 בעיסוק& bav=on.2,or.&bvm=bv.65397613,d.yms,pv.xjs.s.en_us.cf9mlb6i5da.o&biw=1455&bih=701&dpr=1.1&um=1&ie=utf- 8&hl=iw&tbm

199 חניכי אלי"ן בסן סימון ממלאים שקי חול בתקופת ההמתנה, ערב מלחמת ששת הימים, ארכיון 'אלי"ן' חניכי אלי"ן ואנשי צוות בסן סימון, ארכיון 'אלי"ן'

199 ילדים נפגעי פוליו באסף הרופא, ארכיון בית הספר לפיזיותרפיה חנוכת הבריכה באסף הרופא, במעמד אלינור רוזוולט )שניה משמאל( 1159, ארכיון פרטי של פרופ' אבי עורי

194 ייסוד מחלקת נפגעי חוט השדרה בתל השומר, ארכיון פרטי של פרופ' אבי עורי פרופ' רפי רוזין http://www.medrehab.org.il/index.asp?articleid=97&categoryid=92&page=1

191 שער שלישי מלחמת יום הכיפורים כ'קו פרשת המים' השיקומית ופריצת הדרך ברפואה ביום הכיפורים תשל"ד, 9.10.1193 פתחו מצרים וסוריה במתקפה מתואמת על ישראל. עבור מדינת ישראל הייתה זו הפתעה גמורה. תוך שעות ספורות, הצליחו כוחות סוריים לכבוש חלקים ניכרים מרמת הגולן ואיימו על טבריה ועמק הירדן. כוחות מצריים חצו את תעלת סואץ, כבשו שורה של מוצבים ישראליים והתפרסו בחלקים מערביים של חצי האי סיני. המפלה בימים הראשונים של המלחמה עוררה דאגה כבדה בקרב ההנהגה בישראל עד כדי התבטאותו של שר הביטחון דאז, משה דיין בפני מקורביו, כי מדינת ישראל קרובה ל"חורבן הבית השלישי". ארצות הברית נחלצה לעזרת מדינת ישראל וסיפקה נשק באמצעות 'רכבת אווירית'. לאחר תשעה עשר ימים של קרבות קשים, הצליח צה"ל להדוף את התוקפים ואף לעבור ממגננה לתקיפה על אדמות 1 מצרים וסוריה. ערב הפסקת האש שהוכרזה ב- 28 לאוקטובר, הגיעו חיילי צה"ל בחזית הצפון, עד מרחק של שלושים קילומטרים דרומית לדמשק ובחזית הדרום עד הקילומטר המאה ואחד מקהיר. אולם למרות הישגים צבאיים אלה האווירה בקרב הציבור הישראלי הייתה קשה. הביקורת על אזלת היד של ההנהגה הישראלית, שנתפסה כשאננה וכמי ששגתה בניתוח המהלכים שקדמו למלחמה, 2 גאתה. תחושת הכישלון נבעה בין היתר, מהפער בין תחושת החוזק והיכולת הצבאית של צה"ל 3 שהופגנו במלחמת ששת הימים, לבין חוסר האונים שהתגלה במלחמה זו. הציבור בישראל, בהתאם לנרטיב ההרואי שטופח במדינה, הפנים את התפיסה שצה"ל הוא הצבא החזק במזרח התיכון ושמעימות עם כוח ערבי, צה"ל יוצא תמיד כשידו על העליונה ונוחל ניצחון ללא תנאי. 4 אולם המציאות לנוכח המלחמה נתפסה כהפוכה לאתוס על החוזק הצבאי. האווירה הקשה הושפעה לא מעט מכמות הנפגעים הרבה במלחמה זו; 2959 הרוגים, 9251 5 פצועים ו- 218 חיילים שנלקחו בשבי. לראשונה, ראו תושבי ישראל מאות חיילים ישראלים יחפים, כפותי רגליים ומושפלים, בדרכם לשבי המצרי והסורי. צמרת ויבלונקה, העשור השלישי, עמ' 1-4. להרחבה על מלחמת יום הכיפורים ראו גם: אורן אלחנן, תולדות מלחמת יום הכיפורים, ישראל, 2008, בר יוסף אורי, הצופה שנרדם: הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה, לוד, תשס"א, אופז חיים ובר סימן טוב יעקב )עורכים(, מלחמת יום הכיפורים מבט מחדש, ירושלים, 1114, נקדימון שלמה, סבירות נמוכה: סיפור הדראמה שקדמה למלחמת יום הכיפורים ומה שארע בעקבותיה, תל אביב, תשמ"ב, שיף זאב, רעידת אדמה באוקטובר: מלחמת יום הכיפורים: סיפור המערכה, כיצד נוהלה, טעויות והצלחות, ישראל שהייתה לא תהייה, תל אביב, תשל"ד. צמרת ויבלונקה, העשור השלישי, עמ' 1-4. להרחבה על מלחמת ששת הימים ותוצאותיה ראו: טבת שבתאי, חשופים בצריח, ירושלים, תשכ"ח, יוגב אסתר ונווה אייל, "ללמוד מלחמה שעדיין לא הסתיימה", פנים 2009, 31, עמ' 54-99, ססר אשר )עורך(, ששה ימים שלושים שנה, מבט חדש על מלחמת ששת הימים, תל אביב, 1111, שגב תום, 1511 והארץ שינתה את פניה, ירושלים, 2005. גולן שמעון, "מלחמת יום הכיפורים", בתוך: צמרת ויבלונקה חנה, העשור השלישי, עמ' 181. גולן, עמ' 181. 1 2 3 4 5

190 שינוי נוסף לעומת מלחמות קודמות היה שבמלחמת יום הכיפורים פרצו לתודעה הציבורית שתי קבוצות של נפגעים חדשים: הלומי קרב ונעדרים- חיילים שיצאו למלחמה ולא היה ידוע מה עלה בגורלם. בחלק מהמקרים התברר מאוחר יותר שנפלו בשבי, או שגופתם לא נמצאה. חוקרים מצביעים על כך שבניגוד לעבר, נעדרים עמדו במרכזם של רומנים שעלילתם עוסקת במלחמת יום 6 הכיפורים ולצידם, גם הלומי הקרב. המספר הגדול של הלומי הקרב, קרוב ל- 30% מכלל 7 הנפגעים, הביא לימים להסרת הסטיגמה מעל הנפגעים הללו. סיפורי הלם הקרב של לוחמי 1193 נתפסו בשנים הבאות כרפרטואר ייצוגי ראוי ולגיטימי של המלחמה, לא פחות מחלליה, שבוייה, 8 פצועיה, נעדריה וקברניטיה. המחיר הכבד בנפש, אלפי הפצועים והידיעה כי המנהיגות הפוליטית והצבאית כאחת, כשלה בקריאת מפת המציאות, והמנהיגות הצבאית לא צפתה את הנולד ולא השכילה להתכונן כראוי, השפיעו על מצב הרוח הלאומי שהיה בשפל. הללו היו פצע פתוח בגוף החברה הישראלית לאורך שנים. יתרה מזאת, הציבור דרש את התפטרותם של ראש הממשלה גולדה מאיר ושל שר הביטחון 9 משה דיין ושל הרמטכ"ל, דוד אלעזר. מלחמה זו הבהירה לדור שלם של ישראלים, הן את 10 מגבלות הכוח הצבאי והן את מידת השבריריות של קיומם הלאומי. הלכי הרוח הללו שרווחו בציבור וחרגו ממה שהיה מקובל עד אז, הביאו פסיכולוגים להגדיר את מצבה של החברה הישראלית לאחר המלחמה, נתפסה כהפרעת דחק פוסט-טראומטית קולקטיבית כחברה בטראומה קיבוצית. תגובת החברה Collective Post Traumatic Stress.Disorder בחירה בטראומה לאומית כייצוג מכריע של המלחמה נשענה גם על הזעזוע שנגרם לשורת מיתוסים מכוננים בחברה הישראלית כגון: 'קדושת החיים', 'לא מפקירים פצוע בקרב' 11 ועוד. הביטוי 'קו פרשת המים' מופיע בכתובים לא מעט בהתייחס למלחמת יום הכיפורים. המקורות הללו מצביעים על שורה של בקיעים בחברה הישראלית במלחמה זו ובהם: ערעור הביטחון העצמי הקולקטיבי, ספיקות לגבי המשך דרכה של הציונות, התרסקות של מיתוסים מכוננים ומשבר הנהגה חריף. הגדרתה של מלחמת יום הכיפורים כמהלך מעצב וכנקודת מפנה, באים לידי ביטוי 12 בסיפורת, במוספי זיכרון, בביוגרפיות ובמשדרי רדיו וטלוויזיה. ראוי לציין כי מחקרים אחרים המתייחסים לשינויים בהיבטים אלה, רואים את 'קו פרשת המים' באירועים אחרים שהתרחשו בשנות השבעים ולאו דווקא במלחמת יום הכיפורים, כגון: 13 'המהפך' הפוליטי בשנת 1199 שהעלה את הימין לשלטון, או תהליך של שינוי חברתי שהחל 14 בסוף שנות השישים - תחילת שנות השבעים. אחרים רואים את השינוי כתהליך ארוך שהחל יהושע א.ב., המאהב, תל אביב, 1199 ס,. יזהר גילוי אליהו, תל אביב, 1111. גל ראובן, "מבט נוסף על 'הלם קרב'", מערכות, 1113, 332, עמ' 82. אביטל -אפשטיין גדעון, 1513- הקרב על הזיכרון, מלחמת יום הכיפורים מלחמה שאף פעם לא די לה, תל אביב, תשע"ד. עמ' 888-881. צמרת ויבלונקה, העשור השלישי, עמ' 1-4. יבלונקה, תודעת השואה, עמ' 394-398. אביטל-אפשטיין, עמ' 835. שם, עמ' 852-851. קימרלינג ברוך, "מיליטריזם בחברה הישראלית", תיאוריה וביקורת 8, סתיו 1113, עמ' 134-139. אלמוג עוז, "הצבר מת יחי היאפי", מימד 12, תשנ"ח, עמ' 13-11. 6 7 8 9 10 11 12 13 14

191 15 בסוף שנות השישים ונמשך עד ראשית שנות השמונים כתוצאה ממלחמת 'שלום הגליל' 16 והשלכותיה. כפי שיוצג להלן, מנקודת המבט של התפתחות השיקום, מלחמת יום הכיפורים היא נקודת מפנה משמעותית. מלחמת יום הכיפורים, בשל כמות הנפגעים הרבה, אך לא פחות מכך בשל תחושת חוסר האונים שנלוותה למלחמה והעובדה כי היא שמטה את הקרקע תחת תפיסת ההרואיות, הובילה לשינויים בתפיסת הנכות. אחת ההשלכות המעשיות של המלחמה, שבאו לידי ביטוי מיידי, הייתה בתחום הרפואה השיקומית, כפי שיוצג להלן. על מלחמת שלום הגליל והשלכותיה ראו: דון יחיא אליעזר )עורך(, מלחמת לבנון והשפעתה על החברה והפוליטיקה הישראלית, רמת גן, תשס"ג, שיף זאב ויערי אהוד, מלחמת שולל, ירושלים, תשמ"ד, מנואלי שמעון, חטיבה שבע במערכת שלום הגליל, תל אביב, תשמ"ה, בן אהרן מאיה, ניתוח השיח סביב הלגיטימציה להפעלת כוח במלחמת לבנון הראשונה, עבודה לתואר דוקטור בפילוסופיה, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, 2010, המרכז למחקרים אסטרטגיים )ללא שם העורך(, מלחמת בררה: קובץ מאמרים, תל אביב, תשמ"ה. בר און מרדכי, "מה קרה ל'היסטוריה החדשה' במעבר האלף", עיונים בתקומת ישראל 2005, 15, עמ' 95. 15 16

192 פרק א': השיקום כמשימה לאומית מלחמת יום הכיפורים הסתיימה רשמית ב- 28 לאוקטובר 1193, עם כניסתה של הפסקת האש לתוקף. אולם עבור אלפי פצועי המלחמה, המסע חזרה לחייהם הקודמים היה רק בראשיתו. מבין אלפי הפצועים שטופלו במוסדות הרפואיים השונים, כארבעת אלפים נותרו עם נכות ונזקקו 17 לתקופות שיקום ממושכות. מתוכם, שלושים ואחד היו נפגעי חוט השדרה שנותרו משותקים בארבע גפיים או בפלג הגוף התחתון, ארבעה עשר עיוורים, תשעים קטועי גפיים, מאה ועשרים 18 נפגעי כוויות, שבעים נפגעי ראש ומאות נפגעי הלם קרב. המספר הגדול של הנכים שנזקקו לשיקום, והעובדה כי היו ברובם צעירים שלחמו על הגנת המדינה, הביאו לתפנית בתפיסת השיקום במדינת ישראל ולהתפתחות משמעותית בכל התחומים הקשורים לרפואה השיקומית. המספר הגדול של פצועי מלחמת יום הכיפורים שנותרו נכים הפנה את תשומת הלב הציבורית אל הרפואה השיקומית והיא נתפסה כמשימה לאומית ראשונה במעלה. נבחרי הציבור התעניינו בתפקוד המערכת השיקומית ואף ערכו סיורים במרכזי השיקום 19 כדי לעמוד על צרכיה. הוקמו אגפי שיקום במוסדות הרפואיים ואלה הקיימים הורחבו, יוקרת המקצועות השיקומיים עלתה ורופאים רבים מבעבר פנו להתמחות בשיקום. בצד כל אלה, הרפואה השיקומית על כל היבטיה 'עלתה מדרגה' וגם תחומים שאינם קשורים לפציעות מלחמה, זכו להתעניינות וליוקרה, כגון: שיקום ילדים, שיקום על רקע אירוע מוחי ועוד. נוסדו תחומי משנה חדשים כגון: שיקום נוירו פסיכולוגי ושיקום נפגעים מחוסרי הכרה. בד בבד התחוללה מהפכה במחקר ובפיתוח המקצועות הטיפוליים-שיקומיים. הדברים באו לידי ביטוי גם בהגדלת התקציב לתחום. כך בשנת הכספים 1198 הוחלט במשרד הבריאות לתת עדיפות גבוהה 20 ולהקצות אמצעים כדי לקדם את תחום הטיפול השיקומי הממושך. עדיפות זו התבטאה, בין השאר, בהוספת מיטות אשפוז למחלקות השיקום ובהרחבת הטיפול השיקומי-הקהילתי. על כך בפרק זה. כבר בשלהי שנות השישים, עוד לפני מלחמת יום הכיפורים, ניתן היה להבחין בניצני המהלך של העצמת הרפואה השיקומית, שלא היו קשורים על זה בזה, כאשר הוחלט בהזדמנויות שונות וכתוצאה משיקולים שונים מספר צעדים בכיוון זה, כגון: הרחבת 'בית לוינשטיין', הקמת מחלקה צבאית לשיקום נפגעי חוט השדרה ב'תל השומר' ובניית אגף שיקום נרחב ב'הדסה' שעל הר הצופים. אך מבחינה מעשית יושמו ההחלטות הללו רק אחרי המלחמה כשזו מהווה זרז לכך. באוקטובר 1193 תוך כדי שלביה הראשונים של המלחמה, הושלם ונחנך בניין האשפוז החדש של 'בית לוינשטיין', במגמה לקלוט את נפגעי הלחימה. 'בית לוינשטיין' עבר לבניין חדש והפך 21 למרכז השיקום הגדול במזרח התיכון. הבניין החדש כלל שתי מחלקות לשיקום חולי שבץ שהיוו כ- 95% מהמטופלים ונפגעי מחלות נוירולוגיות אחרות. במחלקות הללו שהורחבו, שוקמו נכים נדב דניאל, בדרכי שיקום, עמ' 115. מתוך סקירת אריה פינק, ראש אגף השיקום במשרד הביטחון, פרוטוקול מס' 2 מישיבת ועדת העבודה של הכנסת, מיום ב', 14 בפברואר 1198, עמ' 5, ארכיון הכנסת. פרוטוקול מס' 28 מישיבת הועדה לשירותים ציבוריים של הכנסת ה- 4 שהתקיימה ביום ה' 13.9.1198 בבית החולים 'תל השומר', ארכיון הכנסת. הצעת תקציב לשנת הכספים 1198, משרד הבריאות, חוברת י"ב, ירושלים, אדר תשל"ד, עמ' 122, אמ"י. גיל מלי, "הפרעות בתקשורת", בתוך: איסקוב ורינג, עמ' 99. 17 18 19 20 21

193 22 'אזרחיים'. הרחבה זו כאמור, תוכננה עוד לפני המלחמה, אך בעקבותיה, הוחלט במשרד הבריאות להוסיף ל'בית לוינשטיין' בשנת 1198, מאה מיטות שיקום, על ארבעים ושתיים מיטות 23 השיקום הקיימות. גם במוסדות אחרים ניכרה השפעת המלחמה על השיקום. המחלקה לשיקום נפגעי חוט השדרה ב'תל השומר' נפתחה מיד לאחר המלחמה ושנתיים מאוחר יותר, בשנת 1195, נחנך אגף השיקום החדש ב'הדסה' הר הצופים שהיה גדול ומשוכלל לעומת האגף הקודם, כפי שיוצג להלן. סורוקר, שיקום נוירולוגי, עמ' 10. הצעת תקציב לשנת הכספים 1198, משרד הבריאות, חוברת י"ב, ירושלים, אדר תשל"ד, עמ' 122, אמ"י. 22 23

198 פרק ב': 'הדסה' - השיבה אל הר הצופים והקמת מרכז שיקום: שינוי התפיסה התפיסה השיקומית ב'הדסה' 'עלתה מדרגה' לאחר מלחמת יום הכיפורים. שורשי השינוי נטועים בשחרור המובלעת של הר הצופים במלחמת ששת הימים, שאפשר את שיבת בית החולים אל ההר. עם תום מלחמת ששת הימים, בבוקר התשעה ביוני 1199 הגיעו ראשי 'הדסה', ד"ר קלמן מן מנהל בית החולים, רבקה שולמן נשיאת 'הדסה', פרופ' אליהו אילת, נשיא האוניברסיטה העברית ומלווים נוספים אל בניין בית החולים הנטוש שעל הר הצופים. דגל 'הדסה' הונף שוב על הבניין 24 והכול ציפו לפעילותו המחודשת. כיוון שהיה קיים כבר בית חולים כללי של 'הדסה' בעין כרם, התעוררה השאלה לגבי אופיו של בית החולים שעתיד היה לקום מחדש בהר הצופים. הועלו הצעות כגון: בית חולים כללי אשר ישרת את הקהילה היהודית והערבית, מרכז לחקר הסרטן, בית חולים פסיכיאטרי ומכונים לחקר 25 המוח ולחקר מחלות טרופיות. הייתה אף הצעה להפוך את בית החולים כולו למרכז שיקום. אולם, יהושע שאקו, מעניין לציין כי דווקא הצוות השיקומי הבכיר, התנגד להצעה להפוך את השיקום מבית החולים הכללי. כל הפיסיקלית והשיקומית עם הרפואה הכללית בכפיפה אחת. בראשות פרופ' אלכסנדר מגורה ופרופ' בית החולים למרכז שיקום וסבר שאין לנתק את זאת בגלל תפיסתם העקרונית הדוגלת בשילוב הרפואה לפי תפיסתם, רופאים מדיסציפלינות אחרות חשובה וכן ההפריה ההדדית שנוצרת כתוצאה מכך. האינטראקציה עם חשוב גם הקשר עם רופאים מומחים מתחומים שונים, כדי להגביר את מודעותם לתחום הרפואה 26 הפיסיקלית והשיקום. עם זאת, מתוך ראיית החשיבות של השיקום סבר ד"ר קלמן מן כי יש לתת עדיפות ראשונה לפתיחת מחלקת שיקום גדולה בת מאה ועשרים מיטות, לנוכח הפצועים 27 הרבים ממלחמת ששת הימים. הצעתו של מן נבעה מהכרתו שבעקבות מלחמת ששת הימים, צו השעה היה שיקום הפצועים והוא קדם לתחומי רפואה אחרים. המועצה הארצית של 'הדסה' החליטה לפתוח מחדש את המוסד כבית חולים כללי שישרת 28 יהודים וערבים ובמסגרתו יוקם מרכז שיקום גדול ומשוכלל. ההחלטה על הקמת מרכז שיקום זה הצביעה על פן נוסף בתפיסה השיקומית החדשה שראתה בשיקום חלק אינטגראלי מהשירות הרפואי שנותן בית חולים כללי, גם בעיתות שיגרה. זאת בשונה מהתפיסה השיקומית של 'הדסה' שמונה עשרה שנה קודם לכן, כשהנהלת המוסד סגרה את מרכז השיקום שפעל במהלך מלחמת 29 העצמאות, מתוך הנחה שבעיתות רגיעה אין צורך במרכז שיקום. אגף השיקום עתיד היה להשתרע על פני שלוש קומות, לכלול ארבעים מיטות אשפוז, מחלקה טיפולית לפיזיותרפיה, לריפוי בעיסוק, לריפוי בדיבור ובריכה טיפולית, וכן מעבדות לבדיקות 31 30 קליניות ומחקריות. גם מספר הרופאים הוכפל וגדל מחמישה רופאים לעשרה. לוין, עמ' 219-215. שאקו, ראיון. שם, שם. לוין, עמ' 214. שם, עמ' 211-214. ראו עמ' 95-98. "רפואה פיסיקלית ושיקום", הד הדסה, מאי 1148, עמ' 3-2. 24 25 26 27 28 29 30

195 אולם מלחמת יום הכיפורים פרצה עוד טרם הקמת השיקום בהר הצופים. לפיכך, חלק מפצועי 32 מלחמת יום הכיפורים, כ- 529 במספר, עוד טופלו ושוקמו ב'הדסה' עין כרם. ב- 21 באוקטובר 33 1195 נחנך מחדש בית החולים שעל הר הצופים ובתוכו אגף שיקומי גדול ומשוכלל. הייתה בכך 34 סגירת מעגל שתחילתו בשנת 1134 כשבית החולים נפתח לראשונה. שינוי התפיסה השיקומית קדם אפוא למלחמת יום הכיפורים. אך יישום התפיסה החדשה בא לידי ביטוי רק כעבור שמונה שנים, לאחר מלחמת יום הכיפורים. שאקו, ראיון. לוין, עמ' 225-211. שם, שם. המבנה הוכרז כ'נכס לאומי' והאדריכל יעקב רכטר נבחר לתכנן את הבנייה. תכנית הבנייה שימרה את הקירות החיצוניים וכך נשמר האופי המקורי של הבניין. החלק הפנימי נהרס כליל ונבנה מחדש. מתוך: לוין, עמ' 225-211. 31 32 33 34

199 פרק ג': 1513 שנת התמורות בהתפתחות תחומי השיקום השינוי בתפיסה השיקומית בא לידי ביטוי גם בהתפתחות מואצת של תחומי השיקום השונים, בכמות ובאיכות. כלומר הן בריבוי והתמקצעות תחומי השיקום והן בשכלול שיטות הטיפול השיקומי. להלן יתוארו התמורות שהתחוללו בתחומים הללו במרכזי השיקום ב'בית לוינשטיין' ו'תל השומר'. מרכזים אלה הובילו את חזית הרפואה השיקומית הכוללנית בארץ לאורך השנים וחידושי השיקום ניכרו בהם במיוחד. 1. שיקום נפגעי חוט השדרה השינוי בתחום שיקום נפגעי חוט השדרה החל עוד בראשית שנות השבעים, כאשר הוחלט במשרד הביטחון להקים מחלקה צבאית לשיקום נפגעי חוט השדרה ב'תל השומר', שתפעל על פי שיטתו 35 של פרופ' לודוויג גוטמן. שיטה זו נחשבה למובילה בעולם בתחום זה, ומאפייניה תוארו לעיל. המחלקה נפתחה בשנת 1193 עוד לפני המלחמה, ופעילותה הגיעה לשיא תוך חודשים ספורים, כשבאוקטובר 1193 פרצה מלחמת יום הכיפורים ומחלקה זו הפכה למרכז שיקום ארצי לנפגעי חוט השדרה, כפי שיתואר בהמשך. השינוי בתפיסת השיקום החל להשתנות אפוא, עוד לפני מלחמת יום הכיפורים, בין השאר בהשפעת הטיפול בפצועי מלחמת 'ההתשה' )להלן(, אך מלחמת יום הכיפורים האיצה את היישום המהיר. כאמור, בדומה ל'בית לוינשטיין', גם ב'תל השומר' נפתחה בשנת 1193, עוד לפני המלחמה, המחלקה לטיפול בנפגעי חוט השדרה, אלא שאוכלוסיית המטופלים הייתה שונה ושיטות הטיפול בהם היו שונות אף הן. המטופלים ב'תל השומר' רובם ככולם היו חיילים פצועים בעוד שב'בית לוינשטיין' מרביתם היו אזרחים. כפי שסוכם בין משרד הביטחון וצה"ל לבין ד"ר חיים שיבא, מנהל 'תל השומר', המחלקה ב'תל השומר' הייתה צבאית והצוות חויל וקיבל דרגות צבאיות 36 כשמנהל המחלקה, פרופ' רפי רוזין, קיבל דרגת רב סרן. על פי סיכום זה, שיטת הטיפול ב'תל השומר' הייתה על פי שיטתו של גוטמן שבה השתלם הצוות הבכיר. השירות הפיזיותרפי החדש ב'תל השומר' נוהל על ידי נורה אלינסון, פיזיותרפיסטית מוערכת על ידי הצוות הרפואי, שהשתלמה בסטוק מנדוויל בשיקום נפגעי חוט השדרה עוד בשנות השישים והספיקה לרכוש ניסיון בתחום במהלך עבודתה ב'הדסה' בירושלים. זמן קצר לאחר פתיחת המחלקה נפצעה אלינסון קשה בתאונת דרכים ונפטרה מפצעיה. הייתה זו מכה קשה למחלקה שאך הוקמה והצוות חש שיש צורך בפיזיותרפיסטית בעלת שיעור קומה שתכנס לנעליה הגדולות של אלינסון. הוחלט לפנות אל אליה פנטורין, שניהלה אז את המכון לפיזיותרפיה של קופת חולים כללית בירושלים, ולבקשה שתקבל לידיה את ניהול הפיזיותרפיה בבית החולים ובמרכז השיקום 37 של 'תל השומר'. אליה פנטורין סיימה את לימודי הפיזיותרפיה בשנת 1191, במחזור ו' בבית הספר לפיזיותרפיה ב'אסף הרופא', ומתחילת דרכה התמחתה בנוירולוגיה. לדבריה, הבחירה בהתמחות זו הייתה ראו עמ' 89. מתוך ראיון עם אליה פנטורין, נורדיה, 25.12.2004. שם, שם. 35 36 37

199 אקראית. בשנת 1198 38 שהתה בבריטניה ושוכנעה על ידי חברה לעשות קורס.BOBATH קורס זה שעשתה באקראי, השפיע על כל מהלך הקריירה שלה. פנטורין הייתה בין הפיזיותרפיסטים הבודדים באותם ימים, הקריירה שלה הפכה להיות מזוהה עם תחום זה. שהוכשרו בתחום שסלל את דרכם להתמחות בנוירולוגיה. פנטורין לימים, בהמשך, אף לימדה נוירולוגיה בבית הספר לפיזיותרפיה ובמסגרת לימודי המשך לפיזיותרפיסטים מוסמכים. על פי עדותה, הסכימה לקבל על עצמה את ניהול המחלקה ב'תל השומר', אף שלא הכירה כלל את תחום הטיפול בנפגעי 39 חוט השדרה. את העבודה למדה מהצוות במחלקה, תוך כדי עבודה. כאמור, שלושה חודשים לאחר פתיחת המחלקה, פרצה מלחמת יום הכיפורים. במהלך המלחמה הוחלט במשרד הבריאות לייעד את מחלקת שיקום נפגעי חוט השדרה ב'תל השומר' למרכז שיקום ארצי לנפגעי חוט השדרה. מרבית הנפגעים מסוג זה של פציעה הופנו אפוא, לשיקום ב'תל השומר'. החלטה זו של משרד הבריאות באה לאור הניסיון של מלחמת ששת הימים ומלחמות קודמות שהוכיח שיש יתרונות רפואיים ונפשיים לריכוז פצועים עם אותו סוג פציעה, 40 תחת קורת גג אחת. 41 ל'תל השומר' הופנו גם מרבית קטועי הגפיים, מאותה הסיבה. על פי שיטתו של מנהל המחלקה, פרופ' רפי רוזין, שהסתמכה על שיטת גוטמן, הטיפול בנפגעי עצבים התמקד בניצול מקסימאלי של החלק בגוף שנותר בריא. כדי להשיג זאת חובה בראש ובראשונה, למנוע סיבוכים שעלולים להיגרם כתוצאה מהפגיעה, שיפריעו לניצול חלק הגוף 42 הבריא. בכך התמקדו אפוא בשלב הראשון של השיקום. הטיפול המונע התבסס בעיקר על פיזיותרפיה שכללה תרגילים ואמצעים פיסיקליים ותרמיים להרפיית השרירים ושיכוך כאבים, כמו טיפול על ידי גלים קצרים, חימום וקירור. מקום חשוב בטיפול תפסה ההידרותרפיה- הפעלה במים. במרכז השיקום נבנתה בריכה מחוממת, חדישה, שאפשרה טיפול בכל עונות השנה. היתרון בטיפול זה הוא שהמטופלים בהיותם בתוך המים, מצליחים לנוע באופן חופשי למרות חולשתם, עקב כוח הציפה שגורם לירידה בהתנגדות הגוף. יתרון נוסף הוא הרפיית השרירים המפחיתה 43 כאבים. פרט לשיתוק מוטורי של הגפיים, היו בעיות נוספות אצל נפגעי חוט השדרה, שדרשו טיפול והתייחסות והן אבדן שליטה על מערכת ההפרשות, תסחיפים ריאתיים, פצעי לחץ והפרעה בתפקוד מיני. הבעיות הללו טופלו על ידי צוותים רב מקצועיים של רופאים, פיזיותרפיסטים, 44 פסיכולוגים ומטפלים מיניים. הטיפול הפיזיותרפי כלל גם לימוד טכניקות לשימוש בפלג הגוף המשותק, כגון: שימוש ברגליים המשותקות להליכה עם קביים, על ידי העברת מרכז הכובד קדימה. כהמשך וכהשלמה לטיפול הפיזיותרפי, הריפוי בעיסוק התמקד בהפעלת השרירים הפגועים ובתרגול פעולות יום יומיות כמו לבישה, אכילה ורחצה. בין הפעולות היום יומיות החשובות שתורגלו היה גם חיזוק שרירי חגורת הכתפיים והגפיים העליונות, כדי לאפשר לחולה שנפגע פגיעה צווארית אשר גרמה ראו עמ' 189. פנטורין, ראיון. סדן, עמ' 82-80. מתוך סקירת אריה פינק, ראש אגף השיקום במשרד הביטחון, פרוטוקול מס' 2 מישיבת ועדת העבודה של הכנסת, מיום ב', 14 בפברואר, 1198, עמ' 5, ארכיון הכנסת. "הדרך לשיקום", ירחון האוניברסיטה, עמ' 9, )ללא ציון תאריך ושם הכותב(, ארכיון פרטי של פרופ' אבי עורי. שם, שם. שם, שם. 38 39 40 41 42 43 44

194 לשיתוק בארבע גפיו, לנהוג במכונית. הדבר אפשרי כאשר הפגיעה בחוט השדרה היא חלקית כך 45 שחלק מהשרירים נותרו תקינים ובאמצעותם יכול הנכה לנהוג. פנטורין סבורה במבט לאחור, כי אגף השיקום של משרד הביטחון לא חסך במשאבים כדי לתת לנכי צה"ל את הטיפול הטוב ביותר. עדות לכך היא מצבת כוח האדם במחלקה לשיקום נפגעי חוט השדרה שהייתה הגדולה ביותר בארץ, ואפשרה לכל מטופל לקבל טיפול אינדיווידואלי במשך 46 שעה, פעמיים ביום. אינטנסיביות כזו של טיפולים שמקדמת את המטופלים ומזרזת את החלמתם השומר'. הייתה נהוגה באותה העת, רק במחלקה הצבאית לשיקום נפגעי חוט שדרה ב'תל הטיפול השיקומי בנכי צה"ל עמד למבחן במהלך מלחמת יום הכיפורים כשמלאכת שיקום נפגעי חוט השדרה הגיעה לשיאה ב'תל השומר'. במלחמה זו היו עשרים ושבעה נפגעי חוט השדרה שנותרו משותקים. שבעה שוקמו ב'הדסה' בירושלים ועשרים שוקמו ב'תל השומר'. הנפגעים הללו הגיעו ל'תל השומר' ממקום אשפוזם הראשוני, בין יום אחד לארבעה חודשים לאחר הפציעה. הסיבוכים הרפואיים שאפיינו את פציעותיהם היו רבים: כולם הגיעו עם זיהומים בדרכי השתן, בשל הצנתר הקבוע שהותקן בשלפוחית השתן, ארבעה סבלו מדימומים ממערכת העיכול, שניים סבלו מתסחיפים ריאתיים, שניים הוקמו טרם זמנם ופיתחו גיבנת באזור השבר בעמוד השדרה, 47 לארבעה היו פצעי לחץ בעצם הזנב ואחד עשר פיתחו טונוס ספסטי. כל פצוע שהתקבל ליחידה הושכב על מיטה מיוחדת שנקראה,Egerton שאפשרה ניוח של עמוד השדרה ושינוי תנוחה למניעת פצעי לחץ. הטיפול בשלפוחית השתן כלל צנתור לסירוגין על פי שיטת גוטמן, כדי לאמן את השליטה בשלפוחית, מוקדם ככל האפשר ולמנוע זיהום. 48 פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק וטיפולים פסיכולוגיים. במקביל, התחילו בטיפולי מבין הנפגעים, שלושה היו נפגעי עמוד שדרה צווארי, חמישה נפגעי עמוד שדרה גבי עליון D1- וארבעה נפגעי 'זנב הסוס' - מתחת ל- L2. שמונה נפגעי עמוד שדרה גבי תחתון,D7-D12 D6, כעבור שישה חודשי שיקום בממוצע, שבעה עשר הפראפלגים משותקי הגפיים התחתונות, הגיעו לעצמאות מלאה בפעולות היום יום. הקוודריפלגים המשותקים בארבע גפיים, עקב הפציעה הצווארית, הגיעו לעצמאות חלקית תוך שנים עשר חודשים בממוצע. כולם עזבו את מרכז השיקום ללא צנתר וללא זיהומים בשלפוחית השתן, כשהם עצמאים. חלקם חזרו לבתים שבהם התגוררו לפני הפציעה, חלופיים. פנו תשעה במידה והבית היה נגיש לכסא גלגלים, ללימודים, שניים נישאו לאחר הפציעה, או שנמצאו עבורם מגורים שלושה חזרו לעבודתם הקודמת, וחמישה שפציעתם לא הייתה שלמה, יכלו ללכת עם קביים ומכשירים. פצוע אחד עם פגיעה שלמה ב- D12 הלך מדי יום, בעזרת מכשירים וקביים, כתרגול ושמונה השתתפו בפעילות ספורטיבית ב'בית הלוחם' 49 באפקה. מנתונים אלה נראה כי השיטה השיקומית של פרופ' לודוויג גוטמן שאומצה על ידי מחלקת השיקום ב'תל השומר' הוכיחה את עצמה. הדבר ניכר הן בהארכת תוחלת שם, שם. פנטורין, ראיון. מתח שרירים גבוה. עורי אבי, שמש י., מלצר מ. ורוזין רפאל, "נסיוננו בטיפול בנפגעי חוט השדרה ממלחמת יום כיפור", הרפואה כרך צ"א, חוברת ח', 15.10.1199, עמ' 219-215. שם, עמ' 214-215. 45 46 47 48 49

191 החיים של הנפגעים והן בשיפור איכות חייהם שמתבטא בשליטה על הסוגרים, מניעת זיהומים, 50 עצמאות תפקודית בחיי היום יום ועיסוק בספורט במסגרת מועדון חברתי. במקביל לשיקום פצועי המלחמה ב'תל השומר', נפתחה ב'בית לוינשטיין' באוקטובר 1193, תוך כדי מלחמת יום הכיפורים, מחלקה לשיקום נפגעי חוט השדרה וחולי פרקינסון תחת קורת גג אחת, בניהולו של ד"ר לזר מנלסון. מחלקה זו טיפלה רק בחולים אזרחיים, היות שכאמור, נפגעי המלחמה הופנו על ידי משרד הבריאות לשיקום במחלקת שיקום נפגעי חוט השדרה ב'תל 51 השומר'. מנהלת המחלקה לפיזיותרפיה ב'בית לוינשטיין', נילי ברגהאוס, הובילה תמורות בטיפול בנפגעי חוט השדרה. התמורות הללו כללו פעילות פיזיותרפית שיטתית למניעת סיבוכים, להשגת תפקוד עצמאי, שבין השאר סייעה גם בהסדרת פעילות שלפוחית השתן וניידות עצמאית. משך רוב שנות ניהולו של ד"ר מנדלסון את המחלקה, תקופת האשפוז של נפגעי חוט השדרה הייתה ארוכה ונמשכה לעיתים קרובות, למעלה משנה. האשפוז התארך בעיקר, עקב קשיים במציאת דיור 52 מותאם לצרכי נכים המרותקים לכיסאות גלגלים. ממחקרים שנערכו במחלקה במשך שלושים שנה, בין השנים 1112-1192, עולה כי נפגעי חוט השדרה בתקופה זו, השיגו תוחלת חיים ארוכה יותר מבעבר. מחצית מהנפגעים חיו בממוצע שלושים ושש וחצי שנים נוספות לאחר הפציעה; תוחלת חיים הקרובה לזו של כלל אוכלוסיית ישראל, בשנים אלה. כרבע מהנפגעים שהגיעו למחלקה ללא תנועות יעילות ולמעלה ממחצית 53 החולים שהגיעו ללא יכולת תפקוד, השיגו החלמה עצבית כמעט מלאה. העלייה בתוחלת החיים מהווה את ההתקדמות הגדולה שחלה בטיפול ובשיקום נפגעי חוט השדרה, אשר בעבר נפטרו תוך 54 פרק זמן קצר מהפציעה, עקב זיהומים. הקמת המחלקה לשיקום נפגעי חוט השדרה ב'תל השומר', שנועדה לפצועי המלחמה, והמחלקה המקבילה שנפתחה ב'בית לוינשטיין' באותו הזמן, שנועדה לאזרחים, העידו יותר מכל על המהפכה שהתחוללה בטיפול בנפגעים אלה. במחלקות הללו למדו את הבעיות הייחודיות לנפגעי חוט השדרה, כגון: אי ספיקה נשימתית, זיהומים בדרכי השתן ופצעי לחץ ופיתחו שיטות טיפוליות להתמודדות איתן ולהדרכת הנכים לחיות חיים עצמאיים ואיכותיים, תוך כדי שליטה 55 בבעיות הללו. יתר על כן, מעבר ליישום התפיסה השיקומית החדשה, השפעת המלחמה על קידום תחום השיקום, ניכרה בכך שהביאה להתכנסות קבוצה גדולה של נפגעים, במרכז שיקום אחד שריכזו בו את מאמצי השיקום. כך נוצר באופן אינטנסיבי 'תרגול' של התפיסה השיקומית החדשה והתהווה בזמן די קצר ניסיון שיקומי, שניתן היה ליישמו גם בקרב אזרחים. שם, שם. כ"ץ עמירם והלר אריה, "שיקום נפגעי השדרה", בתוך: איסקוב ורינג, עמ' 11-14. שם, שם. שם, עמ' 20. בלום, השיקום, עמ' 19-15. עורי אבי, "נח"ש, נפגעי חוט השדרה", בתוך: עורי אברהם ושקד עמי )עורכים(, מבוא לרפואה שיקומית, תל אביב, 1110, עמ' 18-48. 50 51 52 53 54 55

140 2. שיקום נפגעי חבלות מוחיות המתודה הטיפולית לגבי שיקום נפגעי ראש שגובשה ב'בית לוינשטיין' כבר בראשית שנות השבעים, הועמדה במבחן כמעט מיד, עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים. באוקטובר 1193 בתחילת המלחמה וכתוצאה מיידית ממנה, התקבלה החלטה במשרד הבריאות בתאום עם משרד הביטחון 56 ועם צה"ל, לייעד את 'בית לוינשטיין' כמרכז שיקום עיקרי לנפגעי ראש בישראל. ההחלטה התקבלה ככל הנראה, מתוך מחשבה שהתמקצעות בתחום אחד תשביח את הטיפול. עד אז, 57 מרבית נפגעי החבלות המוחיות ששהו ב'בית לוינשטיין היו נפגעי תאונות דרכים. מלחמת יום הכיפורים הובילה לשינוי. מתוך אלפי הפצועים במלחמה זו, ארבעים ושניים נפגעי ראש קשים הגיעו לשיקום ב'בית לוינשטיין' מהמחלקות הכירורגיות השונות ברחבי הארץ. חלקם היו עדיין 58 מחוסרי הכרה בעת שהועברו לשיקום כיוון שבמחלקה לשיקום נפגעי ראש העדיפו לקבל את המטופל, מוקדם ככל האפשר, לאחר ייצוב הפציעה ואיזון המצב הרפואי, כדי למנוע סיבוכים 59 ובעיקר לעודד תבניות אופטימאליות של תנועה והתנהגות, למרות המגבלות המוטוריות. הבעייתיות הגדולה בפגיעת ראש היא במגבלות התפקוד החמורות שנשארות על פי רוב, אצל הפגועים מבחינה מנטאלית ואינטלקטואלית. מעבר לקושי התפקודי, קשה לפצוע מבחינה נפשית ורגשית להשלים עם העובדה, שהוא לא יהיה עוד כפי שהיה בעבר. גם אם השיג רבות מבחינה 60 רפואית, כישוריו השכליים והחברתיים, נפגעים לעיתים קרובות. משום כך התהליך השיקומי במקרה כזה הוא מורכב, בתיאום מלא. מתסכל לעיתים מבחינת המטפלים, ודרוש צוות רב מקצועי שיפעל הטיפול הפיזיותרפי בפצועי המלחמה נפגעי הראש התבסס על הגישה של,BOBATH שהייתה מקובלת עד אז, בטיפול בילדים מעוכבי התפתחות. הרציונל לכך היה שמבוגר פגוע מוח יורד ברמת התנועה שלו לרמת תנועה של תינוק, ועל כן יש לעבוד איתו בתנוחות התפתחותיות כמו עמידת שש ועמידת ברכיים, התאמתה לטיפול במבוגרים נפגעי ראש, וכך לבנות את יציבתו ותנועותיו. התאמה שטרם נוסתה בעולם. החדשנות בגישה זו הייתה 'בית לוינשטיין', היה החלוץ בכך מחוסר ברירה, בשל חסרונה של ספרות מקצועית שאפשר היה להסתמך עליה, בנושא 61 שיקום נפגעי ראש טראומטיים, בשעה שב'בית לוינשטיין' אושפזו נפגעי ראש צעירים, פצועי מלחמה שנזקקו לשיקום. בהיעדר שיטת טיפול אחרת, יישמה ברגהאוס, את שיטת BOBATH שרכשה והכירה היטב, בטיפול בנפגעי הראש. מנהלת הפיזיותרפיה, נילי תוצאות הגישה השיקומית החדשה בתחום המוטורי היו מרשימות. מניתוח הממצאים לאחר שישה חודשי שיקום, התקבלו התוצאות הבאות: שלושים ושבעה מטופלים מתוך ארבעים ושניים )44%( השיגו שליטה מלאה על יציבה ויכולת הליכה, ועשרים וחמישה )51.5%( השיגו חזרה מלאה.Vakil, p. 272. ארגמן עמליה, "לתקן מה שהמלחמה הרסה", דבר, 20.11.93, עמ' 1. Najenson Theodore, Groswasser Zeev, Stern Max, Schechter Itzehac, David Chanan, Berghous Nili and Mendelson Lazar, "Prognostic Factors in Rehabilitation After Severe Head Injury", Scandinavian Journal of Rehabilitation Medicine, 7: 1975, p. 101. שם, שם. להרחבה על מהות הפגיעה המוחית והקשיים בשיקום החולה פגוע הראש, ראו: גרוסווסר ושטרן, עמ' 145-198. ברגהאוס, ראיון. 56 57 58 59 60 61

141 של תנועות רצוניות בגפיים הפגועות. התפקוד האינטלקטואלי לעומת זאת, היה בעייתי יותר: עשרים וארבעה )59%( הגיעו לתפקוד אינטלקטואלי ממוצע ומעלה, שמונה היו גבוליים ושמונה פגועים. לגבי יכולת תקשורתית: עשרים )89%( נחשבו בתחילה, בעלי פגיעה ביכולת אפזים התקשורתית, כתוצאה מפגיעה מוחית, המתבטאת בחוסר יכולת לדבר ולהבין. כולם הראו שיפור ביכולת השפתית, במהלך תקופת השיקום, ואילו לאחר שישה חודשי טיפול, שישה כבר לא נחשבו אפזים בעוד שארבעה עשר )33%( נותרו אפזים. ממצאים אלו הצביעו על כך, שבעוד שהשיקום המוטורי הניח את הדעת באופן יחסי, 62 התקשורתי וההתנהגותי. הבעיה העיקרית הייתה בתפקוד האינטלקטואלי, האתגר הגדול ביותר שניצב בפני הצוות השיקומי היה השיקום ההתנהגותי. פצועים מתוך קבוצת נפגעי הראש לא סבלו מהפרעות משמעותיות; נדרשו התערבויות חברתיות או מקצועיות. אמנם שמונה הם שוקמו בהצלחה ולא אולם עשרים וחמישה מהנפגעים הראו הפרעות התנהגותיות שונות כגון: דפוסי התנהגות ילדותיים, תוקפנות והתנהגות מינית חסרת מעצורים. הגישה שאפיינה את המחלקה עד שנות השבעים הראשונות הייתה שבבעיות התנהגות ואי שקט אצל פגועי ראש, ניתן לטפל על ידי כך שהצוות הסיעודי והמטפלים השונים, ייצרו סביב המטופל 63 אטמוספרה מרגיעה, הבנה ואמפטיה. אולם גישה זו התגלתה כשגויה וחסרת ערך. ממעקב ארוך טווח על מספר גדול של מטופלים שסבלו מחבלת ראש חמורה, התברר שהמכשול העיקרי לשיקום מקצועי וחברתי היה נזק קוגניטיבי שרידי שמשפיע על האישיות, על כישורים חברתיים וכתוצאה 64 מכך על ההתנהגות. אחת התובנות שהתקבלו במהלך הטיפול בנפגעי ראש לאחר מלחמת יום הכיפורים, הייתה כי מדובר בבעיה מורכבת ורב-מערכתית הדורשת התערבות של צוות רב מקצועי שיפעל בתיאום מלא. תובנה נוספת הייתה שכאשר הפרעות התנהגותיות חמורות מלוות בחוסר מודעות עצמית 65 למצב, סיכויי השיקום קלושים. מתוך כך צמחה ההבנה שיש לפתח תחום חדש, שלא היה קיים 66 עד אז, והוא השיקום הנוירופסיכולוגי )להלן(. הטיפול השיקומי בנפגעי ראש, במלחמת יום הכיפורים, היה חלוצי וחדשני והפך מודל לחיקוי 67 במרכזי שיקום ברחבי העולם. הפיכת המחלקה ב'בית לוינשטיין' למרכז ייעודי לנפגעי ראש, הביאה לריכוז הפצועים מסוג זה, תחת קורת גג אחת ואפשרה למידה של הבעיות האופייניות לנפגעי הראש. הלמידה הביאה לגיבוש מתודה טיפולית שהתפרסמה בשנת 1198 בכתב עת של 68 הרפואה השיקומית העולמית וסימנה פריצת דרך בתחום זה. Najenson, Groswasser, Stern, Schechter, David, Berghous and Mendelson, p. 101. Najenson, Mendelson, Schechter, David, Mintz and Groswasser, p. 6. שם, שם. Najenson, Groswasser, Stern, Schechter, David, Berghous and Mendelson, p. 106. לעיל, הערה 93. להב אלחנן, 91 שנות שיקום, תל אביב, 1114, עמ' 119. לעיל, הערה 93. 62 63 64 65 66 67 68

142 3. השיקום הנוירופסיכולוגי תחום חשוב בשיקום נפגעי ראש על רקע חבלתי 69 )TBI( שהתפתח בארץ לאחר מלחמת יום הכיפורים, תוך כדי שיתוף פעולה עם מומחים מארה"ב, הוא השיקום הנוירופסיכולוגי. המניע העיקרי לפיתוח השיקום הנוירופסיכולוגי היה המחויבות של אגף השיקום במשרד הביטחון לטפל ולשקם את נכי צה"ל. ישראל הייתה כנראה, אחת המדינות הראשונות בעולם לפתח שירותים קהילתיים המותאמים לצרכים של נכים צעירים עם חבלת ראש חמורה. הללו נועדו בראש 70 ובראשונה, לנכי צה"ל ובעקבותיהם גם לנכים אזרחיים. כאמור נכי צה"ל נחשבו כגיבורים לאומיים וכתוצאה מכך הושקעו בטיפול בהם מחשבה ומאמץ רב. גם במקרה זה מלחמת יום הכיפורים מהווה נקודת ציון. בעוד שבשנת 1194 שלושה נפגעי חבלת ראש ממלחמת ששת הימים נשלחו ע"י אגף השיקום במשרד הביטחון למכון 'ראסק' לרפואה שיקומית באוניברסיטת ניו 71 יורק, לצורך הערכה והמלצות, הרי שבשנת 1193 בעקבות מלחמת יום הכיפורים, התמונה הייתה שונה והטיפול בנפגעי הראש התקיים כולו בארץ, ככל הנראה בשל המספר הגדול של נפגעי הראש והקושי הלוגיסטי בשליחת פצועים רבים מסוג זה לחו"ל, כמו גם מתוך רצון לבסס בארץ את המתודה הטיפולית בנפגעי ראש שיאפשר את יישומה גם בשיקום נכים 'אזרחיים'. הטיפול 72 בארץ התנהל תוך התייעצות עם מומחים ממכון 'ראסק', כפי שיתואר להלן. אריה פינק, שהיה באותם ימים מנהל אגף השיקום במשרד הביטחון, מתאר במבט לאחור 74 73 כיצד בשבוע השני של מלחמת יום הכיפורים צלצל הטלפון במשרדו. על הקו היה ד"ר ראסק, מייסד ומנהל המכון לשיקום בניו יורק, שהיה גם ידיד ישראל. פינק תיאר את דברי ראסק כך: 75 "אריה, אני יודע שיש לכם נפגעים רבים, אני רוצה להציע את עזרתי, תגיד לי במה ואיך". פינק כבר ידע באותה העת על נפגעי ראש רבים, והבין כי ידרשו משאבים רבים לטיפול בנפגעים אלה. לפיכך ענה לראסק כי אכן יזדקקו לעזרתו. השיקום הפסיכולוגי לנפגעי ראש, תוך זמן קצר שלח ראסק צוות מומחים, לצורך עיבוד תכנית פעולה. בתחום צוות המומחים הגיע לארץ בפברואר 1198 וכלל את ד"ר לאונרד דילר, ראש המערך הפסיכולוגי במכון ראסק ואת ד"ר יהודה בן ישי, נוירופסיכולוג, ישראלי לשעבר. הצוות המליץ לפתח תכנית שיקום קהילתי שתתקיים 76 במסגרת הקהילה ותשתף את משפחתו של המטופל. מתכנית זו צמח דגם 'השיקום הקהילתי' אשר נועד להשלים את שיטות השיקום המקובלות של נפגעי הראש, על ידי גישה רב תחומית- 77 הוליסטית לשיקום, שעתידה לכלול את הנפגעים ובני משפחותיהם. צוות המומחים של 'מכון ראסק' בראשות ד"ר יהודה בן ישי, הגיע לארץ וכלל חמישה אנשי מקצוע. שאר אנשי הצוות גויסו בארץ. בתחילה, הופעלה התכנית ב'בית הלוחם' בתל אביב ולאחר 2 מישיבת ועדת העבודה של.Traumatic Brain Injury Vakil, p. 271. שם, עמ' 292. מתוך סקירת אריה פינק, ראש אגף השיקום במשרד הביטחון, פרוטוקול מס' הכנסת, מיום ב', 14 בפברואר 1198, עמ' 9, ארכיון הכנסת. אריה פינק שימש כמנהל אגף השיקום במשרד הביטחון בשנים 1110-1152. ראו עמ' 82. פינק, עמ' 299-255. Vakil, p. 273. שם, עמ' 292. 69 70 71 72 73 74 75 76 77

143 מכן, הועברה למרכז לשיקום נפגעי חוט השדרה ב'תל השומר' כשפרופ' רפי רוזין התמנה למנהל 78 הרפואי של הפרויקט. גישה זו הייתה באותם ימים חדשנית וייחודית למכון ראסק. התוכנית כללה היבטים טיפוליים שונים: פסיכותרפיה, טיפול קוגניטיבי, טיפול משפחתי וייעוץ מקצועי, ודרשה שיתוף פעולה הדוק עם המשפחות. היעד העיקרי שהציבו המומחים היה חזרה לתפקוד בקהילה. הפרויקט הראשוני התמקד בחמישה עשר נפגעי מלחמה ובני משפחותיהם. התכנית התבצעה על ידי צוות מקצועי באינטנסיביות: ביחס של אחד לאחד, מטפל אחד לנפגע אחד, במשך שנה, שבע שעות ביום, שישה ימים בשבוע. גם המבחנים המקצועיים וההשמה בעבודה היו חלק אינטגראלי מתכנית השיקום. משרד הביטחון נתן את ברכתו לפרויקט ובקיץ 1198 חתם פינק, בשם משרד הביטחון, על הסכם 79 ראשון מסוגו לשיתוף פעולה עם אוניברסיטת ניו יורק, בנושא שיקום נפגעי מוח. קבוצה אחרת של מטופלים הייתה עם פגיעות קשות ובעיות מוטוריות, התנהגותיות, רגשיות וקוגניטיביות, שמנעו מהם את החזרה לעבודה בשוק החופשי. לקבוצה זו נדרשה מסגרת שתעניק פתרון קבוע לבעיותיהם. הפתרון לקבוצה זו נמצא במסגרת מרכז של משרד הביטחון, לשיקום 80 מקצועי של נכי צה"ל שנפגעו באופן חמור בראשם. במקביל לפרויקט זה, המספר הגדול יחסית של נפגעי TBI במלחמת יום הכיפורים, ששוקמו ב'בית לוינשטיין' במחלקה ייעודית, אפשר להכשיר צוות מיומן ומומחה בכל הדיסציפלינות וכן אספקת ציוד ומכשור הולם. כך שהתוצאה הסופית הייתה שהמטופל קיבל טיפול טוב יותר 81 מבעבר. תכנית השיקום הקהילתי נתקלה בהתנגדות מצד מנהל 'בית לוינשטיין', פרופ' תיאודור נחנזון, שטען כי שירות זה מיותר. יתכן שדבריו נבעו מתוך חשש לפגיעה בבלעדיות המחלקה לפגיעות 82 ראש במוסד אותו ניהל. אך במשרד הביטחון ראו בתכנית זו ניסיון חדשני עם סיכויי הצלחה טובים שיתרום רבות לשיקום נפגעי הראש. להבטחת תמיכת הציבור, הוקם וועד ציבורי לניהול 83 המרכז לשיקום נפגעי הראש. בתום שנתיים להפעלת התכנית, ניתן היה לראות תוצאות 84 מעודדות. כעבור מספר שנים הועבר המרכז ליד אליהו בתל אביב, למבנה קבע שנקרא על שם 85 רקאנטי, אשר תרומתו אפשרה את הקמת המרכז. 1193 משנת ואילך, מעורבות הנוירופסיכולוג בשיקום נפגעי ראש הלכה והתרחבה, מטיפול בנפגעי ראש צעירים, לטיפול בפתולוגיות מוח שונות בגילאים שונים, תוך ניצול הידע והניסיון שהצטברו מהטיפולים בנפגעי.TBI מעורבות הנוירופסיכולוגיה תרמה לשיפור תוצאות השיקום של נפגעי ראש. לכך נוספו טכניקות דימות נוירולוגיות מתוחכמות כמו: CT Scan MRI ו- פינק, עמ' 290. שם, עמ' 293. שם, עמ' 298-293. שם, עמ' 292. לדעת אריה פינק, עמ' 291. עם הוועד הציבורי נמנו: תא"ל )מיל'( ישכה שדמי שנפצע קשה במלחמת יום הכיפורים ודוד שוהם, מנכ"ל בנק כללי לישראל שבנו אבשלום נפצע קשה בראשו במלחמת ההתשה, ראו: שם, שם. פינק, עמ' 291. Vakil, p. 276. 78 79 80 81 82 83 84 85

148 ששופכות אור על תהליכים נוירופתולוגיים ומסייעות למחקרים ולטיפולים בנוירופסיכולוגיה 86 קוגניטיבית. תחום חדש זה של הטיפול הנוירופסיכולוגי הינו תוצר ישיר של מלחמת יום הכיפורים ונפגעיה. הטיפול השיקומי בחיילים נפגעי הראש שראשיתו התאפיינה בחוסר אונים של הצוות השיקומי, הביא להצטברות של ניסיון וידע שאפשר את יישום השיטה גם בטיפול בנפגעי תאונות ומחלות. 87 9. "אין ייאוש בעולם כלל" - שיקום חולים מחוסרי הכרה עד שנות השבעים של המאה העשרים, הטיפול בחולה מחוסר ההכרה )Vegetative( היה מוזנח, בארץ ובעולם, בשל חוסר ידע מקצועי בנוגע לאופן ההתמודדות עם המצב הזה. בספרות הרפואית היו מספר תיאורי מקרה Studies) )Case על חולים מסוג זה בעשורים הראשונים של המאה, אך לא נעשו ניסיונות מעשיים להבנת הנושא ולפיתוח הטיפול בתחום. התקדמות הטיפול במצבי חרום הביאה לעליה בהישרדות החולים הללו, אך רובם נותרו במצב של 'ערות ללא מודעות',Wakefullness but Unawareness ולא הצליחו לשוב לתפקוד 88 טיפול היה נהוג בעבר לאשפז חולים כאלה בבתי חולים סיעודיים. מוטורי ואינטלקטואלי. בהיעדר בנובמבר 1198 נפתחה ב'בית לוינשטיין' יחידה ייעודית לטיפול בחולים במצב וגטטיבי, בניהולו של פרופ' תאודור נחנזון. מלחמת יום הכיפורים שימשה זרז לפתיחת היחידה הזו, שכן חלק מנפגעי הראש אשר הגיעו ל'בית לוינשטיין' היו מחוסרי הכרה. חוסר אמון בפוטנציאל השיקומי של חולים במצב וגטטיבי, הביא להטלת ספק בצורך ביחידה כזאת. גישה זו רווחה בקרב רופאים רבים גם לאחר הקמת היחידה. הרופאים בבתי החולים הכלליים בשנות השבעים, ראו ביחידה זו פתרון ל'פינוי' חולים אלה, בעלי פוטנציאל שיקומי נמוך, אל מחוץ למחלקותיהם, אך לא האמינו 89 ביכולתם להשתקם. הרופאים ב'בית לוינשטיין' לעומת זאת, האמינו שעל ידי טיפול מתאים, לפחות חלק מנפגעי הראש מחוסרי ההכרה יוכלו לחזור להכרתם ולהשתקם. במשך שנים הייתה 90 המחלקה הזו ב'בית לוינשטיין', היחידה מסוגה בעולם. היחידה ב'בית לוינשטיין' התפרסה על מייסדי היחידה נמנו מוקמה בקומה הראשונה של הבניין החדש של בית החולים, פני שישה חדרים וצוידה במיטב המכשור המודרני של יחידות טיפול נמרץ. אנשי מקצוע מתחומים שונים: המנהל ד"ר אליעזר בקר, עם סגנו ד"ר לאון סזבון, האחות האחראית גב' ד. שלזינגר, קלינאי התקשורת יצחק שכטר, הפיזיותרפיסטית נילי ברגהאוס והעובדת הסוציאלית גב' ל. ליטוב. נוכחות הצוות הרב מקצועי במחלקה העידה על 91 התפיסה השיקומית שרווחה במקום, כי ניתן לשקם חולים במצב וגטטיבי. שם, שם. ר' נחמן מברסלב. סזבון ליאון, "שיקום חולים במצב וגטטיבי", בתוך: איסקוב ורינג, עמ' 54. שם, עמ' 54. שם, שם. שם, עמ' 91-54. 86 87 88 89 90 91

145 הטיפול הפיזיותרפי בחולים מחוסרי ההכרה, כלל תנועות פסיביות לשמירה על טווחי התנועה והעמדה באמצעות שולחן עמידה,)tilt board( 92 כדי לשפר את פעילות המערכות הפנימיות. ביחידה השתדלו ליצור מסגרת הולמת לטיפול ממושך בחולים ובו זמנית ליצור גם מסגרת תמיכתית-טיפולית למשפחותיהם, שסבלו בדרך כלל מבעיות פסיכולוגיות ורגשיות ניכרות עקב 93 פציעתם הקשה וחסרת התקווה של יקיריהן. עם הניסיון, הטיפול הניב פירות ובין השנים 1191-1198 עלה בהדרגה אחוז החולים שהכרתם 94 שבה אליהם ל- 82%. עם זאת, המציאות שניצבה בפני הצוות השיקומי הייתה מאתגרת לא פחות היות שחולים אלה נותרו עם פגיעות מוטוריות, שדרשו טיפול שיקומי מורכב וממושך. כאמור, ככל הידוע, באותה העת לא היו מחלקות מסוג זה, אינטלקטואליות והתנהגותיות קשות ביותר במרכזי שיקום אחרים בעולם והיחידה ב'בית לוינשטייו' שבה התגבשו העקרונות המקצועיים לטיפול בחולים אלה, הייתה מן 95 החלוצות בעולם ודגם לחיקוי בכל הנוגע לטיפולים תרופתיים במצבים וגטטיביים. 9. שימוש בטכנולוגיה מתקדמת - השיקום האורטופדי בשנת 1193, עם תום מלחמת יום הכיפורים, עמדו מערכות הבריאות והביטחון בפני אתגר גדול של שיקום הנכים נפגעי הגפיים הרבים, שנפצעו במלחמה. בעזרת תרומה מחוץ לארץ שניתנה על ידי דוד לואיס, פילנתרופ יהודי-בריטי, הוקם 'מכון לואיס' - 'המכון הלאומי לשיקום' שיישם את מדיניות חלוקת התותבות, המכשור האורטופדי והנעליים האורטופדיות עבור הנכים. המכון הכתיב דרך עבודה חדשה ויעילה שהביאה לתפנית חיובית ולשיפור באספקת התותבות 96 והמכשירים האורטופדיים בארץ. אך הידע המקצועי של הרופאים והפיזיותרפיסטים היה עדיין 97 דל ומצומצם וטכניקות הייצור של התותבות היו מיושנות. שנת 1198 הייתה שנת תפנית בשיקום קטועי הגפיים. שורת אירועים השפיעה על קידום תחום זה. בשונה משיקום נפגעי הראש שבו ניכרה חלוציות ובלעדיות השיקום בארץ, בתחום האורתופדי ניכרה דווקא השפעת חו"ל. במשרד הביטחון היו מודעים לעובדה שהגפיים התותבות המיוצרות בארץ נופלות באיכותן מהגפיים התותבות המיוצרות בארה"ב. לפיכך, הזמין משרד הביטחון לארץ, קבוצת מומחים מבית הספר לפרוסתטיקה ואורטוטיקה של אוניברסיטת ניו יורק, 98 להדרכת רופאים, פיזיותרפיסטים וטכנאים שעסקו בתחום. הלימודים כללו הרצאות והדרכה מעשית בחידושי התחום. נוסף לכך, מומחים של ה- Veteran Administration של ניו יורק, בית החולים שטיפל בנכי המלחמות של ארצות הברית, הצוות ב'בית לוינשטיין'. בשנה זו נפתח בית המלאכה ערכו ביקורים תכופים בארץ והדריכו את 'גפים' לייצור תותבות, בצמוד ל'בית ברגהאוס, ראיון. סזבון, עמ' 91-54. שם, שם. שם, שם. איסקוב, עמ' 80. שם, שם. מתוך סקירת אריה פינק, ראש אגף השיקום במשרד הביטחון, מיום ב', 14 בפברואר 1198, עמ' 9, ארכיון הכנסת. פרוטוקול מס' 2 מישיבת ועדת העבודה של הכנסת 92 93 94 95 96 97 98

149 לוינשטיין' ותהליך התאמת התותב הפך ליותר נגיש. שנה לאחר מכן, בשנת 1195, נפתחה המעבדה 99 לביומכניקה שנועדה לחקור נושאים מתחום השיקום האורטופדי. כך שההשפעות הללו, חלקן חיצוניות וחלקן פנימיות העניקו לשיקום קטועי הגפיים, תנופה והתקדמות. במהלך אותה תקופה, הצוות הרפואי המקצועי של בית לוינשטיין, בראשות ד"ר זאב סוסק, החל לערוך מדי שבוע פגישות קליניות עם הפיזיותרפיסטית מרגרט יקותיאל, הטכנאי של 'גפים' יצחק עונה, והמהנדס רמי סליקטר. הפגישות נועדו לקבלת החלטות בעניין התותבות ולבחון את איכותן. באותן פגישות הונחו היסודות לרעיון 'הצוות הקליני' Team( )Clinic שהפך לשיטת עבודה במחלקה. כל החלטה התקבלה במשותף לאחר דיון מעמיק ויסודי. הדבר הביא לשיפור ניכר 100 במבנה התותבות ובהתאמתן למטופל. בעיית איכות הגדמים והשפעתה על השיקום עד שנות השבעים המוקדמות ירודה. איכות הגדמים של קטועי הגפיים אשר הגיעו לשיקום, הייתה מנתחים בכירים סלדו מביצוע קטיעות כיוון שראו בצורך לקטוע גפה, כישלון מקצועי, כיוון שלא הצליחו להצילה. הם נטו להשאיר את מלאכת הקטיעה לרופאים צעירים וחסרי ניסיון. גם כירורגית כלי הדם הייתה אז בחיתוליה וחוסר הידע המקצועי בתחום זה, בא לידי ביטוי במיוחד בקטיעות על רקע חסימת כלי דם. יתר על כן, המנתחים לא הבינו את חשיבותה הרבה של קטיעה מקצועית ואף לא את הצורך במבנה גדם המותאם לתותבת. לא אחת נקטעה גפה באופן שהעיד על חוסר תכנון, כמו קטיעה בגובה לא פונקציונאלי, ללא התאמה שרירית וצורה בלתי תקינה. במקרים הללו נכונו הן לקיטע והן לטכנאי תלאות וקשיים במהלך השיקום. לראשון, סבל של ממש בתרגול ובשימוש בתותבת ולשני, קשיים בבניית התותבת. מצב זה חייב שינוי. ד"ר סוסק החל לבקר במחלקות הכירורגיות בבתי החולים השונים, לבדוק את קטועי הגפיים טרם קבלתם לשיקום ולהסביר לכירורגים את עקרונות ביצוע הקטיעה מנקודת המבט של הרופא 101 המשקם. מאמץ זה החל לשאת פירות והדבר הביא לשיפור באיכות הקטיעות והגדמים. התמקצעות הצוות המטפל, הקמת צוות רב מקצועי ותאום בין המטפלים, בד בבד עם עבודת הסברה מקיפה, הביאו לפריצת דרך בשיקום קטועי הגפיים, לשיפור איכות התותבות, לקיצור משך השיקום ולהחזרת הנכה להשתלבות בחיי הקהילה. מלחמת יום הכיפורים שימשה זרז למהלכים אלה בשל הצורך לשקם את נכי צה"ל קטועי הגפיים, אך מהתוצאות נהנו כלל הנכים. צוות 'בית לוינשטיין' לא נהג להפלות בין נכה צה"ל לנכה 'אזרחי' והחיל את שיטות הטיפול 102 המתקדמות על כולם, בכל תחומי השיקום. גם ב'תל השומר' קיבל תחום שיקום הקטועים תנופה במהלך מלחמת יום הכיפורים. 30% מהקטועים שטופלו ב'תל השומר' היו קטועי גפיים עליונות; מתוכם, 19% מעל המרפק ן- 18% מתחת המרפק. 90% מכלל הקטועים היו קטועי גפיים תחתונות; מתוכם, 29% מעל הברך, 30% מתחת הברך והשאר קטועים דרך מפרק הירך או הברך. ל- 4% הייתה קטיעה דו צדדית ולשני 99 100 101 102 איסקוב, עמ' 80. שם, עמ' 81. שם, עמ' 82. נחנזון, ראיון.

149 חיילים היו שלוש קטיעות. ב- 50% מהמקרים הקטיעה לא הייתה הפציעה היחידה, 103 שהחמירה את מצב הפצוע והקשתה על שיקומו. עובדה הצוות ב'תל השומר' פיתח גישה שיקומית אשר טיפלה בנכים מתוך ראיה רחבה של אספקטים פסיכולוגיים, סוציאליים ומקצועיים. בפציעות רב מערכתיות, כתוצאה משימוש בכלי נשק מודרניים ומתוחכמים נפגעות בדרך כלל, מספר מערכות בגוף. פצועים שנפגעו במספר איברים ופצועים שנפגעו בעיניהם ונקטעו שתי ידיהם, לא היו נדירים. פצוע כזה, סברו ב'תל השומר', ניתן לשקם רק בבית חולים שמצויד ומותאם להעניק טיפול נמרץ במספר רב של תחומים; לפיכך 104 האמינו ב'תל השומר' שהטיפול הטוב ביותר יכול להיות רק במרכז שיקום כוללני. מטרת השיטה בה נקט הצוות השיקומי הייתה שיקום פיסיקלי בצד שיקום נפשי וחברתי. כדי להשיג זאת הקפידו על הליך מהיר של העמדה והולכה, כדי שהפצוע ישוב ללכת על רגליו בהקדם ויחוש שכלפי חוץ אינו נראה כנכה. לעובדה זו משמעות רבה בשיקום הנפשי והחברתי. בשיטה זו נעשה שימוש בתותבת זמנית, הניתנת להתאמה בשלב מוקדם. את מימדי התותבת ניתן היה 105 לשנות על פי הצורך, לפי השתנות הגדם במשך הזמן. גם לקטועי הגפיים העליונות הקפידו להתאים תותבת תוך פרק זמן קצר והותאם להם גם וו לשימוש פונקציונאלי. מספר מטופלים אף קיבלו כלים מיוחדים שהותאמו לצרכיהם המקצועיים. אימונים עם תותבת היד התחילו מוקדם ככל שהתנאים אפשרו, והתבצעו בפיקוח המרפאה בעיסוק. כדי להשלים את תכנית השיקום 106 הותאמה יד קוסמטית הנראית כיד אמיתית אך איננה פונקציונאלית. לקטועי הגפיים התחתונות הותאמה תותבת מודולארית והתרגול בה נעשה בהדרכת הפיזיותרפיסטים. כדי להשיג שיקום נפשי וחברתי מיטבי, פסיכולוגי וכאשר נצפו בעיות רגשיות או תגובות פוסט טראומטיות, פסיכולוגי. שליש מהמטופלים קיבלו ייעוץ, כל פצוע עבר בעת קבלתו אבחון הופנה הפצוע לטיפול שליש קיבלו טיפול פסיכותרפי והשאר לא נזקקו לטיפול פסיכולוגי. ביטויים של הלם ודיכאון בשלב הראשון, התגלו ב- 10% מהמקרים; אלימות ואימפולסיביות ב- 15%, תגובות נוירוטיות ודאגות טורדניות, בשלב המאוחר, התגלו ב- 20%, 107 וכאבי פנטום היו ל- 10% מהפצועים. כאבי הפנטום אפיינו את התחלת הטיפול ובהדרגה, נעלמו 108 לאחר התאמת התותבת. ב'תל השומר' ייחסו חשיבות מרובה לשיקום המקצועי, הקהילה. לשיקום המקצועי היו מספר מטרות: בשל היותו קריטי לשיקום במסגרת 1. הפעלה פונקציונאלית של המטופל בכל חלקי גופו. 103 104 105 106 107 108 עופר, "ישראל רשמה שיא במיעוט תמותה של נפגעים בבתי החולים", מעריב, 19.02.98. Steinbach T., "Total Rehabilitation for Amputees in Special Conditions", Prosthetics and Orthotics International, 1, 1977, pp. 125-126. עופר, לעיל, הערה 103. Steinbach, pp. 125-126. כאב שהקטוע חש בגפה שנקטעה מפני שהעצבים שנחתכו ממשיכים להעביר גירויים חשמליים והמוח מפרש את מיקומם כפי שהיה לפני הפציעה. Steinbach, pp. 125-126.

144 2. בקטיעה של גפה עליונה דומיננטית, העברת התפקוד אל היד הלא דומיננטית, תוך כדי תרגול המיומנות, הקואורדינציה והתנועות האקטיביות. לתרגול זה הייתה חשיבות רבה כיוון ש- 53% מהקטועים איבדו יד דומיננטית ו- 23% סבלו מפציעות נוספות ביד שנותרה. 3.תרגול פעולות של חיי היום יום )ADL( עם התותבת. 8. תרגול עבודה הדורשת סיבולת וסבלנות. 5. הערכה מקצועית..9 109 יצירת מוטיבציה כלפי מטרה מקצועית. הייעוץ המקצועי ניתן מוקדם ככל האפשר לאחר הפציעה, במטרה לעודד את המוטיבציה של המטופל לתכנן את עתידו ולהעריך באופן מציאותי את יכולותיו, הפוטנציאל שלו, הכישרון והעניין. השיקום המקצועי נועד גם לגשר על הפער שבין החיים במרכז השיקום לבין העולם 110 החיצוני. לאחר תקופה של טיפולים, הנחיות ותרגולים, כל קטועי הגפיים, למעט הללו שסבלו בנוסף גם מבעיות ראיה, קיבלו רישיונות נהיגה והיו עצמאיים וניידים, דבר שתרם למצבם הנפשי וליכולתם להשתלב שוב בקהילה. השיקומי היה כדלקמן: רובם שוחררו מבית החולים. 24% חזרו לעבודתם הקודמת, ארבעה חודשים לאחר המלחמה מצבם מקום שינו 14% עבודה, חזרו 11% ללימודים שמלפני הפציעה, 31% שינו לימודים, 8% עזבו את עיסוקם הקודם אך לא היו בעלי 111 תכנית לעתיד. הרוב המכריע שיקם את חייו וחי חיים פעילים ויצרניים. תחום שיקום הקטועים קיבל תנופה בעקבות מלחמת יום הכיפורים תוך כדי שילוב כוחות מבית ומחוץ. תרמו לכך השתלמות הצוותים השיקומיים בשיטות עבודה שהגיעו מארה"ב, מעורבות הצוותים הללו בהליכים הניתוחיים הקדם-שיקומיים, ופעולות הסברה מצדם לגבי הצורך בהתאמת שיטות הניתוח למטרה השיקומית. כל הללו קיצרו את משך זמן השיקום, שיפרו את תוצאותיו, ואפשרו את חזרת הקטוע לחיים בקהילה. 109 110 111 שם, שם. Steinbach, pp. 125-126. שם, שם.

141 1. העצמת מעורבות המקצועות הפרא רפואיים בשיקום הכולל בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים הוקמה ב'בית לוינשטיין' המחלקה לשיקום נפגעי ראש וחיילים רבים שסבלו מפגיעה זו אושפזו בה. אצל מרביתם הופיעה תערובת של סימנים קליניים קשים שכללו ליקויים מוטוריים, שפתיים, קוגניטיביים והתנהגותיים. נפגעי הראש מחוסרי ההכרה טופלו בגרייה שיטתית של כל ערוצי התחושה האפשריים. למטרה זו נרתמו משפחות 112 החולים שהתבקשו להציב סביב מיטת החולה, חפצים מהבית שהיו בעלי משמעות עבורו. במחלקת נפגעי הראש אושפזו חולים שהכרתם שבה אליהם. חלקם במצב של בלבול, אי שקט או אפתיה והיה צורך להתאים את הטיפולים למצבים אלה. הצוות למד בהדרגה, שברוב המקרים היכולות המוטורית השתפרו מהר יחסית, בהשוואה לשאר הליקויים ולא היוו מכשול עיקרי בחזרה לתפקוד עצמאי. לעומת זאת, הליקויים הקוגניטיביים וההתנהגותיים השתפרו באיטיות, 113 או כלל לא השתפרו והיוו את האתגר העיקרי בשיקום ובחזרה לחיים עצמאיים. הצוות הטיפולי ניצב חסר אונים מול מגוון של פגיעות: פצועים שלכאורה היו חסרי כל ליקוי בולט, אולם היו בעלי מבט אטום ומרוחק שחזרו בעקביות על תנועה אחת במשך שעות ארוכות. או פצועים שעשו את צרכיהם, מטפלים. ללא כל בקרה, בכל מקום אפשרי. או חולים אלימים שתקפו התסמונת הפרונטאלית שנובעת מפגיעה באונה הקדמית במוח בה קיימים מרכזי האישיות והקוגניציה, באה לידי ביטוי, במלוא חריפותה, עוד לפני שהצוות ידע להגדיר אותה. כך התוודע הצוות גם לתופעת האפרקסיה 114 )Apraxia( - אדם בוגר, ללא כל נזק מוטורי או שפתי, שאינו יודע כיצד ללבוש חולצה או לצחצח שיניים. לספרות המקצועית הבינלאומית של אותה 115 תקופה, לא היו הנחיות לטיפול בבעיות אלה. צוות המחלקה פנה אל פרופ' לוי רחמני שהיה בעל ניסיון קליני עשיר, בתחום הנוירופסיכולוגיה, כדי לקבל הדרכה לטיפול בחולים הללו. בהדרכתו טופלו נפגעי הראש, והידע והניסיון שהצטברו החלו ללבוש צורה של מערכת אבחון ועקרונות טיפול. הללו השפיעו גם על הגישה הטיפולית בנפגעי ראש לא טראומטיים כמו חולים לאחר,CVA ניתוחי ראש, טרשת נפוצה ועוד. עשר שנים נדרשו כדי לגבש סופית מערכת אבחון קוגניטיבית, של המחלקה לריפוי בעיסוק, שנקראה:.Lowenstein Occupational Therapy Cognitive Assesment LOTCA מאוחר יותר פותחה מערכת שהתאימה גם לאוכלוסיה הקשישה. פיתוח שני המבחנים הללו והניסיון שהצטבר במחלקה לריפוי בעיסוק ב'בית לוינשטיין', הפכו אותה למרכז ידע בתחום 116 הקוגניטיבי בארץ ובעולם. העצמתם של המקצועות הפרא רפואיים בעקבות מלחמת יום הכיפורים באה אפוא לידי ביטוי בכל תחומי השיקום, בגלל הפצועים הרבים והפציעות המורכבות. בתחום שיקום נפגעי הראש הייתה פריצת דרך הן של הפיזיותרפיה והן של הריפוי בעיסוק כאשר בהיעדר מידע מהספרות 112 113 114 115 116 איצקוביץ', אברבוך ואלעזר, עמ' 98. שם, שם. חוסר יכולת לבצע תנועה מורכבת בעלת מטרה. איצקוביץ', אברבוך ואלעזר, עמ' 98. שם, עמ' 95.

110 המקצועית, ומחוסר ברירה, יישמו בהצלחה מתודות טיפוליות מתחומים אחרים. למתודות הללו הייתה השפעה בינלאומית כשהתקבלו ויושמו ברחבי העולם. סיכום השער השלישי מלחמת יום הכיפורים מציינת את המפנה שהשפיע על כל תחומי הרפואה השיקומית בפועל, אם באופן ישיר ואם באופן עקיף. חלק מהתחומים התפתחו באופן ישיר בשל תוצאות המלחמה, כגון: שיקום נפגעי ראש וחולים מחוסרי הכרה ואילו תחומים אחרים, כגון שיקום נפגעי חוט השדרה שתפיסת שיקומם התפתחה זמן קצר לפני המלחמה, שימשה גורם מאיץ ביישומם. הדברים באים לידי ביטוי בתחומים הבאים: יושמו במהלכה או לאחריה כשהמלחמה א. התפתחות תחומי השיקום: השפעת המלחמה על השיקום ניכרת במיוחד בתחומים הקשורים בפציעות שהיו תוצר ישיר של המלחמה כמו: שיקום נפגעי חוט השדרה, נפגעי ראש וקטועי גפיים. אך מהניסיון שהצטבר ומהשיטות החדשות שננקטו, הושפעו כל תחומי השיקום כגון: שיקום נפגעי CVA ושיקום אורטופדי. הניסיון הרב הצטבר עקב הטיפול האינטנסיבי בפצועי המלחמה הרבים והרצון וההירתמות של כל המשאבים לשיקומם, הגנת המדינה. ב. מעמד הרפואה השיקומית: שכן דובר בצעירים שנפגעו בגופם על בקרב הממסד הרפואי התחולל שינוי ביחס כלפי הרפואה השיקומית. בשל הנפגעים הרבים במלחמה, נתפסה הרפואה השיקומית, כמשימה לאומית והפכה להיות שוות ערך לדיסציפלינות רפואיות אחרות. מצד הממסד, הדברים באו לידי ביטוי בהגדלת מספר מטות השיקום ופתיחת מחלקות שיקום חדשות, בשיטות חדשות ובמחקרים אשר נערכו בתחום זה והביאו להתמקצעות ולעלייה ברמה הרפואית של השיקום. ג. השיקום הרפואי בארץ, ממושפע למשפיע: הניסיון שנצבר, השיטות החדשות שיושמו במרכזי השיקום בארץ והמחקרים שנערכו ופורסמו בקרב הקהילייה השיקומית העולמית, הביאו לתפנית ביחסי הגומלין בין הרפואה השיקומית בארץ לבין הרפואה השיקומית העולמית. בראשית הדרך השיקום בארץ הסתמך לחלוטין על כוחות, ידע ומשאבים מחו"ל. החל באנשי מקצוע, דרך שיטות טיפול וכלה בהשתלמויות ולימודים בחו"ל שאליהם יצאו חלוצי השיקום כדי לרכוש ידע ולקדם את התחום בארץ. המהפך התבטא במעבר מתפיסת מדינת ישראל בשנותיה הראשונות, כיעד לפעילות הומניטארית בתחום הרפואה השיקומית, ומהשפעה של הרפואה השיקומית בחו"ל על זו בישראל, להשפעה ישראלית על שיטות השיקום בעולם. בעקבות מלחמת יום הכיפורים התהפכו היוצרות והרפואה השיקומית בארץ, כתוצאה מן המציאות הארצישראלית והפצועים הרבים שבהם טיפלה, פיתחה מתודות טיפוליות פורצות דרך והשפיעה על מקבילותיה בעולם. ד. תפיסת הנכה במדינת ישראל: יש לשער שהשלכות הדברים הללו ניכרו גם בשינוי יחס החברה הישראלית כלפי הנכה. המלחמה על נפגעיה הרבים, הציפה את התודעה בישראל בסוגיית חובת המדינה והחברה לשקם את נכי המלחמה. אולם מענה לשאלה באיזו מידה אכן יחס החברה לנכיה 117 השתנה עקב המלחמה מצריך דיון נפרד. המהלכים הללו הקרינו על כלל הנכים בישראל. נכי אחד הביטויים לשינוי בעמדותיה של החברה בארץ כלפי אנשים עם נכויות הוא חקיקתו של חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח 1114. אולם, בחינה של חקיקה זו מגלה שהחוק מיושם באופן חלקי בלבד, ומעלה שאלות בדבר עתידו והטמעתו בחברה הישראלית. האם החברה אכן שינתה את גישתה כלפי אנשים עם נכויות? האם הממשלה תצליח להטמיע את החוק, ומה הדרך היעילה להביא לשוויון זכויות הלכה למעשה? מכך עולה כי 117

111 צה"ל אמנם נתפסו כגיבורים שחובת המדינה לטפל בהם, בשונה מתפיסת כלל הנכים, אך בפועל הצוות הטיפולי לא עשה איפה ואיפה בבואו לטפל בנכים ומההתפתחות ומההתמקצעות נהנו נכי 118 צה"ל בצד נכים אזרחיים. והראייה לכך היא שכל תחומי השיקום הרפואי המשיכו להתפתח גם לאחר שאחרון הפצועים עזב את מוסדות השיקום, כולל תחומים שמטפלים באופן מובהק רק בנפגעים אזרחיים כמו שיקום נוירולוגי ושיקום פדיאטרי. גורמים נוספים השפיעו על התודעה בישראל ביחס לנכים וביניהם ספורט הנכים שהתפתח בארץ והיווה כלי שיקומי פיזי, נפשי וחברתי. הישגיהם של הספורטאים הנכים בתחרויות בינלאומיות תרמו להגברת התודעה הציבורית ביחס לנכים ולהיותם חלק מן החברה הישראלית. שינוי בגישת הממסד איננה משקפת בהכרח ובאופן מיידי את יחס החברה. מתוך: רימרמן אריק וארטן-ברגמן טל, "חקיקת זכויות נכים ויישומה בישראל מגמות וכיוונים עתידיים", ביטחון סוציאלי 91, ספטמבר 2005, עמ'.31-11 ראיונות עם נילי ברגהאוס, פרופ' תיאודור נחנזון ופרופ' יהושע שאקו. 118

112 שער רביעי התפתחות ספורט הנכים בישראל: מספורט שיקומי להגשמה לאומית "נפצעתי בצבא, נתתי את הגוף שלי למדינה ואני שמח לייצג את המדינה. אני גאה להיות ישראלי 1 ושמח שבזכותי השמיעו את 'התקווה' מול כל כך הרבה אנשים." כך התבטא נועם גרשוני, נכה 2 צה"ל והספורטאי הישראלי היחידי שזכה במדליית זהב במשחקים הפראלימפיים )אולימפיאדת הנכים( בלונדון.2012 גרשוני, שחקן טניס פראלימפי, טייס נכה צה"ל שהגיע לפסגת הספורט העולמי, קושר בדבריו בין זהותו כנכה לבין זהותו הלאומית ומעניק משמעות לאומית לסיפורו האישי. ניתן לראות בדבריו אלה את החשיבות של ספורט הנכים בשני היבטים עיקריים: האחד ביחס לנכה עצמו: האישי, עצם ההשתתפות בספורט תחרותי והזכייה במדליה הם שלב שיא בשיקומו המקנה לו מלבד הישג פיזי גם הכרה חברתית ואף לאומית המנטאלי. השני שלהם חשיבות בשיקומו ביחס למקומו של הנכה בחברה, כשספורט הנכים מהווה שלב חשוב בהכרה, בהכלה, בקבלה ואף בהעלאה על נס את הנכים. הזכייה במדליית הזהב והגאווה הישראלית 3 הנלווית לה, כפי שמעלה השיח הציבורי הישראלי מאותה התקופה, משקפים שלב חדש במודעות החברה הישראלית לנכיה. נועם גרשוני, כמו קרן ליבוביץ לפניו, שחיינית פראלימפית שזכתה בארבע מדליות זהב 4 במשחקים הפראלימפיים בסידני בשנת 2000 ובאתונה בשנת 2008, ופסקל ברקוביץ' ספורטאית 5 פראלימפית שהדליקה משואה ביום העצמאות תשע"ד, ועוד נכים אחרים בעלי הישגים ספורטיביים בינלאומיים מהשנים האחרונות, הוכיחו כי ניתן להגיע להישגים על אף הנכות ודווקא בתחום שבו הגוף הפיסי מהווה כלי חשוב בתחום הספורט. נוסף על כך הם הפנו את תשומת ליבה של התודעה הישראלית כלפי הנכים ויכולותיהם, וסביר כי השפיעו על עיצובה של תודעה זו בהציגם נכים שלא רק שאינם לנטל על החברה אלא הם אף תורמים לה תרומה משמעותית, ייצוגית ובינלאומית. בפרק שלהלן יתחקה המחקר אחר שורשי תופעת ספורט הנכים, התפתחותו, אופן עיצובו את תודעת הנכות בעיני הנכים עצמם ומאפייני הופעתו בשיח הישראלי בשנים 1194-1184. בשנים אלה החל ספורט הנכים בארץ להתפתח כאמצעי שיקומי, והפך ברבות הימים, למטרה בפני עצמה; לספורט תחרותי שבמסגרתו הגיעו נכים מישראל בינלאומיים חסרי תקדים בהשוואה להישגי הספורטאים הבריאים. הפרדוקס שבדבר, דווקא הנכים היו ממגשימי חזון 'יהדות השרירים'. כפי שיוצג להלן, להישגים על אף לספורט נודעת חשיבות רבה עבור שיקום הנכים, מבחינה פיסית ונפשית כאחד. ביכולתו אף להשפיע על תדמית הנכים בעיני עצמם ובעיני זולתם. מאחר שפיתוח ספורט הנכים מותנה, במידה http://www.mako.co.il/pzm-magazine/article-631e1624fc9a931006.htm מקור הביטוי הוא במונח "מקביל",parallel כלומר אולימפיאדה מקבילה. להרחבה ראו עמ' 201. http://www.nrg.co.il/online/3/art2/401/891.html http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,l-4278705,00.html http://www.nrg.co.il/online/3/art1/730/674.html http://mcs.gov.il/professionalinformation/events/pages/torchlighters.aspx 1 2 3 4 5

113 רבה, במשאבים שאותם החברה מוכנה להקצות לו, לתפיסת החברה את נכיה. ניתן לראות בהתפתחות התחום בבואה תחום זה של התפתחות ספורט הנכים בישראל בשנים 1194-1184, טרם נחקר והפרק שלהלן יחשוף סוגיות הקשורות בהתפתחות ובהשלכותיו על שיקום הנכים ועל יחסי הגומלין בינם לבין החברה הישראלית. פרק א': רקע תיאורטי: ספורט הנכים, התפתחותו והשפעותיו ספורט הנכים נחקר מנקודות מבט שונות: היסטוריות, ספורט הנכים בישראל פיזיולוגיות ופסיכו-סוציאליות. גרשון הוברמן סקר את התפתחות ספורט הנכים בעולם וניתח כיצד אירועים היסטוריים הטביעו את 6 חותמם על התפתחות ספורט הנכים ואגב כך, על קבלת הנכים על ידי החברה. הראלד נטוויג סקר את תולדות ספורט הנכים בנורווגיה והדגיש שספורט תחרותי לנכים מהווה חלק מהתכנית 7 הטיפולית-שיקומית והוא בעל חשיבות עליונה כדי להתגבר על נכות. גישה זו הייתה מנוגדת לגישה הרפואית שרווחה עד מחצית שנות השבעים, והתבטאה בסימפוזיון הבינלאומי השני לשיקום שהתקיים במדריד. רוב רופאי השיקום בסימפוזיון הביעו את דעתם שבספורט הנכים 8 עדיף המשחק החובבני על פני ספורט תחרותי. מיכאל קרייטמן עמד 10 בנושא נכתבו בכתבי עת העוסקים בספורט, 9 על התפתחות ספורט הנכים בישראל מקום המדינה ועד ימינו, מאמרים 11 ובכתבות בעיתונות יומית, אישיים של ספורטאים נכים, בצד סקירת הישגים בתחרויות השונות. 12 לודוויג גוטמן, מחולל שיקום נפגעי חוט השדרה וספורט הנכים, והביאו סיפורים תיעד את תפיסתו לפיה, לספורט ניכרת חשיבות כגורם מרפא בעל ערך פסיכולוגי. לטענתו במשך אלפי שנים גישת החברה כלפי נכים קשים הייתה שלילית והם נדחו אל מחוצה לה. רבים הוחבאו על ידי משפחותיהם כי ראו בהם מקור לבושה. מבחינת הנכה, השינוי בתדמית הגוף גורם למתח נפשי בינו לבין סביבתו ומתבטא בקשיים במגעיו החברתיים. הספורט, מלבד הערך הטיפולי שלו, מהווה גורם הדוחף 13 לשקם את יחסיו עם העולם ולשלבו בקהילה. גוטמן גם ראה חשיבות רבה בספורט כגורם ריפויי אשר מאפשר לבצע תרגילים באופן הטבעי ביותר, כהשלמה חשובה לפיזיותרפיה, לפיתוח הסבולת הגופנית ולהתגברות על חוסר האונים 15 14 המאפיין את השלבים הראשונים של ההתמודדות עם הנכות. חוקרים נוספים בהם: אבי עורי, הוברמן, ספורט הנכים, עמ' 98-59. Natvig Harald (edited), The First International Medical Congress of Sports for the Disabled, Oslo, 1980, p. 8. סימון עמנואל, "ספורט ושיקום", בתוך: החינוך הגופני, יולי-אוגוסט, 1191, עמ' 31-39. קרייטמן, עמ' 898-853. לנדר יעל, "משלחת קטנה גדולה", דינמי וינגייט, אוקטובר 2008, עמ' 10-4, לנדר יעל ולוסטיג גילי, "רק בגלל הרוח", דינמי וינגייט, פברואר 2008, עמ' 59-58, ארן דוד, "הבעיה בראש ולא בגפיים", הארץ מוסף, 9.9.1149, עמ' 19, סבירסקי רונית, "מקדימים בזינוק", הארץ, 15.5.1110, עמ' ב 5, דבורי בלהה, "כאן למדתי שהמושג 'נכות' אינו בהכרח זהה למוגבלות", דבר, 8.1.1110, עמ' 10, טוכפלד מיכאל, "נכים וגם ספורטאים", הצפה מוסף, 8.11.1144, עמ' 8. Guttmann, Textbook. Guttmann, Sport. הוצלר ישעיהו, משמעות הפעילות הגופנית-ספורטיבית לשיקום המקצועי והחברתי של הנכים מחקר ספרותי ופנומנולוגי, תל אביב, 1144 )להלן: הוצלר, משמעות(. עורי אבי, "ספורט הנכים ורופא השיקום", בתוך: החינוך הגופני והספורט, מרץ-אפריל, 1145, עמ' 18-12. 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15

118 16 סימון עימנואל, 17 יריב אורן, 18 גרשון הוברמן 19 ואמה גרון הצביעו על חשיבות הפעילות הספורטיבית בשיקומו הפסיכולוגי והסוציולוגי של הנכה, השפעתה על קבלתו לעבודה ועל שינוי עמדות כלפיו בקרב החברה. ספורט הנכים נדון גם מנקודת מבט תרבותית-חברתית. החוקרות קארן דה-פאו וסוזן גברון הראו בספרן על החברה. מבחינה היסטורית, 20,Disability and Sport שספורט הוא תופעה תרבותית אשר לעיתים קרובות מלמדת הספורט הוא מיקרוקוסמוס לבנים מהמעמד הבינוני-גבוה, של החברה, במשך שנים בעולם המערבי, המשתייכים לחברה הקפיטליסטית. פרוטסטנטים, המשקף את הערכים והנורמות שלה. הספורט היה מועדון אקסקלוסיבי לגברים הטרוסקסואלים, בריאים בגופם לא כל השואפים להשתתף הורשו,)abled-bodied( להיכנס לזירה. נשים, מיעוטים אתניים ובעלי מוגבלויות הודרו או קיבלו נגישות מוגבלת לספורט. לשיטתן של דה-פאו וגברון, תפיסה זו השתנתה במהלך השנים והחל משנות התשעים של המאה העשרים התפתחה 21 הערכה לספורט הנכים ומאז והלאה הוא משאיר את חותמו על החברה. המחקרים שלעיל אינם מתמקדים בהשלכות ספורט הנכים על דימוי הנכים ועל השתלבותם בחברה, ואף לא בשורשי המשמעות של העיסוק האינטנסיבי בספורט על ידי נכים והמוטיבציה הרבה שלהם להגיע להישגים. נוסף על כך, מחקרים אלה אינם נותנים מענה לחסר הקיים בחקר ספורט הנכים בארץ בתקופה הנדונה, וממילא אינם עומדים על הייחודיות בתופעות המקומיות. היבטים אלה יהיו במוקד מחקרי בפרק זה. סימון, עמ' 34-39, אורן יריב, "בעיות המוגבל בגופו מנקודת ראות פסיכו-חברתית והספורט כאמצעי שיקום", בתוך: החינוך הגופני, ינואר-פברואר 1191, עמ' 30-24. הוברמן גרשון, "הספורט גורם נכבד בשיקום הנכה", בתוך: החינוך הגופני, ינואר-פברואר 1199 )להלן: הוברמן, הספורט(, עמ',11-10 the Huberman Gershon, A Short Survey of the History of Sport for Physically Handicapped and it's Social and Cultural Aspects, Ramat Gan, 1968. גרון אמה, הפעילות הספורטיבית כאמצעי שיקום אצל פרפלגים היבטים פסיכולוגיים, נתניה, אפריל 1191, DePauw & Gavron, p. 8. Karwas M. R., & DePauw K. P., "Parallels between the women's and disabled sport movement, Abstract of 1990, Dance, Research Papers", American Alliance for Health, Physical Education, Recreation and וגם: Bonace B., Karwas M.R., & DePauw K. P., "Sport and marginalized individuals", Paper presented at the National Girls and Women in Sport Simpossium, Slippery Rock,PA, October 1992. 16 17 18 19 20 21

115 פרק ב': היבטים רפואיים ופסיכו-סוציאליים של ספורט הנכים ספורט הנכים כאמור, מצוי במוקד מחקרים ברחבי העולם הדנים בתחום מנקודת מבט רפואית, סוציולוגית ופסיכולוגית. במרוצת השנים קיבל ספורט הנכים הכרה בהשפעתו המיטיבה על 22 הנכים והוא מהווה בימינו חלק בלתי נפרד ממערכות שיקום נכים בעולם המערבי. תרומת הפעילות הגופנית בכלל והספורט בפרט לשיקום נכים היא בעלת מספר משמעויות: ראשית, במחקר הרפואי קיים קונצנזוס בדבר חשיבות הספורט עבור כל אדם, שכן חוסר בפעילות גופנית מהווה גורם סיכון למחלות לב וכלי דם. תפיסה זו חיונית במיוחד לגבי נכים שרבים מהם ובכללם 23 נפגעי חוט השדרה, סובלים מהיעדר תנועות רצוניות, חוסר תחושה וחוסר בתפקוד אוטונומי, המתבטא בחוסר יכולת לשלוט על איברים פנימיים ועל מערכות פנימיות כמו: הזעה, ויסות חום 24 והפרשה. על כן באופן טבעי הפעילות הגופנית הספונטנית של הנכים ירודה, או לא קיימת כלל, מה שמשפיע לרעה על בריאותם הכללית. זאת ועוד, פעילות גופנית אירובית המפתחת סבולת לב-ריאה מפחיתה את הסיכון למחלות לב. 25 אחד המדדים העיקריים להערכת כושר אירובי היא צריכת חמצן מירבית. ככל שהצריכה גבוהה יותר כך הכושר הגופני טוב יותר. שרירית מועטת ובגלל נזק למערכת העצבים האוטונומית, אצל נפגעי חוט השדרה צריכת החמצן נמוכה עקב פעילות הגורם להאטת פעילות הלב. על כן הכושר הגופני האירובי ירוד במיוחד אצל נכים קשים והם חשופים לאוטם שריר הלב פי שניים מאשר בריאים. שיפור הכושר הגופני אצל נפגעי חוט השדרה אפוא, הוא קריטי להארכת חייהם. התרומה הייחודית של הספורט לנכים היא בתחום השיקומי. היבט זה כולל את השיקום הפיסי, הנפשי והחברתי. ההיבט הפיסי מתבטא בענפי ספורט שונים אשר נותנים מענה לצרכים ייחודיים של הנכים. כך לדוגמא אחד מענפי הספורט של הנכים הוא מרוץ העגלות המשפר את היכולת האירובית. מרוץ זה מיועד לנפגעי חוט השדרה וקטועי גפיים תחתונות ונערך בישיבה על 26 כסאות גלגלים כשהמאמץ העיקרי הוא בידיים. ענף ספורט נוסף הנחשב לאחד מהענפים המועילים ביותר לנכים מבחינה בריאותית הוא השחייה. ההשפעה דרמטית במיוחד על נכי שיתוק מוחין. למים תכונות ייחודיות המועילות להרפיית טונוס השרירים הגבוה, עידוד תנועה על ידי 27 כוח הציפה שמנטרל את הגרביטציה וכך התנועה קלה יותר, מיתון תנועות אטטואידיות, הקלה 28 על הנשימה וחיזוק שרירים. היבט חשוב נוסף בתחום ספורט זה הוא יכולת ההנעה במים: אדם שפגוע במערכת התנועה שלו יכול להניע את אבריו במים ללא מכשירי עזר כמו קביים או סדים, 29 דבר המקנה תחושת עצמאות והרגשה טובה של שחרור. הספורט אף מפתח מנגנונים עצביים- הוצלר ישעיהו, "ספורט שיקומי וספורט ריפויי מהם?", החינוך הגופני והספורט, אוגוסט 1141, עמ' 21 וגם: Jackson Robert W. and Fredrickson Alix," Sports for the Physically Disabled, The 1976 Olympiad (Toronto)", The American Journal of Sports Medicine, Vol. 7, No. 5, 1979, p. 296 מערכת העצבים האוטונומית מווסתת את פעילות האיברים הפנימיים, את לחץ הדם הדופק והזיעה. הפגיעות המתוארות הן מגובה הפגיעה בעמוד השדרה ומטה. ראו: עורי ושקד. VO2max הוצלר ישעיהו ואוחנה שי, "יכולת גופנית אירובית של נכי צה"ל המשתמשים בכסא גלגלים", בתנועה, מאי 1119, עמ' 332-321. תנועות לא רצוניות ולא מבוקרות המופיעות לעיתים בפגיעה מוחית. הוצלר ישעיהו, חכם ענת, ברגמן אורי ושינברג אמיר, "השפעת פעילות גופנית על ילדים עם שיתוק מוחי", בתנועה, נובמבר 1119, עמ' 898-893. שם, עמ' 898. 22 23 24 25 26 27 28 29

119 30 שריריים בחלק התקין של הגוף ומפצה על החסר בחלק הפגוע. לספורט אף חשיבות רבה בשיפור שיווי המשקל, הכוח, המהירות והסיבולת. יחד עם זאת במקרה של נפגעי שיתוק מוחין הייתה מחלוקת בין אנשי המקצוע לגבי ספורט תחרותי, כיוון שהמאמץ הקיצוני וההתרגשות עלולים 31 לגרום לעלייה בספזם השרירים, תופעה פתולוגית ובלתי רצויה הגורמת לפגיעה בתפקוד. לעיסוק בספורט תחרותי השפעה פסיכולוגית, חברתית והתנהגותית. ראשית, דווקא הספורט מאפשר לנכה להשתלב בחברה הכללית שכן בתחומים מסוימים הנכה אינו ניכר בנכותו ואף יכול 32 לעלות ביכולותיו על אדם בריא שאינו מאומן, כמו למשל בתחום הקליעה למטרה. לעובדה זו השפעה חשובה על הכרתו של הנכה בערך עצמו ועל פיתוח התפיסה כי ביכולתו להשתלב בחברה רגילה. שנית, במישור ההתנהגותי האישי - מחקרים מראים שפעילות ספורטיבית עקבית מחוללת שינויים באישיותם של המשותקים והם מפתחים דפוסי התנהגות הדומים לאנשים בריאים. הם מפתחים אי תלות, הערכה עצמית, קואורדינציה מוטורית, הסתגלות חברתית, בריאות רגשית, 33 יותר מוטיבציה ופחות חרדה ואימפולסיביות. שלישית, במישור החברתי - כשמדובר בספורט קבוצתי יש לכך ערך מוסף עבור הנכה. הספורט הקבוצתי ממקד את התחשבות הפרט בקבוצה ובסביבה החברתית, הוא חלק מקבוצה ויש לו אחריות כלפיה וכך מסייע הדבר באינטגרציה 34 חברתית. לכך נודעת חשיבות רבה כי לא פעם הנכה מצוי בבידוד חברתי בשל עצם נכותו. תובנות אלה בדבר ההשפעה המיטיבה של הספורט על הנכים, פיסית ומנטאלית, התפתחו בעולם החל משלהי שנות הארבעים וחדרו לארץ כעבור שנים ספורות, כפי שיוצג להלן. Neuromuscular Huberman Gershon,"Organized Sports Activities with Cerebral Palsied Adolescents", Rehabilitation Litrerature, Vol. 37, No. 4, April, 1976, p.103. עורי, ספורט הנכים ורופא השיקום, עמ' 18-12. ראו גם: Ohry Abraham, and Talmor Elhanan, "Trigger-Pulling Device for Target Shooting", Paraplegia 17, 1979-80, p. 265. גרון, עמ' 81. 1, אורן יריב, עמ' 30. להרחבה על ההיבטים השונים של ספורט הנכים ראו: הוצלר ישעיהו, "הכושר הגופני של הנכים המשתמשים בכיסא גלגלים: היבטים פיזיולוגיים", בתנועה, מרץ 1112, עמ' 90-84, הוצלר ישעיהו, "אוריינטציה, איכות חיים, תפקוד גופני ופעילות גופנית של ילדים עם נכויות, משולבים ושאינם משולבים במערכת החינוך הרגילה: השלכות לשילוב והעצמה", סוגיות בחינוך מיוחד ובשיקום, 19, )1(: 2002, עמ' 85-35, וגם: Hutzler Y., & Bar-Eli M., "Psychological benefits of sports for the disabled: A review", Scandinavian Journal of Medicine and Science in Sports and Exercise, 3, 1993, pp. 217-228, Rotstein A., Sagiv M., Ben- Sira D., Hutzler Y.& Annenburg H., "Aerobic capacity and anaerobic threshold of wheelchair basketball players", Paraplegia 33, 1994, pp. 196-201, Hutzler Y., Chacham A., Bergman U., Szeinberg A., "Effects of Spira וגם: aquatic exercise on respiration in children with cerebral palsy", Palaestra, 14, 4, 1997, pp. 20-24, Ralph (editor), Influence of Sport Activities on Rehabilitation of Paralytic Subjects: Study of the Physical and Psychological Impacts, Tel Aviv, 1967, Allen Karen, Sport Instruction for Individuals with Disabilities: the Best of Practical Pointers, Reston, 1991, Sherrill Claudine, Adapted Physical Education and Recreation: A Multidisciplinary Approach, Dubuque, Iowa, 1976, Vermeer Adri (editor), Sports for the Disabled, Haarlem, 1987, Ford Jack R. and Duckworth Bridget, Physical Management for the Quadriplegic Patient, Philadelphia, 1987, Atkinson George and Reilly Thomas (editors), Sport, Leisure and Ergonomics, London, 1995, Paciorek Michael J. and Jones Jeffery A., Sports and Recreation for the Disabled, Carmel, 1994, Goodman Scott, Coaching Amputee Athletes, Belconnen, 1992, Kelley Jerry and Fried Lex (editors), Go for It! A Book on Sport and Recreation for Persons with Disabilities, Orlando, 1989, Paciorek Michael J. and Jones Jeffery A., Sports and Recreation for the Disabled: A Resource Handbook, Indianapolis, 1989. 30 31 32 33 34

119 פרק ג': ספורט הנכים בעולם המערבי: תולדותיו ומאפייניו "אם עשיתי איזשהו דבר טוב במשך הקריירה הרפואית שלי הרי זו העובדה שהחדרתי את הספורט לתוך התוכנית הטיפולית והשיקומית של נפגעי עמוד השדרה ובעלי נכויות קשות 35 אחרות". כך סיכם מי שנתפס כמחולל הרפואה השיקומית המודרנית, פרופ' סיר לודוויג גוטמן, את מפעל חייו משנות הארבעים עד שנות השבעים. גוטמן ראה את פסגת עשייתו המקצועית, לאו דווקא ביצירת תחום מקצועי-רפואי חדש, בהבאת בשורת השיקום הרפואי לעולם או בהצלת חייהם של נפגעי חוט השדרה. גוטמן ראה בהפיכת הספורט לנחלתם של נכים קלים וקשים כאחד, מהלך שהשפיע במישרין על איכות חייהם של הנכים ובעקיפין על מודעות החברה לזכויותיהם של הנכים, כגולת הכותרת של פועלו. אולם ראשית התפתחות הספורט כתחום הרלוונטי גם לנכים קדמה לעשייתו של גוטמן. ניצנים ראשונים של התארגנות ספורט נכים תחרותי הופיעו לקראת סוף המאה התשע עשרה עם הקמת מועדון הספורט לחרשים בגרמניה, שהיה המועדון המאורגן הראשון בעולם לספורט 36 נכים. הייתה זו מסגרת יחידה מסוגה שבה יכלו אתלטים חרשים להשתתף בתחרויות ספורט שיועדו להם. בשנת 1128 נוסד הוועד הבינלאומי לספורט לחרשים אשר מיסד את המסגרת 37 הזאת. במקביל להתארגנות זו, נערכו במפנה המאה התשע עשרה בבריטניה ובאוסטריה אימוני ספורט לנפגעי תאונות. האימונים כללו התעמלות, משחקי כדור וטיפוס הרים, ונועדו לשמור על כושרם הגופני. כמו כן, במהלך מלחמת העולם הראשונה נעשו ניסיונות לעודד את הנכים לעסוק בספורט תחרותי בעיקר בארצות המפותחות באירופה: בריטניה, אוסטריה, שוויץ, צרפת, שוודיה ונורווגיה וכן בארה"ב. אך ניסיונות אלה לא צלחו בגלל הגנת היתר על הנכים, מפני פעילות גופנית מאומצת, שהייתה מקובלת אז, בקרב משפחותיהם ורופאיהם. הללו חששו מנזק נוסף שיגרם לנכים. תרגילים ומשחקים לנכים התקיימו אפוא, רק כנופש ובילוי ולא במסגרות של ספורט 38 תחרותי. בבריטניה בין שתי מלחמות העולם התקיימה פעילות ספורטיבית תחרותית לקטועי גפיים שהיו מאורגנים במועדוני ספורט, כמו החברה הבריטית של שחקני גולף בעלי יד אחת שנוסדה בשנת 1132. המועדונים הללו היו ניצני ספורט נכים שעתיד היה להתפתח אחרי מלחמת העולם 39 השנייה. כפי שתואר במבוא, במהלך מלחמת העולם השנייה התחולל מפנה משמעותי ברפואה השיקומית. מפנה זה שהתאפיין בפריצת דרך בכל הנוגע לשיקום נפגעי חוט השדרה, הניח גם את 40 היסודות להתפתחות ספורט הנכים בעולם. בשנת 1188, הוקם בסטוק מנדוויל בבריטניה, הוצלר, משמעות, עמ' 9. Huberman, A Short Survey, p. 8. Depauw Karen P., "A Historical Perspective of the Paralympic Games", Journal of Physical Education, Recreation and Dance, Vol, 83, No, 3, March 2012, p. 20. Huberman, A Short Survey, p. 8. Depauw Karen P., A Historical Perspective, p. 20. Silver John Russel, "Ludwig Guttmann (1899-1980), Stoke Mandeville Hospital and the Paralympic Games", Journal of Medical Biography, (20) 3, August 2012, pp. 101-105. 35 36 37 38 39 40

114 המרכז הראשון בעולם 41 לשיקום נפגעי חוט השדרה. במקביל לטיפול הרפואי, עודדו במרכז זה את הנכים לעסוק בספורט, מתוך אמונה שספורט הינו גורם שיקומי ראשון במעלה. הוגה השיטה הטיפולית באמצעות הספורט, שהייתה שיטה חדשנית, היה פרופ' לודוויג גוטמן שניהל את המוסד ונתפס כאבי שיקום נפגעי חוט השדרה. גוטמן היה מעורב בפיתוח ספורט מעבר גם הנכים, להיבטים הרפואיים-שיקומיים-פיסיים שלו כיוון שראה בספורט תחרותי אלמנט שיקומי, גם מן ההיבט הנפשי-חברתי. כך למשל היה שותף לניסוח חוקים ותקנות בתחום זה ובארגון של משחקי הספורט הראשונים למשותקים בסטוק מנדוויל, בשנת 1184 שהפכו עם השנים, לאולימפיאדת 42 הנכים. היוזמה לפיתוח הספורט כאמצעי שיקומי נבעה אצל גוטמן מתוך התבוננות בנכים ונכונות לתת מענה לצרכיהם, מעבר להיבטים הרפואיים הפיסיים. עצמם גוטמן ייחס חשיבות רבה למצבם הרגשי של מטופליו והתעניין בעולמם הפרטי, במכתבים שכתבו וביומנים שניהלו. כך למד על שאיפתם של המשותקים למשחק ולתנועה על אף מוגבלותם. בהיותו ספורטאי בבחרותו, הבין גוטמן לרוחם, והגיב באהדה לשאיפה זו בה מצא גם היבט רפואי-שיקומי רב משמעות. גוטמן החל לעודד את המשותקים לפתח משחק בעודם ישובים בכיסאות גלגלים ולהיעזר במקלות כמחבט לכדור סמרטוטים שיצרו במו ידיהם. הנכים הגיבו בהתלהבות והחלו לשחק בכדורי גומי מסוגים שונים ובצורות משחק א. שונות, כיד הדמיון הטובה עליהם. גוטמן זיהה במשחק הספורטיבי, גורם שיקומי בעל כוח משיכה: ראשית, הפעילות הספורטיבית שיפרה את מצב רוחם של המשותקים לבלי הכר, דבר שהגביר את שיתוף הפעולה מצידם ואת המוטיבציה להשתקם. בד בבד, הבחין גוטמן שהפעילות הספורטיבית פיתחה את שרירי פלג הגוף העליון של הנכים, את 43 שרירי הנשימה וחיזקה את הגוף כולו, אשר נחלש בתקופת השכיבה הממושכת. ניסיון חיובי זה הביא את גוטמן לכלול את הספורט בתכנית השיקום של בית החולים, תוך המלצה להתחיל 44 מוקדם ככל האפשר את הפעילות הספורטיבית של המשותק. המטרות העיקריות של העיסוק בספורט נכים כפי שנוסחו על ידי גוטמן כללו את ההיבטים הפיזיולוגי, החברתי והנפשי של השיקום, וטמנו בחובן תפיסות חדשות של הספורט בתחום זה: ספורט כגורם מרפא הספורט הוא האופן הטבעי ביותר לביצוע תרגילים רפואיים והוא מהווה השלמה חשובה לפיזיותרפיה כמפתח סבולת גופנית, כוח וקואורדינציה. במקביל, לומד הנכה בעזרת הספורט להתגבר על חוסר האונים הגופני המאפיין את השלבים הראשונים של ההתמודדות עם הנכות. ב. ספורט כגורם בעל ערך פסיכולוגי לספורט יש יתרון משמעותי על הפיזיותרפיה בשל יכולתו לעורר מוטיבציה. ההנאה מהמשחק והבילוי שיש בספורט מקדמים את שמחת החיים והחיוניות ומונעים התדרדרות פסיכולוגית המופיעה תדיר אצל נכים קשים. חיוניות זו משפרת את הביטחון העצמי, הכבוד העצמי והיחס החברי לזולת וכך מוציאה את הנכה מה'גטו' של בידוד חברתי. כפי שתואר בהרחבה במבוא. רשקס, הנידונים, עמ' 21, משה רשקס היה יו"ר ארגון נכי צה"ל בשנים 1151-1151 וניהל במשך 30 שנה את מועדון הספורט 'ספיבק' ברמת גן. ספרו מתאר מנקודת מבטו היבטים של ספורט הנכים בארץ. רשקס, הנידונים, עמ' 11. שם, שם. 41 42 43 44

111 ג. ספורט כאמצעי להשתלבות מחדש בחברה היציאה מהבידוד החברתי ויצירת קשר מחודש 45 עם העולם מאפשרת את השתלבות הנכה בחברה, בעבודה ובתעסוקה יצרנית. אולם, על אף הנמקותיו של גוטמן, הממסד הרפואי בבריטניה הגיב בהסתייגות ליוזמה זו של משחקי הכדור לנכים על כסאות הגלגלים. ההתנגדות נבעה מאותה תפיסה ותיקה, שהספורט שיש בו מרכיב תחרותי, אף שהוא במסגרת של פעילות פנאי, עלול לפגוע בנכים; החשש שיגרמו נזקים לרגלי השחקנים ולעמוד השדרה שלהם מחבטת העגלות ומהזעזועים הבלתי מבוקרים. היו שהביעו חשש שישיבה ארוכה בעגלות תגרום לפצעי לחץ. גישה זו אפיינה את הממסד הרפואי עד 46 אמצע שנות השבעים של המאה העשרים. גם הציבור לא קיבל באהדה את התופעה והיו שלגלגו 47 על פעילות ספורטיבית זו. ככל הנראה, פעילות גופנית נתפסה כראויה לבריאים בלבד. גוטמן לא אמר נואש ובניגוד לעמדת הממסד הרפואי, שילב את הספורט התחרותי בתהליך השיקום הרפואי. כמענה ללגלוג הציבור ובמגמה לקדם את התחום ולשפר את תדמיתו בעיני החברה, סבר כי יש לשלב נכים בתחרויות במשחקים האולימפיים, וכך תדבק בו מקצת מההילה האולימפית ותעניק לו יוקרה. על כן יזם וייסד בשנת 1184 את משחקי הספורט התחרותיים הראשונים למשותקים בסטוק מנדוויל, שבהם ראה גם צעד ראשון בדרך להכרה בינלאומית 48 בספורט הנכים. כעבור שנים, במבט לאחור, הודה גוטמן שלאנשים רבים היה קושי לחלוק עימו 49 את האופטימיות ששידר בדבר הצלחת המפעל. בשנה הראשונה התקיימו המשחקים הללו במסגרת מקומית והשתתפו בהם שישה עשר משותקים, נפגעי חוט השדרה, משני מרכזי שיקום בבריטניה. בהמשך, המשחקים התקיימו מדי 50 שנה בשנה ומספר המשתתפים הלך וגדל. בשנת 1151 קיבלה פעילותו של גוטמן תמיכה בינלאומית כאשר נוסדה הפדרציה העולמית של החיילים המשוחררים, ביוזמתם של אליוט ניוקומב ונורמן הקטור מארצות הברית. אחד 51 הנושאים שבהם עסקה הפדרציה היה פיתוח וקידום הספורט השיקומי בקרב נפגעי המלחמה. בתחרויות שהתקיימו בשנת 1152 השתתפו בנוסף לספורטאים מבריטניה, גם ספורטאים נכים, חיילים לשעבר ששהו במרכז שיקום בארדנבורג שבהולנד. שיתוף פעולה נרקם עם מרכז זה עוד במהלך מלחמת העולם השנייה, כשצוות רפואי ומנהלי של צבא הולנד הגיע לביקור בסטוק מנדוויל כדי ללמוד ולהכיר את תחום שיקום נכי המלחמה על מנת ליישמו בהולנד, ובעקבותיו 52 הוקם מרכז השיקום בארדנבורג, שאימץ את גישתו של גוטמן לגבי עסוק הנכים בספורט. 11-12, pp.,guttmann, Sport, pp. 15-16, Guttmann, Textbook, הוצלר, משמעות, עמ',4-9 ראו גם: קרייטמן, עמ'.858 עד אמצע שנות השבעים של המאה העשרים הגישה הרפואית הרווחת הייתה שבספורט הנכים עדיף המשחק הלא תחרותי כדי להימנע מנזקים גופניים נוספים. ראו: סימון, עמ' 34-39. רשקס, הנידונים, עמ' 20. תשובה אברהם, "ההתפתחות ההיסטורית של משחקי ספורט הנכים בכלל ושחיה בפרט בעולם ובארץ", בתוך: רוזנבלום מוטי )עורך( ספורט הנכים בפיסגה העולמית, אוקטובר 1111, עמ' 8. Bailey, p. 18. Jackson and Fredrickson, p. 293. רשקס, הנידונים, עמ' 13. Bailey, p. 19. 45 46 47 48 49 50 51 52

200 הצלחת התחרויות במתכונת זו הביאה לכך שבשנת 1153 קיבלו המשחקים צביון בינלאומי, עם השתתפותם של מאתיים ספורטאים מאוסטרליה, הולנד, צרפת, פינלנד, קנדה, דרום אפריקה 53 ואף מישראל )להלן(, בנוסף לספורטאים מבריטניה המארחת. במקביל להתארגנות בבריטניה, 54 בעקבות מלחמת העולם השנייה החלו גם במערב גרמניה לארגן קבוצות ספורט שנועדו בעיקר לקטועי גפיים ולעיוורים. הללו התאגדו לארגון ספורט נכים כללי. הוגה ויוזם ספורט הנכים בגרמניה היה הנס לורנזן Lorenzen( )Hans מומחה לחינוך גופני, קטוע רגל, שהקדיש את חייו לפיתוח החינוך הגופני לנכים. ספרו: 'הוראת החינוך הגופני לנכים', 55 נחשב כנדבך הראשון בגישה המדעית ביחס לתחום זה. לימים הפכה מערב גרמניה לאחת 56 המדינות המפותחות בעולם בתחום ספורט הנכים. עובדה זו הייתה אך סמלית לשינוי היסודי שחל בגרמניה אחרי מלחמת העולם השנייה. בתקופת השלטון הנאצי התנהלה גרמניה על פי חוקי תורת הגזע. לפי תורה זו נכים ובעלי מוגבלות הינם גורמים חלשים בחברה המחלישים אותה ויש לסלקם כדי לשמור על 'טוהר הגזע'. במקביל, השקיע השלטון הנאצי בפיתוח הספורט התחרותי כדי להוכיח את עליונות עליונותם הפיזית, 'הגזע הארי'. בפיתוח תחום הספורט בקרב נכים דווקא, שבו ניכרת הייתה הנגדה לתפיסה הגזענית הגרמנית והוכחה לשינוי דרכיה של גרמניה. ספורט הנכים, מעבר ליעדיו השיקומיים, היה אפוא בבואה לתמורות חברתיות שהתחוללו במערב גרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה. גם במדינות נוספות באירופה החלה התארגנות דומה. בצרפת, פינלנד, הולנד ובאוסטריה, מתחילת שנות החמישים, החלו להתקיים תחרויות שנתיות 57 של ספורט נכים. כל אלה התפתחו מתוך התפיסה שראתה בספורט אמצעי שיקומי, כחלק מהשיקום הרפואי. בארצות הברית לעומת זאת, החלו להתפתח תחומים שונים של ספורט הנכים כתחומי ספורט מובהקים, להנאת הנכים וללא קשר מכוון לשיקום. כך נוסד בשנת 1189 ענף הכדורסל על כסאות גלגלים, כספורט תחרותי מראשיתו. היוזמה באה מקרב נכי המלחמה בארצות הברית שהתארגנו באופן יעיל, הקימו ארגון שהתנהל באופן דמוקרטי והספורטאים עצמם כיהנו בעמדות מפתח 58 בוועד המנהל. זאת בשונה מבריטניה בה החל הספורט לנכים כאמצעי שיקומי, שבראשו עמד רופא משקם אשר ניהל את המפעל ביד רמה וללא שיתוף הנכים עצמם. למרות ההתעוררות הבינלאומית והעניין בספורט הנכים שבאו לידי ביטוי במספר הגדל והולך של המשתתפים במשחקי סטוק מנדוויל, עדיין לא הושגה הכרה מרשויות הספורט בבריטניה ובעולם. גוטמן נאבק במשך שנים לקבל את הכרת רשויות הספורט הממלכתיות והבינלאומיות בחשיבות ספורט הנכים. הכרה שתעניק את הגושפנקא הרשמית למפעל ותוסיף לו יוקרה וכבוד. מאמציו ניכרו גם בהקמתו בשנת 1159 את הפדרציה הבינלאומית למשחקי סטוק מנדוויל - 60,ISOD שבשנת 1199 בחר בגוטמן ובשנת 1190 את הארגון העולמי לספורט נכים 59 ISMGF שם, שם. לאחר מלחמת העולם השנייה חולקה גרמניה לשני חלקים. מזרח גרמניה שנכבשה על ידי הצבא הסובייטי הפכה למדינה קומוניסטית ומערב גרמניה הפכה למדינה מערבית. בשנת 1110 אוחדה גרמניה שוב. הוברמן, ספורט הנכים, עמ' 91. הוצלר, ספורט שיקומי, עמ' 21. "בצל האולימפיאדה", החייל המשוחרר, יולי 1152, עמ' 9-9 )לא מופיע שם הכותב(. Bailey, p. 20. International Stoke Mandeville Games Federation. 53 54 55 56 57 58 59

201-61 לנשיאו. ארגון זה הוקם 62.International Organization of the Veterans בשיתוף פעולה עם הפדרציה העולמית של החיילים המשוחררים שני הארגונים הללו עסקו בקידום תחרויות ספורט לנכים ברחבי העולם, אך רק בשנת 1190 63 באולימפיאדת רומא, הושגה ההכרה הרשמית. בשנה זו התקיימה לראשונה, אולימפיאדת 64 הנכים בסמוך למשחקים האולימפיים. לעובדה זו הייתה חשיבות רבה בהענקת ההכרה והמעמד שאליהם נכסף גוטמן; ההכרה בתחרויות הנכים כחלק מן המפעל האולימפי עתיר היוקרה 65 והמימון. בתחרויות השתתפו כארבע מאות ספורטאים נכים, כולם נפגעי חוט השדרה. מכאן ואילך התקיימו משחקים אולימפיים לנכים מידי ארבע שנים, בסמיכות למשחקים האולימפיים. 66 בתחרויות טוקיו 1198 התקבל השם הלא רשמי: "המשחקים הפראלימפיים". השם הורכב מצירוף של שתי מילים: 'פראפלגיה' כשהצטרפו למשחקים ספורטאים קטועי גפיים, המשמעות השתנתה. כלומר: את המילה 67 'אולימפיאדה מקבילה'. 'פראפלגיה' שיתוק בפלג גוף תחתון ו'אולימפיאדה'. עיוורים ונפגעי החליפה המילה: C.P.,Parallel כעבור שנים, השם נותר על כנו, שמשמעותה הוועד האולימפי הבינלאומי התנגד תחילה לשם: אך 'מקביל'. 'משחקים פראלימפיים', ורשמית התחרויות המשיכו להיקרא: 'משחקי סטוק מנדוויל הבינלאומיים', אך הדבר לא השפיע על הטרמינולוגיה שבה השתמשו הספורטאים, שהוסיפו להשתמש בביטוי: 69 68 'משחקים פראלימפיים'. ביטוי זה התקבל רשמית רק בשנת 1144. נוסף למשחקים הפראלימפיים, משחקי סטוק מנדוויל הוסיפו להתקיים מדי שנה לצד 70 תחרויות אליפות אירופה ואליפות העולם בספורט נכים. עד שנת 1191 התקיימו משחקי סטוק מנדוויל במתקנים מאולתרים וארעיים. במשחקים של שנת 1191 נחנך, בנוכחות מלכת בריטניה, ה'ספורטס סטדיום' אצטדיון הקבע של סטוק מנדוויל. נוכחות המלכה העניקה יוקרה למעמד 71 ולתחום של ספורט הנכים כולו. גוטמן בחר לארגון העולמי לספורט נכים את הסמל: שלושה גלגלי עגלת ספורט נכים הנוגעים זה בזה, המזכירים את הסמל האולימפי בעל חמשת החישוקים. כך הביע את ההזדהות עם הרעיון האולימפי תוך הדגשת הייחוד של ספורט הנכים. סיסמת המשחקים הייתה: "רוח ספורטיבית, 72 ידידות ואחדות". גוטמן חרט על דגל המשחקים את מטרת העל: "לאחד את כל נכי השיתוק, גברים ונשים מכל חלקי העולם, בתנועת ספורט בינלאומית אחת. הרוח הספורטיבית שתפעם היא אשר תעניק תקווה ותהיה מקור השראה לאלפי המשותקים. אין תרומה גדולה יותר לחברה International Sports Organization of the Disabled. Huberman, A Short Survey, p. 11. שם, שם. הוצלר, משמעות הפעילות, עמ' 4-9. Gold J. R. and Gold M. M., "Access for All: The Rise of the Paralympic Games", The Journal of the Royal Society for the Promotion of Health, 127, (3), May, 2007, pp. 133-141. Bailey, p. 25. שם, עמ' 21. מתוך אתר הוועד הפראלימפי הבינלאומי,.www.paralympic.org Bailey, p. 30. מתוך אתר הוועד הפראלימפי הבינלאומי,.www.paralympic.org קרייטמן, עמ' 855-858. ליפשיץ חיים, "משחקי סטוק מנדוויל 1191", החייל המשוחרר, ספטמבר 1191 Baily, p. 27. )להלן: ליפשיץ, משחקי(, עמ' 4. 60 61 62 63 64 65 66 67 68 69 70 71 72

202 73 מאשר לסייע באמצעות הספורט לקידום ידידות והבנה בין העמים". מדברים אלה עולה כי במשחקים הבינלאומיים ראה גוטמן שלב נוסף בשיקום הנכים, הבינלאומית. המועצם מהרוח הספורטיבית לגוטמן הייתה השפעה מכריעה על התפתחות ספורט הנכים בעולם. דמותו הדומיננטית הייתה הכרחית לסלילת הדרך ולהתגברות על מכשולים שנוצרו בשנים הראשונות. עם זאת גישתו נתקלה לעיתים בביקורת שכן לא נטה לשתף את הנכים בהחלטותיו. עם הזמן הוא נדרש לאמץ גישה שוויונית יותר כלפי הנכים, שתתבטא בשיתופם בקבלת ההחלטות, אך הוא לא עשה זאת. רבים כיבדו אותו על פריצת הדרך החלוצית בתחום ספורט הנכים, אך היו שביקרו אותו על גישתו הבלתי דמוקרטית שלא התאימה לאקלים של שיתוף פעולה ופתיחות ששרר בשנות השישים 74 המאוחרות ובמהלך שנות השבעים. תפיסתו התקבלה אך אופן ניהולו עורר ביקורת. בצד ארגוני הספורט של נפגעי חוט השדרה, החלו גם נפגעי שיתוק מוחין להתארגן ולקיים תחרויות ספורט משלהם. בשנת 1194 נוסדה החברה הבינלאומית לשיתוק מוחין שארגנה בצרפת תחרויות נפרדות לנפגעי שיתוק מוחין. התחרויות הללו התקיימו מדי שנתיים עד שבשנת 1194 75 הוכר הארגון על ידי.ISOD במשחקים הפראלימפיים בטורונטו ב- 1199 השתתפו לראשונה לצד נפגעי חוט השדרה גם עיוורים וקטועי גפיים. ישנם הרואים במשחקים הללו את נקודת המפנה שבה הפכו המשחקים 76 הפראלימפיים מאמצעי שיקומי לאירוע ספורטיבי בזכות עצמו. שנה זו הייתה נקודת ציון שבה הפכו המשחקים הפראלימפיים אשר עד אז היוו מסגרת תחרותית לנפגעי חוט השדרה בלבד, לנחלתם של בעלי נכויות נוספות ובשנת 1140 במשחקי ארנהיים בהולנד, השתתפו לראשונה גם 77 נכי שיתוק מוחין ובכך נסללה הדרך לשיתוף כלל הנכים בתחרויות. העיסוק האינטנסיבי בספורט שהלך וגבר במשך השנים בקרב נכים, הניב התייחסות מדעית- מחקרית לתחום זה. מחקרים שהתמקדו בהיבטים הפיזיולוגים, הפסיכולוגיים והסוציולוגיים של התחום החלו להתפרסם החל משנות השישים ובשנת 1199 התקיים בדיסלדורף שבמערב גרמניה, 78 הסמינר המדעי הראשון לספורט נכים, בחסות המועצה העולמית לחינוך גופני ולשיקום. המחקר סיפק לספורט הנכים את ההוכחה המדעית אשר ביססה את תפיסתו של גוטמן, בדבר ההשפעה המיטיבה של הספורט על הנכים. המחקרים הללו הניחו את היסודות למחקרים מדעיים שתכליתם התמקצעות ספורט הנכים, בדומה למחקרים שנעשו על הספורט הכללי. מניתוח תהליך התפתחות ספורט הנכים בעולם המערבי עולה כי מלחמת העולם השנייה הייתה אפוא, נקודת מפנה בספורט הנכים העולמי, שניזום והובל על ידי יוזמה של יחידים מתחום השיקום, אשר הגו ופיתחו את התחום יש מאין, שהתנגד ומצד הציבור שהסתייג. תוך עקיפת מכשולים מצד הממסד הרפואי ההתעוררות העולמית בתחום התארגנות הנכים וזכויותיהם כתב )לא מופיע שם(, "משחקי סטוק מנדוויל", החייל המשוחרר, אוגוסט 1158, עמ' 4. Bailey, pp. 32-33. Depauw, A Historical Perspective, p. 21. Jackson and Fredrickson, pp. 293-294. אתר הוועד הפראלימפי הבינלאומי,.www.paralympic.org הוברמן, ספורט הנכים, עמ' 92. 73 74 75 76 77 78

203 בכלל ובספורט הנכים בפרט, שהחלה לאחר מלחמת העולם השנייה, התחום בישראל, כפי שיומחש להלן. השפיעה על התפתחות אולם, כפי שיוצג בהמשך, על התפתחות התחום בישראל, לצד ההשפעה העולמית, עתידים היו להשפיע גם התפיסה הלאומית שטמנה בחובה שאיפה לעצב חברה חדשה ודיוקן יהודי חדש, וההיסטוריה המקומית של מדינת ישראל. שילוב ההשפעה הבינלאומית עם התפיסה הלאומית והאירועים המקומיים, מייחד את התפתחות התחום בישראל.

208 פרק ד': שורשיה של תפיסת הנכים וספורט הנכים בישראל: 'יהדות השרירים' חזון ומציאות על מנת לעמוד על מלוא המשמעות של התפתחות ספורט הנכים בארץ, ולנתח לעומק את מאפייניו והשלכותיו על הנכים ועל תודעת החברה הישראלית, תפיסת הפיזיות בכלל והספורט בפרט, בלאומיות היהודית ובתנועה הציונית. יש למקמו בהקשר ההיסטורי הרחב של התחייה הלאומית היהודית נתפסה כקשורה קשר הדוק עם התחייה הפיזית של 'היהודי החדש'. העיסוק בספורט נתפס בשלהי המאה התשע עשרה על ידי ראשי הציונות, כחלק מהתחייה הפיזית שיש לעודד בקרב הנוער היהודי. בבסיס התפיסה הייתה השאיפה של התנועה הציונית לעצב 'יהודי חדש' שהעמידה את העיסוק בספורט במרכז השיח. תנועת התחייה הלאומית-יהודית, הן בגילוייה המשכיליים והן בלבושה של המהפכה הציונית, צמחה מתוך התרסה ומרד כלפי ערכיה של החברה היהודית השמרנית-דתית וכחלק מהאקלים התרבותי הכלל אירופי של 'נאורות' ושל לאומיות. התעוררות הלאומיות באירופה השפיעה על 79 ההתעוררות הלאומית היהודית שביטויה המובהק ביותר היה הציונות. כשם שחברות לאומיות שאפו לעצב 'אדם חדש', גם התחייה הלאומית-יהודית טמנה בחובה שאיפה ל'יהודי חדש', היפוכו של היהודי הגלותי. מאחר שהיהודי הגלותי נתפס בין היתר כחלש פיזית, התפתחה השאיפה 80 שבמסגרת הציונות יתפתח 'יהודי חדש', פיזי וחזק. הציונות קידמה את התודעה החיובית כלפי פעילות גופנית, כבסיס לתחייה יהודית ושאבה את השראתה לכך, בין השאר, מן התנועות הלאומיות אשר פעלו באירופה במאה התשע עשרה ונקטו 81 בגישה דומה. אפשר לראות את התנועה הציונית באותה עת והדגשתה את הפעילות הגופנית, כחיקוי של הלאומיות של החברה הלא יהודית הסובבת אותה; אותה חברה שראתה ביהודים 82 נחותים פיזית וחסרי יכולת ספורטיבית כלשהי. החברה הלא יהודית דבקה בדימוי של היהודי כפסיבי ונכנע, שנבע בעיניהם מחולשת הגוף היהודית המסורתית. ואכן, התרבות היהודית 83 האדירה את חיי הרוח ודחתה את חיזוק הגוף. גם העיסוקים של היהודים לא התמקדו, בדרך כלל, בעבודת כפיים שמחזקת את הגוף. התנועה הציונית דחתה דימויים אלה וביקשה לא רק 84 להקים מולדת לעם היהודי, אלא גם לעצב 'יהודי חדש' שיהיה אנטיתזה ליהודי המסורתי. הציונות אף העלתה על נס את העבר העברי-התנכ"י הקדום שנתפס בעיניה, כעוטה הוד, תהילה וגבורה. מגמה זו באה לידי ביטוי בהגותם של הוגים ציוניים שהבליטו את גיבורי האומה של תקופת המקרא, ושל ימי החשמונאים שהדגישו את מיתוס התעוזה היהודית המקבית; הגות שביקשה לקרב את העם אל גיבוריו ולהנחיל לו מימד של הערצה לחוסן ולחוזק גופני. הזרם המדיני של הציונות, בשלהי המאה התשע עשרה בהנהגתו של בנימין זאב הרצל שידידו הקרוב בן ישראל חדוה, "תאוריות על הלאומיות ומידת חלותן על הציונות", בתוך: גינוסר פ. ובראלי א. )עורכים(, ציונות פולמוס בן זמננו, גישות מחקריות ואידיאולוגיות, שדה בוקר, המרכז למורשת בן גוריון, 1119, עמ' 222-220. שורק, עמ' 12. שם, עמ' 11. ויסטריך, עמ' 11. שם, עמ' 14, ראו גם: ביאל, עמ' 299-231. שפירא אניטה, "הציונות והכוח אתוס ומציאות", בתוך: ההליכה על קו האופק, תל אביב, תשמ"ח, עמ' 21-24. 79 80 81 82 83 84

205 היה מקס נורדאו, ייחס חשיבות להתפתחות הפעילות הגופנית ולהנחלתה לעם ישראל, כחלק מן 85 התדמית החדשה שביקש להשריש בו. הרצל ראה חשיבות בחיזוק הגוף וכבר בשנת 1415 דרש בשבחו של הנוער היהודי החדש, אשר בריאותו וחוסנו הם התשתית לחברה היהודית המתחדשת. ביומנו כתב את חזונו בו הדגיש את חשיבות הפעילות הגופנית בקרב הנוער היהודי. כן התבטא בדבר חשיבות הספורט בספרו 86 'אלטנוילנד' ובנאומיו. בקונגרס הציוני השני, 1414, בשנת קרא מקס נורדאו מפורשות ליצור מחדש את "יהדות 87 השרירים האבודה" judentum(.)muskul נורדאו, רופא, סופר והוגה דעות ציוני טען כי תחיית היהדות חייבת להיות כלכלית, גופנית, רוחנית ומוסרית כאחת. במושג 'יהדות השרירים' ביטא את השאיפה ליצירת יהודי חזק פיסית, המחדש באישיותו את הגבורה הקדומה של עם ישראל 88 בארץ ישראל. יהודי זה עמד לשיטתו, בניגוד גמור ליהודי הגלותי שנתפס כחלש בגופו וברוחו. נורדאו גילם ברעיון זה מענה לתורת הגזע, שלפיה נחיתותו של היהודי היא תופעה ביולוגית 89 שאיננה ניתנת לשינוי. יצירת אתוס 'יהדות השרירים' נועדה בין היתר, להפריך טענה זו. קריאה זו של נורדאו עוררה דיון ראשון בקונגרס הציוני על המצב הגופני הירוד של יהודי מזרח אירופה. בתוך שנים מועטות נעשה המושג 'יהדות השרירים' שגור ומקובל בציונות והיה 90 בעל משמעות ברעיון הציוני. בקונגרס הציוני החמישי ב- 1101 קרא נורדאו לייסד מכוני התעמלות יהודיים שבהם ה'יהודונים' ל'צעירים יהודיים' juden(,)junge )judenjungen( ביטוי שהיה כינוי גנאי ליהודים, 91 גאים ובעלי יכולת להלחם על זכויותיהם. יהפכו שורה של מנהיגים ואנשי רוח התבטאו בזכות הפעילות הספורטיבית. המנהיג הציוני הבריטי 92 ישראל זנגוויל, הציונית העולמית, נשיא הקרן הקיימת, 93 מנחם אוסישקין, 95 המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק, 94 נחום סוקולוב, 96 המחנך יוסף ויתקין, מראשי התנועה אליעזר בן שורק, עמ' 12. הרצל תיאודור, "אלטנוילנד )תל אביב(", כתבי הרצל: החזון, ירושלים, תש"ך, עמ' 181. חריף חגי, ציונות של שרירים, תפקידיו הפוליטיים של הספורט הייצוגי ביישוב ובמדינת ישראל, 1511-1151, ירושלים, עמ' 118. נורדאו מקס, כתבים ציוניים א', ירושלים תשט"ו, עמ' 119. להרחבה ראו: גלוזמן וגם: בויארין עמ' 188-123. קאופמן חיים, "יסודותיו ומרכיביו הלאומיים של המושג יהדות השרירים", בתנועה, כתב עת למדעי החינוך הגופני והספורט, מאי 1119, עמ' 292-291. שורק, עמ' 19. סופר יהודי-אנגלי, מנהיג ציוני-בריטי. נולד בלונדון בשנת 1498. היה מראשוני המצטרפים באנגליה לתנועה הציונית והשתייך לקבוצת הטריטוריאליסטים שקראה למצוא יעדים אחרים להתיישבות מחוץ לארץ ישראל. בשנת 1105 לאחר החלטת הקונגרס הציוני ה- 9 לדחות את תכנית אוגנדה, פרש עם קבוצת הטריטוריאלי סטים מן התנועה הציונית. נפטר בשנת 1129. מתוך: לקויר זאב, תולדות הציונות, תל אביב, 1198, עמ' 324 וגם: תלמי אפרים ומנחם, לקסיקון ציוני, תל אביב, 1142, עמ' 153. ממייסדי תנועת "חיבת ציון" ומראשי התנועה הציונית. התנגד לתכנית אוגנדה ותקף את הרצל על כך. דגל בעבודה חקלאית. נולד בשנת 1493 ברוסיה ועלה לארץ בשנת ב- 1111. עמד בראש ועד הצירים אשר ריכז את חיי היום יום בארץ ישראל לאחר מלחמת העולם הראשונה. משנת 1121 עד 1123 היה ראש ההנהלה הציונית. מ- 1123 כיהן כיו"ר הקרן הקיימת. נפטר בשנת 1181. מתוך: תלמי, עמ' 15-18 וגם: לקויר, עמ' 92 ו- 101. סופר ועיתונאי, חלוץ העיתונות העברית החדשה ונואם מזהיר. מראשי התנועה הציונית העולמית. נולד בפולין בשנת 1451. במהלך מלחמת העולם הראשונה ניהל יחד עם חיים ויצמן את המו"מ עם ראשי מדינות להגשמת הרעיון הציוני ולפרסום הצהרת בלפור. בשנים 1135-1131 היה נשיא ההסתדרות הציונית העולמית. נפטר בלונדון בשנת 1139. מתוך: לקויר עמ' 310-123, וגם: תלמי, עמ' 255-258. המשורר הלאומי. נולד באוקראינה בשנת 1493, למד בישיבת וולוז'ין אך עזב את הישיבה לטובת ההשכלה. קרא למרוד באורח החיים הגלותי. לאחר פרעות קישינב זעזע את היהודים בשיריו "בעיר ההריגה" ו"על השחיטה" 85 86 87 88 89 90 91 92 93 94 95

209 97 יהודה ועוד. כולם התייחסו אל חיזוק הגוף באמצעות הספורט כאל חלק מתחיית העם היהודי 98 ושיבתו אל ארצו. אולם תמיכת התנועה הציונית בתחייה הספורטיבית הייתה רעיונית בלבד. בפועל, לא הייתה תמיכה כספית באגודות הספורט, אך הרעיון חלחל והשפיע על התפתחות הספורט היהודי. כמו בחברה הלא יהודית באירופה, גם בחברה היהודית מילאו אגודות ספורט לאומיות, לגוניהן השונים, תפקיד משמעותי בכינונה של תודעה לאומית גאה בשל עצם התאגדותן שהייתה על בסיס הזהות הלאומית המשותפת, והשאיפה לגבור בתחרויות על קבוצות בעלות 99 לאומיות שונה. ארגוני הספורט מילאו תפקיד בפיתוח וגיבוש התודעה הלאומית, לצד עיצוב היהודי החדש. השיח הציוני שהאדיר את הפיזיות של היהודי החלש, החולה, בעל המום והנכה, 'היהודי החדש' שנתפס כ'גלותי' ואת שלמותו הגופנית לא היה ולא הכיל את חלק מההוויה הציונית החדשה. הספורט היה נחלתו הבלעדית של 'היהודי החדש' ושימש אמצעי להפגנת כוחו ויכולתו להתמודד כשווה בין שווים, עם הלא יהודי וממילא לא היווה תחום עיסוק עבור הנכים. באורח פרדוקסאלי לימים, כאשר התפתח ספורט הנכים בארץ דווקא הוא היווה מקור לגאווה לאומית, כפי שיתואר בהמשך. 1. הקמת אגודות ספורט יהודיות יישום התפיסה הגופנית החדשה בהשראת חזון 'היהודי החדש' והבלטת ההיבט הפיסי בדיוקן זה, הוקמו במערב אירופה ובמרכזה מועדוני ספורט יהודיים. השרירים' להלן יתוארו המועדונים הראשונים שהוקמו בזיקה לתפיסת תוך הדגשת התפיסה הלאומית שעמדה בבסיסם. חשיבות לניתוח התפתחות ספורט הנכים בישראל, שיתוארו להלן. 'יהדות הללו מהווים הקשר היסטורי רב תפיסותיו ומאפייניו, כמו גם היחס לנכים בשנת 1419 הוקם בפיליפולי שבבולגריה מועדון התעמלות יהודי ושמו 'שמשון' ולאחריו קמו ארגוני ספורט יהודיים נוספים ברחבי היבשת כגון: 'גדעון', 'המכבי' 'בר כוכבא' ועוד. כולם נקראו 100 על שם דמויות עבריות היסטוריות הקשורות בעוצמה גופנית וצבאית, כדי להדגיש שמקור השראתם והזדהותם הוא בראש ובראשונה, לאומי ועברי; דמויות חזקות פיסית שמקום פועלן היה ארץ ישראל. לפיכך כרכו את הפיזיות והכוח עם היעד הלאומי שהתמקד בארץ ישראל. הדמויות הללו הודגשו תוך הנגדה מכוונת ליהדות הגלותית. 96 97 98 99 100 ועורר אותם להגן על חייהם. עלה לארץ ב- 1121, כתב שירה לאומית, שירי טבע וגעגועים לבית המדרש. כן, כתב סיפורים, תרגם וערך ספרי הגות ומדרש. נפטר ב- 1138. מתוך: תלמי, עמ' 84-89. איש חינוך עברי, ממעוררי העלייה השנייה ותנועת העבודה בארץ ישראל. נולד ברוסיה בשנת 1499 ועלה לארץ בשנת 1414. עסק בהוראה ובחינוך חקלאי. במארס 1105 פרסם קול קורא אל צעירי ישראל וקרא להם לעלות לארץ. מתוך: לקויר, עמ' 238 וגם: תלמי עמ' 181. חלוץ התחייה של הלשון העברית כלשון דיבור חיה. עיתונאי וחוקר לשון, ממקימי "ועד הלשון העברית". מפעל חייו הוא המילון העברי. נולד בשנת 1454 בפלך וילנה. היה בעל השקפות לאומיות אותן ביטא בעיתון "השחר". בשנת 1441 עלה לארץ והתקרב לחוגי המשכילים. ייסד את העיתונים "מבשרת ציון" ו"הצבי". לחם בקנאות להנהגת הלשון העברית. נפטר בשנת 1122. מתוך: תלמי עמ' 59-55. קאופמן, עמ' 293-239. נוי עמוס, "הספורט בספרות העברית", בתוך: קאופמן חיים וחריף חגי )עורכים(, תרבות הגוף והספורט בישראל במאה העשרים, ישראל, תשס"ג, עמ' 818. ראו גם: בן ישראל טלי, מהלכה למעשה, סיפורה של תרבות הגוף בתרבות הארץ ישראלית, מכון מופ"ת, תל אביב, 2010. שורק, עמ' 12-11.

209 השני, בשנת 1414 בעקבות הנאומים חוצבי הלהבות שנישאו בעניין זה מעל במת הקונגרס הציוני הוקם מועדון הספורט 'בר כוכבא' בברלין. ארבעים ושבעה מייסדי המועדון היו ציונים נלהבים שיצרו קשרי גומלין בין מועדון 'בר כוכבא' ברלין לבין ההנהגה הציונית. בשנת 1100, 101 בקונגרס הציוני הרביעי, ערך המועדון מופע התעמלות בפני צירי הקונגרס. מקס נורדאו התמוגג ממופע זה ובמאמר שפורסם בעלון המועדון בפברואר 1100 עמד נורדאו על דמיונו של המועדון 102 לבר כוכבא, הגיבור האגדי ועל גאוות חברי המועדון בהשתייכותם לעם היהודי. בשנת 1103 נוסדה 'אגודת המתעמלים היהודית', ארגון גג לכל אגודות הספורט הלאומיות 103 היהודיות באירופה ובה היו 1849 חברים. אגודה זו ראתה את עצמה כתנועת התעמלות יהודית- לאומית ובכך הצביעה על הקשר הלאומי-יהודי שהתקיים בין אגודות ספורט ממדינות שונות, אך לא הייתה מעורבת בציונות פוליטית, באורח פעיל. האגודות הללו שקמו באירופה כאמור, היו ביטוי מעשי ללאומיות היהודית המתעוררת ולתדמית הפיזית החדשה שלבשה. החשיבות שיוחסה לפעילות הגופנית ולספורט בתנועה הציונית ניכרה ביישוב, בהכנסת שיעורי ההתעמלות למערכת החינוך העברית ובאגודות הספורט שנוסדו בארץ. 2. ראשית החינוך הגופני בארץ ישראל בארץ ישראל ניכרה חשיבות הפעילות הספורטיבית ביישוב החדש, בבתי הספר העבריים תחילה. ההנהגה הלאומית בארץ שהגיעה ברובה ממזרח אירופה, הייתה חסרת זיקה ישירה לספורט תחרותי, אך דגלה ביצירת 'היהודי החדש', החזק פיסית. יתר על כן, בחינוך המודרני האירופאי הנהגת הללו השפיעו על הוקנתה חשיבות לפיסיות ולשיעורי התעמלות; 104 במסגרת החינוך העברי בארץ ישראל. שיעורי התעמלות ראשיתם של שיעורי הספורט במסגרת בית ספרית הייתה בשלהי המאה התשע עשרה. בית הספר 'למל' בירושלים היה הראשון בארץ להנהיג שיעורי חינוך גופני, כבר בשנת 1418. תוך עשר שנים התרחבו שיעורי החינוך הגופני בבתי הספר ברחבי היישוב וכללו תרגילי סדר, התעמלות חופשית, בניית פירמידות אנושיות, התעמלות מכשירים ואתלטיקה. עיקר החינוך הגופני התמקד במופעי ראווה בהתעמלות ולא באימוני ספורט תחרותי. בשנת 1109 נוסדה ביפו הגימנסיה 105 העברית 'הרצלייה', וגם בה הונהגו שיעורי חינוך גופני. עם זאת, בבתי הספר העבריים במושבות, שיעורי ההתעמלות היו אמנם חלק מתכנית הלימודים, אולם היחס כלפי שיעורים אלה היה מורכב. בני המושבות התייחסו ללימוד ההתעמלות באדישות. היו מבוגרים שראו בזה מנהג נוכרי שאינו מתאים לרוח היהדות והיו צעירים שסברו שילדי המושבות, שממילא שואפים אל שורק עמ' 11-19. להרחבה ראו: חריף חגי, "תחייה גופנית כתנאי לתחייה לאומית: התנועה הציונית והספורט )1114-1414(", ציונות של שרירים, תפקידיו הפוליטיים של הספורט הציוני ביישוב ובמדינת ישראל, -1414,1190 ירושלים,2001 עמ'.135-101 נורדאו מקס," יהדות השרירים", בתוך: גיל עמנואל )עורך(, פרקי קריאה בתולדות החינוך הגופני, תל אביב,,1191 עמ'.44-49 קאופמן, עמ' 292. שם, עמ' 240. להרחבה על ראשית החינוך העברי בארץ ישראל ראו: אלבוים-דרור רחל, החינוך העברי בארץ ישראל, כרך א', ירושלים, 1149, עמ' 149-54. רם יצחק, "תכנון הלימודים בחינוך הגופני בארץ ישראל: היבט היסטורי פילוסופי", בתוך: לידור רוני ופייגין נעמי )עורכים(, זה רק ספורט? ההקשר החינוכי של הספורט בבית הספר ובקהילה, תל אביב, 2008, עמ' 32-30. 101 102 103 104 105

204 קרבם אויר צח ונקי, 106 אינם זקוקים לה. מעניין כי דווקא החלוצים לא עודדו את הפעילות הספורטיבית התחרותית. הם ראו בעבודת האדמה את ייעודם, ומלאכתם אמנם הייתה פיסית והלמה את חזון יצירת 'היהודי החדש', אך פעילות ספורטיבית לשמה נחשבה בעיניהם מותרות, בזבוז זמן, לא פרודוקטיבית, מעוררת תחרותיות, ריב ומדון ומנוגדת לאידיאל החברותא ששלט 107 במערכות הפועלים. בין הפוסלים את הפעילות הספורטיבית היה גם א.ד. גורדון. מסיבות אלה ואחרות, אגודות ספורט 'הפועל', שהיו מזוהות עם הממסד הפועלי, קמו באיחור של שבע שנים 108 לעומת אגודות הספורט של 'מכבי' )להלן(. על אף כל זאת, הכללת שיעורי ההתעמלות במסגרת בתי הספר העבריים היו לנורמה שבישרה את התהוותו של שלב חדש במערכת החינוך העברית אשר ראתה בהתעמלות, מרכיב חיוני בעיצוב דור העתיד של 'היהודי החדש'. 3. אגודות הספורט בארץ ישראל לצד שיעורי ההתעמלות במערכת החינוך העברית, נוסדו בארץ אגודות ספורט אשר פיתחו את הספורט התחרותי. אגודת הספורט 'מכבי' הייתה הראשונה לפעול בארץ ישראל ובשונה מאגודות הספורט שקמו אחריה, לא הייתה מזוהה פוליטית. סניף 'מכבי' הראשון בארץ נפתח בשנת 109 1109 ובאוקטובר 1111 נערך בירושלים הכינוס הראשון של האגודה. ב- 1121 נוסדה הסתדרות 'מכבי' העולמית ובשנים שבין שתי מלחמות העולם, הגיע הארגון העולמי לשיא התפתחותו. בהשפעת הנוכחות הבריטית בארץ ישראל העדיפו אגודות 'מכבי' בארץ את הספורט התחרותי על 110 פני ההתעמלות העממית, וערכו משחקי כדורגל מול קבוצות של הצבא הבריטי. במאי 1129 נוסדה התאגדות הספורט 'הפועל' במסגרת הסתדרות העובדים העבריים. היוזמה להקמתה צמחה מן השטח. בראשית שנות העשרים התארגנו קבוצות כדורגל של פועלים, באופן עצמאי, במקומות שונים בארץ. עד מהרה גילו ראשי הסתדרות העובדים עניין בספורט החדש ואיגדו את הקבוצות במסגרת ההסתדרות. מצדדי ספורט הפועלים גרסו כי זהו ספורט בעל תוכן חברתי שאינו מפתח את הגוף בלבד אלא אף את הרוח והנפש וכך הצדיקו את פעילותו, שעמדה בסתירה לגישה המקורית של חוגי הפועלים, ישראלית, הוצג כמנוגד במהותו לספורט 'הבורגני', שהוצגה לעיל. ספורט הפועלים בגרסתו הארץ- התחרותי ורודף השיאים. ספורט הפועלים שאף להיות נחלתם של המונים, העוסקים בפעילות ספורט עממית ולא תחרותית. למרות זאת, 111 תוך זמן לא רב, החלו אגודות 'הפועל' להשתתף בתחרויות ולחתור לניצחונות. 106 107 108 109 110 111 שם, עמ' 21. סופר והוגה דעות של תנועת העבודה בארץ ישראל. הטיף לעבודה גופנית שבה ראה תרופה לכל הרעות החולות של חיי היהודים בגולה. נולד בשנת 1459, עלה לארץ ב- 1108 ועבד כפועל חקלאי. תחילה במושבות ליד יפו ואחר כך בדגניה. נפטר בשנת 1122. מתוך: לקויר, עמ' 221 וגם: תלמי, עמ' 40-91. שורק, עמ' 21. http://www.maccabisport.org/page.asp?id=717&par=17&cycl=2 חריף, ציונות של שרירים, עמ' 180-131. שם, עמ' 185-183.

201 שתי אגודות ספורט נוספות, שהיו מזוהות עם מחנות פוליטיים, נוסדו בארץ ישראל. בשנת 112 1125 נוסדה בארץ אגודת ספורט 'בית"ר', שהייתה מסונפת לתנועה הרוויזיוניסטית. תנועת 'בית"ר' עודדה את טיפוח הכושר הגופני של חניכי התנועה, לצורך פיתוח מיומנות צבאית, 113 הדרושה לכיבוש ארץ ישראל והגנה על זכויות העם היהודי. איגוד ספורט נוסף, 'אליצור', מיסודה של תנועת 'הפועל המזרחי' הוקם ב- 1131 כשמטרתו היא: "לחסן את הכוחות הגופניים 114 של הצעיר והעובד הדתי באווירה דתית מתאימה". היקף הפעילות של אגודות 'בית"ר' ו'אליצור' היה קטן יחסית לאגודות 'מכבי' ו'הפועל', אולם כיתר האגודות גם הן נועדו לבד מסיפוק הנאה ופעילות לשעות הפנאי, למימוש חזון לאומי ועיצוב דיוקן יהודי עברי חדש בארץ ישראל. למימוש החזון תרם מפעל 'המכבייה' שהוקם בשנת 1132 על ידי תנועת 'מכבי' העולמית, 115 ביוזמתו של יוסף יקותיאלי. 'המכבייה' הייתה תחרות ספורט בינלאומית שהתקיימה בתל אביב ונטלו בה חלק ספורטאים יהודים מרחבי העולם. 1132, בשנת שנת המכבייה הראשונה ציינה התנועה הציונית 1400 שנים לפרוץ מרד בר כוכבא שהיה מיתוס מרכזי של התנועה הציונית, וכך 'גויס' מפעל זה לגלם את אתוס 'היהודי החדש' ואת זיקתו לעבר התנ"כי עוטה תהילת העבר. המפעל נוסד במטרה "לארגן תחרויות ספורט עבריות שבהן יבחנו האגודות את כוחן ויכינו עצמן 116 לתחרויות בינלאומית ואולימפיות, במקביל להאדרת עבודת הספורט של בני הנוער העברי." משחקי המכבייה התקיימו מדי ארבע שנים, בדומה למשחקים האולימפיים, פרט לשנות מלחמת העולם השנייה שבהן לא התקיימו התחרויות. 'המכבייה' אף שימשה אמצעי כיסוי לעליית ספורטאים רבים לארץ שנשארו בה באופן בלתי לגאלי לאחר סיומה, כפי שארע במכבייה השנייה 117 בשנת 1135. ניתן להבחין אפוא הגופנית בכלל והספורט בפרט, כי התפתחות היישוב לוותה בהתפתחות התפיסה של חיוניות הפעילות ובראיית אלה כחלק אינטגראלי מן המהפכה הציונית שדגלה ביצירת חברה חדשה ויהודי חדש. תפיסה זו ניכרה בהכללת שיעורי התעמלות במוסדות החינוך, בהקמת אגודות ספורט ובייסוד תחרויות בינלאומיות. הללו המחישו את הכמיהה הלאומית ליצור באמצעות החינוך לספורט, 'יהודי חדש' שהוא הנגדה ליהודי הגלותי החלש. בחזון הציוני נתפס הנוער היהודי מחזק את גופו ומנצח את יריביו הלא יהודיים ובכך מפריך את טענת נחיתותו. תפיסה לאומית זו לא התייחסה באהדה ל'חלש' בחברה שנותר בשולי האתוס הלאומי. תפיסה זו דחקה לשוליים את נכי החברה הציונית להלכה והיה לכך ביטוי מעשי. משום כך סוגיית ספורט 112 113 114 115 116 117 'ברית יוסף תרומפלדור' - ראשיתה של "בית"ר", בתנועת נוער קטנה שהוקמה בשלהי 1123, בריגה שבלטביה. תנועה זו הזדהתה עם העמדות הרוויזיוניסטיות של ז'בוטינסקי. עד 1135 התקיים בתחום הספורט שיתוף פעולה בין 'בית"ר' ל'מכבי'. מצב זה השתנה עם פרישת הרוויזיוניסטים מההסתדרות הציונית. להרחבה: רזניק שלמה, "אגודת הספורט 'בית"ר': ספורט ופוליטיקה בחברה מפולגת", בתוך: קאופמן חיים וחריף חגי )עורכים(, תרבות הגוף והספורט בישראל במאה העשרים, ירושלים, 2002, עמ' 192-191. חריף, ציונות של שרירים, עמ' 181. ראו גם: רזניק, עמ' 192-191. אליאש יחיאל, מעשה הבא בחזון, תל אביב, תשמ"ג, עמ' 231-239. ראו גם: "איגוד הספורט הדתי אליצור", בתוך: קאופמן וחריף, עמ' 145-148. נולד ברוסיה בשנת 1419 ועלה לארץ עם משפחתו ב- 1101. במלחמת העולם הראשונה גויס לצבא התורכי כמדריך לחינוך גופני ומתורגמן לגרמנית. לאחר המלחמה היה פעיל ב'מכבי' וממייסדי ההתאחדות לכדורגל והוועד האולימפי הארץ ישראלי. יזם את רעיון המכבייה. בשנת 1191 קיבל את פרס ישראל על מפעל חיים. מתוך: http://www.tidhar.tourolib.org/tidhar/view/3/1157?search[]=%d7%99%d7%95%d7%a1%d7%a3&search[] =%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%90%D7%9C%D7%99 http://www.maccabiah.com/know-us-history שם, שם.

210 הנכים בישראל שתוצג להלן, טומנת בחובה מורכבות רבה. היא אף אתגרה את תפיסת ה'נכה' במדינה: מצד אחד דובר בנכים שבמשך שנים היו בשולי החברה, בין היתר בשל אתוס 'יהדות השרירים'. מצד שני באורח אירוני, דווקא הנכים הם שהגשימו את חזון 'יהדות השרירים' על ידי עיסוקם בספורט בכלל, והישגיהם בזירה הבינלאומית בפרט; הישגים שרק לעיתים נדירות היו נחלתם של הספורטאים הבריאים. כפי שיוצג להלן, ספורט הנכים עתיד היה להביא לתפנית בתפיסת הנכים בישראל כשהספורטאים הנכים הפכו את נקודת התורפה שלהם, גופם הפגוע, לנקודת עוצמה, מתוך העיסוק בספורט תחרותי. עם זאת, הדרך להישגים אלה הייתה מורכבת. בשל כל אלה סוגית ספורט הנכים טומנת בחובה, לבד מסיפור שיקומם של הנכים, את סיפור החברה הישראלית בכללותה.

211 פרק ה': התפתחות ספורט הנכים בישראל הפרק שלהלן בוחן את התפתחות ספורט הנכים בישראל בין השנים,1194-1184 תוך ניתוח התהליכים החברתיים שעברה החברה הישראלית בשנים אלו. בשנים הללו התפתח ספורט הנכים והגיע לשיאו הן מבחינת הישגי הספורטאים והן מבחינת ההכרה הציבורית בו שהושגה בעקבות המשחקים הפראלימפיים שהתקיימו בארץ בשנת השפיעו על התפתחות ספורט הנכים,.1194 שינויים ותמורות בחברה הישראלית ואילו הספורט מהווה בבואה לתפיסות המשתנות של החברה את נכיה. בין יתר המקורות שעליהם מתבסס פרק זה, בהם מסמכים ארכיוניים מגוונים, קטעי עיתונות וכתבי עת מקצועיים העוסקים בספורט הנכים מראשיתו, מצויים גם זיכרונותיהם ונקודות מבטם של משה רשקס, יו"ר ארגון נכי צה"ל בשנות החמישים ומרגלית זוננפלד, ממייסדי ספורט הנכים בארץ, ושל ספורטאים נכים שעם חלקם ערכתי ראיונות אישיים. הללו מציגים הן את התמונה ההיסטורית של התפתחות ספורט הנכים ומאפייניו והן את המימד האישי הנלווה לתחום הזה. 1. שלב ראשון בהתפתחות התחום: יוזמה אישית ופריצת דרך ספורט הנכים החל להתפתח במדינת ישראל בשנת 1181, לאחר מלחמת העצמאות, כחלק מיישום 118 המלצותיו של פרופ' לודוויג גוטמן שנועדו לסייע בשיקום נפגעי חוט השדרה שנפצעו במלחמה. אמנם, עתידות לחלוף שתיים עשרה שנים עד שהתחום יתבסס ויעלה מדרגה, עם ייסוד מועדון הספורט ספיבק בשנת 1191 )להלן(, אולם שורשי ספורט הנכים נטועים כבר בשנה זו. נסיבות היווסדו של ספורט הנכים בארץ דומות לנסיבות שבהן החל להתפתח בבריטניה ובהולנד; קרי הוא תולדה של תפיסה מלחמה עקובה מדם שתבעה קורבנות ונפגעים רבים. שיקומית וראשיתו במרכז לשיקום נכי מלחמה, לאחר כזה היה המצב במדינת ישראל הצעירה, בשנת 1181, לאחר מלחמת העצמאות שגבתה כששת אלפים הרוגים ומספר דומה של פצועים ונכים. כפי שתואר בשער הראשון, עם תום מלחמת העצמאות נותרו בבית החולים 'תל השומר' בביתן 11, באשפוז שארך חמש שנים, עשרים חיילים משותקים ששחרורם התעכב בשל היעדר פתרונות 119 מגורים בעבורם. הימצאותם של החיילים הנכים הללו תחת קורת גג אחת ללא מעש, במשך תקופה ארוכה, הצריכה מתן תעסוקה לשיפור מצבם הפיזי והנפשי. תחילת הדרך לשילוב הספורט בעולמם הייתה הססנית. היוזמה להפעלת ספורט הנכים באה מ'ארגון נכי מלחמת השחרור' 120 שהוקם בסתיו 1181 כדי לסייע לכששת אלפים נכים שנפצעו במלחמת העצמאות. מבין ראשי הארגון היו שסברו שהספורט השיקומי במסגרת זו הוא דבר שאיננו בעיתו. שלארגון תפקידים כבדי משקל ודחופים יותר, טענתם הייתה כמו המאבק על זכויותיהם של נכי המלחמה. 118 119 120 פרופ' גוטמן הוזמן על ידי בן גוריון עם תום המלחמה כדי להגיש המלצות לטיפול שיקומי בנכי צה"ל נפגעי חוט השדרה. ראו: 201-209. pp. Ohry and Silver, ראו עמ' 49-45. להרחבה ראו: לוטנברג.

212 לעומתם, טענו המצדדים בפיתוח ספורט עבור הנכים, שהספורט יהיה פעולה שיקומית-רפואית 121 הנחוצה להחלמתם של החיילים המשותקים שאושפזו בביתן 11 בתל השומר. בראש המצדדים בארגון פעילות ספורטיבית לנכי החולים 'תל השומר' )שבאותם ימים נקרא צה"ל, 'תל ליטווינסקי'(, עמד ד"ר חיים שיבא, מנהל בית שהכיר בסגולותיו המרפאות של הספורט ותמך ביוזמה. שיבא הציע להתחיל את הפעילות הספורטיבית בקרבת מקום לביתן 11 שבו אושפזו נפגעי חוט השדרה. עם זאת, ביקש שיבא שלא להציג את הנושא כחובה טיפולית אלא להציע למשותק את רעיון הספורט ולהניח לו להחליט אם להשתתף. על פי זיכרונותיו של משה רשקס שהיה יו"ר ארגון נכי צה"ל בשנים 1151-1151 וניהל במשך שלושים שנה את מועדון הספורט 'ספיבק' ברמת גן, שיבא עצמו הגיע למקום כדי לעודד את המתנדבים מקרב המשותקים, להתגייס ל'ניסוי הספורטיבי', כפי שתפסו זאת המארגנים והנכים. כמו כן הוקמה וועדה ציבורית שהורכבה מרופאים, נכים ומומחי ספורט שכללו את שיבא עצמו, מזכיר הוועד האולימפי בישראל, חיים גלובינסקי, איש החינוך הגופני, אלי פביאן, נכה צה"ל מחלוצי ספורט המפרשיות בישראל, יוסף עובד ובראש הוועד אברהם זהבי מתאגרף וקצין חינוך גופני של חיל הים. תפקיד 122 הוועדה היה לארגן את הפעילות הספורטיבית, לקבוע נהלים ולגייס מאמנים. מחצית הפעילות הספורטיבית החלה ב'תל השומר' בהשתתפות עשרה משותקים דיירי ביתן 11, שהיו ממספר המשותקים ששהו במקום. תחומי הספורט העיקריים היו אתלטיקה קלה ושחייה. אימוני השחייה התקיימו בעקביות והמאמן ועוזריו נשאו את המשותקים בזרועותיהם 123 לבריכה היות שהיא לא הייתה נגישה לנכים וחסרה מתקני עזר מתאימים. מאמן השחייה היה אלי פביאן, ומאמן האתלטיקה היה אברהם זהבי. את השנים הראשונות אפיינה רוח התנדבות ונכונות לעבוד ללא שכר מצד המאמנים. הם אף שילמו מכיסם את הוצאות הציוד ואבזרי הספורט. המאמנים ברובם היו בעלי רקע ספורטיבי אך ללא ידע רפואי שנדרש על מנת לשקם את הנכים הסובלים מבעיות ייחודיות. את ההכוונה 124 הרפואית סיפקה וועדת ההיגוי שחלק מחבריה היו רופאים. המאמן היחיד בעל השכלה טיפולית בנכים היה הפיזיותרפיסט גרשון הוברמן. הוברמן נולד בברלין בשנת 1120 והיה ספורטאי מצטיין במועדון הספורט היהודי 'בר כוכבא' עיר בדנציג, מגוריו. הוא עלה לארץ בשנת 1139 מטעמים ציוניים, ללמוד חקלאות ב'מקווה ישראל', הצטרף ל'הגנה' והיה שותף להתיישבות חקלאית בעמק בית שאן. בשנת 1181 התגייס לצבא הבריטי, נפצע בתאונת דרכים ואושפז בבית חולים צבאי בריטי בלבנון, כשהוא סובל משברים רבים. במסגרת שיקומו התוודע למקצוע הפיזיותרפיה ולמד מספר קורסים במקצוע זה, בבית החולים בו שהה. לאחר שחרורו מן הצבא, השלים את השכלתו בקורס להכשרת מורים לחינוך גופני. במלחמת העצמאות שירת כפיזיותרפיסט בבית החולים 'תל השומר' ובמסגרת זו החל לעבוד עם החיילים 125 המשותקים מביתן 11. רשקס, הנידונים, עמ' 31-30. שם, שם. שם, עמ' 32. שם, שם. קורות חייו של גרשון הוברמן, כפי שתועדו על ידו ונמסרו לי על ידי אלמנתו, ברברה הוברמן, באדיבותה הרבה. 121 122 123 124 125

213 126 הוברמן התמחה בטיפול במשותקים ויצר קשרים עם פרופ' גוטמן ועם רופאים אורטופדים בארץ. הוא אף היה חבר אישי של הנס לורנזן, מחולל ספורט הנכים במערב גרמניה ששיטותיו 127 באימון נכים התבססו על ידע מדעי ויישם את שיטותיו בעבודתו. הוברמן הצטרף למאמני 128 האתלטיקה ב'תל השומר' ושאף להרחיב את האימונים לתחומים נוספים. למרות ההתלהבות וההשקעה מצד המאמנים, השנה הראשונה של הפעילות לוותה בבעיות מנהליות ולוגיסטיות רבות. אימוני האתלטיקה לא היו רצופים, המשותקים איבדו עניין ומספר המשתתפים ירד לחמישה. בתום השנה הראשונה הוחלף מאמן האתלטיקה, גרשון הוברמן בשל 129 יחסי עבודה עכורים עם הממסד הרפואי ב'תל השומר'. השנה הראשונה להפעלת ספורט הנכים התאפיינה אם כן ברוח התנדבות של אנשים בודדים ונכונות מצד המאמנים, לעבוד ללא תמורה. אולם רוח ההתנדבות לא סחפה את הממסד הרפואי ואת ארגוני הספורט. הללו לא השתתפו ביוזמה ויתרה מזו, הנכים עצמם לא גילו התלהבות להשתתף בפעילות הספורטיבית. ככל שהתארך זמן האשפוז, הם איבדו את המוטיבציה, ככל 130 הנראה בשל אי הוודאות לגבי עתידם, שהשפיעה לרעה על מצב רוחם ובשל הבעיות הלוגיסטיות שהתעוררו. התברר שלא די ברצון טוב ובהתנדבות. בהיעדר תמיכה כלכלית ממוסדת ובהיעדר מטרה ספורטיבית, לא רק שיקומית, ספורט הנכים לא התרומם. יוזמה ראשונית זו לא צלחה, אולם הייתה לה חשיבות בעצם העלאת הרעיון והחדרתו לתודעת הנכים והממסד הרפואי. 2. שלב שני: סלילת הדרך והמינוף הארגוני תפקידם של הארגונים הציבוריים בפיתוח ספורט הנכים שני ארגונים ציבוריים מילאו תפקיד מכריע בפיתוח וקידום ספורט הנכים בארץ. 'ארגון נכי מלחמת השחרור' )לימים 'ארגון נכי צה"ל'( ואיל"ן )להלן(. למעשה, ניתן להבחין ביחסי גומלין ביניהם לבין ספורט הנכים, התחום. א. ארגון נכי צה"ל יצירת ספורט הנכים בישראל כשהתפתחותם והתרחבותם אירעה בד בבד עם פעילותם לקידום 131 בסתיו 1181 הוקם ארגון נכי מלחמת השחרור שלימים שינה את שמו לארגון נכי צה"ל. הארגון 132 הוקם כמוסד ללא כוונת רווח, במטרה לסייע לכששת אלפים נכים שנפצעו במלחמת העצמאות. היוזמה להקמת הארגון התעוררה בקרב המשותקים ששהו בביתן 11 ב'תל השומר', שחסרו גוף שיעניק להם את חסותו. הגיעו לאוזניהם שמועות מטרידות על נכי מלחמה ששוחררו מבית החולים ולא נעשה כל סידור לשיקומם, אך בהיעדר חוק המסדיר את נושא שיקומם וזכויותיהם, 133 נותר עתידם לוט בערפל. נציגי משרד הביטחון שנשלחו ל'תל השומר', לא היו בעלי הכשרה 126 127 128 129 130 131 132 133 דברי הספד על גרשון הוברמן, נאמרו על ידי אלמנתו ונמסרו לי על ידה. ראו עמ' 200. Brittain Ian and Hutzler Yeshayahu, "A social-historical perspective on the development of sports for persons with physical disability in Israel", Sport in Society, Vol. 12, No. 8, October 2009, p. 1069. רשקס, הנידונים, עמ 32. ראו עמ' 49-45..www.inz.org.il/about_view.asp?id=200.1071.p.Brittain and Hutzler, להרחבה על ארגון נכי צה"ל, הקמתו ופעילותו ראו: לוטנברג. מתוך ראיון עם יו"ר ארגון נכי צה"ל בשנים 1151-1151, משה רשקס, רמת גן, 12.01.2011.

218 מקצועית רפואית או טיפולית ולא ידעו מה משמעותו של שיקום. תפקידם הצטמצם למתן אמצעים ואביזרים שיעזרו למלא את החסר בתפקודו של הנכה ולמעשה, הם ייצגו את 134 האינטרסים של משרד הביטחון. נכי ביתן 11 חשו אפוא צורך בארגון גג שיאבק למען זכויותיהם של פצועי המלחמה בכלל, ולמען זכויותיהם הפרטיות בפרט. שהותם יחדיו במשך תקופה ארוכה ב'תל השומר', אפשרה תקשורת בלתי אמצעית, החלפת דעות ורעיונות, התגבשות כקבוצה והצפת בעיותיהם הייחודיות. הללו הובילו אותם למחשבה שעם חלוף הזמן, הציבור ישכח את עובדת קיומם של נכי המלחמה ואת החוב שהוא חב להם. מסקנתם הייתה שאיש לא 135 ידאג לזכויותיהם אם הם לא יתארגנו לתבוע אותן. מדי כמה ימים החלו להתקיים בביתן 11 באופן ספונטני אסיפות, אליהן הגיעו נכים ופצועים מכל מחלקות בית החולים, ובהן דנו במצב הקיים ובסיכויי העתיד. כך התגבש וועד פעולה בראשות אחד הנכים, רפי קוצר, קיבוצניק בעל ניסיון ציבורי, אשר ניהל את המגעים עם נציגי משרד הביטחון. הדיונים כללו בעיקר את ההיבטים הכלכליים כגון: תגמולים, דיור וכדומה. במהלך הדיונים הללו נוצרה מתיחות בין נציגי הנכים לבין אנשי משרד הביטחון ואף הוכרזה 136 שביתה והפגנה של הנכים, לנוכח האטימות שבה נתקלו, לטענתם. כך מתאר משה רשקס במבט לאחור את האווירה ששררה באותם ימים בביתן 11: "ביתן 11 בבית החולים תל השומר נעשה מרכז לטיפול בנפגעי עמוד השדרה. למרות הטיפול הרפואי המסור שהעניקו הרופאים והאחיות... גם כאן, כמו בסטוק מנדוויל, הייתה אווירת הייאוש האויב הראשון במעלה של המטופלים וכנראה גם של המטפלים. אווירה זו ששררה בביתן התגלמה בעננה של ריח חריף של חומרי חיטוי, שהשימוש הנדיב בהם נועד לדחוק את ריח הפצעים וההפרשות. ככל שעבר הזמן, כן הלכה האווירה ונעכרה, המשותקים שנואשו מן הסיכוי להשתקם, החלו מפתחים מרירות כלפי האחיות והרופאים ונציגי משרד הביטחון המטפלים 137 בהם." ראש חיל הרפואה בין השנים 1150-1184, ד"ר חיים שיבא, היה מעורב בשלבי ההתארגנות 138 הראשונים של וועד נכי המלחמה ובעזרתו אורגנה פגישה של הנכים עם ראש הממשלה דוד בן גוריון. הפגישה התקיימה ב'תל השומר', בנוכחות כל נכי צה"ל ששהו אז בבית החולים, ובן גוריון גילה אוזן קשבת לצרכיהם. פגישה זו הביאה ככל הנראה לפריצת דרך בכל הקשור לקידום חקיקת חוק הנכים. נציגי הנכים אף השתתפו בדיוני וועדת העבודה והרווחה של הכנסת והעלו בה 139 את דרישותיהם. התייחסות הממסד לתביעות נכי המלחמה, שיתופם בתהליך קבלת ההחלטות והגעתו של ראש ממשלת ישראל לפגישה עימם במקום אשפוזם, סייעה בעיצוב מעמדם המיוחד של נכי צה"ל בכל הנוגע למחויבות המדינה כלפיהם. עם השנים עוגן מעמד זה בחוק הקובע את זכויותיהם הכלכליות והרפואיות. 134 135 136 137 138 139 לוטנברג, עמ' 19-18. שם, שם. שם, שם. רשקס, הנידונים, עמ' 25. אז עדיין לא הוקם 'ארגון נכי מלחמת השחרור'. לוטנברג עמ' 19-18.

215 לימים, התפתח ועד נכי מלחמת השחרור לארגון של ממש שנקרא 'ארגון נכי מלחמת השחרור', התמסד וקיים וועידה ראשונה בשנת 1152 בה נבחרו מוסדותיו וועדותיו. 'ארגון נכי מלחמת השחרור' התאחד בשנת 1153 עם אגודת נכי המלחמה בישראל, המאגדת את יוצאי צבאות בעלות הברית בישראל שלחמו בנאצים, ומאוחר יותר צורף גם ארגון נכי מלחמת העולם השנייה 140 ממתנדבי הישוב. בין צעדיו הראשונים של 'ארגון נכי מלחמת השחרור' היה קידום נושא ספורט הנכים; כאמור, בהתאם לתפיסה השיקומית שמקורה בשיטתו של פרופ' גוטמן ואשר התקבלה על ידי הצוות הרפואי ב'תל השומר' בראשות ד"ר חיים שיבא. הארגון החליט להפיח בתחום רוח חדשה. כדי לקדם את האימונים של המשותקים מביתן 11 שהלכו ופחתו הוחלט ב'ארגון נכי מלחמת השחרור' להרחיב ולפתח את תחומי הספורט הבאים: שחיה, אתלטיקה, טניס שולחן וכדורסל ולהפקיד את האחריות לפעילות בידי המאמנים: אלי פביאן שחיה, עדנה מדליה אתלטיקה, אוטו פפרבאום טניס שולחן ודב פרוסק כדורסל נכים. כל המאמנים עבדו בהתנדבות. מה שמצביע על כך שספורט הנכים המשיך להיות פרויקט של קומץ 'משוגעים לדבר', ללא תמיכה ממסדית. ובכל זאת ההתארגנות החדשה הביאה לתנופה בפעילות ושלוש פעמים בשבוע התקיימו אימונים. מספר המשתתפים מקרב המשותקים גדל לעשרים ובהדרגה, חל שיפור משמעותי 141 במצבם הגופני ובמצב רוחם. הפעילות הספורטיבית של נכי צה"ל שהחלה בסוף שנת 1184 עוררה אהדה מצד אישים מן הממסד הפוליטי שביקשו לסייע באופן אישי לקידום הנושא. בחודש דצמבר פנה נשיא 1151 מדינת ישראל דאז, חיים ויצמן, אל ארגון נכי מלחמת השחרור והציע לתרום שטח פרטי שניתן לו במתנה, על ידי ראש עיריית נהרייה, להקמת בית החלמה לנכי המלחמה, שבו תהיה גם פעילות 142 ספורטיבית סדירה. תרומתו של ויצמן באה, על פי הצהרתו של ראש לשכתו, יגאל קמחי, מתוך הערכה לפעולות הועד הארצי של נכי מלחמת השחרור להקלת מצבם של הנכים בישראל. לאחר פטירתו של ויצמן בשנת 1152 המשיכה אלמנתו ורה ויצמן, את הפרויקט ותמכה בהקמת בית 143 ההחלמה. על פי ורה ויצמן, תרומתו של הנשיא ותמיכתה ברעיון נבעו מתוך רגש חובה והוקרה 144 כלפי החיילים ששילמו בבריאותם על הגנת הארץ. היה זה בבחינת אקט המעיד על שינוי ביחס הממסד הציוני כלפי הנכים, שנבע מכך שדובר בנכי מלחמה. לימים הוקם במקום 'בית קיי', על 145 שם תורם הבניין אייב קיי, שהמשיך לשמש לתועלתם של נכי צה"ל. עד שנת 1153 עיסוק הנכים בספורט היה במסגרת שיקומית בלבד. דהיינו, לא התקיימו בארץ תחרויות לנכים וכל תכלית הפעילות הספורטיבית הייתה שיפור הכושר הגופני והמצב הנפשי של הנכים. 1153 בשנת חלה תפנית כשהפדרציה הבין לאומית של החיילים המשוחררים ופרופ' לודוויג גוטמן עצמו פנו אל 'ארגון נכי מלחמת השחרור' וביקשו לשלוח משלחת של ספורטאים 140 141 142 143 144 145 שם, עמ' 28 רשקס, הנידונים, עמ' 33. מכתב מאת יגאל קמחי מ"מ ראש לשכת בית הנשיא מיום 23.12.1151 ה, ופיע בהחייל המשוחרר, ינואר 1152, עמ'.12 שיבא חיים, "יד לאישה הדגולה", החייל המשוחרר, דצמבר 1199, עמ' 9. מכתב מאת ד"ר ורה וייצמן, החייל המשוחרר, יולי 1152, עמ' 5. מנקלי אהרון, "בית קיי להחלמה ומרגוע", החייל המשוחרר, אפריל 1190, עמ' 8, ח.ל. )לא מופיע שם מלא(, "מפגן הישגי ספורט-נכים ב'בית קיי' בנהריה", החייל המשוחרר, מאי 1199, עמ' 5.

219 146 נכים מישראל למשחקי סטוק מנדוויל. הייתה פנייה גם למדינות נוספות באירופה שנבעה ככל הנראה משאיפתו של גוטמן להפוך את משחקי סטוק מנדוויל לאירוע בינלאומי, ובהתאם לחזונו לשלבם במסגרת האולימפית. אולם תשובת 'ארגון נכי מלחמת השחרור' הייתה שלילית. המקורות אינם נותנים מענה ברור למניע לסירוב. ניתן לשער כי ההקשר התקופתי היה רב השפעה מדינת ישראל הצעירה התמודדה באותה שעה עם קליטת עלייה גדולה, תקופת צנע, אי ודאות כלכלית וביטחונית ושיקום הנכים בכלל וספורט הנכים בפרט לא היו בראש סדרי העדיפויות של המדינה. ספורט נתפס כמותרות וסביר כי סוגית תקצוב הפרויקט הכשילה את העניין, כמו גם העדר קבוצת נכים מאומנת לספורט תחרותי. ובכל זאת ישראל השתתפה במשחקי סטוק מנדוויל 147 בזכות יוזמה חיצונית של הפדרציה הבינלאומית של החיילים המשוחררים שהזמינה 148 לתחרויות, משלחת של שלושה משקיפים שאינם מתחרים מישראל, במימונה. להשתתפות שתתואר להלן, הייתה עתידה להיות השפעה עמוקה על תפיסת הספורט התחרותי ועל התפתחותו בקרב נכי צה"ל בשנים הבאות. 1153 ביולי יצאה אפוא מהארץ משלחת שכללה שלושה נכי צה"ל מבין המשותקים ששהו בביתן 11 בתל השומר: צבי בן צבי, זלמן ראובני ומיכאל בן נפתלי. אליהם נלווה ד"ר רלף ספירא )להלן(. המשלחת יצאה ללונדון במטוס של חברת נתיבי האוויר הפיליפיניים. מעבר ליוזמה ולמימון החיצוניים, אופן הגעתם למקום משקף משהו מיחס החברה בכלל והחברה הישראלית בפרט לנכיה: על פי עדותו של משה רשקס, יו"ר ארגון נכי מלחמת השחרור, נכים שטסים לחו"ל לא היה אז מחזה נפוץ ואנשים בריאים נרתעו מלבוא במגע עימם. משום כך, הוכנסו אנשי המשלחת למטוס על גבי אלונקות והונחו כשהם שוכבים בחלקו האחורי של המטוס כשווילון 149 מבודד אותם משאר הנוסעים. ניתן להעריך כי תחושתם מבידוד זה הייתה קשה. מעמד הספורטאים הישראלים בתחרויות היה של משקיפים בלבד, אך נראה שהתחרויות לא התנהלו בפורמאליות יתרה, וכך מיכאל בן נפתלי שהיה משותק בפלג גוף תחתון ויחד עם זאת גם שחיין מוכשר השתתף, ביוזמתו, בתחרות שחייה בסגנון חופשי ולהפתעת כולם, זכה במקום 150 הראשון. זכייה זו עוררה התלהבות בקרב חברי המשלחת, שחזרה לארץ מלאת רשמים וחוויות מהמפגש הבינלאומי עם נכים, מפגש שבו לא חשו חריגים ואף זכו להישג, והביאו לישראל את 151 בשורת הפעילות הספורטיבית התחרותית בקרב הנכים. ההשתתפות במשחקים ויוזמתו האישית של בן נפתלי שהביאה לניצחון מפתיע, פתחו בפני הנכים עולם שבו הנורמה היא נכות וכך לא חשו חריגים. בעולם זה הנכות איננה קשורה בחולי או בנחיתות כי אם בספורט, בתחרויות ובניצחונות. אמנם מעמד המשלחת הישראלית היה של משקיפה ולא של מתחרה ובכל זאת, עצם היותה בין שבע המשלחות החלוצות שנענו להזמנתו של גוטמן והשתתפו במשחקי סטוק מנדוויל 146 147 148 149 150 151 פינק, ראיון. על הפדרציה ראו עמ' 201. "אולימפיאדה של משותקים" )ללא שם הכותב(, החיל המשוחרר, יולי 1153, עמ' 13-12. רשקס, הנידונים, עמ' 33. להב אהרון, "בכדורסל, שחיה והטלת כידון תיוצג ישראל באולימפיאדת הנכים הרביעית", ספורט לעם,.09.04.1155 כתבנו הספורטיבי )כך מופיע במקור ללא שם(, "התכונה לקראת משחקי סטוק מנדוויל", החייל המשוחרר, אפריל 1155, עמ' 12.

219 הבינלאומיים הראשונים בשנת,1153 העמידה את המדינה הצעירה בשורה אחת עם מדינות ותיקות ומבוססות כגון אוסטרליה, הולנד, צרפת, פינלנד, קנדה ודרום אפריקה. לא היה זה דבר של מה בכך בהתחשב במצבה הבינלאומי הרעוע של מדינת ישראל באותם ימים. ממרחק הזמן ניתן לראות בזה צעד ראשון המעיד על השלכות ספורט הנכים, החורגות משיקומם הפרטי של הנכים עצמם. תפיסה חדשה זו של ספורט הנכים, כספורט תחרותי וייצוגי, השפיעה גם על לפיה הספורט משמש לא רק לשיקום רפואי אלא גם 'ארגון נכי מלחמת השחרור'. לקראת משחקי סטוק מנדוויל הבאים שעתידים היו להיערך בשנת 1158 ראה הארגון חשיבות רבה בהשתתפות משלחת 152 רשמית של ספורטאים נכים שתייצג את ישראל. מנקודת מבטם של נכי המלחמה, דובר בלא עוד התייחסות לספורט כאל אמצעי טיפולי-שיקומי בלבד, כי אם ראיית ספורט הנכים כאמצעי לייצוג מכובד של מדינת ישראל ומקור לגאווה לאומית. יתכן שראשי הארגון ציפו שייצוג מכובד של מדינת ישראל בתחרויות ספורט על ידי נכי צה"ל, יתרום לשיפור מעמד הנכים בארץ ומתוך כך גם יעצים את תפיסת הנכה את עצמו. נוסף על כך, מנקודת המבט של הנכים, הצבת המטרה של השתתפות בתחרויות בינלאומיות עשויה להוות גורם מדרבן לנכה לעסוק בספורט על השפעותיו המיטיבות. תחרויות סטוק מנדוויל התקיימו מדי שנה בשנה ולקראת תחרויות 1158 התגבש הרכב שנקבע על ידי המאמנים, על פי מידת ההתמדה באימונים ועל פי ההישגים של הנכים בארץ. המשלחת למשחקי סטוק מנדוויל 1158 הורכבה משלושה ספורטאים: מרדכי פלד, מנחם מורבה ומיכאל בן 153 נפתלי, שהתחרו בזריקת כידון ובשחייה. אליהם התלוותה סרן אסתר פלדמן, אחות במקצועה וקצינה בצה"ל. במהלך הנסיעה ברכבת מלונדון לסטוק מנדוויל, נקשרה שיחה בין פלדמן לבין נוסעת יהודיה, איב גרטלר שמה, שהתגוררה בעיר אילסברי הסמוכה לסטוק מנדוויל. שיחה זו יצרה יחסי רעות עם בני המשפחה ומשפחת גרטלר אימצה את המשלחת הישראלית וטרחה להנעים את זמנם של הספורטאים. השילוב של פצועי מלחמה עם היותם ספורטאים המייצגים את ישראל בתחרות בינלאומית, עוררה את רגשותיהם החמים של יהודי בריטניה ורבים רצו 154 להשתתף באירוחם. למרות חוסר ניסיונם של ספורטאי ישראל בתחרויות בינלאומיות ובתחרויות בכלל, הישגיהם 155 היו מרשימים. בתחרויות של שנת 1158 הם זכו במדליית כסף ובשלוש מדליות ארד. אחד ההישגים הבולטים במיוחד, בשל נקודת הפתיחה הנחותה, היה של מיכאל בן נפתלי שנפצע במלחמת העצמאות בחוט השדרה והיה מדייריו הראשונים של ביתן 11 ב'תל השומר'. בן נפתלי 156 המשיך את נצחונו המפתיע מהשנה הקודמת וזכה במדליות ארד בשחיית גב ובסגנון חתירה. משחה החתירה נועד למתחרים בעלי פגיעה בלתי מלאה קלה יחסית, (incomplete) בחוט השדרה, שנכותם כיוון שפלג הגוף שמתחת לפגיעה אינו משותק לחלוטין וחלק מהשרירים ממשיך לתפקד. בן נפתלי שסבל מפגיעה מלאה (complete) ובשל כך סבל משיתוק מלא מתחת למקום 152 153 154 155 156 להב, עמ' 12. כתב, "משחקי סטוק מנדוויל", החייל המשוחרר, אוגוסט 1158, עמ' 1. רשקס משה, "אגרת לקורא", החייל המשוחרר, אוגוסט 1158, עמ' 2. שם, שם. רשקס, הנידונים, עמ' 38.

214 הפגיעה, השתתף במשחה זה, ולמרות נכותו הקשה יותר יחסית לשאר המתחרים, הגיע למקום השלישי. במשחה החתירה הוכיח בן נפתלי שנתוני פתיחה גרועים אינם מונעים ממנו מלהתברג 157 בין המנצחים. בתנאים אלה הישגו היה יוצא דופן והלם את התדמית ההרואית של החייל הישראלי, גיבור המלחמה, שמתמודד בהצלחה גם בתנאי נחיתות. לימים, בסיוע משרד הביטחון, פתח בן נפתלי בית מלאכה ברמת גן וייצר עגלות ספורט שתוכננו על ידו. עגלות אלה היו איכותיות 158 וזולות מהעגלות שהיו בשוק ושימשו את ספורטאי נבחרת הנכים של ישראל. להשתתפות באירועים בין לאומיים ולקשרים שנוצרו עם ספורטאים נכים מרחבי העולם, בתקופה שבה מעטים יצאו את גבולות הארץ, בין היתר בשל מדיניות הממשלה שהגבילה זאת, 159 הבירוקרטיה שהערימה קשיים והמצב הכלכלי הקשה, הייתה השפעה מוראלית חשובה על 160 חברי המשלחת הישראלית, שהגבירה את הכרתם בערך עצמם. "באותם ימי התחרות שכחנו כי 161 משותקים אנחנו". כך התבטא הספורטאי מרדכי פלד כאשר חזר לארץ מהתחרויות בשנת 1158. ההתרועעות עם עשרות נכים מארצות שונות, במקום שבו כולם היו נכים, הפכה את הנכות לנורמה וכך הרגישו הנכים שאינם חריגים. יתר על כן, תחרויות הספורט וההצלחה בהן העניקו לנכים את טעם הניצחון ותחושה של עוצמה. לפיתוח ספורט הנכים בארץ. הישגי מבחינת הנכים הייתה זו 'זריקת עידוד' חשובה הנבחרת התקבלו בארץ בסיפוק ועם שובה הוחלט ב'ארגון נכי מלחמת השחרור' להקפיד על אימונים שיטתיים במהלך השנה, כדי לבנות נבחרת רחבה שתייצג בכבוד את מדינת ישראל. האימונים התקיימו בחלקם ב'תל השומר', ובהמשך במרכז השיקום לנכי צה"ל ביד 162 אליהו בתל אביב. מכיוון שהספורטאים היו נכים שמצבם הבריאותי נזקק לניטור רפואי קבוע, 163 גויסו ד"ר גורדון וד"ר רלף ספירא כדי שישמשו כרופאים של נבחרת הנכים. ד"ר רלף ספירא שהה זמן מה כרופא במרכז לשיקום נפגעי חוט השדרה בסטוק מנדוויל, במחיצת פרופ' גוטמן, והושפע מגישתו כלפי הספורט כאמצעי שיקומי. ספירא עזב את סטוק מנדוויל בשנת 1152 כדי לפתוח מרכז שיקום בישראל והצהיר במכתב שהתפרסם בכתב העת The,Cord שהופיע בסטוק מנדוויל באותה שנה, שאחת המטרות הראשונות שלו היא להכשיר קבוצה של פראפלגים בישראל להשתתף בתחרויות. בארץ מצא ספירא כר פורה להגשמת שאיפתו כאשר 164 לימים הפך ליועץ רפואי של נבחרת הנכים. יוזמתו של ספירא השתלבה אפוא עם ההתרחשויות בארץ ותרמה להתפתחות התחום, מהידע והניסיון שרכש ספירא בסטוק מנדוויל. באגף השיקום של משרד הביטחון ראו בספורט הנכים חלק חשוב משיקום נכי צה"ל. על כן צורף לוועדת ההיגוי של ספורט הנכים, מנהל מחלקת השיקום במשרד הביטחון דאז, אריה פינק. 157 158 159 160 161 162 163 164 כתב, משחקי סטוק מנדוויל, עמ' 1. רשקס, הנידונים, עמ' 35-38. 28-23, על הקשיים שהיו החל מהקמת המדינה ועד ראשית שנות השישים, ביציאה אל מחוץ לגבולות הארץ ראו: Rozin Orit, "Israel and the Right to Travel Abroad, 1948-1961", Israel Studies 15, 1, 2010: pp. 147-176. רשקס, הנידונים, עמ' 38. עובד יוסף, "מחר מאוחר מדי", החייל המשוחרר, ספטמבר 1158, עמ' 19. מתוך ראיון עם ראובן הלר מאמן ראשי במועדון 'ספיבק', רמת גן, 1.3.2011. על מרכז השיקום ביד אליהו ראו להלן, עמ' 211. כתבנו הספורטיבי, עמ' 12. Brittain and Hutzler, p. 1070.

211 אגף השיקום במשרד הביטחון הוקם בתחילת 1181 ותפקידו היה לדאוג לשיקומם של החיילים, נפגעי מלחמת העצמאות ומשפחות החללים. הטיפול בנכי צה"ל הוא חלק מן העשייה הביטחונית, בבסיס תפקידו של האגף עמדה התפיסה לפיה כיוון שהמדינה חבה חוב מוסרי לאלה שהקדישו את חייהם ובריאותם למען הגנתה. פעילות אגף השיקום הושתתה על מערכת חוקים, 165 תקנות ופסקי דין. לפיכך הקפידו באגף זה על ליווי צמוד של נכי צה"ל במהלך פעילויותיהם הספורטיביות באמצעות השתתפותו של פינק בתהליך קבלת ההחלטות. לקראת משחקי 1155 התרחבו האימונים לתחומים נוספים, בהם כדורסל, חץ וקשת, זריקת כידון וטניס שולחן, אך עקב מגבלות התקציב לא ניתן היה לקיים אימונים ברמה גבוהה והציוד היה דל. מאחר שלא הייתה תמיכה כספית מצד גופים ממסדיים, נפל המימון כולו על כתפי 'ארגון 166 נכי מלחמת השחרור'. לאחר תקופה קצרה ב'תל השומר', עברו האימונים אל המרכז לשיקום נכי צה"ל בתל אביב; מתקן שהוקם לרווחתם של נכי צה"ל ושימש מרכז חברתי וטיפולי, שנתן מענה חלקי בלבד מבחינת מתקני הספורט. כך למשל, אימוני השחייה התעכבו מפאת היעדר בריכה סגורה ולמעשה התקיימו רק בקיץ. אימוני הכדורסל התקיימו במגרש קטן במידותיו לעומת מגרש הכדורסל החוקי. יחד עם זאת נעשו התאמות לאימונים של ספורטאים נכים. כך הסל הותקן בגובה נמוך מהמקובל, היות שהמשתתפים באימונים ובמשחקים ישבו על עגלות, והמשחק עצמו היה קצר 167 יותר ונמשך 20 דקות בלבד. עם התחלת האימונים, התברר שדרושה עבודה רבה כדי לגבש קבוצת כדורסל ברמה נאותה שתוכל להשתתף בתחרויות בינלאומיות. בשנה זו החלו לראשונה להתאמן גם בחץ וקשת. מחוסר ציוד מתאים והיעדר תקציב לרכישתו, סייע צה"ל במימון. באימוני זריקת כידון השתתפו כל הספורטאים משום חשיבותו הרבה לשיקום, בחיזוק פלג הגוף העליון הבריא אצל הפראפלג. רבים 168 השתתפו גם באימוני טניס שולחן. התנאים היו דלים כתולדה מהיעדר משאבים. למרות הגאווה על הישגי הספורטאים הנכים, עדיין לא היה מימון ציבורי והמשאבים היו דלים. כתוצאה מכך ספורט הנכים היה עדיין מוגבל בהיקפו, והוא בא לידי ביטוי בקרב נכי צה"ל ולמטרות תחרותיות בלבד. בספורט עסקו רק נכי צה"ל שהיוו את עתודת הנבחרת והתאמנו לקראת התחרויות. בשלב זה, שנות החמישים, עדיין לא הייתה מודעות לגבי הנחיצות של פעילות ספורטיבית קבועה לכלל הנכים, נכי צה"ל ונכים אזרחיים כאחד. למעשה, מספורט שיקומי עברו לספורט תחרותי בלבד. ההיבט השיקומי נדחק הצידה ולכן הספורט לא כלל את כל הנכים. לא היו מסגרות ספורטיביות עממיות-לא תחרותיות לנכים, ובשל חוסר במתקנים לפעילות גופנית 169 מותאמת, רובם לא עסקו בספורט כלל. בשל הצורך הזה, הגה משה רשקס, יו"ר 'ארגון נכי מלחמת השחרור' בשנת 1158 מעל דפי העיתון 'החיל המשוחרר', את רעיון הקמת מרכזי ספורט.http://www.shikum.mod.gov.il/he-il/ShikumH/AboutShikumH/Agaf_Hustory.htm להרחבה על אגף השיקום במשרד הביטחון ראו: נדב דניאל, בדרכי שיקום. כתבנו הספורטיבי, עמ' 13-12. שם, שם. שם, שם. רשקס, אגרת, עמ' 2. הכותב מבקר את העובדה שלא נמצאה האפשרות להפעיל את מוסדות הממשלה, הציבור וארגון נכי מלחמת השחרור להכנת הכלים הדרושים למען החדרת הספורט בקרב נכי צה"ל. 165 166 167 168 169

220 לנכי צה"ל בשלוש הערים הגדולות: ירושלים. 170 תל אביב וחיפה. רעיון שהתגשם כעבור עשרים שנה, בשנת 1198, עם הקמתו של 'בית הלוחם' בתל אביב )בירושלים, חיפה ובאר שבע הוקמו מרכזים דומים מאוחר יותר(. להגשמתו של הרעיון חברו מספר תנאים, כלכליים ותודעתיים שלא התקיימו עדיין בשנות החמישים, כפי שיתואר להלן. בהיעדר מרכז ספורט לנכי צה"ל, נחתם בשנת 1199 הסכם בין ארגון נכי צה"ל לבין מועדון 'ספיבק', מרכז הספורט של איל"ן )להלן(, לפיו יתאמנו נכי צה"ל במועדון ללא תמורה. באופן פורמאלי האימונים הללו התקיימו כשנכי צה"ל היוו קבוצה נפרדת, אך בכל זאת נוצר מפגש בין נכי צה"ל, המבוגרים יותר, עם הנכים הצעירים, חניכי המועדון והיו אף אימונים משותפים 171 בכדורסל ובטניס שולחן. למפגשים ולאימונים המשותפים הייתה השפעה מפרה על שני הצדדים. מצד אחד, המפגש הביא לצמיחת רוח התחרות והמצוינות בקרב נכי צה"ל ומצד שני, 172 הציב מודל להזדהות עבור חניכי המועדון, כפי שיתואר בהמשך. עד שנות השישים המוקדמות, ספורט הנכים בארץ היה מצומצם בהיקפו. התהליך כולו הובל על ידי נכי צה"ל באמצעותו וביוזמתו של ארגון נכי צה"ל. ההתחלה הייתה במסגרת שיקומית, בהמשך היה מעבר לספורט תחרותי, תוך הזנחת ההיבט השיקומי והשתתפו בו רק נכי צה"ל שעסקו בספורט במסגרות תחרותיות. לעומתם, הספורט התחרותי לא היווה באותה שעה אופציה אפשרית עבור הנכים האזרחיים. הללו לא היו מאורגנים, הם לא היוו קבוצה הומוגנית כמו נכי צה"ל שקיבלו יחס אוהד ותחושת מחויבות מהחברה והממסד, חסרו להם מסגרות מאורגנות, ומצד הממסד לא הייתה מודעות לצורך בחיזוק גופם ורוחם על ידי ספורט. שאלת איכות החיים של הנכים האזרחיים, הקשורה קשר הדוק לספורט, לא עלתה על הפרק וממילא השתתפותם בתחרויות בינלאומיות, לא הייתה אפשרות ריאלית. בהיעדר מסגרות מאורגנות לא הייתה פעילות גופנית לנכים אזרחיים כלל. כדי לענות בין השאר, גם על הצרכים הללו הוקם בשנת 1152 ארגון אילנשי"ל, כמסגרת ספורטיבית. לימים ארגון איל"ן )להלן(. אולם גם הוא, רק בשלהי שנות החמישים החל לפעול עד כה ניכר היה כי התמורות התחוללו בהקשר של נכי צה"ל וביוזמתם. אולם פיתוח התחום והפיכתו לנחלת הכלל היה קשור לתופעה משמעותית ונרחבת שהשפיעה על כל החברה בישראל בשנות החמישים והיא מגפת הפוליו-שיתוק הילדים. ב. ארגון איל"ן התבססות ספורט הנכים בישראל והתרחבותו מנכי צה"ל לכלל הנכים בדומה לראשיתו של ארגון נכי צה"ל, גם ארגון 'איל"ן' החל ביוזמה של מתנדבים יחידים, 'משוגעים לדבר'. באפריל 1152 התארגנה קבוצת מתנדבים ישראליים שמטרתה הייתה לפעול 173 לרווחתם של נפגעי מגיפת הפוליו-שיתוק הילדים שהתחוללה אז בארץ. קבוצה זו נקראה 'אילנשי"ל' 'אילנשי"ל' איגוד ישראלי לילדים נפגעי שיתוק ילדים. בין שאר מטרותיו, ראה ארגון את תפקידו בקידום הקמת בית ספר לפיזיותרפיה שיכשיר בעלי מקצוע מוסמכים 170 171 172 173 שם, שם. ראיון עם ברוך חגאי, ספורטאי פראלימפי מצטיין וחתן פרס ישראל בספורט לשנת תשס"א, רמת גן, 30.1.2013. ראיונות עם משה רשקס ועם ברוך חגאי. על המגיפה ראו: עמ' 103-102.

221 לטיפול בנפגעים, 174 והדרכת בעלי מלאכה לבניית מכשירים אורטופדיים. היעד לא היה טיפול בילדים אלא במתן דחיפה לשיקומם, על ידי התמקצעות. במקביל, הוקם ארגון 'פוליו' בראשות בטי דובינר, עולה חדשה מקנדה, שיזם פעולות הסברה שהביאו לתודעת הציבור הרחב את הצורך במתנדבים ובתרומות למען נפגעי המחלה. כאשר פותח בארה"ב תרכיב החיסון על ידי ד"ר יונה 175 סאלק, אחת ממטרות איסוף הכספים של הארגון, הייתה רכישתו. בתקופה זו טרם הסתיים מבצע חיסון כל אוכלוסיית ארה"ב ובשל החשש ממחסור בתרכיב, נמנעה ממשלת ארה"ב מלייצאו אל מחוץ לגבולותיה. בסיוע פעילים יהודים בארה"ב נרכש החיסון, הובא לארץ בחשאי והועמד לרשות משרד הבריאות. פעילי ארגון 'פוליו' סייעו במבצע החיסון ההמוני ואף יזמו את 176 הבאתו לארץ של החיסון שפיתח מאוחר יותר פרופ' אלברט סייבין. בשל חוסר האונים שגילה הממסד בהדברת מגיפת הפוליו, מתנדבים ש'חש את הדופק' ונחלץ למלא את החסר. ככל הנראה מהיעדר משאבים, מילא את התפקיד ארגון במאי 1159 התאחד ארגון 'פוליו' עם 'אילנשי"ל' והוקם ארגון 'איל"ן' איגוד ישראלי לילדים נפגעים. מטרת הארגון כפי שנוסחה בישיבה הראשונה של מועצת הארגון הייתה: "לבצע פעולות 177 סיוע, סעד ושיקום לנפגעי מחלת שיתוק הילדים." הארגון היה דל במשאבים שכן רוב תקציבו נסמך על תרומות לפיכך פתח בפעילות נמרצת לגיוס כספים. הללו נועדו להושטת סיוע לילדים 178 נכים ולהגברת המודעות הציבורית לקשיים של נפגעי הפוליו. תוך זמן קצר הפך 'איל"ן' לאחד מארגוני המתנדבים הגדולים במדינה. גיוס הכספים נעשה באמצעות 'הקופסא הירוקה' שניצבה בבתים רבים ובני המשפחה התבקשו לתרום כנדבת ליבם, ובאמצעות 'מצעד הפרוטות', בהשראת 'מצעד הפרוטות' האמריקאי שבו נהגו המתרימים לצעוד ברחובות כשהם מחזיקים יריעות בד שאליהן עוברים ושבים זרקו מטבעות. באותם ימים - ימי הצנע, בשל המצב הכלכלי הקשה של 179 המדינה, חלק נכבד מהטיפול בנפגעי הפוליו, בדומה ליוזמת החיסון, היה בטיפולו של 'איל"ן' 180 שהיה ארגון התנדבותי ולא בידי רשויות הבריאות והרווחה. נוסף לפעילות הסברה וחיסון האוכלוסייה עסק 'איל"ן' גם בפעילות רווחה למען נפגעי הפוליו. אחת המשימות הראשונות אליהן נרתם הארגון הייתה ארגון קייטנות מיוחדות, לילדים נפגעי מחלת הפוליו. בשנת 1153 במהלך חופשת הקיץ, הופעלה קייטנה על ידי מתנדבים, בצד מדריכי ספורט מקצועיים ונחלה הצלחה רבה. בעקבותיה הופעלו קייטנות נוספות והניסיון המוצלח עורר בליבם של גרשון הוברמן, שהחל לאמן ילדים נפגעי פוליו בשחייה, ושל בטי דובינר, את הרעיון 181 להקים עבור הילדים הנכים מועדון לספורט וחברה, שיפעל במשך כל השנה. דובינר פנתה אל קוט י. )לא מופיע שם מלא(, חוברת השיקום הכינוס הארצי השלישי של ארגון הפיזיותרפיה, 9-9 בפברואר 1153, רמת גן, עמ' 5, ארכיון הספורט, מכון וינגייט )להלן: א"ס(, תיק 1 חטיבה 1.15. ראו עמ' 112-104. רשקס, הנידונים, עמ' 85. מתוך פרוטוקול הישיבה הראשונה של המועצה הזמנית אילנשי"ל-פוליו, בית ציוני אמריקה, תל אביב, 3.5.1159, תיקי משרד ראשי שיקום לאחר הפוליו,אמ"י, ג- 829991. קרייטמן, עמ' 855. על תקופת ה'צנע' ראו: רוזין אורית, "המאבק על ה'צנע': עקרות הבית והממשלה", ישראל 2002, 1, עמ' 114-41. רשקס, הנידונים, עמ' 84-89. שם, עמ' 51-81, וגם מצגת לזכרה של בטי דובינר, באדיבות מועדון 'ספיבק'. 174 175 176 177 178 179 180 181

222 ידידיה בארה"ב, זוג המחזאים סם ובלה ספיבק, שעסקו בפעילות ציבורית-פילנתרופית בארה"ב, 182 בבקשה לתרום להקמת המוסד, והם נענו בחיוב לפנייתה. רעיון הקמת מועדון לספורט וחברה התקבל תחילה בהסתייגות על ידי ראשי 183 'איל"ן', מסיבות תקציביות. חלקם ראו בו רעיון שאפתני שעלול לגרור את הארגון להוצאות שלא יוכל לעמוד בהן. לבסוף הצליחו בטי דובינר וגרשון הוברמן לרכז סביבם קבוצת תומכים שפנתה אל ראש עיריית רמת גן, אברהם קריניצי, בבקשה להקצות שטח אדמה למועדון. קריניצי נענה 184 והקצה שטח בן חמישה דונם על גדת הירקון להקמת המועדון. במקביל ליוזמה זו, החל גרשון הוברמן ללמד ילדים נכים שחיה בבריכת 'גורדון' בתל אביב. אימוני השחייה היו חלק מהטיפול הפיזיותרפי שנתן לילדים הללו במסגרת עבודתו במרפאת 185 זמנהוף של קופת חולים הכללית. מרגלית זוננפלד, שאימנה את הילדים הללו לצידו של הוברמן, תיארה כעבור שנים כי הוברמן היה הראשון שבקיץ 1154 לימד ילדים נפגעי פוליו שחיה, באופן שיטתי. בבריכת גורדון פגש הוברמן את זוננפלד, מורה לחינוך גופני במקצועה, יוצאת קיבוץ חמדיה, שנהגה לשחות במקום. הוברמן הציע לה להצטרף אליו וללמד שחיה לילדים נכים 186 וזוננפלד נאותה להצעה. כך, מתוך יוזמה פרטית הונחו היסודות לספורט נכים ממוסד, במסגרות מאורגנות אולם המשך התהליך היה ממושך ומורכב. ראשית, כמו במקרים אחרים, בעיה תקציבית עמדה במוקד הפיתוח. תקופת הצנע עדיין לא הסתיימה רשמית והמדינה הייתה שרויה באותה השעה )שנת 1154( באי ביטחון כלכלי, ושיקום ורווחת הנכים לא היו בראש מעייניה. המסגרות הללו נאלצו להתבסס על תרומות ועל מתנדבים, כמעט ללא סיוע מהממסד. נוסף על כך, הניסיון להרחיב את שורות המתאמנים בשחייה נתקל בקשיים. הוברמן וזוננפלד עברו בין סניפי 'איל"ן' ויזמו מאות פניות להורים, בהצעה לצרף את ילדיהם לפעילות בבריכה. אך רק כתריסר משפחות הגיבו בחיוב. לדעתה של זוננפלד, הדבר נבע מסיבות של הבדלים תרבותיים. עבור חלק מהמשפחות, ככל הנראה משפחות דתיות, ספורט ושחייה היו עיסוקים שלא תאמו את אורח חייהם; אחרים הביעו חשש ממאמץ יתר של הילד והתייחסו לשחייה כאל סיכון בריאותי. הם לא היו מודעים ליכולת המיטיבה של הספורט על ילדיהם. בעיה אחרת הייתה תדמיתית; חלק 187 מן הורים הביע חשש שהשתייכות למועדון נכים תטביע בילדיהם תווית של נכים. הסתייגות החברה הבריאה הגבילה אף היא את הפיתוח; היה קושי לקבל את הסכמת הנהלת הבריכה לקיום הפעילות, עקב רתיעת האנשים מלשהות בבריכה אחת עם נפגעי פוליו, מתוך החשש 188 המופרך להדבקה במחלה, או בגלל רתיעה סתמית מחריגים. הניסיון לפתח פעילות ספורטיבית לנכים שיקפה אפוא את רתיעת החברה מהנכים נפגעי הפוליו. הבריכות שבהן התקיימה לבסוף הפעילות היו בריכות 'גבעת רמב"ם', 'גורדון' ו'גלי גיל'. רשקס, הנידונים, עמ' 53-52. הנהלת עמותת איל"ן הורכבה מאנשי מקצוע כפרופ' אמיל אדלר מ'הדסה' וד"ר אליעזר גלטנר ממשרד הבריאות ומעורכי דין ונציגי ציבור, לעיל הערה 199. רשקס, הנידונים, עמ' 53-52 ומתוך המצגת לזכרה של בטי דובינר. קורות חייו של גרשון הוברמן. זוננפלד, עמ' 23-22. זוננפלד, עמ' 28. זוננפלד עמ' 23, וכן רשקס, הנידונים, עמ' 58. 182 183 184 185 186 187 188

223 כל הללו הערימו קשיים ועיכבו את התפתחותו של ספורט נכים שיקומי במסגרת אזרחית. למרות הקשיים וסביר שרק הודות למאמציהם הפרטניים של הוברמן וזוננפלד, גדל מספר 189 המשתתפים באימוני השחייה במהלך שנת הפעילות הראשונה, לעשרים. שלב זה התאפיין כאמור, ביוזמה של יחידים שפעלו על דעת עצמם, המשולבת בהכרתם את תחום השחייה וללא שיטה מקצועית כתובה, על סמך אינטואיציה שהחלו את הפעילות הספורטיבית לילדים נפגעי מחלת הפוליו. לא במקרה, ענף הספורט הראשון והעיקרי שבו בחרו לאמן את הילדים, היה השחייה. מתוך הכרת תחום השחייה הבינו הוברמן וזוננפלד, כי כוח הציפה של המים תומך בגפיים הפגועות ומאפשר להן לנוע באופן שאיננו אפשרי מחוץ למים. זאת ועוד, המים מאפשרים שילוב של משחק והנאה באימונים הפיזיים ובכך הם תורמים לשיקום הנפשי. היבט נוסף היה בעל משמעות חברתית - תחושה שבמים כולם שווים ואין הבדל בין נכה לבריא; דבר שעשוי לסייע לתחושת עצמאותם, השתייכותם החברתית ולביטחונם העצמי של 190 הילדים הנכים. 3. שלב שלישי: מיסוד ספורט הנכים הקמת מרכזי ספורט שלב מכריע בהתפתחות ספורט הנכים היה מיסודו על ידי הקמת מועדוני ספורט נכים 'ספיבק' בשנת 1190 ו'בית הלוחם' בשנת 1198. נסיבות הקמתם של המועדונים היו שונות וניכרו בהן הבדלים ששיקפו את ההבדלים ביחסה של החברה הישראלית כלפי נכי צה"ל, לעומת יחסה לנכים 'אזרחיים'. מבחינה כרונולוגית, מועדון 'ספיבק' שהוקם בראשית שנות השישים, קדם בלמעלה מעשור ל'בית הלוחם'. ספורט הנכים הפעילות הספורטיבית במסגרת כתחום משמעותי לכלל הנכים. 'ספיבק' סללה, מבחינות רבות, שנות השישים היו לפיכך, את התפתחות השנים המעצבות של ספורט הנכים הישראלי שבהן פרץ את המסגרת המוגבלת של נכי צה"ל והיה לנחלת כלל ציבור הנכים, ומתוך כך השפיע על התודעה של כלל הציבור, הגיע לשיאים ורכש מקום מרכזי בספורט הנכים העולמי. א. מועדון 'ספיבק' - פיתוח ספורט נכי הפוליו הנחת אבן הפינה למועדון 'ספיבק' התקיימה בשנת 1154 ובספטמבר 1190 נחנך בנוכחות 191 התורמים, 'מועדון ספורט לנכים על שם ספיבק מרכז הספורט של איל"ן'. חניכי המועדון, רובם ילדים נפגעי פוליו, הביעו את שמחתם שקיבלה ביטוי בעיתונות הספורט, על כך שסוף סוף 192 יש להם בית שבו יעסקו בספורט כשווים בין שווים. ככל הנראה, הפעילות הספורטיבית במתקנים שיועדו לציבור הבריא, גרמה לילדים הנכים לתחושת חריגות והם חשו נוח יותר במועדון סגור משלהם, שבו הנכות היא הנורמה. ייתכן גם שהסתייגות הציבור הישראלי שניכרה באופן שבו התנהלו אימוני השחייה, השפיעה אף היא. רשקס, הנידונים, עמ' 55-58. ראו עמ' 115. Brittain and Hutzler, p. 1069. קינן חנוך," כעת יש לנו בית", חדשות הספורט, 1.11.1190. 189 190 191 192

228 המועדון כלל אולם ספורט ומגרשי אתלטיקה, אך טרם הוקמה בו בריכת שחיה החיונית עבור הנכים. בשל כך התקיימה הפעילות בענף השחייה בבריכת קריית אונו. בריכה זו פתחה את שעריה בפני הילדים הנכים, שלושים במספר, בשעת בוקר מוקדמת לפני פתיחתה לקהל הרחב. באותה תקופה עדיין לא הייתה מודעות בקרב האוכלוסייה בכלל ואוכלוסיית הנכים בפרט, לחשיבות השחייה כאמצעי חינוכי לעצמאות ולביטחון עצמי. חוסר מודעות זו התבטא בכך שחלק גדול מהורי הילדים הנכים המשיך להחזיק בעמדה שמאמץ יתר יזיק לבריאות הילדים, ולא שיתף פעולה בשל כך. לחשש זה נוספו בעיות לוגיסטיות של היעדר רכב וקשיי ניידות. על כן ההיענות של הילדים הנכים הייתה נמוכה. ארגון 'איל"ן' התגייס להתגבר על בעיות אלה ולעודד את ההיענות, 193 על ידי הסעת הילדים אל המועדון. נוסף על כך, במאמץ לגייס חברים נוספים למועדון שיגרו סניפי 'איל"ן' בגוש דן אלפי מכתבים לילדים הנכים ולהוריהם והזמינו אותם להצטרף. אך בתום 194 שנת פעילות, למרות המאמץ, מספר החברים במועדון היה חמישים בלבד. בשנים הראשונות התאפיין המועדון בגילם הנמוך של חניכיו בשל גילם הצעיר של נפגעי מחלת הפוליו ומרביתם היו בני פחות מעשר. מרגלית זוננפלד וצוות מאמני השחייה הנחילו לחניכיהם את תורת השחייה על פי שיטות אימון של ילדים בריאים, תוך התאמה למגבלות החניכים. תחילה הנחילו את יכולת הנשימה והציפה ולאחר מכן את ההתקדמות במים. האימונים התנהלו באופן 195 זה כיוון שבאותה תקופה לא היו עדיין שיטות לימוד מתאימות להנחלת השחייה לנכים. בתחילת שנות השישים עברה הפעילות לבריכת 'גלי גיל' ברמת גן. האימונים התקיימו בשעות הפעילות הרגילות של הבריכה וכך נוצר מפגש בלתי אמצעי, בין הילדים הנכים לבין האוכלוסייה הבריאה שפקדה את הבריכה. המפגש היה מורכב. בבריכה לא היו מתקנים מתאימים לנכים והחניכים נאלצו להסיר את בגדיהם ואת מכשיריהם על שפת הבריכה ולהיכנס למים תוך זחילה, החלקה על הישבן ובכל דרך אפשרית אחרת. החשיפה הייתה קשה לאחדים מהחניכים במיוחד נוכח המבטים ששלחו אליהם המתרחצים, אך עם הזמן, מעידים הילדים הנכים במבט לאחור, הנוכחים התרגלו למחזות אלה. עצם הפעילות של הילדים הנכים בבריכה ציבורית, יחד עם קהל מתרחצים רגיל, הגבירה את ההכרה בחשיבות השחייה ככוח משקם בשל אפשרות השילוב של ילדים נכים בחברה רגילה. הכרה זו הביאה חניכים נוספים להצטרף לאימונים. הילדים הנכים 196 גילו כוח רצון והשקיעו מאמצים רבים. המספר הגדל והולך של החניכים דרש להרחיב את צוות 197 המאמנים ומרגלית זוננפלד גייסה מאמנים מבין תלמידיה מסמינר הקיבוצים, שהתנדבו לסייע. הפעילות בבריכה התפתחה בהדרגה והתקיימה שלוש פעמים בשבוע. כדי לאתגר את החניכים באמצעות הצבת יעד שנתפס עד אז כבלתי אפשרי להשגה, העלו גרשון הוברמן ומרגלית זוננפלד את רעיון ההשתתפות במשחה העממי של צליחת הכנרת. מפעל עממי זה מתקיים מדי שנה בשנה החל משנת 1158 ומשתתפים בו בודדים וקבוצות מאורגנות והוא נחשב לסמל ותרבות של ההווי 198 הישראלי. המפעל מאורגן על ידי המועצה האזורית עמק הירדן בשיתוף עם מרכז 'הפועל'. זוננפלד, עמ' 25-23. רשקס, הנידונים, עמ' 91-90. זוננפלד, עמ' 29. שם, עמ' 30-21. שם, שם. אתר צליחת הכנרת,.http://www.bdg-events.co.il/1/ms_general_info/15/20/1/zlihat_kineret.aspx 193 194 195 196 197 198

225 להשתתפות במשחה זה הייתה חשיבות, בנוכחותם של הנכים במרחב הציבורי והשתתפותם לא רק כאתגר פיזי שהוצב בפני החניכים, במפעל משותף עם בריאים. שחיינים נכים כחלק מכלל הציבור שמשתתף במפעלי ספורט עממיים, כי אם גם הופעתם של מלבד ההשפעה של האלמנט ההישגי התחרותי והשותפות עם הבריאים, השפיעה גם על הנכים ותפיסתם העצמית. ההשתתפות בצליחת הכנרת הייתה אמורה להוביל לשינוי תודעתי, בהרגילה את הציבור לראות 199 את הנכים כחלק אינטגראלי ממנו ועשויה הייתה להשפיע על קבלתו אותם. זאת ועוד, צליחת הכנרת הייתה מיזם ספורטיבי של 'ההתיישבות העובדת' המגלמת את דיוקן 'הצבר' הישראלי. השתתפותם של נכים במיזם זה אתגרה את תפיסת 'הצבר' ויתכן שהייתה לה במשך הזמן, השפעה על שינויה. כדי להתמודד עם אורכו של משחה צליחת הכנרת שהיה ארבעה ק"מ, מתחילת קיץ האחרון,,1192 להגדיל בהדרגה החלו המאמנים את המרחק שנדרשו החניכים לשחות בכל אימון. כל חניך שיועד להשתתף בצליחת הכינרת נדרש לשחות שני ק"מ ברציפות. בשלב בצליחה עצמה השתתפו שבעה שחיינים; שתי בנות וחמישה בנים. המאמנים שחו יחד עם החניכים, תמכו, עודדו ואף נשאו אותם על גבם במידת הצורך. כולם הגיעו אל קו הסיום ורשמו הישג נוסף, רב 200 משמעות לחניכי המועדון, שחרג מעבר לשחיינים עצמם. ההשתתפות במפעלים ספורטיביים-עממיים הפכה לשגרה וציבור השחיינים התרגל לנוכחותם של שחיינים נכים, בכל מפעלי השחייה העממיים. משנת 1192 ואילך, בכל שנה, השתתפה משלחת של מועדון 'ספיבק' בצליחת הכנרת ובמבצע 'קריעת ים סוף' באילת. התברר שחברי 'ספיבק' שוחים את המרחק של ארבעה וחצי קילומטר, אף מהר יותר מהצולח הממוצע וכך התברגו 201 שחייני המועדון בהישגיהם בין השחיינים הבריאים. בשיאה מנתה משלחת נכי איל"ן למשחה צליחת הכנרת, חמישים שחיינים. כדי להבטיח שהצליחה תעבור ללא תקלות, הוצמד מלווה לכל נכה בעל מוגבלות קשה והנכים הקלים יותר שחו בקבוצות, שעל כל אחת מהן הופקד מדריך. הקשיים בעבור הנכים היו רבים: הצפיפות בכניסה למים והיציאה בתום המשחה במים רדודים, בקרקע בוצית ומסולעת העמידו את הנכים בפני אתגרים לא מבוטלים. המלווים וההורים נרתמו לסייע ולפי המאמנת הראשית, מרגלית זוננפלד, הרצון העז של החניכים להוכיח שיכולתם איננה נופלת מזו של בריאים, אפשר את 202 הגשמת מטרה זו. 203 להשתתפות במשחים הללו הייתה חשיבות רבה בבניית החוללות העצמית של הנכים ואמונתם ביכולתם להשתלב בחברה הכללית מצד אחד, וקבלתם כחלק אינטגראלי מהחברה, על ידי החברה עצמה, מצד שני. 204 במרוצת השנים הצטרפו גם נכי צה"ל למפעלי השחייה העממיים הללו. יתכן שהצטרפותם באיחור, יחסית לנכי איל"ן, נבעה מהקושי שלהם האישי-פסיכולוגי להשתלב בקרב השחיינים 199 200 201 202 203 זוננפלד, עמ' 32-31. שם, שם. הוברמן, הספורט, עמ' 11. זוננפלד, עמ' 33-32..Self efficacy

229 הבריאים, כפגועים בגופם. אולי משום שבעבר הם היו חלק מהציבור הבריא. אפשרות אחרת היא היעדר הצורך להיאבק על מעמדם בחברה, שהיה נתון להם ממילא; צורך שהיה משמעותי עבור נכי 'איל"ן'. התחרות עם השחיינים הבריאים סימלה עבור נכי 'איל"ן' את המאבק על מעמדם בחברה הבריאה ושימשה גורם מדרבן, בעוד שנכי צה"ל הוכרו על ידי החברה כגיבורים שהחברה עובדה שייתרה את הצורך במאבק ובתחרות מול שחיינים לכתחילה, חבה להם חוב כבד 205 בריאים. חניכי 'ספיבק' השתתפו במפעלי ספורט עממיים נוספים. למשל, בשנת 1192 נטלו חלק נכים בעלי יכולת הליכה בלבד, ארבעה ימים, בצעדת 'חוצה ישראל' למרחק של מאה ועשרים קילומטר. ובשנה שאחריה, כאמור, ב'צעדת ירושלים' שנמשכה להשתתפות במפעלים הללו הייתה השפעה עמוקה על הנכים וככל הנראה, גם על הציבור הכללי, שהחל להבין שנכה יכול להשתלב 206 בכל תחומי החיים, אם תהייה נכונות מצד החברה לקבלו. היבט חשוב בהתפתחות ספורט הנכים הוא היות הספורט גורם מאחד. הדרך היו בתחילת הנכים מפוצלים לארגונים שונים: נכי צה"ל, נכי פוליו ונכי שיתוק מוחין. הצורך והרצון לעסוק בספורט והאילוצים הכלכליים שלא אפשרו לכל ארגון להקים מועדון ספורט משל עצמו, איחדו אותם לפעילות ספורטיבית וחברתית משותפת. שבה התנהלו הנכים בינם לבין עצמם, ובינם לבין החברה )להלן(. בשנת 1198 התאחד ארגון איל"ן עם 'שתל"ם' - לאיחוד היו השפעות מכריעות על הדינאמיקה 207 ארגון לקידום ילדים נפגעי שיתוק מוחין, לארגון אחד. האיחוד העניק תנופה כלכלית לפעילות של מועדון 'ספיבק', שאפשרה בניית בריכה המותאמת לשימושם של נכים. הבריכה שאורכה עשרים וחמישה מטרים הייתה היחידה מסוגה בארץ ונבנתה כששפתה מוגבהת כדי שתהיה גישה אליה עם כיסא הגלגלים, וכך יוכל הנכה לעבור מהכסא ולגלוש אל המים באופן עצמאי. עבור הנכים הקשים הותקנה מעלית וכן המלתחות 208 הונגשו לנכים. הבריכה חוממה בחורף וכך התקיימה בה הפעילות במשך כל השנה. היה זה שינוי דרמטי עבור הנכים. מצד אחד, המתקנים תוכננו במיוחד להקל על הנגישות, אך מצד שני, ריכוז הפעילות הספורטיבית במועדון מיוחד לנכים עלול היה לבודד אותם מהקהילה הכללית. אולם מקימי המועדון סברו שההיבדלות אמנם מפרידה, אך יש בכוחה לחזק ולקדם את הנכים ואז לאפשר להם להשתלב ממקום של חוזק. בהקמת המועדון הנפרד, המטרה הייתה כפולה: לספק לנכים את הנוחות והפרטיות מפני המבט המסוקרן והמסתייג של החברה, לשקם אותם במסגרת נבדלת, שכן היו להם צרכים מיוחדים, אך לבסוף להוביל לשילובם בחברה הכללית. הייתה זו היבדלות לצורך השתלבות. אך ההיבדלות לא הייתה טוטאלית כיוון שהבריכה "ספורט בחוג התל אביבי", הלוחם, דצמבר 1190, עמ' 19 )לא מופיע שם הכותב(. רשקס, הנידונים, עמ' 92. Brittain and Hutzler, p.1070. ארגון שתל"ם הוקם בשנת 1152 על ידי הורים לילדים נפגעי שיתוק מוחין בראשות אפרים רז שהיה אב לילדה נכה. מתוך: רשקס, הנידונים, עמ' 88. הוברמן גרשון, ספורט וחינוך גופני לנפגעים במסגרת מפעלי סניפי איל"ן, אפריל 1199, המלצות לבניית מתקני ספורט במסגרת מועדוני איל"ן ברחבי הארץ, א"ס, תיק 1 חטיבה 1.15. 204 205 206 207 208

229 התאימה לפעילות של שחיינים בריאים וכך התקיימו בה אימונים של שחיינים בריאים ממועדון 209 'ברית מכבים עתיד' וסגל השחיינים המחוננים של ישראל, שהשתלבו בפעילות במועדון הנכים. להפעלת הבריכה במועדון 'ספיבק' היו שלושה יתרונות: א. השחיינים הנכים נהנו מנגישות גבוהה לבריכה המותאמת לצרכיהם, ב. החשש מפני בידודם של השחיינים הנכים נמנע בשל נוכחותם של השחיינים הבריאים, ג. השחיינים הבריאים היו היוצאים מן הכלל והנכים היו הכלל. ההיפך מן המצב אליו הורגלו הנכים בחייהם שמחוץ למועדון. הקמת הבריכה אפשרה התרחבות של המועדון וקליטת חברים חדשים שסבלו מנכויות שונות: קטיעות, ניוון שרירים, פגיעות ראש, שיתוק מוחין ואף קבוצה של נכי צה"ל. כל חבר במועדון עסק לפחות בשני ענפי ספורט שאחד מהם היה שחיה. בשנות השישים נוצרה תשתית רחבה של שחיינים מקרב חברי 'איל"ן' ונכי צה"ל. תשתית זו קידמה את השחייה התחרותית והתוצאות לא אחרו לבוא. השחייה הייתה לאחד הענפים המצליחים ביותר בתחום ספורט הנכים והניבה 210 ניצחונות רבים בזירה הבינלאומית. בשנים הראשונות שהיו כאמור שנות השישים, מרבית החניכים היו ילדים כבני עשר. הילדים נהגו להגיע למועדון מיד אחרי הלימודים והתאמנו עד רדת החשכה. לא אחת למורת רוחם של הוריהם. אולם מבחינת החניכים היה זה פיצוי על מה שנגרע מהם בתחום הגופני במסגרת 211 הרגילה. הם עסקו במספר מקצועות ספורט תוך פיתוח התחרותיות. חלק מהמאמנים, היו נכים בעצמם כמו מאמן האתלטיקה, שאול שטרייפלר שהיה נכה צה"ל, בוגר חינוך גופני ב'מכון וינגייט'. שטרייפלר התנדב לאמן ללא תשלום, כפי שארע במקרים רבים אחרים. שטרייפלר אמנם היה חסר ניסיון בספורט שיקומי, אך התייחס אל חניכיו כאל בריאים 212 ודרש מהם עבודה קשה. כנכה, היה מודע ליכולות של הנכים ותבע מהם מאמץ. להיותו מאמן היה ערך מוסף שכן הוא שימש מודל לחיקוי עבור חניכיו. האימונים באתלטיקה נערכו שש פעמים בשבוע כארבע-חמש שעות בכל יום. שטרייפלר השקיע שעות רבות באימון חניכיו לשליטה בעגלה. על פי הוראותיו, ביצעו החניכים תרגילי תנועה מהירה, 213 עצירות פתע וסיבובים ומרוצי העגלות הפכו לחלק משגרת האימונים. העגלות היו עגלות ספורט מיוחדות שחלקן נרכשו בהנחה מבית המלאכה של מיכאל בו נפתלי, מראשוני הספורטאים הנכים, אשר פיתח וייצר אותן. עגלות אחרות נרכשו בחו"ל מכספי תרומות. העגלות שימשו למשחק 214 כדורסל, טניס שולחן, זריקת דיסקוס והדיפת כדור ברזל. תחום נוסף שהתפתח וקלט לשורותיו נכים רבים היה כדורסל. הליגה לכדורסל נכים החלה לפעול בתחילת שנות השישים עם הקמתו של מועדון 'ספיבק'. ספורטאי המועדון קיימו ביניהם משחקי ידידות עם נכי צה"ל שהחלו בפעילות ספורטיבית שיקומית מספר שנים קודם לכן. המועדון התמלא בעשרות נכים מאזור המרכז והשאפתנות שגילו סללה את הדרך לקיום ליגה 209 210 211 212 213 214 שם, שם. זוננפלד עמ' 39-35. רשקס, הנידונים, עמ' 91. שם, שם. שם, עמ' 92-91. שם, עמ' 90.

224 215 מסודרת שכללה כעשר קבוצות. הקבוצות שהשתתפו בליגה היו מאורגנות במסגרות של נכי צה"ל ו'איל"ן' ולא במסגרות הספורט הממוסדות כגון 'מכבי', 'הפועל' ו'בית"ר'. היה צורך בידע 216 ייחודי לספורט נכים כדי לאמן את הקבוצות הללו, וככל הנראה, אגודות הספורט הממוסדות לא מצאו בתחום זה אתגר הראוי להשקעה ברכישת הידע הייחודי הזה, כדי שיתאפשר להכניס למסגרותיהן את ספורט הנכים. על כן קבוצות הכדורסל החלו את פעילותן במסגרות מובהקות של ספורט נכים. עיקר המאבק בשנים הראשונות היה בין 'איל"ן' רמת גן בכיכובו של ברוך חגאי ו'איל"ן' בת ים, בכיכובו של דני שחר. לימים, שניהם שיחקו במדי נבחרת ישראל. קבוצות נוספות היו בחיפה, ירושלים, עפולה, נתניה, באר שבע ולוד. התשתית שנבנתה בכדורסל הנכים הניבה תוצאות ועד שנת 1198 זכתה נבחרת ישראל, שש פעמים במקום ראשון באליפויות, גביעי עולם 217 ואולימפיאדות ועוד עשרות פעמים במקומות שני ושלישי. בעיות תקציביות הוסיפו להיות נחלת מועדון 'ספיבק' שנשען על כספי תרומות גם במהלך שנות השישים. כאשר משכורתם של המאמנים לא שולמה, המשיכו הללו לעבוד בהתנדבות מתוך שותפות במפעל ומחויבות כלפי החניכים. מאמנים חדשים שגויסו, עבדו במחצית הראשונה של השנה, ללא תשלום. כך החל ראובן הלר את עבודתו במועדון. הלר עצמו החלים משיתוק ילדים, שירת בצה"ל כחובש קרבי והוכשר כמאמן ב'מכון וינגייט'. מאמן נוסף היה אוטו פפרבאום, שחקן טניס שולחן, שהשתתף במשחקי ה'מכבייה' במדי 'הכוח וינה' ולאחר עלייתו ארצה, ייצג את ישראל בזירה הבינלאומית. בתחילה אימן את נכי צה"ל בטניס שולחן, ב'תל השומר' ולאחר מכן, 218 במועדון 'ספיבק'. בין נכי 'ספיבק' לבין נכי צה"ל ניכר שוני שהתבטא ברוח התחרותית. החניכים הצעירים ב'ספיבק' לקו בנכות בגיל צעיר ומשום כך הורגלו לדחייה חברתית. הספורט היווה עבורם פעילות שמטרתה גם השגת ניצחון ויוקרה ושימש עבור נפגעי הפוליו אמצעי לשיפור תדמיתם בעיני עצמם ובעיני החברה. נכי צה"ל לעומתם, ראו בספורט טיפול שיקומי שמטרתו לחזק את גופם ולאו דווקא להשיג ניצחונות. הם לא נזקקו לניצחונות כדי להשיג יוקרה. גם בלעדיהם, נכי צה"ל 219 שימשו דוגמא להצלחה שיקומית ולהשתלבות בחברה הכללית ואף זכו ליוקרה ולהילה של גיבורים, על שנפגעו בגופם על הגנת הארץ. כך לדוגמא, בשנת 1158 העניקה המדינה את 'סמל 220 הנכה' לכ- 1500 נכי מלחמת השחרור שאחוז נכותם מעל 35%, כאות כבוד והוקרה. במהלך שנות השישים התרחב המועדון ומספר חבריו עמד על שמונים. אולם שררה בו היררכיה פנימית. במועדון נוצרה קבוצה שחבריה היו ספורטאים מצטיינים, שהשקיעו השקעה רבה באימונים ויצרו מעגל חברתי סגור שחניכים פחות מצטיינים, נדחו ממנו. הדבר הקשה על קליטת חניכים שלא עסקו בספורט תחרותי, אלא נזקקו לספורט כאמצעי שיקומי. הללו חשו 221 נחותים מול חניכי המועדון המצטיינים ונמנעו בשל כך, מלהשתתף בפעילויות. בכך הוחטאה 215 216 217 218 219 220 221 תשובה אברהם, "כדורסל מעולם אחר", בתוך: רוזנבלום מוטי )עורך(, על גלגלים, כל מה שרצית לדעת על כדורסל הנכים בישראל, ינואר 1110 )להלן: תשובה, כדורסל(, עמ' 8, Brittain and Hutzler, pp.1071. תשובה, כדורסל, עמ' 18. רשקס, הנידונים, עמ' 98-93. שם, עמ' 92 וגם על פי ראיון עם אורה וחיים אנלין, הוד השרון, 12.3.2013. "טכס חלוקת סמל הנכה", החייל המשוחרר, מאי 1158, עמ' 5. )לא מופיע שם הכותב(. רשקס, הנידונים, עמ' 98.

221 המטרה שלשמה הוקם המועדון. השאיפה הייתה שישמש מועדון חברתי וספורטיבי עבור כלל הנכים, שרק בו יכלו לעסוק בפעילויות ספורט להנאתם ולבריאותם. כדי לשנות מצב זה ולהגשים את המטרה המקורית שלשמה הוקם, בשנות השבעים, מספר גדול של ילדים ובני נוער נפגעי שיתוק מוחין בני שנתיים וחצי-שלוש. פוליו, מנכי קלט מועדון 'ספיבק' 222.)C.P.( חלקם רכים בשנים, עבורם השחייה הייתה אמצעי טיפולי-שיקומי ראשון במעלה. אשר חלק משריריהם אינו פגוע ומתפקד באופן תקין, C.P. נכי בשונה סובלים מפגיעה במערכת העצבים המרכזית ומשום כך כל מערכת התנועה שלהם פגועה. השרירים המשותקים נוקשים, התנועה, אם קיימת, אינה בתבנית תקינה והקואורדינציה לקויה. נוסף לכך, לרוב הם סובלים מבעיות נשימה. עבור ילדים אלה, ההפעלה במים חשובה ביותר כפי שתואר לעיל. הוברמן וזוננפלד השקיעו מאמצים רבים בשכנוע הורי הילדים לשתף פעולה עם פעילות זו, משום שנדרשה נוכחות אחד ההורים במים, במהלך האימון. ללימוד השחייה עבור ילדים אלה, היו השלכות על תחומים רבים. בתחום המוטורי, השחייה הגדילה את יכולת התנועה, שלא הייתה אפשרית מחוץ למים. כושר התחרות שפיתחו הילדים הנחיל להם את היכולת להילחם על מקומם בבית הספר, 223 בחברה, לרכוש ביטחון עצמי ולהתמודד עם מצבי לחץ. אולם, באורח בלתי צפוי עלתה התנגדות מצד החניכים הותיקים של ספיבק, לקליטת הילדים נפגעי C.P. במועדון. נכי הפוליו, טענתם הייתה שמדובר בנכות קשה שאיננה מתאימה למועדון ונוכחותם תיפגע ביוקרתו. הנהלת 'ספיבק' עמדה על דעתה שיש לקלוט כל נכה הרוצה להצטרף למועדון וקיבלה תמיכה לכך, הותיקים, כמו ברוך חגאי. בפניהם את הכניסה למועדון. הללו טענו התנגדות הותיקים והילדים נפגעי ה-. C.P חגג מועדון 1190 בשנת השיקומית של המועדון. בשניים עשר ענפי ספורט, 'ספיבק' מצד ספורטאים מתוך החבורה המלוכדת של החניכים כי אל להם לנכים להתנשא מעל נכים אחרים ולחסום משנוכחו כי הנהלת המועדון איתנה בדעתה, לדברי ההנהלה, 224 נקלטו במועדון. עשור להיווסדו. שוקמו בשטח התעסוקה. התפוגגה לבסוף הנהלת המועדון ציינה אז את המשמעות שש מאות הספורטאים שאכלסו הם נקלטו בחברה, את המועדון ועסקו הודות לכושרם הגופני ולמוניטין שיצא לספורט הנכים בציבור הרחב. הציבור החל ככל הנראה, להכיר את הנכים שפעלו לצידו במפעלי ספורט שונים ואף להפנים את העובדה שנכה המסוגל לצלוח את הכנרת, להשתתף בצעדה, לשחק כדורסל ולעסוק בספורט אתגרי, עשוי גם להשתלב בשוק העבודה, כמו כל אדם 226 225 אחר. זו הייתה מטרת העל של מחוללי ספורט הנכים בארץ ובעולם. להוכיח שספורטאי בעל מוגבלות יכול להשתלב בכל תחומי החברה. התמדתו, מסירותו והישגיו הניכרים בספורט מנחילים לו את היכולת הזו לא פחות מאשר כל אדם בריא, ואף יותר. זאת מעבר לשיקום הפיסי שהוא הבסיס לעיסוק בספורט. Cerebral Palsy זוננפלד, עמ' 81-31. חגאי, ראיון. "עשור למרכז הספורט של איל"ן", הלוחם, דצמבר 1190, עמ' 11 )לא מופיע שם הכותב(. רשקס, ראיון, ראו גם: הוצלר ישעיהו, "הקמת הארגון לספורט טיפולי", החינוך הגופני והספורט, ינואר 1118, עמ' 30. 222 223 224 225 226

230 למועדון 'ספיבק' היו השלכות מעבר להיבט הספורטיבי והוא אף הפך למקום מפגש חברתי. לא אחת נוצרו זוגות בין כתלי המועדון. לעיתים שני בני הזוג היו חברי המועדון ולעיתים אחד מהם 227 היה נכה צה"ל. חלקם אף נישאו והקימו משפחות. המסגרת שבה הרגישו הנכים בנוח שברה את המחסומים ואפשרה להם לפתח קשרים חברתיים וזוגיים. ב. 'בית הלוחם' התבססות ספורט הנכים בשני אפיקים: תחרותי ורפואי-שיקומי רעיון הקמת מרכזי ספורט עבור נכי צה"ל עלה לראשונה בשנת 1158, מעל דפי עיתון ארגון נכי מלחמת השחרור, 'החיל המשוחרר', על ידי משה רשקס, יו"ר הארגון. רעיון זה קנה לו תומכים, בעיקר בשל הפן הרפואי-שיקומי. דהיינו, מתוך הפנמת הרעיון שהדרך היחידה להתגבר על תופעות של התדרדרות במצב הרפואי של הנכים היא עיסוקם הקבוע בספורט. התמיכה ביישום הרעיון הגיעה הן מקרב מערכת הביטחון והן מקרב מערכת הבריאות. הבולטים מבין התומכים היו שר הביטחון דאז משה דיין, ומנהל בית החולים 'תל השומר', פרופ' חיים שיבא, דמויות 228 מפתח שתמיכתן הייתה חיונית ביישום. עיריית תל אביב הקצתה שטח של חמישה עשר דונם בשכונת אפקה ו'ארגון נכי מלחמת השחרור' נדרש להוכיח את יכולתו לגייס את הסכום הדרוש לבנייה. בשנים הראשונות הרעיון לא נראה בר השגה. בדיעבד התברר כי שנת 1195 לא הייתה שנה נוחה לאיסוף כספים בגלל הבחירות ואף לא השנה שאחריה עקב המיתון הכלכלי. הסכומים 229 שנאספו על ידי ארגון נכי צה"ל לא הספיקו אפילו להתחלתה של הבנייה. בדומה להקמת מועדון 'ספיבק', גם המימון להקמת מרכז הספורט לנכי צה"ל הגיע מחו"ל. אך בעוד התורמים ל'ספיבק' היו יהודים אמריקאים שהיה להם קשר אישי עם מתנדבי ארגון 'איל"ן', התרומה העיקרית שאפשרה את התחלת הבנייה של מרכז הספורט לנכי צה"ל הגיעה משוויץ; מחוגים לא יהודיים שלא היה להם כל קשר אישי לארגון נכי צה"ל. ערב מלחמת ששת הימים, 230 בימי המתיחות הגדולה של 'תקופת ההמתנה', התארגנה ברחבי שוויץ באופן ספונטני, תנועה לא יהודית שהציבה לעצמה מטרה לסייע למדינת ישראל. התנועה ייסדה וועד פעולה בשם: 'פרו ישראל'. קתולים, חברי וועד זה חברי פרלמנט, הגיעו מכל הקשת הפוליטית והחברתית של שוויץ: אנשי תרבות ואישי ציבור, כולם לא יהודים. בראש סוציאליסטים, הוועד עמד נשיא הארגון פטר לנג. במבצע בזק נאספו ארבעה מיליון פרנקים שוויצרים, במטרה להעניק סיוע 231 הומניטארי לעם בישראל, נוכח האיום על קיומו. אולם, עם תום מלחמת ששת הימים משהתברר כי תושבי ישראל אינם זקוקים לסיוע הומניטארי, שינה וועד הפעולה את מטרתו. באסיפה כללית שהתקיימה בינואר 1194 החליט הארגון להעביר את מלוא הסכום להקמת מרכז ספורט, שיקום וחברה לנכי צה"ל, שעתיד היה לקום בתל אביב. נבחרה וועדה בת חמישה אנשים זוננפלד, עמ' 39. רבן י., "קום יקום בית הלוחם", החייל המשוחרר, מאי 1194, עמ' 11. שם, שם. תקופה שנמשכה שלושה שבועות מ- 18.5.1199 ועד 5.9.1199. בתקופה זו שקדמה למלחמת ששת הימים, נוכח איומי מדינות ערב וסגירת מיצרי טיראן על ידי נשיא מצרים, ג'מאל נאצר, גייסה ישראל כוחות מילואים לקראת מלחמה שהייתה בלתי נמנעת. בתקופה זו אף הוקמה ממשלת ליכוד לאומי, נוכח האיום על מדינת ישראל. מתוך אתר מט"ח, http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=217 "חדשות בית הלוחם", החייל המשוחרר, אפריל 1193, עמ' 18, )לא מופיע שם הכותב(. 227 228 229 230 231

231 לטפל בהעברת הכסף, בהתאם להתקדמות הבניה. בראש הוועדה עמד ד"ר לוקאס בורקהרדט, שר 232 האוצר של קנטון באזל. תרומה זו היוותה את הבסיס הכלכלי שאפשר את הקמת 'בית הלוחם'. בחמישה עשר במאי 1194 התקיים טקס הנחת אבן הפינה ל'בית הלוחם' בתל אביב, 233 בהשתתפות נשיא ארגון 'פרו ישראל', פטר לנג וראש הוועדה, ד"ר לוקאס בורקהרדט. בהתייעצות עם רופאים, פסיכולוגים, מאמני ספורט ומומחים לשיקום, הכינה הנהלת ארגון נכי צה"ל, בראשות דב ויינר )שכיהן כיו"ר הארגון בין השנים,)1193-1199 רשימה של מתקנים ופעילויות המיועדים להקמה ב'בית הלוחם'. רשימה זו הופצה בקרב חברי הארגון הנכים, 234 שהתבקשו להביע את העדפותיהם. כך שותפו נכי צה"ל בתכנון שיקומם. את עלות תחזוקת 235 מתקני הספורט הבטיח לממן, עשהאל בן דוד, מנהל רשות הספורט. טקס חנוכת המבנה נקבע ליום 236 23.10.1193, אך לא התקיים כמתוכנן. היה זה אך סמלי שטקס חנוכת מרכז הספורט של נכי צה"ל תוכנן לתאריך שבו התחוללה מזה שבעה עשר ימים מלחמת יום הכיפורים, שגבתה קרוב לשלושת אלפים קורבנות והוסיפה לארגון נכי צה"ל כארבעת אלפים נכים חדשים. הטקס נדחה והמבנה נחנך לבסוף רק בשנת 1198, חודשים ספורים לאחר תום המלחמה. המועדון התפרש על שטח בנוי של עשרת אלפים מ"ר ונכללו בו אולם ספורט, חדרי חוגים, חדרי טיפולים, בריכת שחיה מקורה ועוד. הפעילות במועדון כללה שפע פעילויות 237 ספורט, תרבות וחברה. המועדון מצד אחד, הרחיב את מעגל החברים ונועד גם לבני משפחותיהם של נכי צה"ל, אך מצד שני, צמצם את המעגל לנכי צה"ל בלבד. היה זה אפוא, מרכז ספורט וחברה אקסקלוסיבי שנועד רק למי שהשתייך למועדון היוקרתי של נכי צה"ל. דבר זה שיקף את ההבחנה וההיררכיה בתוך חברת הנכים שלא הייתה עשויה מקשה אחת. כלומר הקמת המועדון שנועדה לשקם ולשפר את איכות חיי הנכים, חידדה את ההבחנה בין הנכים, בשל נסיבות נכותם. 'בית הלוחם' תרם למחקר ולקידום היבטים שונים של שיקום הנכים. בין כתליו נערכו מחקרים הקשורים בספורט הנכים, בעיות נפגעי חוט השדרה ונפגעי מוח. כמו כן נבחנו היבטים סוציולוגיים ופסיכולוגיים שונים, במגמה להפיק לקחים וליישם שיטות חדשות לתועלת החברים. הוקם גם אגף לטיפול שיקומי שמטרתו הייתה לקיים קשר רצוף עם בתי חולים ומרכזי שיקום 238 בהם אושפזו פצועי צה"ל ולהפנות אותם מיד עם שחרורם, אל 'בית הלוחם' להמשך השיקום. ארגון נכי צה"ל לא הסתפק במרכז ספורט אחד, כפי שעשה ארגון 'איל"ן'. בשישה בספטמבר 1191 הונחה אבן הפינה ל'בית הלוחם' בחיפה ובשנת 1145 נחנך המקום. מרכז זה נועד לשרת את נכי צה"ל, תושבי הצפון, כשלושת אלפים במספר. עיריית חיפה בראשות משה פלימן הקצתה שטח קרקע במרומי הכרמל למטרה זו. ארגון נכי צה"ל קיבל על עצמו לגייס את המימון הדרוש 232 233 234 235 236 237 238 שם, שם. שם, שם. רבן, עמ' 10. מכתב מעשהאל בן דוד, מנהל רשות הספורט אל חיים בן פורת מזכיר קרן נכי מלחמת השחרור וצה"ל, מיום 9.5.1190 א, "ס, תיק 150, חטיבה 1.08. "חדשות בית הלוחם", הלוחם, ספטמבר 1193, עמ' 15. )לא מופיע שם הכותב(. בית הלוחם, חוברת פרסומית של ארגון נכי צה"ל, א"ס, תיק 12, חטיבה 1.15. שם, שם.

232 מתרומות אשר הגיעו בין השאר מיהדות ארצות הברית. כך למשל התקבלה תרומה גדולה 239 'ברית שלום', מיסודם של יהודים מפילדלפיה וכאות הוקרה הבניין נקרא על שם הקרן. מקרן מועדוני 'ספיבק' ו'בית הלוחם' פיתחו והפכו את ספורט הנכים לתחום תחרותי וייצוגי. יחד עם זאת, הייתה ייחודיות לכל מועדון. ההבדלים הבולטים הם בנקודות הבאות: א. היוזמה - בשונה ממועדון 'ספיבק', מרכז הספורט של 'איל"ן' שהוקם על ידי מתנדבים שאינם נכים, כמו בטי דובינר ואחרים, היוזמה להקמת מרכז הספורט לנכי צה"ל 'בית הלוחם' באה מקרב נכי צה"ל עצמם, כפי שיתואר בהמשך פרק זה. לנכי הפוליו לא הייתה יכולת התארגנות משל עצמם, בשל גילם הצעיר של הנפגעים. בני משפחותיהם לא הרגישו שיש לחברה הישראלית מחויבות לדאוג לפעילות פנאי עבורם ולא הפנו דרישות מסוג זה כלפי הרשויות. ארגון נכי צה"ל לעומתם, היה ארגון אסרטיבי שידע לעמוד על זכויות חבריו ולייצגם מול הרשויות. נכי צה"ל זכו לתמיכת החברה שהעריכה אותם ואף חשה מחויבת לרווחתם, מהגנתם עליה, בשונה מנכים 'אזרחיים' שלא זכו להערכה דומה. לאחר שכן פציעתם נבעה ב. המימון - המימון לשני המועדונים היה על ידי גיוס תרומות, אך במקרה של 'בית הלוחם', גיוס הכספים הראשוני, 240 רשות הספורט 241 השתתפה בעלות אחזקת המתקנים בעוד שמועדון 'ספיבק' לא קיבל כל מימון ציבורי. יתכן שהשפיעה על כך תפיסת החברה הישראלית שהוזכרה לעיל, המימון. אך סביר כי העובדה שלנכי צה"ל היה גב, משרד הביטחון, הקלה על השגת ג. המטרות - גם המטרות שלשמן הוקמו המועדונים היו שונות. מטרת הקמת מועדון 'ספיבק' 242 הייתה חברתית - לבילוי ולהנאה: מועדון ספורט וחברה עבור הילדים הנכים בעוד שמטרת 'בית הלוחם' הייתה רפואית-שיקומית מעל הכול: באמצעות עיסוק בספורט. מניעת התדרדרות מצבם הרפואי של נכי צה"ל ייתכן שהגדרת המטרה כרפואית קידמה את ההכרה בצורך בהשתתפות כספית ציבורית, בעוד שמטרת מועדון 'ספיבק' שהייתה בילוי והנאה, נחשבה כבלתי הכרחית וכמותרות. הייחודיות של מועדון 'ספיבק' מתבטאת בכך שהוא איגד בין כתליו את הספורטאים הנכים האזרחיים בעוד ש'בית הלוחם' איגד את נכי צה"ל. ברבות השנים, הוקמו מרכזי ספורט נוספים של 'בית הלוחם', בירושלים, חיפה ובאר שבע, לרווחתם של נכי צה"ל המתגוררים במרחק ממרכז הארץ, בעוד שמועדון 'ספיבק' נותר אחד ויחיד מסוגו. אפשר שדבר זה נובע משום כוחו ויכולתו של ארגון נכי צה"ל לגייס כספים בארץ ובחו"ל מכיוון שדובר בנכי צה"ל. גם בכך אפשר לראות את חוסר השוויון בין נכי צה"ל לבין נכים אזרחיים. יחד עם זאת, כאשר המועדונים שיתפו פעולה לקראת תחרויות סטוק מנדוויל והמשחקים הפראלימפיים, הורכבה המשלחת הישראלית מנכי שני הארגונים, כאשר כל ארגון מימן את נסיעת חבריו. 239 240 241 242 "בית הלוחם-יד לבנים יקום במרומי הכרמל", החייל המשוחרר, אוקטובר 1191, עמ' 5-8. )לא מופיע שם הכותב(. רשות הספורט והחינוך הגופני הייתה גוף ממשלתי שהשתייך למשרד החינוך והתרבות ותפקידו היה לפקח על הספורט התחרותי והעממי במדינת ישראל, לגבש מדיניות בתחום הספורט ולקבוע אמות מידה לתמיכה בגופי הספורט. מתוך אתר האינטרנט.http://www.mcs.gov.il/Sport/About/Pages/default.aspx מכתב מעשהאל בן דוד, מנהל רשות הספורט אל חיים בן פורת, מזכיר קרן נכי מלחמת השחרור וצה"ל, מיום 9.5.1190 א, "ס, תיק 150, חטיבה 1.08. רשקס, הנידונים, עמ' 51-84.

233 9. שלב רביעי: הדרך להכרה בינלאומית וישראלית בנכים - ההשתתפות במשחקים הפראלימפיים 1190 בשנת נערכה, לראשונה, אולימפיאדת הנכים ברומא תחת השם: 'משחקי סטוק מנדוויל הבינלאומיים'. הייתה זו הפעם הראשונה שהתקיימו תחרויות בינלאומיות לנכים מחוץ לגבולות בריטניה. תחרויות הנכים התקיימו מיד לאחר האולימפיאדה הרגילה, באותם המתקנים ששימשו 243 את הספורטאים הבריאים. השתתפו בה כארבע מאות ספורטאים מעשרים ושתיים מדינות. הוועד האולימפי הבין-לאומי, בנשיאות אוורי ברנדג', נתן את הסכמתו לקיים את המשחקים 244 מבלי להעניק לאירוע הכרה רשמית; זאת מכיוון שרעיון הספורט התחרותי לנכים ככל הנראה, טרם התקבל על דעת כל חברי הוועד האולימפי. המשלחת הישראלית למשחקים אלה, בראשות יוסף לוטנברג, יו"ר ההתאחדות הישראלית לספורט נכים, הורכבה מנכי צה"ל ומנכי 'איל"ן'. סך הכול השתתפו עשרים ושניים ספורטאים במדי נבחרת ישראל. את הספורטאים בחר כל ארגון, על פי הישגיהם. המסע לרומא לא היה קל. 245 בעיתונות דווח כי מטעמי חסכון, הספורטאים הגיעו לרומא בהפלגה בים ובתום התחרויות, נאלצו לשהות ברומא חודש נוסף, בהמתנה לאוניה שתשיב אותם ארצה. ארגון נכי צה"ל ומועדון 'ספיבק', אשר מימנו את מסעם של חבריהם, סבלו ממצוקה כספית ובהיעדר סיוע כספי מהמדינה, נאלצו לשלוח את הספורטאים למסע ארוך, מעייף ומיותר באוניה. מסע כזה באנייה קשה לכל אדם, לא כל שכן לנכים הנאלצים להתמודד עם בעיות נגישות מדי יום ביומו. באולימפיאדה עצמה, התעוררו בעיות נגישות שנבעו מחוסר הניסיון של האיטלקים בארגון אירוע רחב היקף עבור נכים. חלק מהספורטאים הנכים ובכללם הספורטאים הישראלים שוכנו 246 בקומה שנייה, ללא מעלית וחיילים מצבא איטליה גויסו כדי לשאתם במדרגות. על אף הקשיים בתחרויות הללו, זכו הספורטאים הישראלים בשתי מדליות כסף, בשחייה 247 וטניס שולחן ושתי מדליות ארד, בשחייה ובכדורסל לגברים; אך העיתונות הישראלית כמעט 248 ולא הקדישה לכך התייחסות. מאחר שניתן לראות בעיתונות שיקוף של השיח הציבורי, היעדרם של נושאים מסוימים מהעיתון, במקרה זה הישגי הספורטאים הנכים, כמו גם מידע שפורסם בעקיפין או מיקום הידיעה בתחתית העמודים האחרונים, יכולים להצביע על תפיסות החברה את הנכים. השוואה בין עיתונים יכולה לתת תמונה רחבה יותר המשלימה את היריעה ומאפשרת הבנה מורכבת יותר של המציאות. בעיתון 'מעריב' לדוגמא, לא היה כל אזכור של הישגי הספורטאים הישראלים, לא נכתב על השתתפותם בתחרויות ואף מילה אחת לא נכתבה אודות 249 קיום אולימפיאדת הנכים, לא במדור הספורט ולא בכל עמוד אחר. בעיתון 'ידיעות אחרונות' זוננפלד, עמ' p. 25,89.Bailey, רשקס, הנידונים, עמ' 93. כתב חדשות הספורט בחיפה )לא מופיע שם(, "חזרה משלחת ישראל לאולימפיאדת הנכים", חדשות הספורט,.5.10.1190 זוננפלד, עמ' 89. תשובה אבי )עורך(, "יובל למדינה, יובל לספורט הנכים", בהוצאת איל"ן, רמת גן, 1114, עמ' 4, א"ס, תיק 3 חטיבה 1.15. )להלן:תשובה, יובל(. יעל אורית, יחסים פרטיים בעיניים ציבוריות: זוגיות בחברה העירונית היישובית בארץ ישראל והשתקפותה בשיח העיתונות העברית, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת בר אילן, תשע"ב, עמ' 22. רק במדור אישי שכתבה לוצ'יאני עדה, "אגרת מאיטליה", היא הזכירה בדרך אגב את קיומה של אולימפיאדת נכים ברומא. מעריב, 21.1.1190, עמ' 8. 243 244 245 246 247 248 249

238 250 הופיעו שתי ידיעות קטנות בתחתית העמוד במדור הספורט. זאת לעומת דיווח יום יומי על אירועי האולימפיאדה הכללית שהתקיימה ימים ספורים לפני כן, ועל השתתפות הספורטאים 251 הישראלים בה. היעדרות הנושא מהשיח הציבורי, שבאה לידי ביטוי בהתעלמות התקשורת, מעידה על העדר מודעות בציבור הישראלי לכל הנושא של ספורט נכים. גם להישגי הספורטאים הנכים באולימפיאדה זו, שהיו בגדר הפתעה לא הייתה מודעות ציבורית כיוון שהדבר לא פורסם. היעדר השתתפות כספית מצד המדינה, )המימון הגיע מארגוני הנכים שמומנו מתרומות( כאשר מדובר בספורטאים המייצגים אותה, חשיבות לספורט הנכים, כתחום ייצוגי של המדינה. יכול להעיד על יחס הממסד, שלא ייחס באותה העת אולימפיאדת הנכים השנייה התקיימה בשנת 1198 בטוקיו, בתום האולימפיאדה הרגילה, 252 בהשתתפות 391 ספורטאים ומלוויהם מעשרים ושתיים מדינות. היפנים ייחסו חשיבות לאירוע ותעיד על כך השתתפותם של יורש העצר ורעייתו אשר הכריזו בטקס מרשים, על פתיחת 253 המשחקים. הנבחרת הישראלית כללה עשרים משתתפים, מתוכם עשרה נכי צה"ל ועשרה נכי 254 'איל"ן'. גם באירוע זה, כל ארגון קבע את נציגיו ומימן את עלויות הנסיעה. מרבית הספורטאים השתתפו במספר ענפי ספורט היות שבמועדון 'ספיבק' שמו דגש על עצם העיסוק בספורט ועל 255 רבגוניות. ספורטאי המשלחת עלו בהישגיהם על הישגי העבר וחזרו עם שמונה מדליות זהב, 256 שלוש מדליות כסף ושמונה עשרה מדליות ארד. בניגוד לעבר, יתכן שלאור הישגי המשלחת באולימפיאדה הקודמת, העיתונות הישראלית סיקרה הפעם את התחרויות. באולימפיאדה הקודמת לא הייתה ציפייה להצלחה וכעת כבר היה תקדים. במדור הספורט של 'ידיעות אחרונות' הופיעה בהבלטה הכותרת: "הפעם מקווים באמת 257 להביא מדליות מטוקיו". הסיקור אמנם נפל מסיקור האולימפיאדה הכללית שהתקיימה קודם 258 לכן, אך היו מספר דיווחים על הישגי הנכים. האזכורים הללו היו בעקבות הישגים יוצאים מן הכלל של הספורטאים הנכים כגון בעמודים הראשונים של העיתון לא היה אף מדליות ושיאים עולמיים, דיווח אחד. אך תמיד היו בתחתית העמוד. האולימפיאדה הכללית, לעומת זאת, שהתקיימה זמן קצר לפני כן, סוקרה על ידי 'מעריב' ו'ידיעות אחרונות' מדי יום ביומו, במדור הספורט ואף היו מספר אזכורים בעמודים הראשונים. מן הסיקור העיתונאי ניתן ללמוד על הנושאים שבמוקד השיח הציבורי וככל הנראה ספורט הנכים היה עדיין בשוליים. תחום זה עניין את הציבור בעיקר כשהושגו ניצחונות וגם אז, באופן חלקי בלבד - כפי שמעידים הדיווחים 250 251 252 253 254 255 256 257 258 ב- 20.1.1190 הופיעה ידיעה על ניצחון נבחרת הכדורסל לנכים וב- 29.2.1190 הופיעה ידיעה על שחיינית ישראלית נכה שזכתה במקום שני, ללא אזכור שמה הפרטי. שתי ידיעות הופיעו בעמוד הראשון בעיתון 'מעריב' ושתי ידיעות הופיעו בעמודים הפנימיים. מרבית הידיעות דנו בכישלונותיהם של הספורטאים הישראלים ובשאלה: "מי אחראי לכך?!", בצד התייחסות להישגים של ספורטאים יהודיים ממדינות אחרות. ב'ידיעות אחרונות' הופיע עמוד שלם מידי יום ביומו על אירועי האולימפיאדה. ידיעות הופיעו אף בעמודים הראשונים. שרות מעריב לספורטאים )לא מופיע שם הכותב(, "היום נפתחת אולימפיאדת הנכים", מעריב לספורטאים,,4.11.1198 עמ'.13 Bailey, p. 28. רשקס, ראיון. זוננפלד, עמ' 84. תשובה, יובל, עמ' 4. נאה רפאל, "הפעם מקווים באמת להביא מדליות מטוקיו", ידיעות אחרונות, 2.11.1198, עמ' 12. הכוונה הייתה בניגוד לכישלונותיהם של ספורטאי ישראל במשחקים האולימפיים שהסתיימו מספר ימים קודם לכן. בעיתון 'מעריב' היו שבעה דיווחים במדור הספורט 'מעריב לספורטאים' וב'ידיעות אחרונות' היה מספר דומה של דיווחים.

איל"ן',' 235 המעטים שהופיעו בתחתית עמודי העיתונים. השנים. בשלב ראשון, לא הייתה מודעות לנושא וזה ניכר באי-סיקור, יחד עם זאת ניכרת התפתחות מסוימת לאורך בשלב שני סיקור חלקי ובתחתית העמוד, מה שמעיד על התפתחות התודעה אך עדיין ההערכה חלקית בלבד ואינה זהה לסקירת הישגי הספורטאים הבריאים. אמנם, התעניינות הציבור בתחום הייתה יחסית דלה, אולם הישגי הספורטאים באולימפיאדת טוקיו עוררו את התעניינותם של נכים רבים שעד אז לא עסקו בספורט. חניכים חדשים הצטרפו 259 למועדון 'ספיבק' מתוך רצונם להיות חלק מהמוסד עטור ההצלחה. ההישגים עודדו נכים להצטרף למפעל ובכך תרמו לשיקומם. מודעות זו בקרב הנכים, הגלומות בספורט התחרותי היוותה שלב חדש בתפיסתם של הנכים את עצמם. לאפשרויות לקידום חברתי בעקבות התרחבות מעגל הנכים שהחלו לעסוק בספורט, הוקם בשנת 1199 'הוועד הישראלי למשחקי סטוק מנדוויל' שתפקידו היה לתאם את כל פעילויות הספורט של נכי צה"ל ושל נכי 260 לדאוג לאימונים בליגות ולייצוג במשחקים בינלאומיים. הוועד תרם תרומה נכבדה להתמסדות ספורט הנכים וליצירת תשתית רחבה של ספורטאים שעתידים להשתתף בתחרויות הבינלאומיות. האולימפיאדה הבאה התקיימה בשנת 1194 בישראל. הייתה זו יוזמה פרטית ולא ממסדית, ובכל זאת בתחום זה בעולם. היוותה נקודת מפנה בתודעה הציבורית ביחס לספורט הנכים ובמקומה של ישראל המשלחת הישראלית מנתה מספר שיא של שישים ספורטאים נכים, שהעצים את נוכחותה כמשלחת משמעותית. דבר המשחקים התקיימו תחת הרושם העז שהותירה מלחמת ששת הימים, הן על אזרחי מדינת ישראל והן על העולם שמחוצה לה )להלן(. באולימפיאדת היידלברג בגרמניה, שהתקיימה בשנת 1192, השתתפו למעלה מאלף ספורטאים מארבעים ואחת מדינות. לראשונה נערכו תחרויות לספורטאים קוודריפלגים - משותקים 261 מהצוואר ומטה. ספורטאי ישראל הגדילו את הישגיהם. הם זכו בתשע מדליות זהב, עשר מדליות כסף ועשר מדליות ארד. בכדורסל הגיעה נבחרת הגברים למקום השני ונבחרת הנשים 262 למקום השלישי. האולימפיאדה של 1199 הייתה הראשונה שבה השתתפו ספורטאים עם מגוון נכויות: עיוורים, משותקים וקטועי גפיים, לעומת האולימפיאדות הקודמות שבהן השתתפו נפגעי חוט השדרה בלבד. המשחקים הללו סימנו את המעבר מספורט נכים שיקומי לספורט תחרותי 263 לכל דבר. בכל השנים הללו הממשלה והגופים האחראים על הספורט התחרותי לא השתתפו בהוצאות הכרוכות בייצוג מדינת ישראל, על ידי ספורטאיה הנכים בתחרויות הבינלאומיות. הדבר לא נתפס עדיין כייצוג מדינת ישראל כנראה, אלא כמפעל של נכים. רשות הספורט לא השתתפה בעלויות, ומימון הנסיעה לתחרויות נעשה על ידי מועדון 'איל"ן' שהתבסס על תרומות ועל כיסם הפרטי של 259 260 261 262 263 זוננפלד, עמ' 81. "סיכום המסע לסטוק מנדוויל, הוקם הוועד לענייני ספורט נכים", החייל המשוחרר, דצמבר 1199, עמ' 1 )לא מופיע שם הכותב(. Bailey, p. 34. תשובה, יובל, עמ' 4. Jackson and Fredrickson, pp. 293-296.

239 264 הנכים המשתתפים. את נסיעתם של נכי צה"ל מימן ארגון נכי צה"ל. גם המשחקים הפראלימפיים שהתקיימו בישראל בשנת 1194 ותרמו לשיפור תדמיתה של המדינה, היו פרי יוזמה פרטית ולא ממסדית. על אף שבעיני הציבור והרשויות, ספורט הנכים נתפס כמפעל ספציפי ייעודי לנכים ולא כמפעל ייצוגי לאומי, הרי שמשמעותו חרגה מעבר למעגל הנכים. ספורטאי ישראל, הן חברי מועדון 'ספיבק' והן נכי צה"ל, מיצבו את ספורט הנכים הישראלי בין המתקדמים בעולם. להישגיהם, ללא אח ורע בספורט הישראלי הכללי, היה ערך הסברתי חשוב מבחינתה של מדינת ישראל. על אף כל זאת, עדיין לא הייתה הכרה מצד המדינה בחשיבות המפעל ולא השתתפות בעלויות הפעלת מועדון 'ספיבק'. ראשי המועדון נאלצו 'לחזר על הפתחים' כדי לקבל מימון מרשות הספורט 265 במשרד החינוך לקראת תחרויות בינלאומיות. הדיווחים על הישגי הספורטאים הנכים נדחקו לעמודים האחוריים של העיתונים והציבור הגיב באדישות. עיתונאי הספורט אף סירבו לעיתים, לדווח על אירועי ספורט הנכים בטענה שלא מדובר בספורט, כי אם בסוג של שיקום רפואי ומקומו 266 במדור הרפואה. אולם, הישגי הספורטאים הנכים במשחקים האולימפיים תרמו תרומה מכרעת למודעות הנכים עצמם ליתרונות הגלומים בעיסוק בספורט בכלל, בפרט. כפועל יוצא מכך התרחבה השתתפותם במפעלי הספורט. להשפיע גם על התודעה הציבורית. 9. שלב חמישי: קבלת הכרה ישראלית ובינלאומית - אולימפיאדת הנכים 1511 1194 בשנת להתקיים התקיימו המשחקים האולימפיים במכסיקו ולאחריהם, באותם המתקנים, אולימפיאדת הנכים. אולם, ובספורט תחרותי התרחבות זו עתידה הייתה כמקובל, עתידה הייתה הוועד הבינלאומי למשחקי סטוק מנדוויל הוטרד מבעיית האוויר הדליל ששרר במכסיקו בשל מיקומה ההררי-הגבוה, וההשפעה האפשרית לרעה על בריאותם של נפגעי חוט השדרה. עוד לפני שהוחל בירור סוגיה זו, הודיעה מכסיקו, שנתיים לפני קיום האולימפיאדה, שלא תוכל לקיים את התחרויות לנכים, בשל בעיות 267 טכניות. גרשון הוברמן, בעת שהותו בסטוק מנדוויל לרגל התחרויות השנתיות, הציע על דעת עצמו לפרופ' גוטמן, את מדינת ישראל כמארחת של התחרויות. הוברמן האמין שנצברו בישראל די ניסיון וידע המאפשרים לארגן אירוע רחב היקף כזה. הוברמן התעלם באותה השעה מן העובדה שהמתקנים במועדון 'ספיבק' לא עמדו על רמה גבוהה, אולם הכדורסל לא היה תקני ושאולמות הספורט לא יכלו לקלוט מספר גדול של צופים, ופרט למועדון 'ספיבק' לא היו בנמצא מתקנים מתאימים לתחרויות של נכים. זאת ועוד, הצעתו של הוברמן לא נתמכה בהסכמה על ידי אף גורם 268 מוסמך. זו הייתה דוגמה מובהקת ליוזמה אישית של אדם בודד המניף את המפעל, שאפיינה את ספורט הנכים לכל אורך קיומו. שחר דני, פרוטוקול ישיבת הנהלת מרכז הספורט מיום 8.4.1190 א, "ס, תיק 150 חטיבה 1.08. חליפת מכתבים בין משה רשקס וגרשון הוברמן עם יריב אורן, מנהל רשות הספורט, בעניין השתתפות הרשות במימון נסיעת נבחרת הנשים בכדורסל למשחקי סטוק מנדוויל 1191 א, "ס, תיק 1, חטיבה 1.15. רשקס, ראיון. Bailey, p. 31. רשקס, הנידונים, עמ' 98-93, וכן ראיון עם ברברה הוברמן. 264 265 266 267 268

239 רק לאחר שהוברמן הביא את הדברים בפני הנהלת מועדון 'ספיבק' שהורכבה מנציגי 'איל"ן', נציג רשות הספורט, יריב אורן, נציג הוועד האולימפי, חיים גלובינסקי ונציגי הספורטאים הנכים, קיבלה ההנהלה המלצה לתמוך ברעיון בתנאי שארגון נכי צה"ל, משרד הביטחון ורשות הספורט ייקחו חלק בהוצאות. כעת היה צורך לקבל הסכמה ונטילת אחריות על ארגון התחרויות, מצד הוועד הישראלי למשחקי סטוק מנדוויל. מחצית מחברי הוועד היו נציגי מועדון 'ספיבק' ומחציתם 269 נציגי ארגון נכי צה"ל. בראש הוועד עמד אריה פינק שכיהן גם כראש אגף השיקום במשרד הביטחון. תגובת אנשי הוועד הייתה מסויגת. יכולתם לארגן אירוע בסדר גודל כזה. הם חששו מהנטל הכספי והביעו ספקות לגבי אך אריה פינק תמך מיד והפעיל את השפעתו על חברי הוועד, שאישרו לבסוף את אירוח האולימפיאדה, שעתידה הייתה להתקיים בתחילת חודש 270 נובמבר 1194. הוועד הבינלאומי של משחקי סטוק מנדוויל קיבל את החלטת הוועד הישראלי בהוקרה, כיוון 271 שהיה חשש שביטול האולימפיאדה בפעם הזאת יביא לביטול המפעל כולו. הוועד הישראלי לארגון המשחקים הורכב מאריה פינק יו"ר הוועדה הישראלית למשחקי סטוקמנדוויל, ישראל 272 אשל, מנכ"ל 'איל"ן', דב ווינר, יו"ר ארגון נכי צה"ל, משה רשקס ויוסף עובד, מארגון נכי צה"ל. הוועד החל את עבודתו תוך חששות מאחר ולא קיבל תמיכה כספית מהמדינה. ראשי הוועד ערבו באופן אישי למימון הוצאות הארגון, מתוך ידיעה שהמפעל חייב להצליח כדי שבסופו של דבר 273 תתקבל עזרת המדינה בסילוק החובות. הנחתם הייתה שהצלחת המפעל תשפיע על דעת הקהל שיראה בספורט הנכים כלי הסברתי חשוב שיתרום לשמה הטוב של ישראל בעולם, ודעת הקהל תשפיע על מקבלי ההחלטות בממשלה, לתרום את חלקם במימון המפעל. אך החלטה לחוד ומציאות לחוד. מהר מאוד התברר שאין בארץ מתקני ספורט המתאימים לארח את אולימפיאדת הנכים. נוסף על כך, חסרו רכבים עם מעליות מתאימות וחסרו מלונות נגישים. ישראל אשל, מנכ"ל 'איל"ן' דאז, שהתמנה למנכ"ל האולימפיאדה, הציג בפני הוועד את התכנית הצנועה שגובשה, בתקציב של 310,000 ל"י, ומומנה באמצעות רשות הספורט, איל"ן, וארגון נכי צה"ל. אך לא היה בה מענה לבעיות רבות וברור היה שיש צורך בהוצאת כספים בשיעור 274 כפול. בינתיים, פרצה מלחמת ששת הימים, התכניות נדחקו הצידה, ועם סיומה היו שסברו שזו הזדמנות לישראל למשוך את ידיה מהמפעל, קשיים כלכליים, כיוון שמלחמה על מוראותיה, חברתיים ונפשיים שאינם מאפשרים את קיומם בדיעבד ייתכן שניתן לראות בתוצאות מלחמה זו ותדמיתה דווקא גורם 275 האולימפיאדה בישראל. יוצרת בדרך כלל, של מפעלי ספורט המוניים. הדוחף לקיום לא כולם התייאשו. חילופי גברי בהנהלת הוועד הביאה ל'זריקת עידוד'. יוסף עובד, מיוזמי ספורט הנכים בארגון נכי צה"ל, התמנה למנכ"ל האולימפיאדה והתגלה כאיש ארגון נמרץ. עובד 269 270 271 272 273 274 275 רשקס, הנידונים, עמ' 95-98. פינק, ראיון. רשקס, הנידונים, עמ' 95. רשימת הנהלת משחקי סטוק מנדוויל הבינלאומיים בישראל 1194 א, "ס, תיק 1 חטיבה 1.15. פינק, ראיון.,1968 Gan,,Arie Livnat, Ramat מתוך עיתון יומי בשפה האנגלית, ללא תאריך וציון עמוד. נמסר לי על ידי גב' ברברה הוברמן. רשקס, הנידונים, עמ' 99-99.

234 גייס מאות מתנדבים, חלקם מומחים במקצועותיהם, לאייש תפקידים שונים כגון: יחסי ציבור, 276 תחבורה, קשרים עם שגרירויות זרות ועוד. כמו במקרים רבים בעבר, בעזרת 'משוגעים לדבר' שעבדו בהתנדבות, קרם המפעל עור וגידים. ההיענות של ספורטאים נכים מחו"ל להשתתפות בתחרויות הייתה מעל למצופה. כשמונה 277 מאות ספורטאים וארבע מאות מלווים מעשרים ותשע מדינות נענו להזמנה. רק שתי מדינות, 278 צ'כיה ופולין, הודיעו שלא יגיעו מסיבות פוליטיות. ככל שהתקרב המועד, התברר שזו עתידה להיות אולימפיאדת הנכים הגדולה ביותר עד אז. כאמור, ומדיניות רווחה. למעשה, אחת הבעיות המרכזיות הייתה בעיית הנגישות, בכל התחומים, שהיא תוצר של מודעות ציבורית במהלך ההכנות התברר שמצב הנגישות לנכים במדינת ישראל הוא בכי רע. החל ממקומות אכסון וכלה בתחבורה לא הייתה נגישות כלל. אחת הבעיות היותר בוערות הייתה הכשרת מלונות לאירוח נכים. בארץ חסרו חדרי מלון מתאימים. מלונות 'כפר המכבייה' ו'רמת אביב', שופצו כדי להנגישם לנכים. במלון 'כפר המכבייה' התקיים מבצע 'עקירת משקופים'; כל דלתות החדרים והמרחבים הציבוריים היו ברוחב של חמישים וחמישה ס"מ שלא הספיק למעבר כסאות גלגלים, לפיכך הרחיבו בכפר המכבייה כמאה דלתות עד 280 279 לשמונים ס"מ כדי לאפשר זאת. כן הותקנו כבש ושלוש מעליות. גם נושא התחבורה היה רחוק מלהשביע רצון. אלתור ודמיון. באוטובוס בעל מפתן נמוך. 281 נוספים. לא היה בארץ ולו אוטובוס אחד נגיש לעגלות נכים. גם כאן נדרש חוש יוסף עובד הפגין חוש אלתור והתקין במו ידיו כבש שהתחבר לדלת המרכזית משהתברר שההמצאה עובדת הותקנו הללו גם באוטובוסים ההוצאות על שיפור הנגישות מחד גיסא והתקציב המוגבל מאידך גיסא, הביאו לעיתים לחסכנות קיצונית על חשבונם של ספורטאי נבחרת ישראל, שקיבלו זאת ללא תלונה, ככל שהדבר משתקף בעיתונות ובמסמכים מאותם ימים. הישראלית, כשישים במספר, מתוכם שלושה עשר נכי צה"ל הדבר בא לידי ביטוי במגורי חברי המשלחת וארבעים ושבעה חברי מועדון 'ספיבק'. מצד אחד, הייתה חשיבות רבה לשכנם יחד עם שאר המשלחות, בהיותם המארחים, ולצורך אימונים במתקני התחרויות. מצד שני הדבר היה כרוך בהוצאה כספית נכבדה וכאמור, המארגנים השתדלו לחסוך ככל האפשר. הפתרון נמצא בחדרי מחסן שרוהטו במיטות שדה ובהם 282 שוכנו הספורטאים הישראלים. בין המתנדבים שהשתתפו בהפעלת התחרויות היו חיילי צה"ל. חיילים קיבלו את פני הבאים וסייעו בשינוע עגלות הנכים ובעלייה לאוטובוסים. לשיתוף חיילי צה"ל במפעל היה ערך הסברתי רב. הדבר הדגיש את הצד האנושי של צה"ל ואת נכונותו להירתם למשימות חברתיות שאינן חלק מתפקידו הרגיל של צבא. תקופה זו שאחרי מלחמת ששת הימים הייתה תקופה של אהדה רבה 276 277 278 279 280 281 282 שם, שם. שם, שם. ברוש יעקב, "משלחות דרא"פ ושוודיה הראשונות שהגיעו לישראל", מעריב לספורטאים, 31.10.1194. "ההשתתפות היא הניצחון", החייל המשוחרר, דצמבר 1194, עמ' 13, )לא מופיע שם הכותב(. רשקס, הנידונים, עמ' 99-99. שם, שם. שם, עמ' 91-99.

231 מצד מדינות רבות כלפי מדינת ישראל ותפקיד זה שמילאו חיילי צה"ל, העצים אותה. מלבד חיילי 283 צה"ל השתתפו במפעל פיזיותרפיסטים מתנדבים ועובדים נוספים, כאלפיים איש בסך הכול. חברי הוועדה המארגנת לא שגו באשליות. הם ידעו היטב שהאולימפיאדה חייבת לנחול הצלחה. הם קיוו גם כי יהיה דיווח בתקשורת המקומית והעולמית וכך יצליחו להחדיר לתודעת החברה הישראלית את קיומו של ספורט הנכים, שהוא ספורט תחרותי לכל דבר ומעיד על יכולתם של הנכים להשתלב בכל תחומי החיים. תודעה זו עשויה להשפיע על קבלתם לחברה כקבוצה 284 בעלת זכויות ככל אזרחי המדינה. עם תחושות ותקוות אלו מצד המארגנים, קרמה האולימפיאדה עור וגידים והתחרויות יצאו לדרך. אולימפיאדת הנכים שעדיין נקראה רשמית 'משחקי סטוק מנדוויל הבינלאומיים למשותקים', נפתחה באצטדיון האוניברסיטאי שעל הר הצופים ביום שני, ארבעה בנובמבר 1194, במעמד סגן ראש הממשלה יגאל אלון, ראש עיריית ירושלים, טדי קולק, פרופ' לודוויג גוטמן, ובנוכחות עשרים וארבעה אלף צופים. ממשלת ישראל העניקה לאולימפיאדה מעמד של אירוע ממלכתי, 285 שהשתלב בחגיגות שנת העשרים לעצמאותה של מדינת ישראל. לפי כללי הטקס, בראש כל משלחת צעדו שני נערים, אחד נשא שלט עם שם המדינה והשני נשא את הדגל. המשלחת הראשונה הייתה בריטניה, מייסדת המשחקים והאחרונה המארחת - משלחת ישראל. קפטן 286 נבחרת ישראל צבי בן צבי השביע את הספורטאים. לאחר הפתיחה החגיגית והמתוקשרת התקיימו התחרויות במועדון 'ספיבק', גימנסיית 'אוהל 287 שם' בתל אביב ובאצטדיון רמת גן, הרחק מאור הזרקורים. על החיסכון הקיצוני שבו נקטו המארגנים יכול ללמד הסיפור הבא: ספורטאי ישראל התבקשו לסייע במאמץ לחסוך בהוצאות ועל כן הביאו את בגדי הספורט הפרטיים שלהם. ברוך חגאי, לימים חתן פרס ישראל לספורט לשנת תשס"א, שהשתתף במשחקי הכדורסל ובטניס שולחן לבש אותה חולצה מספר 11, בשתי התחרויות, ובשתיהן הצטיין. בשל חוסר בבגדי ספורט להחלפה, נהג לכבס את החולצה בלילות 288 ולגהצה באמצעות פרישה מתחת למזרן. אחד משיאי האולימפיאדה היה משחק הגמר בכדורסל, אליו העפילו נבחרת ישראל שאומנה 289 על ידי ראובן הלר ונבחרת ארה"ב. המשחק התקיים במגרש הצר של מועדון 'ספיבק' במעמד שר הביטחון דאז, משה דיין ושגריר ארה"ב וולוורת ברבור. היציעים הושאלו מצה"ל והותקנו במקום ועליהם הצטופפו כששת אלפים צופים. המשחק הסתיים בניצחון של נבחרת ישראל על נבחרת ארה"ב שהייתה המועמדת הכמעט וודאית לתואר, בתוצאה 89:39. גם נבחרת הנשים של 290 ישראל זכתה במקום הראשון והשלימה הישגי שיא של ספורטאי ישראל. מתוך סרט שהפיק משרד ראש הממשלה בשיתוף עם הוועד הישראלי למשחקי סטוק מנדוויל, באדיבות מועדון 'ספיבק'. פינק, ראיון. אולימפיאדת הנכים בישראל 8-13.11.1194, חוברת פרסומית שהופקה לקראת האולימפיאדה, בעריכת ירום ורדימון, באדיבות מועדון 'ספיבק'. רשקס, הנידונים, עמ' 41-40. ההשתתפות היא הניצחון, עמ' 18. רשקס, הנידונים, עמ' 41. ראו עמ' 224. מתוך הסרט, לעיל הערה 243. 283 284 285 286 287 288 289 290

280 אולימפיאדת הנכים בישראל, שהייתה הגדולה במניין המשתתפים עד אז, נחלה הצלחה גדולה. המשתתפים אף זכו לטיול לגליל שעורר התרגשות בשל היותו עתיר במקומות הקדושים 291 לנצרות. לפי דיווחי עיתון ארגון נכי צה"ל, 'החייל המשוחרר' האווירה החמה והאחווה ששררה בין חברי הנבחרות הגשימה את סיסמת המשחקים: 'רוח ספורטיבית, ידידות ואחדות'. הצלחת התחרויות וההתגברות על הקשיים הלוגיסטיים, הפתיעה רבים וביניהם פרופ' לודוויג גוטמן 292 עצמו, שהצהיר: "ההצלחה הישראלית בארגון הפתיעה אותי לטובה". כעבור שנה במשחקי סטוק מנדוויל 1191, תואר בביטאון 'החיל המשוחרר' כיצד ציינו ספורטאים ממשלחות שונות, את תנאי האירוח במלון 'כפר המכבייה' שהיו משופרים לאין ערוך מאלה של משחקי סטוק 293 מנדוויל. ההצלחה הייתה לא רק מן ההיבט הטכני אלא גם בהישגים שהיו מנת חלקם של ספורטאי ישראל שזכו בעשרים וחמש מדליות זהב, עשרים מדליות כסף ושבע עשרה מדליות ארד. 294 הישג ללא תקדים עד אז, לנבחרת ישראל. אולם, אולימפיאדה זו, למרות היותה אירוע בינלאומי שהתקיים בארץ, זכתה בעיתונות הכללית, לסיקור חלקי בלבד. בעיתון 'מעריב' למשל, הופיעו תשע ידיעות בלבד על התחרויות, שאוזכרו רק במדור הספורט, 'מעריב לספורטאים', בעמוד 11, בדרך כלל לא כידיעות ראשיות ורק כדיווח על הישגי הספורטאים הישראלים וזכיותיהם במדליות. העיתון 'ידיעות אחרונות' הקדיש רק מעט יותר תשומת לב לאירוע כאשר דיווח במדור הספורט מידי יום, על אירועי אולימפיאדת הנכים ואף הקדיש להם פעמיים עמוד שלם, אך לא בעמודים הראשונים. זאת לעומת 295 האולימפיאדה הכללית שהתקיימה במכסיקו כשבועיים לפני כן, וסוקרה מדי יום ביומו בנוסף לידיעות שדיווחו שבועות לפני האולימפיאדה, על ההכנות וכתבות לאחריה, שעסקו בלקחים מהכישלונות. נראה כי העיתונות הישראלית כמייצגת את השיח הציבורי, עדיין לא ראתה באירוע של ספורט נכים בינלאומי שהתקיים בארץ, נושא שראוי לדיווח נרחב ואף לא את הישגי הספורטאים שהיו חסרי תקדים. התחרויות נתפסו ככל הנראה, כעניין פנימי של עולם הנכים ולא כתחום שמייצג את המדינה. עם סיום המשחקים, פנתה הוועדה המארגנת לבחון את ההוצאות. הסתבר שהחריגה 296 מהתקציב עמדה על סכום של 229,000 ל"י. חברי הוועדה והיו"ר אריה פינק פנו אל משרד הביטחון ואל רשות הספורט בבקשה לכסות את החובות שלהן הם ערבו באופן אישי. התברר שגם לאחר שהוכח כי המשחקים נחלו הצלחה רבה והיה להן ערך הסברתי ברחבי העולם, הרשויות לא מיהרו לפתוח את ידן. רק לאחר פניות חוזרות ונשנות נעתרו הללו לבסוף לפניותיהם וכיסו את 297 החובות. האירוע הבינלאומי שהתקיים במדינת ישראל יכול להעיד מצד אחד על התפתחות ומתן חשיבות לספורט הנכים, אך מצד שני העובדה שחברי הוועדה המארגנת נאלצו לערוב באופן 291 292 293 294 295 296 297 שם,שם. ההשתתפות היא הניצחון, עמ' 13. )לא מופיע שם הכותב(. ליפשיץ, משחקי, עמ' 1. תשובה, יובל, עמ' 9-5. מדור 'מעריב לספורטאים' עבר לרגל האולימפיאדה במכסיקו, לעמוד 8 וכלל עמוד יומי שלם עם דיווחים מהתחרויות, ולעיתים אף שני עמודים. התקציב שנקבע למשחקים תחת ניהולו של יוסף עובד היה 903,000 ל"י ובפועל הסתיים המפעל עם הוצאה של 130,000 ל"י, מתוך: תשובה, יובל, עמ' 9-5. פינק, ראיון.

281 אישי לתשלומים לספקים, מעידה על כך שהממסד והרשויות עדיין לא ראו בספורט הנכים, מפעל שמייצג את המדינה וראוי בשל כך, למימון על ידה. 1. ספורט הנכים והשפעתו המקרבת על יהדות העולם מראשית משחקי סטוק מנדוויל ולאורך כל השנים שבהן השתתפו ספורטאי ישראל במשחקים הללו, ליוותה הקהילה היהודית בבריטניה את ספורטאי ישראל, ארחה אותם וטרחה להנעים את 298 זמנם. ככל הנראה, נוכחותם של ספורטאים נכי צה"ל הציפה את רגשותיהם היהודיים והציוניים ובדרך זו חשו יהודי בריטניה מעורבות והזדהות עם מדינת ישראל, ועם המחיר שהיא משלמת על עצמאותה. משפחת גרטלר מאילסברי, הסמוכה לסטוק מנדוויל קיבלה מדי שנה, את המשלחת הישראלית עם זרי פרחים ומשפחות ברמן ולוי מלונדון גייסו מתנדבים והסיעו את 299 הספורטאים למוזיאונים ולהופעות באלט, בסיוען של נשות ויצ"ו המקומיות. אהדה כלפי הספורטאים הנכים מישראל הגיעה גם מצידם של לא יהודים. חוויה מרגשת ציפתה לנבחרת ישראל בעת משחקי סטוק מנדוויל 1199. תוצאות מלחמת ששת הימים הביאו לאהדה והערצה חסרי תקדים כלפי ספורטאי ישראל והעמידו אותם במוקד תשומת הלב. להתעניינות מיוחדת זכו נכי צה"ל שנתפסו כגיבורים השותפים לניצחון במלחמה. אורחת הכבוד בטקס הפתיחה, הדוכסית 300 מקנט, הקדישה אף היא תשומת לב למשלחת הישראלית והתעכבה לשוחח עם הספורטאים. גם במקומות אחרים בהם התחרו הספורטאים הישראלים הם 'אומצו' על ידי הקהילה 301 היהודית המקומית שהביעה את אהדתה ותמיכתה. הספורטאים הנכים והצלחותיהם עוררו ביהודים ברחבי העולם את גאוותם הלאומית ואת רצונם להיות קשורים עם המפעל הציוני. תופעה זו הדגישה את העובדה שספורט הנכים הישראלי היה בעל השפעה שחרגה מהתחום הצר של שיקום הנכים, ואף מעבר למדינת ישראל; הייתה לו השפעה מקרבת על יהדות העולם. ספורט הנכים לספורט תחרותי לכל דבר. שהחל להתפתח בארץ ובעולם כספורט טיפולי-שיקומי, הפך ברבות הימים התהליך אותו עבר ספורט הנכים בעולם בכלל ובארץ בפרט, היה בבחינת פריצת גבולות השיקום והגדרה מחדש של ספורט הנכים כתחום ייצוגי של מדינת ישראל. לעיסוק בספורט התחרותי ולהישגים בזירה הבינלאומית היו השלכות משמעותיות על תדמיתם העצמית של הספורטאים הנכים וכתוצאה מכך, על עיצוב חייהם. הנסיעות לחו"ל בשנות החמישים והשישים; שנים שבהן נסיעות לחו"ל היו נחלתם של מעטים, ייצוג המדינה, העובדה שהם ניצבו בראש הפודיום כמנצחים והביאו לכך שדגל ישראל יתנוסס מעל דגלי המדינות האחרות, כל אלה עוררו בספורטאים הנכים תחושת גאווה אישית ולאומית. במיוחד תרמה לכך הידיעה שאף העדר המימון ספורטאי בריא אחד המסודר, לא הגיע להישגים כאלה. יחסה של העיתונות המשקפת את יחד עם זאת לאכזבתם, מסוגיית אדישות הציבור, עולה כי החברה הישראלית לא התייחסה אל הדברים באותו אופן ולא בהכרח ראתה בהישגי הספורטאים הנכים מקור לגאווה לאומית. שחר דני, פרוטוקול ישיבת הנהלת מרכז הספורט מיום 8.4.1190 א, "ס, תיק 150 חטיבה 1.08. ליפשיץ חיים, "לאחר סטוק מנדוויל 1159", החייל המשוחרר, תשרי תשי"ח, עמ' 1. "מפגן ספורט בינלאומי ואהדה לישראל", החייל המשוחרר, ספטמבר 1199, עמ' 10. )לא מופיע שם הכותב(. לוטנברג יוסף, "אולימפיאדת הנכים בסנט אטיין", הלוחם, אוגוסט 1190, עמ' 18 וגם: "האולימפיאדה ה- 20 בסטוק מנדוויל", הלוחם, אוקטובר 1191, עמ' 9 )לא מופיע שם הכותב(. 298 299 300 301

282 סיכום השער הרביעי 1. השלכות הספורט על הנכים ועל תדמיתם העצמית לעיסוק בספורט השלכות רבות על שיקומם הפיזי והנפשי של נכים. מחקרים מצביעים על עלייה 302 בתוחלת החיים של נכים והשוואתה לזו של האוכלוסייה הבריאה ופיתוח דפוסי התנהגות של בריאים, מבחינת הסתגלותם החברתית ומבחינת ביטחונם העצמי, כתוצאה מעיסוק בספורט. מחקרים מצביעים על כך שביכולתו של הספורט התחרותי לתרום לתדמיתם החיובית של נכים 303 בעיני החברה הסובבת אותם. ממצאים אלה מקבלים חיזוק אף מעדויותיהם של חלק 304 מהספורטאים הנכים בישראל. ההיבט החברתי הודגש במיוחד על ידי נפגעי הפוליו ברוך חגאי ואורה אנלין. ברוך חגאי נולד בשנת 1188 בטריפולי שבלוב, חלה בפוליו בגיל שנתיים ונותר פגוע ברגל ימין. הוא עלה לארץ בגיל שבע והצטרף למועדון ספיבק עם הקמתו, בשנת 1190. בשנת 1192 הצטרף לנבחרת ישראל בכדורסל והיה גורם חשוב בהפיכתה לאחת הנבחרות החשובות בכדורסל הנכים בעולם ולזכייה בשתי אליפויות פראלימפיות וארבע אליפויות עולם. במקביל עסק גם בטניס שולחן וזכה בארבע אליפויות פראלימפיות רצופות, הישג ללא תקדים. בשנת 2000 קיבל את פרס ישראל לספורט. אורה אנלין, נולדה בשנת 1188 בישראל, נכת פוליו מינקות, אלופה פראלימפית באתלטיקה - בהדיפת כדור ברזל ודיסקוס, ובשחייה. זכתה בשלוש עשרה מדליות פראלימפיות ובשתיים עשרה מדליות במשחקי סטוק מנדוויל. חגאי ואנלין תיארו כיצד הנסיעות לתחרויות בחו"ל בשנים שבהן רק בודדים יצאו מגבולות הארץ, העניקו להם הילה של יוקרה בעיני החברה שסבבה אותם. זאת ועוד, ייצוג מדינת ישראל וההצלחות בתחרויות הבינלאומיות העניקו להם מעמד של גיבורים, כך אמרו. חגאי אף זוכר שמעמדו זה סייע לו להתקבל לעבודה. בצעירותו נהג חגאי להגיע למועדון ספיבק ברמת גן ברכיבה על אופניים ממקום מגוריו בדרום תל אביב וכך פיתח את עצמאותו ואי תלותו באחרים; להקלות עצמאות שתרמה לבניית אישיותו כאדם בוגר העובד לפרנסתו ואינו מצפה או הטבות בשל נכותו. לדברי חגאי, 'איל"ן' נכי שהשתתפו בתחרויות בחו"ל נדרשו להשתתף בהוצאה הכספית כדי להבטיח את השתתפותם. לעומתם, נסיעתם של נכי צה"ל מומנה במלואה על ידי משרד הביטחון, באמצעות ארגון נכי צה"ל. אך חגאי לא חש מקופח או מופלה לרעה בשל כך. לדעתו מדיניות זו מוצדקת. נכי צה"ל נהנים ממעמד מיוחד בשל פציעתם במהלך 305 שירותם הצבאי למען המדינה ובשל כך יש הצדקה למעמדם המועדף. אולם התחושות הללו לא היו נחלת כולם וגישה זו לא הייתה מקובלת על כלל הספורטאים הנכים שלא היו עשויים מקשה אחת, בהם למשל ציפורה רובין. רובין נולדה בתל אביב למשפחה שבניה עסקו בספורט. בגיל ארבע חלתה בפוליו ונותרה פגועה ברגל אחת. רובין החלה לעסוק ראו עמ' 115. גרון, עמ' 81. 1, חגאי, ראיון, וכן ראיון עם אורה וחיים אנלין, הוד השרון, 12.3.2013. חיים אנלין, נכה צה"ל נפגע בשנת 1194 בחוט השדרה, משותק פלג גוף תחתון, ספורטאי פארלימפי בקליעה בחץ וקשת. חגאי, ראיון. 302 303 304 305

283 בספורט במועדון 'ספיבק' 306 מהיווסדו והייתה ספורטאית פראלימפית מחוננת שבמרוצת הקריירה שלה צברה עשרות אליפויות עולם בענפי האתלטיקה. בענף הכידון זכתה ברציפות בשבע 307 אולימפיאדות מ- 1198 ועד 1144. שמה של ציפורה רובין נכלל, עם ספורטאי צמרת נוספים, ברשימת בית האלופים היהודיים שבאוניברסיטה העברית, בתור הספורטאית היהודייה הבולטת 308 בתבל לשנת 1141. למרות הישגיה נאלצה רובין להתאמן באמצעות ציוד פגום ולרכוש את בגדי הספורט מכיסה הפרטי. היא נכספה לכך שיום אחד, כשתשוב מתחרות נוספת בה תזכה באליפות העולם, יקבלו את פניה בשדה התעופה, עיתונאים וצוותי טלוויזיה כיאה לאלופה אולימפית. אך תקוותה נכזבה תמיד. לדבריה, היחס אל הספורטאים הנכים היה יחס שממעיט בערכם ומתעלם 309 מהישגיהם. גם אורה אנלין זוכרת את הציוד הפגום שבו התאמנה, ואשר אף פגע לעיתים בהישגיה, אך לדבריה לא חשה מקופחת או מופלית לרעה. גישתה הייתה ש"זה מה שיש ובזה צריך להסתפק". גם הדיווח המועט בתקשורת לא פגע בה. ברוך חגאי מעלה טיעון אחר המסביר את העדר הסיקור התקשורתי, שבמוקדו אינו היחס לנכים. לדעתו, חוסר הסיקור התקשורתי את ספורט הנכים אינו נובע מהיותם נכים, אלא מכך שהציבור אינו מגלה עניין בתחומי ספורט משניים וביניהם גם שייט וקליעה למטרה, וכך גם לגבי ספורט הנכים. חגאי אף זוכר שיואש אלרואי, מבכירי שדרני הספורט בטלוויזיה בשנות השבעים, אמר לו במפורש ש"הספורט שלכם לא מעניין". רק כשמדובר בניצחונות בתחרויות בינלאומיות, הציבור מתעניין והתקשורת מדווחת, וזאת בשל ההיבט הלאומי. לכן אין לראות בכך פגיעה או 310 עלבון ולא לראות כמובן מאליו סיקור תקשורתי. גישה זו של חגאי היא עקבית לאורך השנים ומתבטאת גם ביחסו להיבטים נוספים של ספורט הנכים כמו סוגיית היעדר המימון. לתחושת הנחיתות הפיזית והחברתית היה תפקיד חשוב בבניית רוח התחרות בקרב הספורטאים נפגעי הפוליו. בני הזוג אורה וחיים אנלין, מציינים כי רוח התחרות שאפיינה את חברי מועדון 'ספיבק' נוצרה עקב הצורך של הנערים והנערות, נפגעי הפוליו לפצות את עצמם על מה שחסר להם בילדותם, כשלא יכלו להשתתף בתחרויות ספורט ובשיעורי התעמלות בחברת בני גילם הבריאים. לעומתם, נכי צה"ל היו מבוגרים יותר בעת פציעתם, בעלי גב כלכלי של משרד הביטחון והתייחסו אל הספורט כאל אמצעי שיקומי וחברתי. גיבורים ולא נזקקו לניצחונות בספורט כדי להשיג יוקרה. נכי צה"ל אף נהנו מהילה של כאשר שיתפו פעולה במדי נבחרת הכדורסל, הושפעו נכי צה"ל מעמיתיהם, נכי הפוליו וסיגלו לעצמם את רוח התחרות והחתירה 311 לניצחון. במשך השנים התפתחה מגמה המעודדת ספורט מקצועני לנכים. למגמה זו קמו מתנגדים מבין 312 הספורטאים הנכים עצמם כמו ברוך חגאי 313 ומשה רשקס. מתוך ראיה שיקומית. לדעתם, 306 307 308 309 310 311 312 רשקס, הנידונים, עמ' 108-103. שם, עמ' 105-103. תשובה, "הכידון המוזהב של ציפי רובין", בתוך: רוזנבלום מוטי )עורך(, ספורט הנכים בפסגה העולמית, אוקטובר 1111, עמ' 29. פרלסמן אלכס, "ציפי רובין אגדה", שבוע ספורט, עמ' 1-4, א"ס, תיק 5 חטיבה 5.01, )כתבה מתוך עיתון, ללא תאריך(. חגאי, ראיון. אנלין, ראיון. חגאי, ראיון.

288 העיסוק המקצועי בספורט מונע מהספורטאי הנכה לרכוש מקצוע שיפרנס אותו בכבוד, בעוד שהתגמול עבור הישגיו הספורטיביים הוא זעום ואינו מאפשר קיום. כאשר הספורטאי פורש הוא נותר למעשה ללא יכולת כלכלית. אי השוויון בנושא זה בין ספורטאים נכים לספורטאים בריאים לדעת חגאי, הוא מוצדק, בשל חוסר העניין הציבורי בספורט הנכים בדיוק כמו חוסר העניין הציבורי בתחומי ספורט אחרים. על כן הקפיד חגאי במשך כל שנות עיסוקו בספורט להיות עצמאי כלכלית ולהתפרנס ממקצועו כשרטט. בשנת תשס"א קיבל ברוך חגאי את הפרס היוקרתי ביותר שמעניקה המדינה, פרס ישראל בתחום הספורט ותרבות הגוף. מנימוקי השופטים: "ברוך חגאי מייצג נאמנה מזה שנים רבות את ספורט הנכים בישראל. בהצלחותיו האישיות כמו גם באלה הקבוצתיות ובשותפות עם חבריו הוא תרם להבאת קיומו של ספורט הנכים לתודעת הציבור בישראל...לא אחת צוינו לדוגמא התנהגותו בשדה המשחק. יושרו והגינותו הספורטיבית... הוא מגלם בהישגיו, בהתנהגותו ובמורשת שהנחיל 314 לבאים אחריו את הספורט במיטבו, ברוח ובתרבות הראויים לו". קבלת פרס ישראל בספורט הייתה שיא בהכרה הציבורית לה זכה. חגאי רואה בפרס זה הכרה ממלכתית בספורט הנכים ולא הישג אישי שלו. הוא חש בעל חוב מוסרי למועדון על 'ספיבק' שהעניק לו את היכולת להשתקם, ובמשך עשרים שנה עבד בהתנדבות בתפקידים שונים במועדון 315 והיה ממתווי המדיניות ומקבלי ההחלטות. הנכים עצמם אינם נוקטים עמדה אחידה לגבי האפליה בתקציבים ובאמצעים שעמדו לרשותם לבין אלו של נכי צה"ל. היו שראו בכך פגיעה והביעו התמרמרות על כך והיו שסברו שאפליה זו מוצדקת. כך גם לגבי התעניינות הציבור בספורט הנכים והסיקור התקשורתי לו הוא זוכה. מבט כולל מעלה כי ספורט הנכים תרם תרומה נכבדה לשיפור תדמית הנכים בעיני עצמם ובעיני החברה ולשיקומם בקרב החברה הכללית. 2. השפעת ספורט הנכים על תודעת החברה הישראלית ויחסה לנכים החברה הישראלית עברה תמורות ביחסה כלפי הנכים בכלל וספורט הנכים בפרט, מהדרה מהאתוס הציוני בשלהי המאה התשע עשרה, דרך יחס של כבוד והערצה סלקטיביים כלפי נכי צה"ל בלבד ועד התחלה של קבלה ושילוב נכים בשלהי המאה העשרים. בשנים הראשונות של התפתחות התחום, הציבור הישראלי גילה חוסר מודעות לספורט הנכים. לאחר מכן, כשהגיע מידע, גילה אדישות כלפי ספורט הנכים, שנתפס כמשהו שמעניין את הנכים בלבד אדישות שבוטאה במיעוט הסיקור התקשורתי. מתברר שאין זה ייחודי לחברה הישראלית וחוסר העניין אפיין באותה התקופה גם מדינות אחרות. מתוך מאמרים בספרות העולמית עולה כי ספורט הנכים ברחבי העולם סבל מיחס דומה. עד שלהי שנות השבעים היה אי רצון מובהק מצד הציבור, העיתונות והספורטאים הבריאים ברחבי העולם, להכיר בספורטאים הנכים כמתחרים 313 314 315 רשקס, ראיון. www.education.org.il. חגאי, ראיון.

285 רציניים. הנטייה הייתה תמיד להשוות את הופעתו 316 שתמיד הייתה לרעת הנכה. והישגיו של הנכה לזו של הבריא, השוואה במשך השנים התחולל שינוי ביחס החברה הישראלית כלפי ספורט הנכים, מהתעלמות להכרה, קבלה ואף גאווה לאומית בהישגיהם. כתוצאה מכך החל להתחולל שינוי גם ביחס הממסד כלפי הנכה וזכויותיו כאדם וכאזרח. העיסוק בספורט תחרותי העצים את הנכים, בנה את ביטחונם העצמי ואת תדמיתם בעיני עצמם ובעיני החברה. החברה מצידה, החלה כתוצאה מכך להיות מודעת יותר לזכויות הנכים והישגיהם מחקו בהדרגה את הסטיגמה החברתית. הדבר השפיע אף 317 על מעסיקים אשר החלו מגלים נכונות גדולה יותר מבעבר, להעסיק נכים. הספורט קידם את 318 הבנת החברה שמוגבלות פיזית ומחלה אינן מילים נרדפות. הדברים אמורים בעיקר בנכים 'האזרחיים' אשר לא זכו למעמד של גיבורים לו זכו נכי צה"ל. הענקת פרס ישראל לברוך חגאי מסמנת מפנה שהתחולל בארץ בראשית שנות האלפיים, ביחס כלפי הנכים בכלל וכלפי ספורט הנכים בפרט. מפנה המתבטא בחקיקת חוקים העוסקים בזכויות אנשים עם מוגבלות והעלאת הנושא למודעות הציבור. 2000 בשנת אף החלה המדינה לתקצב באופן צנוע את ההכנות לאולימפיאדת הנכים. בשנת 2008 החליטה שרת החינוך, לימור לבנת, בתמיכת ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, להכפיל את המענקים לספורטאים הנכים שזכו 319 במדליות ולהשוות את המענקים למאמני הנכים, לאלה של מאמני הסגל האולימפי. שינוי נוסף מתחולל בימים אלה ממש. ביוזמת תנועת 'בני עקיבא' בישראל, החלו תנועות הנוער לציין החל משנת תשע"ג את יום ההוקרה לפצועי צה"ל, בתאריך י"ז בכסלו שהוא התאריך העברי של 21 320 בנובמבר, יום הצהרת בלפור. היוזמה נידונה בכנסת מתוך מגמה לעגן תאריך זה בחוק. השינוי, כאמור הוא חלק מתהליך רב מערכתי המתחולל בארץ בתחום זכויות הנכה, הסדרת חוקי נגישות ועוד. עדיין רחוקה הדרך מהשוואת המשאבים המושקעים בספורט הנכים עם אלו המושקעים בספורט הכללי, אך נעשו הצעדים הראשונים להכרה בתרומת ספורט הנכים לספורט הייצוגי של מדינת ישראל. Jackson and Fredrickson, p. 295. Jackson and Fredrickson, p. 296. שם, שם. לנדר, עמ' 10-4. ראיון טלפוני עם יוזם הרעיון, אליעד אברקי, רכז מחוז דרום של תנועת 'בני עקיבא', 11.5.2018. 316 317 318 319 320

289 גרשון הוברמן, ארכיון פרטי של ברברה הוברמן בטי דובינר, מתוך מצגת לזכרה, באדיבות מועדון 'ספיבק' קבלה ממצעד הפרוטות, מתוך המצגת לזכרה של בטי דובינר, באדיבות מועדון 'ספיבק' חניכי 'ספיבק' בצעדת חוצה ישראל, ארכיון פרטי של ברברה הוברמן

289 קייטנת אילנשי"ל, ארכיון פרטי של ברברה הוברמן טקס הנחת אבן הפינה למועדון 'ספיבק', ארכיון פרטי של ברברה הוברמן

284 צבי בן צבי, ארכיון פרטי של ברברה הוברמן נבחרת ישראל למשחקי סטוק מנדוויל, ארכיון פרטי של ברברה הוברמן נבחרת ישראל למשחקי סטוק מנדוויל, ארכיון פרטי של ברברה הוברמן

281 משחקי סטוק מנדוויל, ארכיון פרטי של פרופ' אבי עורי המשחקים הפראלימפיים טוקיו 1198, ארכיון פרטי של ברברה הוברמן

250 פתיחת המשחקים הפראלימפיים 1194 עומדים מימין: גוטמן, פינק ויגאל אלון, ארכיון פרטי של ברברה הוברמן מכונית השרד של סגן ראש הממשלה יגאל אלון מגיעה לטקס, ארכיון פרטי של פרופ' אבי עורי

251 אורה אנלין זוכה במדליית זהב באולימפיאדת טורונטו 1199, באדיבות אורה וחיים אנלין ברוך חגאי https://www.google.co.il/search?q=%d7%9e%d7%95%d7 מדליית המשחקים הפראלימפיים 1194, ארכיון פרטי של פרופ' אבי עורי

252 מועדון 'ספיבק' https://www.google.co.il/search?q=%d7%9e%d7%95%d7%a2%d7%93%d7%95%d7%9f+%d7%a1%d7%a4%d7%99%d7%91% D7%A7+%D7%A8%D7%9E%D7%AA+%D7%92%D7%9F&es_sm=122&hl=iw&source=lnms&tbm=isch&sa=X&ei=0AhdU6mZOsbe7Aa ruyhycw&ved=0cagq_auoaq&biw=1455&bih=701 'בית הלוחם' https://www.google.co.il/search?q=%d7%91%d7%99%d7%aa%20%d7%94%d7%9c%d7%95%d7%97%d7%9d&es_sm=122&um=1&ie =UTF- 8&hl=iw&tbm=isch&source=og&sa=N&tab=wi&ei=YAddU_TtIbL07AaN8oCwDQ#hl=iw&q=%D7%91%D7%99%D7%AA+%D7%94%D7%9C %D7%95%D7%97%D7%9D+%D7%AA%D7%9C+%D7%90%D7%91%D7%99%D7%91&tbm=isch&um=1